יום שבת, 26 באפריל 2014

איז'ו

April 26, 2014 at 7:10am
איז'ו יצחק בירן ומטוס המוסקיטו 1955


מעטים הם האנשים שהצליחו להפתיע אותי ואפילו פעמיים וכמובן שהכל גם לטובה. איז'ו - יצחק בירן, הצליח וזה היה פעמיים. הראשונה הייתה ממש מזמן והשניה ממש לא מזמן. 
הפעם הראשונה הייתה בצבא ההגנה לישראל. בצבא תמיד יש הפתעות אבל זו הייתה ממש הפתעה נחמדה כשעשיתי כבר מילואים (תחילת שנות השמונים) ואמרו לנו להגיע לבסיס הצבאי הצמוד לבן גוריון ומשם יקחו אותנו באווירון גדול. אל תדאגו זה לא היה לשום מטרה זדונית של גברים מסוקסים. יש המון מצבים בצבא שלוקחים חיילים ממקום למקום ובסוף גם מחזירים. לא כל דבר זה מבצע אנטבה או אביב נעורים ואפילו לא הפצצת הכור.
הייתי סתם חייל רגיל ופשוט עם נעלים גבוהות וזהו. אפשר גם להגיד ג'ובניק אבל ממוקד מטרה. אז באתי עם עוד חיילים רגילים ואמרו לנו לעלות למטוס וכך עשינו. ואז כשהייתי ממש בתוך המטוס הגדול והאמיתי אני רואה את איז'ו עם סרבל טיסה  והוא ככה שואל אותי מה בדיוק אני עושה פה והסברתי לו שאני חייל  פשוט שעושה את מה שאומרים לי וכרגע אני פה, אבל מה הוא בדיוק עושה פה? אז איז'ו אמר לי שהוא במקרה הטייס ואם אני רוצה לראות את תא הטייס ואולי אפילו כאילו להטיס את החברה  אז הוא אפילו מזמין אותי למקום ממנו שולטים במכונה הגדולה. ואכן זו הייתה הפעם הראשונה ואולי האחרונה שראיתי איך מטיסים אוירון גדול בשמיים וגם איך נוחתים על הקרקע הבטוחה. נראה לי עבודה עם יותר מדי אחריות וממש לא בשבילי. אז מה אם משלמים טוב?
משפחתי ואני מכירים את איז'ו למעלה משלושים שנה. לא ידעתי כמעט דבר מההיסטוריה האישית שלו מלבד קצת אודות אל על , חיל האויר וחיבתו למטבעות ולנומיסמטיקה בכלל. ידעתי שפוליטית אנחנו חושבים די דומה ולי זה מתאים כי סביבי על הקרקע יש מספיק ימין וטוב לדעת שיש גם משהו אחר. הכרתי את אשתו צלילה והבנות אבל מעבר ליכולותיו הכלליות לא הכרתי את עברו כמעט בכלל. ידעתי משהו על קיבוץ וגם את זה שהוא יודע יידיש ובעצם די הרבה שפות וגם שאיז'ו יודע להסתדר נהדר בהרבה מצבים ובהרבה מקומות. שמתי לב שזו תכונה אצל הרבה טייסים ומאד מסקרן אותי למה. איז'ו במובן ההיסטורי משפחתי היה כנראה בתוך מחבוא או ארון. 

התעודה של יצחק בירנבוים מספר 563 יציאת אירופה תש"ז 24.10.1947


הפעם השניה בה הופתעתי הייתה לפני שנים ספורות. איז'ו כבר לא היה טייס פעיל, ואני זוכר שבאחת הפגישות שלנו הוא הראה לי תעודה ישנה של ילד ממש קטן וזו הייתה תעודה שקיבל על האוניה אקסודוס. האמת הייתי ממש מופתע, כי לא חיברתי את איז'ו עם השואה ובכלל. זה היה יותר ממוזר ונהיה לי בלבלה בראש. אני זוכר שסיפרתי זאת להורי שכבר היו אז בדיור המוגן שזה אומר אחרי 2005 והם התרגשו והופתעו. אימי ממש בכתה מהתרגשות כי גם היא הכירה את יצחק כפי שקראה לו ותמיד טענה שהיא הייתה זו שיצרה איתו קשר כשבא לחנות וגילה עניין בנושא. אבא שלנו תמיד היה יותר סגור ומופנם לפחות בהתחלה. מתברר שהורי ואיז'ו הגיעו ארצה בפעם הראשונה ממש בצמידות כי אקסודוס ו 14 גיבורי גשר הזיו הפליגו ממש בהפרשי ימים. 
כשאני חושב על איז'ו עולה לי גם ארוע ותמונה בלתי נשלטת. השנה 1992 וזה היה בערב בו הודיעו על מטוס אל על בהולנד שהתרסק באסון בילמר. לא היה לי אומץ לצלצל לביתו לברר ולשאול וכל הלילה עברו לי מחשבות נוראיות. בסוף אתם מבינים שהיה שם צוות אחר ואת גדליה סופר ז"ל מהנדס הטייס שכולם קראו לו גבי הכרנו גם כמי שהיה חובב דברי אספנות.
קברניט יצחק בירן בטייסה האחרונה נמל תעופה בן גוריון שנת 2000


ארצנו הקטנטונת
העולם קטן והארץ שלנו יותר וכשהאחיינית שלי הילה שכנאי פאר התחתנה עם אודי חמודי נולד עוד קשר כפי שקורה לנו בארצנו הקטנטונת. מוטי פאר (פאליק) האבא של אודי, היה עם איז'ו באותו קורס טייס מספר 16 ואפילו שומרים קשר עד היום וככה התחברנו בדרך נוספת. עם השנים תמיד יצא לי להכיר בנסיבות שונות אנשים מחיל האויר ומאל על  ואיז'ו היה שם תמיד ברקע.
הטיסה האחרונה של איז'ו הייתה בשנת 2000 בה הוביל חזרה בני נוער מסיורי שואה בפולין. הוזמנתי לטקס המיוחד בנתב"ג  עם זרנוקי המים ואפילו שמחתי להיות הצלם. 
עם צלילה ואיז'ו בטיסה האחרונה


יש המון פריטי אספנות הקשורים לתעופה. המגוון עצום וחובק עולם. החברה הממשלתית הנפיקה בזמנו סדרה של 14 מדליות רשמיות בשם המטוסים שעשו היסטוריה בחיל האויר הישראלי. עיצוב ופיסול הסדרה אליעזר ויסהוף וביעוץ צמוד של ועדה ציבורית בראשות מפקד חיל האויר לשעבר אלוף במיל. איתן בן אליהו. זו הייתה הפעם הראשונה וגם האחרונה  שהוזמנתי לשמש חבר בועדה ציבורית ובהחלט היה שווה ונחמד למרות שאני לא זוכר שום אוכל, אבל השירות היה נפלא. 
אם רוצים לעקוב אחרי חייו של איז'ו באמצעות מדליות משלנו זה ממש אפשרי החל מאקסודוס , מדליות מטוסי חיל האויר ואפילו כמה דברים של אל על. איז'ו מגלה סימפטיה מיוחדת למטוס הדקוטה.

14 מטוסי חיל האויר הישראלי שעשו היסטוריה 2002 קטלוג החברה הממשלתית למטבעות ומדליות בע"מ


מטוס דוגלס דקוטה חג מעל "המכתש הגדול" בנגב. בחלק העליון, לאורך ההיקף, הכיתוב "דקוטה DAKOTA ". החברה הישראלית למטבעות ומדליות
המדליה החמישית מוקדשת למטוס התובלה ה"דוגלס דקוטה".
מטוסי הדקוטה נכנסו לשירות בחיל האויר עוד לפני הקמתו הרשמית ביוני 1948, השתתפו בקרבות ובמשימות החיל בכל המלחמות ויצאו משירות מבצעי, שבעי ימים ועתירי עלילות, בינואר 2001. מטוסים ותיקים אלו היו לשם דבר בחיל האויר ואף ליוותה אותם האימרה כי "התחליף היחידי לדקוטה הינו מטוס דקוטה אחר". עיצוב אליעזר ויסהוף


אקסודוס – הספינה שניצחה מדליה ממלכתית, תשמ"ז 1987 פני המדליה; אנית המעפילים אקסודוס. הכתובת "יציאת אירופה תש"ז 1947 Exodus" והתאריך 18.7.1947. עיצוב רות לובין. גלף תדהר דגן. החברה הישראלית למטבעות ומדליות בע"מ.


