מטמונים זה אחד הדברים הכי מדליקים שיש. נומיסמטיקה בלי מטמונים זה כמו חברה קדיש"א בלי נפטרים. על ערכם המדעי של מטמונים, נרחיב אולי בסמינר מיוחד שיוקדש לנושא. אני ממש לא בטוח בזה, אז אל תבנו על זה. הסתרת מטמונים והחבאה של כל מיני דברים, הם חלק מהחיים שלנו בהמון דברים.
יש המון מקומות להחביא מטבעות ודברי ערך. לפעמים המחבוא כל כך טוב שלעולם לא מגלים אותו
במלחמה ההיא אבא שלנו הוסתר בבית של משפחת יסינסקי ומתחת לדיר הבהמות
נומיסמטיקה בלי מטמונים זה לא מדע, בדיוק כמו בתי עלמין ללא נפטרים
כילד אני זוכר איך דיימינתי, שליד מכונת הכביסה ברבע מרפסת שלנו בסוקולוב 93 התחבאו שודדים, בתוך סלי קש ממש בדומה לסיפורי עלי בבא. היה נדמה לי, שהמכסה מתרומם וכובע השודד עם הנוצה, מציץ ומחכה להזדמנות לצאת החוצה. משחקי מחבואים זה הדבר הכי הכי בשכונה של פעם. מעניין אותי אם היום יש בכלל דברים כאלה. ככה לומדים להכיר את השכונה וגם מפתחים חושים להיסתתר וגם לגלות מתחבאים, מתחפרים וסתם מתחזים.
לצאת מהארון ובלי סליקים
יש אנשים המחביאים דברים מעברם ומהוויתם. זה מתחיל מסתם עובדות יבשות שנדמה להם שלא יכולים לעזור בכלום, ולכן הדברים האלה מכוסים או שפשוט מתעלמים מהם. ישנם המחביאים את זהותם המינית ואישיותם המפוצלת. עזבו אותם לנפשם בבקשה ואל תפתחו ארונות. שמעתי וראיתי כמה דרכים להחבאת מטבעות והסלקתם. חלקם מענינים, מקוריים ומרתקים. אדון סידי מבולגריה, סיפר לי כיצד ואיך, העבירו מטבעות מבולגריה שהוחבאו בתוך סוללות של פנס מפעם. הסידור היה שתאורת הפנס עבדה בזמן הפעלתו. התמונה למעלה היא אמיתית ולפני שפרקנו את הבטריות הישנות. על סליקים, מחבואי אמצעי לחימה, איסר סנפירי שהיה שכן שלנו ואבא של נוגה וגם על הטמנת נשקים ואמל"ח שלפני המדינה, בפעם אחרת.
המסתורים והמפתח של שרה
יש אנשים שהתחבאו והסתתרו במשך זמן ארוך, כי הסביבה הייתה עוינת והם ידעו בחושים שלהם שזו דרכם לשרוד. מקומות המחבוא הם דימיוניים. היו אין סוף סיפורי מחבואים והסתתרות במלחמה ההיא. גם במזרח הרחוק היו כאלה שהסתתרו יובל שנים ויותר ואולי יש עוד מישהו שלא רוצה לדעת שהמלחמה תמה. המפתח של שרה הוא סיפור קשה, אמיתי שהסתיים באסון למסתתר ולטראומה בלתי ניתנת לריפוי אצל האחות שיום אחד קצה בחייה. עוד דוגמא המעידה שגם סיום מלחמה לא מחסל טראומות ואצל חלק זה סיוט בלתי מוסתר.