הפוסט הזה יושב לי בראש כמה שנים טובות. ידעתי תמיד שאיז'ו מבחינתי שווה הרבה יותר מפוסט. כותרת וטיוטה ישבו וחיכו ואז לפני זמן קצר איז'ו סיפר לי שביום השואה והגבורה הקרוב (2014) הוא יהיה בין השישה שידליקו משואה. זה היה מבחינתי האות שהגיע הזמן להתניע ולהעלות לאויר את השורות הבאות. 
יצחק בירן של רענן לוריא

איז'ו


בירן יצחק איז'ו, סא"ל מילואים  קווים עיקריים במסלול חייו:
תקופת השואה יליד 1933-1935 דרצניץ בוקובינה אוקראינה. במלחמת העולם השנייה נשלח עם אמו למחנות בטרנסניסטריה שם מתה אמו ממחלת הטיפוס (או מרעב). כילד יתום חי לבד ושרד בין הכפרים האוקראינים כרועה פרותיהם.
איז'ו ואמו קלרה הלד מצד ימין


התקומה לאחר תקופה קצרה בשלזיה, עזב את משפחתו והצטרף לתנועת עליית הנוער הציוני "דרור" ובסיועה עבר לגרמניה. הקבוצה התמקמה במנזר ששימש כאכסניה שם קיבלה הקבוצה חינוך ציוני ועברי כהכנה לעלייה לישראל (פלשתינה). בשנת 1947 עלה לארץ ישראל דרך צרפת באוניה "אקסודוס" והוחזר על ידי הבריטים, כמו כל המעפילים הנוספים לגרמניה. באפריל 1948 עלה סופית לישראל, נקלט בקיבוץ עין חרוד שם "עשו ממנו בן אדם".
 בשחקים באוגוסט 1953, התגייס לקורס טייס מספר 16 וסיים כטייס "מוסקיטו". בשנת 1955 עבר לטייסת 103. 
במלחמת "קדש" הטיס את דקוטה מספר 2 ברביעיה הרביעית להצנחה הראשונה אי פעם של גדוד צנחנים ב"מיתלה". לאחר מכן מונה לסמ"ט. היה בין הקברניטים הראשונים בטיסות בין לאומיות של חיל האוויר על מטוס "נורד" ויותר מאוחר על מטוס ה "סטרטוקרוזר". בוגר מחזור י"א בקורס פו"מ של צה"ל.
מונה למפקד טייסת 120 שבשרותה המטוס הגדול בחיל, "סטרטוקרוזר", ומהגדולים בעולם. במלחמת "ששת הימים" היה מפקד טייסת, זכות מיוחדת ובולטת בחיל. לאחר המלחמה עם שילוש טווחי הטיסה, טייסות התובלה היוו בסיס לתחזוקות יחידות צה"ל המרוחקות. הטיס את הרמטכ"ל רבין ז"ל בביקורו אצל השאח הפרסי וכן את מפקד החיל האלוף הוד לביקור בצבא הפרסי. על מבצעים רבים אחרים עלומי שם וסיפור,קיבל תעודות הצטיינות והוקרה. בשנת 1970, עבר "לאל על" ,התקדם בכל השלבים המקצועיים עד שהגיע לתפקיד קברניט בכיר,מדריך ובוחן על צי מטוסי החברה ה-707, 767\757  וה-747. בשנת 2000 בהגיעו לגיל 65 (גיל הרשיון) , יצא לגמלאות אחרי 47 שנות טיסה פעילה רצופה.
טיסתו האחרונה הייתה לוורשה פולין. כך ניסגר מעגל של ניצול שואה שחוזר לפולין כקצין בחיל האוויר וקברניט באל על.




כתיבה בחרוזים של איז'ו "היובל"

לוי אשכול ויצחק בירן סריקה אליעזר מורב


חוויות העבר מביקור שורשים
בדומה לרבים מניצולי שואה גם אני נגמלתי מתסביך הקלון להשתייך לניצולי השואה, ואם כבר ניצול שואה ,לפחות דרך אושוויץ.


נכדי נהגו לשאול אם הייתי "ברכבת". גמגמתי בתשובותיי, כי הרכבות שאני זוכר היו דווקא רכבות "טובות", רכבת ההצלה ליתומי טרנסניסטריה בשנת 1944, או הרכבות בבריחה מרוסיה של סטלין לפולניה, ואיך הגעתי לדרום-צרפת לפני העלייה לאונית "אקזודוס" גם ברכבות טובות מגרמניה לצרפת.
למחנות שבשואה הובלתי ברגל ובמקרה הטוב בעגלות רתומות לסוסים.


מזכרונות הילדות עלתה בי תמיד הסקרנות לשאלה, מה חיפשו יהודים, בקושי מנין, להתיישב בכפרים אוקראיניים עם מסורת אנטישמית מדורי דורות בין קישינב לצרנוביץ  האזור שמוזכר ב "עיר ההריגה" שבשירו של משוררנו חיים נחמן ביאליק.
יצאתי לטיול שורשים עם בן דודי ובקרנו בכפרים שבאזור שגר אבי. בכפר שאבי התגורר מצאנו את האישה המבוגרת ביותר שוכבת בחדר קטן, הקירות מלאים בתמונות קדושים נוצריים והיא מסרבת לדבר עם האורחים הבלתי קרויים, אך פתאום התרוממה לישיבה וקראה "בניומן רוחל",שמות אבי וסבתי כפי שקראו להם במשפחה, והורו לנכדתם מרוסיה ללוות אותנו במכוניתנו למקום מגוריו של אבי.
היום השני היה תורי לבקר באזור משפחת אמי, ביקרתי בכפר הולדתי דרצניץ, זה אותו הכפר המוזכר בספרו של אהרון אפלפלד "מים אדירים", הדן בנקמתו של יהודי על רצח אחיו.
ובעיקר התעכבתי בכפר בובוביץ מרחק רבע שעה בעגלה מכפר הולדתי, בו ביליתי בילדותי את חופשות הקיץ.
כבן לאם חד הורית היא הייתה שולחת אותי מידי קיץ לדוד זליק חשוך הילדים, בעל חנות למצרכי יסוד עבור הכפריים. הוא היה איש עם כיפה וזקן,ירא שמיים, ממנו למדתי שהמשיח יבוא רכוב על חמור ובפסח אליהו הנביא ידפוק בדלת.
אולם בקיץ 1941 החופשה הייתה טרגית ואכזרית, השלטון הרוסי נסוג ולפני כניסת הגייסות הגרמנים עם שותפיהם הרומנים, איכרי הכפר עשו את מה שעשו בכל דור ודור-פוגרומים בכל הכפרים שבסביבה.
דודי ואנוכי הסתתרנו בלילה ההוא בשדה התירס שליד ביתו, בעוד כנופיות הרצח מחפשים אחרינו ועוברים בקרבתנו מבלי לגלותנו.
הגורל המר אירע למחרת, נתפסנו. דודי נרצח ונזרק לבאר המים שממול ביתו, על חיי חסו ומסרו אותי ליהודיה מקבצת נדבות והיחידה שנותרה בחיים בכפר.
עתה הצטרפתי דרך עיירת המחוז סטרוזניץ בשיירת הגירוש של יהודי האזור למחנות שבטרנסניסטריה מעבר לנהר הדניסטר שבאוקראינה.
בזמן ששיירת העגלות עברה בפרברי ,"צרנוביץ" התפלחתי וברחתי ובסוף מצאתי את אמי.


סופינו דומה, כי לאחר כמה שבועות היינו גם אנחנו בנתיב הגירוש למחנות שבטרנסניסטריה. אמי מתה מרעב וממגיפת הטיפוס לאחר שאני כילד הבראתי מאותה מחלה.

הדוד זליק מימין נרצח ונזרק לבור מים


בשנת 2008 , בביקורי בכפר בובוביץ , הפעם במרצדס ועם מורת דרך, עצרנו במרכז הכפר, הוקפנו בכפריים סקרנים. המתרגמת שוחחה עם המבוגרת ביותר שבחבורה שסיפרה שבהיותה ילדה קטנה הייתה מתארחת אצל הבבושקה שגרה מול היהודי המזוקן בעל החנות.
היא הצביעה על המקום שכיום נמצא בו בית הספר של הכפר,שנבנה על הריסות הבית של היהודי. כששאלתי על דודי שנזרק לבאר אחרי הרצחו אמרה שזו רק שמועה והצביעה על הבאר המשופצת באותו מקום ממש והוסיפה שיהודי הכפר נקברו בקבר אחים בפאתי הכפר.
איכר אחד התנדב להראות לנו את מקום  קבורתם. אכן גילינו מצבה שם חרוטות המילים:
"לזכר יהודי הכפר שנרצחו ביולי 1941".
לשאלה מי רצח אותם, התשובה הייתה "הקומוניסטים", קיבלנו קריצה ממורת-הדרך, משם המשכנו בגשם שוטף לעיירת המחוז סטרוזניץ למלא את כרסנו בממליגה וברינזה אך לא לפני שהסכמנו להתכבד בוודקה על חשבון "זויה" מורת-הדרך. 

איז'ו יצחק בירן ומטוס המוסקיטו 1955
Like ·  · 

חסידי אומות העולם שלנו

April 25, 2014 at 10:54pm
זה התחיל מזה שיהודה מאי הביא לי מדליה ממש מושלמת של חסידי אומות העולם מברונזה. מדליה ישראלית שיצאה בכמה מהדורות והרבה עותקים. רק חלק  מ 25 אלף מאותם חסידי אומות העולם קיבל מדליה אבל המדליה זה רק החלק המתכתי של מעשה מיוחד שקרה במלחמה ההיא. כשאני רואה מדליה שכזו זה מרעיד בי משהו. מבחינתי זה האות שהפוסט הזה יהיה באויר למרות שאין לי כמעט מה לחדש ואולי דווקא כן.

 
מדליה חסידי אומות העולם מדליה להענקה רשמית,תשכ"ה 1965 שתי ידיים אוחזות בחבל הצלה אשר נשזר מחוטי תיל. חוטי התיל בוקעים מתוך חלל ריק, ואילו חבל ההצלה נכרך מסביב לכדור הארץ ומעניק את התנופה לסיבובו (ביטוי סמלי לרעיון שמעשים שמעשיהם של המצילים גורמים לעולם שיהיה ראוי להתקיים). את כדור הארץ מקיפה כתובת "כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא". עיצוב נתן קרפ גלף קרצ'מר. החברה הישראלית למטבעות ומדליות בע"מ

מחסה זמני אבא שלנו שמואל לידרמן  מצא מחסה בתקופת השואה אצל גויים פולנים ובהמלצתו הם זכו להכרה כחסידי אומות העולם. סיפורם מובא בהרחבה באתר החנות ומה שבחרתי להביא לפה הינו תרגום מהויקפדיה באנגלית ותודה לפנחס בר זאב על התרגום המדויק. וגם תוספת קטנה מזכרונותיו של אבא העוסקים בפרק זה של אותו מחסה. 

אבא ובת. אני זוכר את התקופה שאבא שלנו החל ביצירת הקשר עם אמיליה האשה שנתנה לו מחסה יחד עם אביה סטניסלב בימי המלחמה 1942. אני זוכר את משה גליקמן חברו של אבא שהחל ביצירת הקשר באופן מעשי והשאר החל להתגלגל וגם כיום יש לי קשר כלשהו עם המשפחה של אמיליה שהלכה בדרך כל בשר יחד עם הורי ומשה גליקמן גם. האם בשמים למעלה יש הפרדה בין יהודים לגויים?
יצירת הקשר המחודש איתה ומשפחתה בארצות הברית פתחה בפנינו המשפחה פרק מפעם המעיד המון על טבע האדם והתנהלות החיים ובכלל. בהמשך הורי נסעו לאמריקה לפוגשה וגם היא ובנה הגיעו לכאן במסגרת פרטית של הבאת חסידי אומות העולם לביקור בישראל על ידי הארווי סרנר יהודי אמריקאי ובתו קאהירה מישראל שעשו זאת מספר פעמים והכל מיוזמתם ועל חשבונם הפרטי.


יד ושם ירושלים נוטעים עץ לחסידי אומות העולם עם אבא ודבורה ונציגת יד ושם. 1985 לערך


שלמה להט מקבל את חסידי אומות העולם בלשכתו. אמיליה במרכז בסגול ואבא שלנו מצד ימין

ציץ' הראשון. אני זוכר את הטקס הצנוע 1985 לערך ביד ושם עם נטיעת העץ הקטן שהיום הוא גדול ואפילו במקום מרכזי ואז באמצע שנות השמונים היה כאילו בסוף העולם. אני זוכר את קבלת הפנים של ציץ' 1991 בעיריית תל אביב והסיורים בעיר העברית הראשונה שידעה לפני כולם לחבק ולתת לחסידי האומות שחיו פה בישראל משהו משלה ועל חשבונה הרבה לפני הכיס הממשלתי. אז גם קלטתי משהו ראשוני שסיפר דני רוגובסקי בנושא חסידי אומות העולם החיים בישראל והיחס שלנו כמדינה אליהם. רשימת רוגובסקי

זו הייתה תקופה מיוחדת שרק היום אני קולט את הסיפור המיוחד הזה ומנסה בראשי ובדרכי להשלים הרבה דברים שכנראה לעולם לא אשלימם. ניסיתי מספר פעמים להיות בראש של האנשים האלה בזמנים ההם. גם בראש של אבא שלנו וגם בראש של מציליו. עולים לי המון שאלות לגבי אינסוף דברים ולא הייתי רוצה להיות שם בשום תפקיד. גם כצופה מהצד עם קשר משפחתי זה דבר מורכב באמת. ובבקשה שלא יעמידו אותי בשום ניסיון.

ניסיתי להשיג תמונה של סטניסלב יסינסקי שמת בפולין אבל גם למשפחתו שבאמריקה אין ולא הייתה תמונה. בזמן השואה האיש הזה היה כבר זקן ובקושי ראה דבר. הסכמתו למתן המחסה לאבי ועוד יהודים, ראויה לציון נוסף משום שלא נטר על ימי עבר בהם היה לו עם הסבא שלי כלומר עם אביו של אבי עימות משפטי. אותו סטניסלב היה בעצם פולש לקרקע לא שלו כמו עוד אנשים  וסבי שהיה ראש הקהילה התעמת איתו בבית משפט מקומי וזכה ואותו סטניסלב הפסיד בערכאה זו. יסינסקי הגוי הפולני לא הרים ידים ועשה את כל הדרך בעצמו לבית המשפט הגבוה בלובלין שבפולין ועירער וטען להתישנות וגם זכה במשפט. היתה לו אולי סיבה מוצדקת לנטור למשפחתי אם נורא רצה בכך, אבל אותו סטניסלב היה עם סבי ביחסים טובים בהמשך ובבוא הזמן הנורא כשדפקו אצלו בדלת וביקשו מחסה אמר בשפתו שמה שהיה היה וכעת זה הזמן להציל חיים ולא להתחשבן. אבא שלנו תמיד ציטט משפט זה בפולנית מפיו של סטניסלב כאילו שמע זאת עכשיו.
"כשהגענו לביתו של סטניסלב יסינסקי ודפקנו בדלת, הוא שאל: "מי זה?" אמרנו לו שאנחנו הבנים של יעקב לידרמן ה"סולטיס" (ראש הקהילה) , ואז הוא פתח לנו. הוא לא יכול לראותנו, אבל זיהה אותנו לפי הקול, ואמר מייד: "מה שיהיה אתכם יהיה איתי. אין לכם מה לפחד. הגורל שלכם ושלי אותו גורל". ועוד הוא אמר: tozo bilu tela sniesh. כלומר, מה שאביכם כאילו עשה לי עוול, בזה לא מתחשבים. עכשיו צריך להציל אותכם." מתוך זכרונותיו של לידרמן שמואל קורות חיי

סטניסלב יסינסקי ואמיליה סלודקובסקה חסידי אומות העולם תרגום לעברית מתוך הויקפדיה באנגלית
סטניסלב יסינסקי ובתו, אמיליה סלודקובסקה לבית יסינסקה, סיכנו את חייהם וחייהן של משפחותיהם בתקופת השואה, בכדי להציל יהודים מהשמדה על ידי הלאומנים האוקראינים והנאצים. הם זכו במדליות חסידי אומות העולם הנושאות את שמותיהם, תעודת הוקרה, והזכות להוספת שמותיהם לאלה המופיעים על קיר הכבוד בגן של חסידי אומות העולם במוסד יד ושם בירושלים, ב-28 פברואר 1985.
 בפרוץ מלחמת העולם השניה, סטניסלב יסינסקי – שהיה כבר עיוור וזקן – חי בחווה המוקפת ביער, בקצה של קוסטופול במחוז וולין וויוודה (וולהיניה) בדרום-מזרח פולין. הוא טופל על ידי בתו אמיליה. הם חילקו את הבית יחד עם בעלה של אמיליה ושלושת ילדיהם. בספטמבר 1942 החל ה-ס.ס. הגרמני, מלווה במשטרת העזר האוקראינית, לצוד יהודים פולניים באיזור. בכפרים הסמוכים מאלה ו-סיידליסצ'ה ובהמשך ב-אנטונובקה.  יהודים נטבחו ביערות, אחרי שראשית אולצו לחפור את קבריהם של עצמם. היו שם שני אחים שברחו משני פוגרומים אלה, שמואל ויוסף לידרמן. הם רצו מעבר לשדות מ-סיידליסצ'ה ל-אנטונובקה, ושוב, עירומים למחצה, נמלטו מגיא ההריגה בעת חפירתו. יריות נורו לעברם, ושמואל נפצע בידו. עירומים ותשושים הם הגיעו לביתו של סטניסלב יסינסקי, שהיה מכר של אביהם שנרצח, עוד מלפני הפלישה לפולין. משפחת יסינסקי הכניסה את שני הנמלטים היהודיים לביתה. אמיליה חבשה את ידו של שמואל, והלבישה את שניהם. האחים אוכסנו באסם, שם הם ישנו על מזרני קש. הם קיבלו קורת גג ומזון ללא תמורה. אחרי ימים ספורים, שני יהודים הופיעו בפתח ביתו של יסינסקי, שי אודלר ועקיבא קרמר. גם הם נמלטו מהטבח ביערות באיזור. כמו שני קודמיהם הם קיבלו מחסה וסיוע. 

המסתור- לאחר שארבעת הפליטים הספיקו לנוח, הוחלט שייחפר בונקר מתחת לדיר הבקר, כדי לשמש מקום מסתור קבוע יותר לעצמם, כי איום עונש המוות בידי הנאצים חל על כולם, כולל ילדי משפחת יסינסקי. אולם, המקום הפך ללא בטוח כבר אחרי חודשיים, מייד כשעובדת הסתרת יהודים על ידי משפחת יסינסקי בחוותה נודעה לרבים. הנמלטים עזבו והסתתרו במעבה היערות, שם שהו עד להגעת הצבא האדום ביולי 1944. הם היו ברי מזל לשרוד את מעשי טבח הפולנים ב-וולהיניה על ידי על ידי לאומנים אוקראינים, שנמשכו מאז 1943. אולם, הם נלכדו על ידי רוצחים אוקראינים באוגוסט 1944, בהיותם כבר מאחורי קו החזית הרוסי. עקיבא קרמר, שי אודלר ויוסף לידרמן נרצחו.   אחרי המלחמה – לאחר מות אביה – אמיליה סלודקובסקה היגרה לארה"ב. שמואל לידרמן, שהיה הנמלט היחידי שהוסתר על ידה ונותר בחיים, שמע על כתובתה לאחר שנים רבות, והשניים החלו להתכתב. הוא הגיש בקשה עבורה ליד ושם, וב-28 פברואר 1985 העניק מוסד יד ושם את התואר חסיד אומות העולם לשניהם – סטניסלב יסינסקי (לאחר מותו) ובתו אמיליה סלודובסקה (לבית יסינסקה), עבור אומץ לבם. וזה הקישור המלא

השלט ביד ושם עם שמם של יסינסקי ובתו אמיליה ליד עץ התאנה STANISLAW JASINSKI AND HIS DAUGHTER EMILIA SLODKOWSKI POLAND

משה גליקמן משמאל עם אמיליה ובנה וגם אימי ואחותה התאומה בסוקולוב 93 תל אביב

הארווי סרנר מארגן הבאת חסידי אומות העולם לישראל ביד ושם ירושלים 1991

אמיליה במרכז ובנה מצד ימין ואמא משמאל בירושלים בטקס ביד ושם

יד ושם ירושלים. אבא ואמיליה יושבים בראיון

אמיליה סלודקובסקה לבית יסינסקי עם בעלה בארצות הברית

יזכור לחסידי אומות עולם
החובה כלפי חסידי אומות העולם: “יזכור” היא קריאה רבת עוצמה, בשפה יהודית אינטימית, אודות החובה המוטלת על אומר ה”יזכור” ועל השומעים אותו לשאת בתודעתם זיכרון בעל משמעות חיה.
 זוהי בדיוק החובה שיש לנו כלפי חסידי אומות העולם.
רני יגר
בית תפילה ישראלי

פינטו ישלם pünktlich

April 24, 2014 at 5:57pm


האמת שאני לא יודע למה אני כותב את השורות הבאות אבל עובדה שזה קורה ואולי בגלל יום השואה המתקרב ואולי מפני שנתקלתי שוב בשם הזה ואולי שני הדברים ביחד. נושא השילומים מצליח תמיד לעורר שיח ציבורי עם המון אמוציות וכמעט לכל אחד יש משהו להגיד ולא משנה מאיזה צד ומה הכיוון שלו. גם שלמה מעוז בזמנו הביע דעה שהצליחה להדליק הרבה אנשים כולל אותי למרות שמה שאמר היה אמת ונכון ואולי בגלל זה גם כל כך מרגיז. אין לי כוונה לפתח דיון סביב נושא השילומים וכל הכרוך בזה כי אם לספר סיפור קטן שלדעתי יש בו משהו המעיד על הנושא ואולי זה שוב הכל לפי המוח הצר שלי. 

בגין לא רצה פיצויים
הורי המנוחים קיבלו פיצויים על תקופת השואה ממנה שרדו. שניהם לא חשבו כפי שבגין טען "כבודנו לא יימכר בכסף; דמנו לא יכופר בסחורות. נמחה את החרפה!" אבא שלי קיבל ישירות מהגרמנים ואמא שלנו ישירות ממשרד האוצר פה בארץ. אין לי בדיוק מושג למה ככה אבל זו עובדה ובטוח שיש לזה הסבר אבל סיכמנו שהיום לא עושים דוקטורט בנושא, כי אם סתם מספרים סיפור שיש בו כמה דברים וגם אחד פינטו. 
הפיצויים שקיבלו הורינו הצליחו ליצור להם סביבת חיים כלכלית יציבה ובטוחה. הסכומים שקיבלו כל אחד בנפרד לא הפכו אותם למיליונרים אבל בהחלט איפשרו להם רווחה מסוימת שעם הזמן רק גדלה. חוץ מזה אין כמו הרגשת בטחון שעושה את כל ההבדל והכל כאמור לעניות דעתי הקובעת.  

תחרות שואה
הורי גם נהגו להשוות מי מביניהם מקבל יותר וכמובן שגם מי סבל יותר. בנושא הסבל לא הושגה הסכמה, למרות שנדמה לי שאבא שלי ניצח אבל בנושא השילומים היה מאבק די מוזר עם עליות וירידות. אבא שלנו קיבל ישירות מגרמניה וזה התחיל במרקים גרמנים שהפכו בהמשך לאירו ובהתחלה אבא הוביל על אמא עם הכסף מהאוצר הישראלי. בהמשך המגמה התהפכה ואמא עקפה אותו בסיבוב אבל לא בצורה מאד משמעותית. בקיצור החיים בצד השילומים  משתלמים ולא משעממים לרגע אבל גם זה רק המסביב לסיפור שלנו. 

מנחם בגין עם שפם ועיגולדים מפגין נגד השילומים מתוך הויקיפדיה

ככה משלמים פיצויים
הגרמנים בגרמניה עשו זאת בשלט רחוק ואני זוכר שאבא שלנו היה מחויב לחתום פיזית שהוא חי ונושם וזה קרה כמעט מדי שנה בבניין ברחוב דניאל פריש וכל שאר ההתכתבויות היו בדואר וכן היו גם מתווכים למיניהם או אם תרצו מאכערים וגם עורכי דין שפעם בכמה זמן מצאו תקנה חדשה וסידורים שונים שהלכו ועלו וניצולי השואה הלכו וירדו, והעיקר שיש כסף והעסק עובד וגם מסביב יש חיים ויחי הפיצויים והתשלומים כי כסף תמיד טוב.

הלשכה לשיקום נכים ניצולי השואה
בארצנו הקטנטונת מי שטיפל בנושא היה משרד האוצר ואפילו באמצעות לשכה מיוחדת הקרויה הלשכה לשיקום נכים  ניצולי השואה נכי הרדיפות והמלחמה בנאצים. שם ארוך ומתיש ואני מת פעם להגיע לשם ולראות איך העסק עובד וחבל שמעולם לא הייתי שם לצורך האווירה כי אני זוכר את אמא שלנו "מברכת" לא במעט את העסק הזה. אני גם זוכר שהזכירה את השם פינטו ואני בטוח שזה לא היה לטובה במיוחד. תמיד חשה שהיא בעצם מבזה את עצמה כמתחזה או כמתחלה המבקשת רחמים וכספים בעוד שתמיד ידעה שמדינת ישראל קיבלה כסף מראש בעבור כאלה ממש כמותה שעברו את המלחמה ההיא ושרדו. את השם פינטו שמעתי יותר מפעם אחת וגם מאותם עלונים ומכתבים שקיבלה מדי פעם ועליהם היה חתום. מאז שהלכה לעולמה ב 2009 איני מעודכן בנושא אבל נדמה לי שמשהו כנראה משתפר ומסיבות שונות והגוף הזה קרוי היום הרשות לזכויות ניצולי השואה. ראיתי כותרת שבאותה שנה בדיוק פרש רפי פינטו מתפקידו ומשירות המדינה. האמת נראה לי סתם צרוף מקרים ולא באמת מזימה. 

בוחני כליות ולב
כמו לכל דבר בחיים האמיתיים גם לשילומים יש חיים ודינמיקה. מעת לעת הסכומים מתעדכנים בהתאם למצב הניצול כמו גם הצמדות ותיקוני חוקים ותקנות למיניהם. תמיד גם יש ועדות בהם הניצולים נבחנים עם מומחים שונים השומעים את מכאובם ובוחנים את המסמכים הרפואיים כמו את הכליות והלב כי הם אכן מומחים לנושא. אני זוכר סיפור במשפחה שנחקק לעד. מדובר על ועדה של רופאים ומומחים  באותו לשכה של ניצולי שואה  שאחותה התאומה של אימי נאלצה לעבור ואחד הפרופסורים המכובדים אמר לה בלשון הבאה "אם המצב אכן קשה אז אולי תמכרי את טבעת היהלום שבאת איתה לפה!". כאמור זה היה פרופסור מכובד בוועדה  ששמו שמור במערכת שהראש שלו זקוק לטילטול עד שבעצמו יזדקק לפיצויים. 

יום שישי, 25 באפריל 2014

פלאפל פרידמן

April 23, 2014 at 9:42am


נדמה לי שאין פלאפל פרידמן בשום מקום בארץ. אם טעיתי אני מתנצל מראש. אם יום אחד יהיה כזה אז תדעו שרוב הסיכויים שאני אהיה קשור לזה. כן יש לי רצון לפתוח מקום לפלאפל עם אגנדה. תזכרו זאת כי הוזהרתם מראש. אם אתם חושבים שהרעיון הזה הוא שלי אז טעות חמורה בידכם. הרעיון הוא כולו של יהודי אמיתי ואפילו חרדי שקוראים לו כולם בשם פרידמן. זה שהשם שלו לא באמת פרידמן זה כבר סיפור נפרד ואמיתי. כן זה גם קשור למטבעות ואפילו יותר למדליות ופעם אחרת ובהמשך יש סיכוי שאצליח להסביר את העניין.

חוכמת הפלאפל של אופיר מירב - בול עם חומרי הגלם של הפלאפל

כיתוב על השובל: החומרים: גרגירי חומוס, בצל, שום, פטרוזיליה או כוסברה, פלפל אדום חריף, מלח, כמון, פלפל שחור, אבקת אפיה, סודה לשתייה.שם הסדרה: מאכלים בישראל קוסקוס, גפילטה פיש, פלאפל תאריך ההופעה: 25/07/2000 מעצב אופיר מירב. אתר התאחדות בולי ישראל




ולנו יש פלאפל פלאפל עם הרבה הרבה פילפל - דן אלמגור
יש כאלה הבטוחים שפלאפל הוא המצאה ישראלית ואפילו יש שיר כזה אבל כל דרדק מפנים שזו שוב השאלה ישראלית מהסביבה הקרובה ואולי עשינו לו שידרוג מקורי ומוצלח. אני מניח  שאם הערבים היו יודעים שנקח להם את הפלאפל הזה הם בטח היו עושים לנו משהו עם הגיפלטע פיש. אגב מהו האוכל הכי ישראלי על אמת? זה לא חידון זו שאלה תמימה. תודה לכל המשיבים.
פלאפל עם אג'נדה מהו מחיר סביר לכל הצדדים למנת פלאפל ומה לגבי חצי מנה? מה לגבי גלוטן, חיטה מלאה, וציפס בצורת לביבה? האם תעריף משתנה לפי שעות היום זה דבר הגיוני ומסחרי? האם למישהו יש נקודות חשובות לציון ומידע לגבי מי שרוצה לפתוח פלאפליה מקומית עם אג'נדה?

יש המון פלאפלים טובים בארץ מהצפון ועד למצרים . פעם אכלנו במג'דל שמס פלאפל עם חור באמצע ומאד אהבנו וככה גם לגבי צפת, פרדס חנה , חיפה , הרצליה, גבעתיים ובכלל יש הרבה ממש בסדר וזה אומר שזה לא סיפור מאד מורכב. אני כבר התגבשתי אבל אין פה שום דבר מחייב כי כמו שאני מכיר את חלקכם אני בטוח שיש לכם אחד יותר טוב אפילו מבלי שהכרתם את זה שאני הכי אוהב, ותאמינו לי שלא שילמו לי אגורה בשביל להגיד את זה. חוץ מזה אני חייב לקחת את הרכב בשביל להגיע לשם למרות שזה בתל אביב ואפילו למען הדיוק ביפו ואפילו בשדרות ירושלים 90 וממש צמוד לסטודיו של אליעזר וייסהוף המעצב והאמן וככה גם בזמנו התוודעתי למקום המופלא והטעים הזה שקוראים לו פלאפל איציק. יש ביפו משפט קולינארי שהפלאפל הכי טוב ביפו הוא של יהודי והאוכל הבולגרי הכי טוב של ערבי.
אדון פרידמן מהמדליות מנסה כבר הרבה זמן להסביר לי שאם רוצים להרוויח כסף אז פותחים פלאפל ושם יש פרנסה וניתן לעשות יפה לביתך וכל אחד והדרך שלו , החריצות, היכולת וכמובן המיקום והמזל. בלי לעשות ולנסות לא קורה דבר. ככה אמר אדון פרידמן לפני די הרבה זמן ואצלי אוזן אחת קולטת והשניה פולטת ובדרך לא קורה דבר לפחות לא בהיבט הפלאפל. מי יודע לעשות פלאפל טוב בבקשה? לפי הבול של אופיר מירב יש כבר את רשימת החומרים. 