המסתור של אבא שלנו
תמיד כשמוזכר ענין המחבוא בסרט או בספר, אני נזרק לסיפור של אבא שלנו שידע כמה כאלה במלחמה ההיא. היה לו מקום כזה גם בבית הוריו וגם בביתם של אותם חסידי אומות העולם , שהסתירו אותו ועוד שלושה שמצאו מחסה. "לאחר שארבעת הפליטים הספיקו לנוח, הוחלט שייחפר בונקר מתחת לדיר הבקר, כדי לשמש מקום מסתור קבוע יותר לעצמם, כי איום עונש המוות בידי הנאצים חל על כולם, כולל ילדי משפחת יסינסקי. אולם, המקום הפך ללא בטוח כבר אחרי חודשיים, מייד כשעובדת הסתרת יהודים על ידי משפחת יסינסקי בחוותה נודעה לרבים." לקישור באתר החנות
גבר בגיל העמידה ובקומה זקופה
יום אחד ממש לא מזמן, נכנס בהליכה זקופה, גבר בגיל העמידה לחנות המטבעות שלי. האיש נשק לגיל גבורות ולא ברור מאיזה צד. זקוף, נינוח וברור בדיבורו ובמחשבתו הראה לי, שקית נילון צנועה של קופת חולים כללית. היו שם בשקית מספר מטבעות כסף של בנק ישראל משנות השבעים. חשבון קצר הראה את המספר 1000 שקלים חדשים כשווי סופי ומוחלט. היו שם אולי תריסר פריטים מאד בנאלים, המגיעים לחנותנו חדשות לבקרים. מרוב מטבעות כסף שכאלה, אנחנו הסוחרים, מזהים אותם כבר לפי האריזה החיצונית מבלי לפתוח. כמה כבר מטבעות יום הזכרון, פדיון הבן , חנוכיה מהולנד, ואסימוני ברכה ושמחת בחגך ניתן לסבול? האמת שזה יוצא לי כבר מהאף ומעוד מקומות. בכל עיסוק יש המון דברים החוזרים על עצמם ומעייפים לאללה. בסופו של יום שיגרה זה דבר מנצח בהנחה שזו שיגרה טובה. מהיום אמור שיגרה זה המוטו שלי ולא שיגרע.
לדבר עם עצמך זה עדיף מלדבר עם הקיר
אז אחרי שהבנו כולנו שמדובר במטבעות בשווי כאלף שקלים חדשים וזהו , שמעתי את האיש אומר ככה לראשונה "בסדר גמור. אני לילדים שלי אספר הכל, כי חבל שהם לא ידעו".שמעתי זאת בפעם הראשונה ולא בטוח שהבנתי. אגב יש הרבה אנשים המדברים ככה לעצמם ולסביבה. גם אני נוהג מדי פעם לדבר עם עצמי ואפילו לענות לי, וזה הוכח כמתכון סביר להתלבטויות פשוטות. ככה גם אין טענות שלא שמעתי, לא הבנתי ואפילו שאולי דברי הוצאו מהקשרם.
האנשים שמאחור הקלעים או איך קוראים לאיש שמסריט את הסרט בקולנוע
אז אחרי שספרתי את האלף ש"ח ושקית הנילון של קופת חולים כללית נמסרה לבעלותי המלאה, החלפנו ככה כמה מילים על החיים בכללי. האיש סיפר לי קצת על עיסוקו המעט חריג בעבר, והתברר כמו בהרבה מקרים שאני מכירו מהרבה מקומות יחד עם עוד הרבה מאד אנשים, למרות שמעולם לא ראיתיו. תמיד ידעתי שהאנשים שמאחורי הקלעים מפעילים הרבה דברים ובמרבית המקרים לא נכירם לעולם. מסתבר שהחיים בבועה התל אביבית לדורותיה, די מצומצמים חרף היותה העיר העברית הראשונה, החיה ונושמת ללא הפסקה.
מי זוכר איך היו צועקים פעם בקולנוע כשהייתה תקלה והסרט נעצר?
סוברין זהב 8 גרם. ראש של מלך וסוס. המטבע הכי נפוץ בעולם
אז אחרי שהבנתי מי האיש ואפילו איפה גרה משפחתו ובכלל, הוא הוציא מטבע אחד קטן מזהב. זה היה מטבע נפוץ ביותר שממנו רואים חדשות לבקרים רבים וטובים. סוברין אנגלי 8 גרם של המלך ג'ורג' החמישי זה מרחוב קינג ג'ורג'. זהו מטבע הזהב הנפוץ ביותר בעולם, ואבא שלי תמיד נהג להגיד שיש יותר מטבעות כאלו מאשר שיער לאנשים על הראש. זו לא אמירה סתמית אם תקחו בחשבון שיש המון קרחים ותינוקות ללא שערות וגם המון פאות. חוץ מזה פעם הכל היה אחרת, ולא כל דבר חייב להיות נכון עובדתית, ועובדה שביבי מלך ישראל וההסבר הכי טוב הוא, שזה ככה עובד היום.