גברת דייזי



יש הרבה מצבים שאני נזכר בגברת דייזי שהייתה שכנה שלנו ברחוב סוקולוב. זה קורה באופן לא מתוכנן ותמיד זה משהו שהיה פשוט ומובן כמעט לכולם חוץ מאשר לי, עד שמישהו בא ומסביר לי לאט לאט, בנחת  ובקלות.

דייזי ומרדכי גבאי ז"ל נולדו ביוון וחיו בישראל ברחוב סוקולוב תל אביב


אמא שלנו קראה לה גברת דייזי ואני ידעתי שדייזי היא אמא של אורית וטלי שהיו בערך בגיל שלי וגם למדו באותו בית ספר. משפחת גבאי גרה מולנו ואדון מרדכי גבאי בעלה של דייזי היה מתפלל בבית הכנסת הסלוניקאי ביורדי הסירה 6. משפחה צנועה ושקטה ממש כמו כל יהודי סלוניקי שהכרתי.

אורית קופליס  וטלי הראל לבית גבאי הבנות של דייזי מספרות  "אמא שלנו דייזי גבאי לבית משה, נולדה בסלוניקי בשנת 1929. סלוניקי היתה ידועה בתור "ירושלים ד'בלקן" בזכות הקהילה היהודית העניפה והמפוארת שבה. כל כך חזקה היתה השפעתם של היהודים על חיי המסחר של העיר ושל הנמל, עד כי אלה שבתו מפעולה בשבתות ובחגי ישראל. הקהילה מנתה בשיא תפארתה כ-80000 איש, ונהנתה מחיי קהילה עשירים, תנועות נוער, בתי ספר, עיתונים, תאטרון , תזמורות ואפילו קבוצת כדורגל.
בגיל שש עברה אמא עם הוריה ואחיה לאתונה וכך ניצלו חייהם. כל המשפחה העניפה שנשארה בסלוניקי הובלה אל מחנות ההשמדה ואיש ממנה לא חזר, כמו רוב יהודי סלוניקי. יותר מתשעים  אחוז מבני הקהילה המפוארת הזו הושמדו בשואה.
שפר יותר מזלם של יהודי אתונה שחיו בתחילת המלחמה תחת שלטון האיטלקים. כשנסוגו האיטלקים ונכנסו הגרמנים לאתונה, כבר ידעו היהודים על גורל אחיהם בסלוניקי . אמא שלנו דייזי ומשפחתה הוסתרו אצל יווני שעבד עם אביה וכך ניצלו חייה.
בשנת 1949, עלתה ארצה והתגייסה לחיל האוויר. מאוחר יותר הכירה את בעלה  מרדכי גבאי, גם הוא יליד יוון.
אבא שלנו מרדכי גבאי נולד בחלקידה (כלקיס) אשר באוויה שביוון. בשנות המלחמה ברחו הוא ובני משפחתו להרים ושם נדדו בין הכפרים, ישנו ברפתות ובמחסנים נטושים ואכלו מכל הבא ליד. באחת מהפשיטות של הגרמנים נתפס אביו, אברהם גבאי ונשלח למחנה ההשמדה, משם לא חזר.
בעזרת הפרטיזנים וארגוני הצלה יהודיים הצליחו לעבור בני המשפחה בסירה מצפון יוון לתורכיה ושם דרך היבשה הגיעו ארצה בשנת 1945.
ההורים שלנו דייזי ומרדכי הכירו דרך חברים משותפים בבריכת גורדון המיתולוגית ,נישאו והשתקעו ברחוב סוקולוב שם גם נולדנו.
כשגדלנו קצת עבדה אמא במשרה חלקית כמטפלת ואז פנו אליה מהמוסד בבקשה להצטרף לשורותיהם.
לאחר שיכנועים ושידולים הסכימה אמא להתגייס למוסד ועבדה שם עד גיל 65." ותודה לאורית וטלי לבית גבאי שהיו שכנות שלנו בסוקולוב. 

מדליות זיכרון עשויות ארד וכסף  לזכר קהילת סלוניקי (Salonika) 

תבליט של מגן דוד ולידו הכיתוב: "שאלוניקי עיר ואם בישראל". לאורך היקף המדליה נכתב , "בית לוחמי הגטאות והמכון לחקר יהדות שאלוניקי Thessaloniki" , בצד השני של המדליה: במרכז המדליה תבליט של נמל סלוניקי , מגדלור וספינת מפרש. סביבם מוטבע הנוסח הבא (באנגלית): "Saloniki Jewry Research Center/ Ghetto Fighters' House"  מתוך האתר של בית הכנסת הסלוניקאי בחיפה 

שכנים בשכונה 
היו שנים שראינו את גב' דייזי כמעט כל יום ואפילו לעיתים כמה פעמים ביום אצלנו בסוקולוב 93 למרות שגרה ממול ברחוב סוקולוב 82 פינת עמוס 1. גב' דייזי הייתה המטפלת של רועי אהרון הבן של שוקי ואיווט. במדרגות תמיד נהוג להגיד שלום וזה לא משנה אם אתה יורד או שההוא עולה. האם צעיר יקדים למבוגר וגבר לאשה? כנראה שכן אבל אני ממש לא חנה בבלי וחשוב לזרום ולהיות פשוט בסדר. 

סוקולוב 82 פינת עמוס 1 צילם אמנון יצחקי אתר VTLV

זה שעולה או זו שיורדת?
במדרגות רואים בדרך כלל שכנים ואז אומרים שלום ואולי עוד כל מיני דברים. מעלית לא הייתה אז ובהמשך משפחת אהרן תתקין מעלית בצד הבניין ואז זה כבר לא אותו דבר ,אבל אנחנו מדברים על הזמן שלא הייתה מעלית ושכנים היו נפגשים במדרגות ואפילו בחדר מדרגות.
נדמה לי שהיו לנו יחסים בסדר עם השכנים שלנו  חוץ אולי משכנה וחצי אבל זה לא אומר שלא אומרים שלום. כן פשוט שלום שלום וזהו. האמת שיכול להיות שעם מי שאתה לא בסדר, אולי גם לא חייבים שלום אבל תעזבו את זה כי זה לא הכיוון של הסיפור שלנו בכלל. אם תרצו להתמקד בסוקולוב 93 אז בבקשה 

שלושה מי יודע ובחדר המדרגות?
הסיפור שלנו קשור בסך הכל לשלושה אנשים. הראשונה זו גב' דייזי שהיא כאמור לא שכנה בבניין עצמו כי אם המטפלת של רועי הקטן שגר בדירה שמעל הורי וזו הקומה השלישית והאחרונה. מעליה יש רק גג משותף. אנחנו בקומה השניה ומי שמייצגת אותנו זו אמא שלנו שקוראים לה גניה אבל באופן רישמי נהגה להציג עצמה כגניה גולדה לידרמן ואפילו לבית הלפרן ובלי יוד בהלפרן. היה גם את אדון שוורץ שגר חצי קומה מעלינו בדירה טיפהלה  קטנה יותר ועורפית. אצלנו שנים וחצי חדרים ואצלו שני חדרים ובית מסודר עם המון שטיחים ותמונות.

שיער שחור כי השם מחייב
אדון שוורץ היה גבה קומה על אמת, זקוף ותמיד מסודר ומצוחצח ומריח נפלא וזה נהדר להריח ככה בחדר מדרגות. לימים גם יצבע את שערו המעט מלבין לשחור ובאופן מוקפד כי השם מחייב. אדון שוורץ קראו לו ונדמה לי שאפילו יצחק והבנתי שעבד בבית מלון או באולם אירועים בתחום המשקאות. אני זוכר אותו עם וספה  וסירה  ולעיתים קרובות הבית שלו היה בסדרת ניקיון כשהשטיחים נשאבים ומוחזרים לכסות את כל הרצפות. אני לא זוכר שהייתי בתוך הבית שלו חוץ  מהזמן שארע פיצוץ בצנרת ואז הקיר אצל הורי נרטב כהוגן. זה כבר קרה כשהורי לא היו בסוקולוב וגם אדון שוורץ היה כבר בישורת הסופית.  הוא ביקש את עזרתי באיתור הבעיה כי מי שלמעלה לא חש במים היורדים ונוזלים למטה ולא בעזרת מעלית. אז גם הבנתי שקיר חדר השינה שלו ושל הורי היה ממש משותף ויש לזה קשר עקיף לסיפור העיקרי שלנו שבכלל לא התחיל עדיין, כי מרוב זה שאני מספר לכם רק שטויות ולא את העיקר, וזאת מפני שאתם תמיד מסיטים את הדיון ואני נגרר וסליחה.
אז הסיפור הוא שאדון שוורץ כפי שהבנתם חי בגפו בסוקולוב 93 חצי קומה מעלינו וחצי קומה מתחת למשפחת אהרון וגברת דייזי שהיא המטפלת של רועי הקטן. זה כרגע המצב וככה זה גם היה. הסיפור שלנו קרה לדעתי אי שם בשנות השבעים הרבה לפני הסרט הנהג של מיס דייזי. אני אולי תלמיד תיכון , אימי בת חמישים לערך , אדון שוורץ קצת פחות וגם גברת דיזי קצת פחות. היום כולם כבר בעולם שכולו טוב ותצטרכו לסמוך על הנתונים האלה למרות שזה ממש לא קריטי כי הדבר העיקרי הוא הסיפור הבא וזה כנראה היה כבר משהו שחזר על עצמו.

מתי כבר נרקוד בחתונה שלך?
אמא שלנו ניסתה לשדך לאדון שוורץ מישהי וזה היה ממש ללא תמורה ואפילו ממש בחינם, כי ניסתה לעשות כך גם לגבי אחרים. לאחרונה אפילו סיפרה לי אחותי הבכורה דבורה כמה מקורית הייתה, אבל אין בישראל שום בית שקם בעזרתה הישירה. בקיצור לשדך על אמת  היא לא הצליחה אבל לנסות היא ניסתה. אני זוכר שאפילו פעם במדרגות היא תפסה את אדון שוורץ ובכוונה טובה אמרה לו ככה "נו מתי כבר נרקוד בחופה שלך?" אדון שוורץ צחק ואולי הרגיש שלא בנוח אבל אמא שלנו ידעה לפתח שיחה וליצור קשר אישי עם אנשים במצבים שונים ואם פעם חשתי לא נוח הרי משבגרתי הבנתי שזה רק לטובה כי הכוונה טובה וטהורה. גם אני מנסה לשדך זיווגים ובינתיים התוצאה זהה. אפס מאופס אבל לא אמרתי נואש. אומרים שמה שלא עולה כסף גם לא שווה גרוש ואולי ההצלחה תגיע ברגע שנגבה אגרת שידוך ויש לי כבר כמה בדיחות מוכנות.

"גניה את באמת לא מבינה?"
יום אחד כנראה שגברת דייזי שמעה את אימי או שפשוט דיברו ביניהן כפי שנשים עושות ואז דייזי הסתכלה על אמא שלנו וניסתה להסביר לה משהו לגבי אדון שוורץ. היא שאלה אותה ככה בפשטות "גניה תגידי את לא מבינה?" ואמא שלנו שואלת בחזרה "מה אני לא מבינה?" ודיזי שוב "את באמת לא מבינה עם אדון שוורץ?" ואמא שלנו "מה יש פה להבין הגיע הזמן שיתחתן וזהו!". "את ברצינות לא מבינה גניה או שאת עושה צחוק?" שאלה דיזי. "את לא מבינה שהוא כבר סוס לא צעיר ושיתחתן כבר ואני אולי אמצא לו שידוך טוב. יש גם הרבה רווקות מבית טוב. אני מכירה הרבה אנשים ואולי נעשה משהו טוב" אמרה גניה האמא שלנו.  אז דיזי הבינה שאמא שלנו לא מבינה ואז היא הסבירה לה את מה שהיא הבינה מזמן. "את לא מבינה שאדון שוורץ לא מתעניין בנשים? הוא פשוט לא רוצה שידוכים ותעזבי אותו בבקשה. זה גם לא יעזור בכלל. תביני שיש גם כאלה וזהו. את כבר לא ילדה קטנה!"
נדמה לי שזה היה הרגע שנפל האסימון לאמא שלנו והיא הבינה סופסוף שאדון שוורץ לא בקטע של שידוכים ובנות והרפתה מהנושא. היא גם סיפרה כיצד דייזי כאילו פתחה לה חלון להבין את מה שראתה ולא הבינה שנים הרבה קודם לכן.
כל אחד מאיתנו זקוק לעיתים לגברת דייזי משלו בשביל להבין דברים ממש פשוטים.

יום רביעי, 23 באפריל 2014

עוד אריזה של נצחון כזה ואבדנו

April 22, 2014 at 1:54pm
אני נזכר בסיפור הזה כמעט בכל פעם שאני רואה  מטבעות נצחון. המקרה הזה כאילו אומר לי שכדאי להיזכר בדברים טובים למרות שאני לא עשיתי שום דבר, אבל גם הפנמה של סיפור זה משהו אפילו אם אתה בקושי קשור. יש פה גם גילוי סודות מקצוע, או שבעצם כל החיים מלאים בדברים שכאלה. עד שלא תקראו לא תבינו כי אני מאד מתקשה בהסברים פשוטים.
זה היה לפני די הרבה שנים. אני הייתי די ירוק בתחום ובכל זאת עבדתי בחנות המטבעות שלנו בבן יהודה בעיקר מהסיבה שבשום מקום לא הסכימו לקבל אותי כמנהל בכיר עם תנאים מיוחדים וכך נאלצתי לבלות את עיתותי בעיסוק מוזר ולא בהכרח עם עתיד מבטיח, ובכל זאת אני פה עם הסיפור של מטבע הנצחון והאריזה שלו שהצליחה לבלבל אותנו.

בן יהודה פינת שדרות נורדאו ליד נעלי עופר
נכנס אלינו איש די מבוגר ואני זוכר אותו עד היום במראהו ולבושו ואפילו עם כובע למרות שעברו כנראה חצי יובל שנים. האיש היה גר בבן יהודה פינת שדרות נורדאו ליד נעלי עופר, ואפילו באותם ימים עבר לבית אבות או אם תרצו לדיור מוגן. אם מישהו יודע את ההבדל אשמח לשמוע. הוא בא למכור לנו מטבעות על מנת שיסייעו לו במעבר ותמיד אנשים מוכרים משהו, כי לא תמיד לכל אחד יש כוח להחזיק דברים לעולם הבא.
היתה לו חבילה שלמה של מטבעות נצחון מכסף שיצאו לשוק בכמויות גדולות לאחר מלחמת ששת הימים 1967. אז בימים ההם מטבעות, מדליות בולים ומעטפות המספרים את סיפור הנצחון המזהיר היו להיט חם וכולנו באופוריה מדהימה. היה אחד שחשב אחרת וגם אמר את זה. נדמה שקראו לו ישעיהו עם שם כזה שבסוף יש ביץ שהבין אז משהו שיש כאלה שלעולם לא ירצו להבין. אני כמעט בטוח שאין לו שום קשר לשחקן הכדורסל שהכי אהבתי בהפועל תל אביב עם אותו שם משפחה.

הנצחון מטבע מיוחד, תשכ"ז, 1967 "מטבע הניצחון" הונפק לציון הניצחון של צבא ההגנה לישראל במלחמת ששת הימים (5-11 ביוני 1967). "היו אלה ימים נוראי הוד" אמר ראש הממשלה, לוי אשכול, בכנסת ב- 12 ביוני 1967. "עמנו יזכור אותם לדורי דורות. היו אלה ימים של התעלות האדם ונפשוט. כל העם כולו התגייס להלחם על חייו ועל תקוותו. כל אחד חש כי עליו המלאכה לעשותה, והוא עשה את המוטל עליו, איש איש על משמרתו, ולנו הניצחון". עיצוב פני המטבע צבי נרקיס הערך הנקוב "100 לירות ישראליות" במטבע הזהב. במטבע הכסף 10 לירות .במרכז – סמל צה"ל על רקע כוכב המבטא דינמיות. בשפה, למעלה, המילה "ישראל" בעברית, בערבית ובאותיות לטיניות. גב המטבע הכותל המערבי ותאריך שחרורו "יום כ"ח באייר התשכ"ז, 1967" עיצוב גב המטבע – רוטשילד את ליפמן (רולי). החברה הישראלית למטבעות ומדליות בע"מ.

מטבע הנצחון הוא מטבע יפה שהונפק בזהב ובכסף ונחטף כמו פיתות של אבולעפיה אחרי הפסח. אנשים קנו את המטבעות הללו בכמויות כי היו בטוחים שזה נפלא. גם הנצחון וגם המטבעות. וגם שיהיה השקעה לילדים. תמיד יש חשיבה לעתיד.
אז בשנים ההן של 1967 אבא שלי לא היה בעיסקי מטבעות כי אם נהג מונית ואני ילד בן 10 לערך וגם לנו היה מטבע כזה כי כמעט כל עם ישראל קנה והרבה. כשמשהו מצליח אז קונים מזה והרבה והכמויות היו באמת מרשימות והשתדלו להטביע כמות גדולה גם כי השוק רצה וגם אולי שלא יעשו ספקולציות רחמנא ליצלן. בנק ישראל הטביע כמות של כמעט 300,000 מטבעות מכסף וגם 9000 מטבעות זהב. הכל חוסל ובכייף. הכמויות האלו מטורפות בכל קנה מידה שפוי, והיום בישראל 2014 לא מוכרים קמצוץ מהכמות הזו של דברים חדשים. 
את ההסבר תניחו בצד כי עם הצלחה לא מתווכחים, אפילו אם איזה מישהו רזה עם כיפה שחורה ומשקפים שיש לו ביץ בסוף השם אומר ואני מסכים שהשטחים זה הסרטן של המדינה ואם הוא לא אמר זאת, אז ככה אני חושב ואתם תחשבו מה שאתם רוצים והעיקר שתיהיו בריאים בכל מקרה.

3 אריזות למטבע הנצחון 1967

אריזות שונות אבל דומות 
אז היינו עם מטבעות הנצחון מכסף של האדון שעבר לבית אבות והגיע הזמן מבחינתו למוכרם. יש המון מטבעות נצחון ובמיוחד מכסף וזה לא נגמר גם כיום למרות שככל הנראה כבר הותכו רבים מהם. המטבעות האלו נארזו באריזות נחמדות מפלסטיק ויש אפילו יותר מצורת אריזה אחת ואפילו דומה אבל הצבע שלה שונה ופה גם מתחיל הסיפור להתחדד. יש אריזות בצבע ירקרק ויש שחור ויש משהו כהה כמו כחול שחור. זה נובע כנראה גם מההבדל של הגירסה הקשוטה לבין זו הרגילה במטבע הכסף. במקור עלתה הגירסה הקשוטה כפול ולעניות דעתי בלי סיבה מיוחדת והיום הערך שלהם זהה ונע סביב 60 ש"ח למטבע. כן חברים ככה סוחרים בזה סביב מחיר המתכת בתוספת עמלה כלשהי עם שוק מסחרי עולה ויורד וחבל כעת להיכנס לדקויות. כן יש גם מטבע זהה כמעט במדויק בזהב שמחירו נע סביב 3600 ש"ח כי זהב הרבה יותר יקר מכסף כי ככה זה. היום בערך פי 65 כלומר כל מטבע זהב שווה במשקל עולה פי 65 יותר ממטבע כסף באותו משקל. גם למטבע זהב אריזה משלו ודומה אבל בצבע שונה של ירוק כהה אבל תאמינו לי שיש גם ירקרק אחר. לעיתים האריזות ממש דומות ובצבעים כאילו זהים. הסיפור מתחמם ואולי לא הפנמתם שפה בעצם קבור הכלב ואולי אני מקדים עגלה לסוסים או קנה לושט. 
העיסקה ההיא עם מטבעות הנצחון הייתה בבסיסה פשוטה. הייתה קופסא עם הרבה מטבעות של נצחון מכסף ופשוט ספרנו אותם וזהו. בהמשך מכפילים את הכמות במחיר ליחידה ונותנים כסף. הכל פשוט אם רק רוצים ויש עיסקה והכל נגמר וזהו. איש לא קיבל פרס נובל על מסחר במטבעות.

לצמצם נפחים ולזרוק אריזות 
בדרך כלל מה שאנחנו הסוחרים עושים בעיסקאות מסוג זה הוא מאד פשוט. מוכרים הלאה אבל לפני זה משתדלים להוציא את האריזות כי האריזות תופסות נפח ומקום ובדרך כלל רצוי שהסחורות יהיו ארוזות באופן קל ומהיר במיוחד אם מדובר בדברים נפוצים הנסחרים בערך המתכת שלהם. לעיתים ארגז או קרטון גדול של מטבעות עם אריזה הופך לשקית קטנה וקומפקטית עם אותם מטבעות ובאותו השווי. אריזה חברים זה חשוב אבל אל תעשו מזה סיפור כמו אספנים מסוימים שרוצים כל דבר ממש כפי שנולד. יש כאלה אנשים ואני מבקש שלא תגיעו למצב הזה, למרות שיש פריטים אספניים בתחומנו שכל המיוחדות של הפריט זו האריזה ואם הוצאת את האריזה הלך הערך המסחרי אבל לא במטבעות נצחון של הסיפור שלנו ולא משנה אם זה זהב או כסף. 

במקום צבע כסף יש צבע אחר או באיזה צבע אתה רוצה את הפס כסף שלך?
בקיצור אנחנו מוציאים את המטבעות כסף מהאריזה והיו שם כמה עשרות לבטח ואולי יותר ממאה ואז כפי שאתם מבינים אבא שלי רואה שבאחת האריזות יש מטבע מזהב באותה אריזה. ראיתי שהוא החסיר פעימה. הרגשה לא טובה והמוכר כבר מזמן לא פה ואולי אפילו בבית שלו אבל בעצם בבית אבות. 
אני זוכר שאבי ניסה לאתרו בבית שלו שהיה כאמור ליד שדרות נורדאו בבן יהודה. האיש לא היה שם והשכנים לא ידעו לאן עבר ואבא שלנו חיפש אחריו מספר ימים בכל בתי האבות בתל אביב והסביבה ובסוף תאמינו שהאיש אותר וכספו שולם לו ולכולם רווח. בהמשך אני זוכר אותו מגיע לחנות עם תשורה נחמדה שעשה בעבודה עצמית. הוא הכין לוח בצורת מנורה עם עיגולי עץ בצורת מטבעות וגם פתק קטן של תודה שאותו שמרתי כמזכרת מארוע מכונן מבחינתי למרות שאני לא עשיתי כלום אבל נדמה לי שמשהו הפנמתי והבקשה היחידה שלי שלא ינסו אותי בדברים מסוג זה.