אם תרצו להרחיב קצת על הסוברין מזהב אז יש כתבה נהדרת של עמוס בברסקי - הקדוש, הדרקון וסוברין הזהב. לקישור באתר קולקט
"אני לילדים שלי אספר הכל"
אמרתי ליהודי החביב את מחיר המטבע שהיה בערך משהו כמו 400 דולאר ליחידה. מחיר הסוברין מזהב משתנה בהתאם למחיר הזהב בעולם, כמו גם ביקוש והצע ממש כמו בעוד הרבה דברים. האיש שמח כי 1500 ש"ח לא הולכים ברגל וכעת הוא רק רוצה לבדוק בערך ולקבל מושג ראשוני ,ובהמשך יחליט מה לעשות. הוא גם הוסיף שוב את המשפט הבלתי נשכח "אני לילדים שלי אספר הכל כי אין שום טעם להחביא ולא לגלות. ילדים צריכים לדעת הכל " אמר ולא יסף ובכל זאת זה היה האות להתחלת סיפורו וזה הלך ככה.
"אבא של אשתי נפטר"
"האבא של אישתי נפטר ממש לאחרונה. הוא כבר לא היה צעיר ואם אני כבר כמעט שמונים, אז תבין שהוא היה יותר ממאה. גיל יפה נכון? אז תדע שעד שבוע לפני שהלך לעולמו, תפקד כמעט לגמרי לבד ורק הייתה לו מנקה פעם בשבוע , כי הוא היה מאד יסודי ומקפיד והכל דאג שמר וסידר בעצמו. הילדים שלו זאת אומרת הבת שלו שזו אישתי לא הייתה מעורבת, כי הוא היה מאד סגור ולא מספר. אני לעומת זאת אספר לילדים שלי הכל. את הכל אספר להם.
אז לפני כמה שבועות ראינו שאבא של אישתי מתדרדר, והכל כבר ענין של זמן והוא גמר מהר ויפה. בלי סבל מיותר ובלי מילות פרידה. ככה שתק והבין שכולם מבינים ובוקר אחד באנו והוא פשוט שכב ולא קם. הלוואי על כל אחד. זהו נגמר. לוויה ושבעה ושויין גענדיק מיט דה מייסע -וזהו גמרנו עם הסיפור. אבל פה בעצם רק מתחיל הסיפור האמיתי.
מיטת ברזל ישנה וכבדה עם רגלים חזקות
כשקמנו מהשבעה ומכל הסידורים ניגשנו לדירה שלו בשביל לסדר במקצת את הדברים שלו ולפנות כי אף אחד לא חוזר משם ולהכין את הדירה למי שירצה אותה. לא מצאנו שם כלום רק דברים אישיים ועוד כל מיני דברים קטנים. הכל היה כבר ישן ואי אפשר לעשות עם זה כלום אז הילדים התחילו לפנות את הדירה שזה ממש לא רחוק מאיפה שהחברה שלך גרה כשהייתם צעירים. היתה שם מיטת ברזל ישנה מאד ואפילו כבדה.
כמה כבר שווה מיטת סוכנות ישנה וחלודה?
אשתי ניסתה להזיז אותה ולא יכלה. היא חשבה שזה מחובר לרצפה, כי הרגלים שלה היו כאלה עגולות ומלאות. אז גם אני ניסיתי ומשכתי והמיטה זזה אבל לא הבנתי מה כבר כל כך כבד שם. אז עמדתי בצד אחד והרמתי את המיטה בלי המזרון ובלי כלום, ופתאום אני רואה משהו נופל משם. גליל חום כזה שהתפרק מהרגל ואז פתאום מטבעות כאלה נופלים משם. אתה מבין מתוך הרגל היו כאלה גלילים עם מטבעות זהב אנגליים. בכל גליל כזה 50 מטבעות. כל הרגלים היו מלאות בגלילים. 3000 מטבעות היו שם ואנחנו רצינו לזרוק את המיטה הזו. כמה זה שלושת אלפים כפול 1500 ש"ח. 4 וחצי מיליון שקל זה מיטה יקרה והוא האבא שלה לא אמר מילה. אבל אנחנו לילדים שלנו נגיד הכל וזה כבר בכספת בבנק וככה הכי טוב".
תגידו חברים יקרים מה קורה אצלכם בענין הילדים והסודות?
על מטמונים , מחבואים ו - "אני לילדים שלי אספר הכל!" פורסם במגזין של קובי לידרמן ב MySay
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה