חתולים מצליחים להקסים אנשים בכל העולם. גם בישראל חתולים ממש מצליחים ובגדול. אצלנו בחצר בראש העין יש כעת רק 7 פרטים (פחות אחד) ונראה לי ששום חתול שאני מכיר, לא נכנס מעולם למקרר, אבל לך תדע מה יקרה מחר. חתולים מאד לא צפויים ואם מצאתי שלשום שנים מהם ישנים בתוך מכונת כביסה מוכנה להפעלה, אז מחר הם יכולים בהחלט להיכנס לתנור ואפילו למקרר. האם יש חתולים בכור האטומי? כן וזה בדוק מפי ואנונו.
החתול של נטאשה קאזאצוק בתוך המקרר
היום אני מספר לכם סיפור כמעט אמיתי לחלוטין, שקרה אי שם בסוף שנות השישים בתל אביב, ואפילו ברחוב סוקולוב 91 כמעט מול רחוב עמוס. זה הכל בגלל נטליה קוזצ'וק מאוקראינה Natalia Kozachuk שהעלתה תמונה בפייסבוק שלה ושם רואים חתול במקרר ואודי קין מסביר לי שבסיביר נכנסים למקררים בשביל להתחמם. עולם מוזר יש לנו, אבל היום אנחנו עם החתול שקפא וגם עם יוסי אפריגן השכן וגם אני הייתי שם.
יוסי אפריגן גר בסוקולוב 91
יוסי אפריגן גר בסוקולוב 91 שזה ממש צמוד לסוקולוב 93, ששם גרתי ואפילו יחד עם כל משפחתי כלומר אמא אבא שתי אחיות ואני הקטן. גם יוסי אפריגן היה הכי קטן במשפחתו שמנתה 5 ילדים כלומר 3 בנות ושני בנים ויוסי הוא הבנימין במשפחתו וככה זה עד היום למרות ששנינו יתומים עם תעודות פטירה מקוריות.
יוסי תמיד היה שובב עם לב זהב, למרות שאבי שחור זכה לקבל ממנו כמה שיעורים על חי ברחוב, וללא תיאוריה בכלל. יאמר לזכותו של יוסי אפריגן שתמיד חזר והזהיר, ממש כמו בסרט מציצים, ושב ואמר בקול רם לאבי שחור שכולם ישמעו "חכה חכה אתה עוד תשלם על כל סעיף וסעיף בנפרד!" בסוף זה קרה, אבל נניח לזה היום ובואו נתרכז בסיפור קצר עם המון חוכמת חיים ואיך בעצם כולנו בסיפור הזה מבלי שנחוש זאת בכלל. אם הבנזין בישראל היה זול יותר אזי לכולנו היה טוב יותר, חוץ אולי מאשר לממשלה המצליחה לגבות מזה מס שמן ללא יכולת תזוזה מאיש.
הרחוב שלנו סוקולוב היה אז מאד פעיל כי ברחוב יש חברים והשכונה היא שכונה, וילדים אוהבים לשחק בחוץ ושנות השישים היו נפלאות וגם השבעים וכל אחד אוהב את ילדותו ונעוריו, ופעם הכל היה אחרת, וגם היום יש כאלה שמחר ירצו את האתמול והשלשום. קוראים לזה נוסטלגיה ויש כאלה היודעים לעשות מזה כסף. מי זוכר חנות תקליטים ליד קולנוע פאר בשם נוסטלגיה?
יוסי אחראי להרבה דברים בילדותי ואמנה רק חלק בזריזות, כי היום רק על החתול שקפא, אבל קודם תזכרו שהיו לנו חוויות בירקון ואפילו שחיה עם בילרציה, מכירת סברס ותירס, כניסה לביוב של הירקון עם חוט ונרות שכבו וגם צלופח אחד גדול והמון סרטנים דקורים עם שיפוד ואפילו דברים לא יפים עם חתולים ואני מה זה מצטער, והשיא היה עם סוס ועגלה ומכירת אבטיחים וחלק כבר מתועד וחלק עדיין לא, ויש זמן אבל היום רק סיפורו של החתול שקפא בסוקולוב 91.
סוקולוב 91 פינת עובדיה 9 VTLV
סוקולוב 91 על הפינה של רחוב עובדיה
זה קרה בבית של יוסי אפריגן בסוקולוב 91 בתל אביב. הבית הזה עומד שם עד היום עם אותה חצר, ואותה גדר אבן לא ממש חזקה ומתוחכמת ואפילו שבורה, התוחמת סביב סביב וממש אותו מיקום פינתי הנושק לקצה הירידה של רחוב עובדיה, שם נהגנו לרדת עם העגלות שחיברנו להן 4 קוגלגרים, ואפילו אותה כניסה ראשית צנועה וקטנה ושתי כניסות צדדיות. הבניין לא במצב משהו ואפילו בהשוואה לסוקולוב 93 שלנו הוא די על הפנים. הסיבה הראשונה היא שהבניין הזה מעט ישן יותר, אבל הסיבה העיקרית שאצלנו יש את שוקי אהרן שהוא הועד הכי טוב באזור.
ברז המים נשאר באותו מקום ואפילו בלוני הגז הכסופים שם. פיר המדרגות מאפשר מעלית. רוב הדיירים מפעם כבר לא שם. נדמה לי שאיש מהצוות המקורי לא שרד במקום. אחותי אראלה הבלונדה שגם מופיעה איתי בתמונה שחור לבן, בפינה של סוקולוב 91 פינת עובדיה משנות השישים המאוחרות מציינת את דירי הבניין בסוקולוב 91.
קומת קרקע
אבא של שמואל- שהיה אלמן והתחתן עם רומניה שנשארה בדירה גם לאחר מותו והבן שמואל
משפחת אפריגן עם כל "ההמולה והשמחה"
קומה ראשונה
משפחת גולד: לאבא הייתה חנות לאופטיקה ברח' דיזנגוף ליד ככר דיזנגוף, משפחה ייקית. עירית וירון. כשהיינו בשישית עברו לחיפה
הצבע בונדה ואשתו נדמה לי שהייתה לו ווספה עם סירה
בני הזוג הג'ינג'ים שלא היו להם ילדים והוא עבד בשק"ם
קומה שנייה
משפחת בליימן, האמא מורה למתמטיקה ואח"כ מנהלת תיכון שלווה. הבן שי שהיה גאון אמיתי נפל במלחמת לבנון המקוללת 1982.
בנימין ומירה והבן אסי גושינסקי. בנו היה תברואן. אסי היה דלוק עלי. למד איתי בתיכון גאולה-גדול ממני בשנתיים.
שווגר פקיד בית המשפט עם אשה שניה וממש מולנו מול חדר הילדים שלנו.
קומה שלישית
רותי עם אבא עיוור משפחה מתורכיה.
פרחיה עם ההורים שלה שבאיזה שלב השאירו לה את הדירה. חד הורית.
הבת של מזל מהירקות ברחוב חגי שניהלה הרבה שנים חנות בגדים בדיזינגוף בשם דינו או משהו דומה.
זכרון אישי
אני זוכר משם את פרחיה והוריה שגרו למעלה למעלה, וגם את עירית גולד היפיפיה והבלונדה עם שיער חלק וגולש וגם את משפחת בליימן עם המנהלת של תיכון שלווה שבנם המחונן שי נהרג במלחמת לבנון הארורה 1982, וגם את הבת של מזל מחנות הירקות ברחוב חגי וגם את פקיד בית המשפט שווגר וזוגתו שישבו על המרפסת לצידנו ותמיד חשבתי שהם בעצם בובות כי הם לא ממש זזו אבל כשאוכלים אבטיח עם גופיה רואים שזה באמת זז ותמיד הייתה שם מוזיקה קלאסית וגם את בונדה הצבע שמעולם לא צבע אצלנו כי לנו היה את יוסף בריקס שהיה בן עיר של אמא שלנו והיה מעשן המון, ותמיד צעק עלי בצחוק "קובי תפסיק כבר עם הקונצים שלך ומספיק שאמא שלך משגעת לי מוח שלי ואין לכם בכלל קפה שחור וכמה נס עם חלב כבר אפשר לשתות". בריקשיק הצבע ממש צדק בכל מילה. אמא שלנו לעיתים אכלה לו את הראש אבל בצדק למרות שהוא ידע בכללי מה לעשות, אבל חייבים גם הנחיות ברורות וגם שאצלנו מעולם לא היה קפה שחור רק תה או נס עם חלב. וגם את ההורים של שמואל שגרו בקומה התחתונה ובטוח שהיו עוד. כולם התפזרו להם אפילו משפחת אפריגן של יוסי נעו להם בשקט למקומות שונים ואפילו לאוסטרליה וזהו. הבניין לא עבר שיפוץ ולא תמ"א שממה. בקיצור 93 הרבה יותר עדיף מ 91. עובדה סוף.
קומת קרקע עם שתי כניסות צדדיות וגם כניסה ראשית
משפחת אפריגן גרה בקומת קרקע וזה ממש ההתחלה של הסיפור כי קומת קרקע נגישה הרבה יותר לכולם ואפילו לחתולים היודעים להגיע גם לקומות עליונות אבל אצל יוסי זה ממש בועז קלי קלות. ניתן היה להיכנס לדירה של יוסי גם מחדר המדרגות כמקובל וגם מהצד של רחוב עובדיה. אנחנו סוקולוב 93 היינו בצד אחד ובצד השני רחוב עובדיה. מהצד השני של הכביש, בניין נוסף בו גרו משפחות נוספות ואפילו משפחת בלוך עם שושי ואלי בלוך ששיחק נהדר כדורגל והיה גדול מאיתנו והיום באמריקה הגדולה והנה השלמתי חוב מפעם בו חויבתי לאזכר ולהזכיר ואפילו להוקיר. ברוך פוטר חובות ואיזכורים. היה גם נהג משאית גינגי עם שפם ומשקפיים שלקח חצי רחוב עם המשאית והסוס של העגלה של המשאית. היה עוד נהג של רכבת דומה וקראו לו אבא של אביחי שגרו בסוקולוב 78 ואני זוכר אותם לוקחים חניה ברוורס.
חזית הבניין של סוקולוב 91 פונה לרחוב סוקולוב וזה ממש בנאלי ואין צורך להזכיר זאת, אבל יש לי נטיה מוזרה לאחרונה למשוך דברים ואין לי מושג למה ואפילו מינה שלנו מוטרפת מזה. לי זה עושה רק טוב (הטירוף הכללי) כי משחק מקדים ומחרמן, לעיתים טוב יותר מהשפיץ עצמו והחתול השובב שלנו יכול להמתין. אם שובבים היו מחכים ולא ממהרים הכל היה נראה אחרת, ואפילו המשפט האלמותי "החיפזון מהשטן" היה פשוט נכחד ורק בערבית היה נשאר לו זכר, "החיפזון מהשטן (اَلْعَجَلَة مِنَ الشَّيْطَان) – אימרה בשבח המתינות ויישוב הדעת" אתר השפה העברית (אלעג'לה מינאל שיטאן) כי ערבים עסלים לעולם לא ממהרים כמעט כמו הבדויים. ערבי טוב יושב ואפילו כורע עם כפיה לבנה ובלי תוספות בכלל ורצוי עם כזו שמלה אפורה ונעליים שחורות וגם יחף זה בסדר, ותמיד יהיו כאלה שאין להם בית ומספר טוב והם רוצים להתפוצץ ולעלות לבתולות בגן העדן המזרחי.
הבית של גברת זלצר בצד מערב ולכיוון גן הנביאים
בצד המערבי גבל הבית של יוסי אפריגן בבית קטן וקסום משהו. זה היה בית חד קומתי כמדומני. הכניסה לבית הייתה מרחוב עובדיה 7 שהוא רחוב של ירידה אם אתה בא מיחזקאל אבל אם אתה עולה מסוקולוב זו עליה. אל תצחקו בבקשה כי כשהייתי קטן אבא של גליה גנון שאל אותנו "מה יש יותר בתל אביב? עליות או ירידות?" ואני כמעט שכנעתי אותו שאצלנו זה אחרת ויש יותר ירידות, והוא העורך דין אמר שחייבים לבוא ולבדוק.
פעם לא היה בכלל רחוב סוקולוב, ולפני שקראו לזה רחוב הצפירה היה הרחוב סתם תעלת ניקוז, וכבר בשנות העשרים החלו אנשים מוזרים להתישב שם בבתים קטנים. זה היה סוף העולם ולפני הירקון. אני בטוח שמי שגרו שם היו מאותם מתישבים ראשוניים שאני מאד סקרן לגביהם. תמיד הראשונים בהתחלה והאחרונים סתם תלמידים גרועים.
קראו לה גברת זלצר ולא היה לה שום קשר לאלי בלוך וגם לא לא לשושי בלוך אחותו שגרו בסוקולוב 89. בלוך וזלצר זה שמות מאד נפוצים לפחות אצל אשכנזים בימים של אז. היום אני לא יודע, כי אני כבר לא גר שם, והבן שלנו ניר שכן גר שם לא מתעניין בדברים כאלה, אבל יש מצב שיום אחד הוא יתחיל בדיוק כפי שזה קרה לי. ההורמונים משנים תפיסת עולם ורוגע נפשי וחייבים כבר לעשות לזה אפליקציה.
עץ גויאבות וגם תולעים זזות
גברת זלצר הייתה אישה לא קטנה ולא גדולה במיוחד ואני זוכר אותה מצויין. מרכיבה משקפיים, שיער אסוף וגם סינר וכמעט תמיד עסוקה במשהו. היא לא הייתה רזה ואפילו שמנמונת בהחלט, והתנהלה מעט בכבדות כי אולי כבר הייתה ממש לא צעירה. בגינה שלה היו הרבה דברים כולל קלמנטינות וגם תרד לטענת יוסי, אבל אני זוכר במיוחד את עץ הגויאבות שהיה קרוב לבניין שלנו ואת הגזע המיוחד שלו. גזע מעט מתקלף ואפילו בגוון אדמדם.
הגויאבות היו די קטנטנות ונדמה לי ששם ראיתי לראשונה מה זה תולעים חיות עם ראש לבן בתוך גויאבה. תולעים זזות ככה באופן קבוע זה מחזה מעניין ותמיד נדמה לך שהן רוצות כבר לצאת החוצה ולכבוש את העולם. אם הגויאבה סגורה מבחוץ אז איך תולעים נכנסות פנימה? האם בכל תולעת יש מיני נאנו תולעים? תמיד כשאני שומע את השם שני אני נזכר בתולעת השני אבל ככה לא נגיע לחתול שקפא.
העלים היבשים בחצר של גברת זלצר היו משמיעים קולות של שבר מתפצפץ כשדרכנו שם, ואני לא חושב שהיא אהבה זאת במיוחד. מי אוהב שנכנסים לו לחצר הפרטית שלו? ילדים תמיד אוהבים לעשות מעשים קצת אסורים.
את הריח של הגויאבות כל אחד יכול להריח. אגב מה יותר גרוע מלראות תולעת שלמה בגויאבה מעט רכה לאחר ביס קטן? נכון מאד חצי תולעת וזוהי תשובה נכונה ומלאה.
גברת זלצר גרה שם באותו בית והאמת שאני לא זוכר משם את אדון זלצר ואפילו לא דברים אחרים, ונדמה לי שמעולם לא הייתי שם פנימה. בעצם אני בטוח שלא הייתי שם (אולי פעם אחת?...) אבל יוסי אפריגן בהחלט כן, כי הוא גם טיפונת קרוב יותר, וגם כי נהג להיות ברחוב הרבה יותר ממני. קוראים לזה ילד רחוב וביידיש גאסניק. גאס זה רחוב וניק זה כמו נודניק ולא קשור לנודים בכלל כי אם לנדנד ואפילו נע ונד. נראה לכם ההסבר שברגע זה המצאתי?
תמונה שחור לבן עם פרה בחצר ואפילו דלי
יוסי זוכר שבתוך הבית של גברת זלצר הייתה תלויה תמונה שחור לבן ובה רואים פרה אמיתית וחיה שנותנת חלב ואפילו דלי. ברור שהדלי היה ממתכת ולא של כתר פלסטיק. הפרה עומדת וגברת בלוך ניצבת לצידה. נשמע הזוי אולי אבל אמת לאמיתה ותאמינו לי שיוסי אפריגן לא בדאי וקיבלתי לסיפורו אישור מפתיע וזוהי ראיה משפטית היסטורית. עופר גרין הבלונדי מסוקולוב 39 טוען שאכן נכון וגברת זלצר היא משפחה שלהם וגם הוא היה שם והתמונה עם הפרה היא לא המצאה ויש לתמונה הזו גם העתק. תמיד עדיף המקור אבל העתק גם בסדר. תזכרו עובדה חשובה שאין בעולם שום עבודת פיסול מקורית מהתקופה היוונית קלאסית. אם אתם מכירים אורגינאל של פידיאס הפסל הגאון אז תודיעו לי בבקשה. אגב יש עבודות אומנות של חתולים מצריים וזה מקורי.
אנחנו עוד נחזור לגברת זלצר, הפרה והמשפחה שלה אבל כעת קדימה לחתול. חוצמזה היום באותו מקום של הבית מפעם עומד בניין ובה גרה נכדה של גברת זלצר. זהו מידע מפליל ויש לטפל בו בחוכמה יתרה ואני מבקש עזרה אבל למה אנחנו מתרחקים מהחתול שקפא אצל יוסי אפריגן בקומת הקרקע בסוקולוב 91 בתל אביב.
מקרר עם בלוק קרח שמחליפים כל כמה ימים מבית החרושת לקרח בבזל
אז יום אחד ונדמה לי שזה היה בשעות הצהריים אני ויוסי מסתובבים לנו ככה בסביבה ובסוף היינו צמאים אז יוסי ניגש לבית שלהם להביא מים קרים. אני לא מתחייב אבל אני כעת כמעט בטוח שאז היה להם מקרר עם בלוק קרח שכל פעם היו צריכים להחליף את הבלוק ואני זוכר את יוסי הולך ומביא מבזל חצי בלוק עם כאלה מספרים שתפסו את בלוק הקרח. לנו מעולם לא היה בסוקולוב מקרר עם בלוק ואם היה אני לא זוכר. בקיצור יוסי פותח את המקרר ואני שומע אותו שם כזו צעקה. לא יודע מה הוא צועק אבל הייתה צעקה ואני בטוח שהוא נבהל. בתוך המקרר היה חתול. כן חתול רחוב עם פרווה והוא יושב שם ואפילו כמעט קפוא. אני לא ראיתי אותו אבל ככה הבנתי. יוסי היה בדרך כלל טיפוס רגוע אבל פה הוא גילה התרגשות ושנינו לא הבנו איך חתול נכנס לתוך מקרר ושם קפא. אז לא היו תאילנדים בישראל.
חלפון האח של יוסי מבקש בנזין
יוסי אובד עצות ואנחנו לא יודעים מה לעשות ואז מגיע פתאום חלפון. מי זה חלפון? חלפון זה אחיו של יוסי והוא גם יותר גדול וגם מבין עניין. הוא יהיה טרקטוריסט שידע להרים הרבה ערמות עפר וגם להפוך אותן יום אחד בקו בר לב וגם להעמיס ובכלל עבודות עפר מניעות הכל. החתול הזה מוכר לחלפון, אבל אני לא בטוח. חלפון פוקד על יוסי לגשת ולהביא מגבת עבה ומים חמים ורואים שהחתול לא ממש קפוא כמו עוף, ויש מצב שאולי נפשיר אותו אבל צריך תושיה. חלפון מורה ליוסי להביא לו במיידי בנזין. כן בנזין ואפילו אומר לו שיש בתנור הישן אבל זה אולי נפט והכי טוב שיגש לאופנוע של נסמו שהיה גם שכן וגם מתופף בבית ברחוב עמוס על הפינה של סוקולוב. ניסים היה גם שכן ותמיד היה עם להקות קצב והיו לו שרירים של סטלון וגם היה מאד נמוך ולכן התגייס לצוללות וככה למדתי שבצוללות צריכים חיילים נמוכים. אני נגד צוללות גרעיניות ובעד צוללות צהובות. ניסים הוא גם משפחה של אבנר לוי, ואמא של אבנר היא בעלת הבית בסוקולוב 82 פינת עמוס 1 וכל שאר הדיירים הם דירי משנה בדמי מפתח ואין לזה שום קשר לחתול שלנו ששוכב קפוא ומחכה לישועה.
גרפיטי בריצפה וגם מגבת עם עיסוי
אז יוסי רץ לאופנוע של נסמו ולא הצליח להביא בנזין וחלפון הלך לשם ועם כזה קש הוציא קצת בנזין, והאמת שלא היה לי מושג מה הוא הולך לעשות עם זה. פחדתי שאולי הם חושבים לשרוף את החתול אבל חלפון לא יעשה שטויות, והוא כבר לוקח את הקשית ומזליף לחתול שתי טיפות מפה לפה. הייתי חצי מטושטש מהעניין אבל סמכנו על חלפון שפעם אפילו קפץ מהבניין שלנו לתוך ערמת חול ושבר את הרגל ואפילו יש לו כתובת גרפיטי עם השם שלו בכניסה לסוקולוב 93 והיא מתועדת לנצח ומי שירצה לראות אז יש במיוחד בשבילו תמונה. אז כמה טיפות בפה של החתול ונראה שכלום לא קורה אבל אחרי שתי דקות משהו מתרחש. רואים שהחתול מזיז את העיניים והאף שלו טיפונת רטוב. חלפון היה נרגש ואנחנו יותר. רואים שהחתול לא מת. הוא קפוא אבל אולי הוא יפשיר, ואז יוסי מחליט להוסיף לו עוד כמה טיפות ואני יודע שקשה להאמין אבל החתול כבר זז והזנב שלו עם סימני תזוזה בלתי רצוניים, אבל יש לנו חתול חי. אנחנו יושבים וחלפון מחליט שעכשיו יש להשתמש במגבת ועושים לחתול עיסוי על הפרווה והגוף של החתול ממש מתחיל להיות בסדר והוא כולו עטוף במגבת. ההורים של יוסי לא בבית כי הם עבדו. אמא של יוסי בקפה אקסודוס ואבא שלו בבניה.
אנחנו שלושתנו בבית וגם חתול אחד מפשיר, ותהרגו אותי אבל אני לא זוכר את הצבע שלו ואולי זו הייתה בכלל חתולה ומבחינה משפטית ראייתית יש פה בעיה אבל יוסי אפריגן יכול להעיד שעד פה הכל אמת.
עוברות כמה דקות ומתברר לנו שהחיים יפים בסוקולוב 91 בבית של משפחת אפריגן והחתול שלנו מתחיל פתאום לזוז. הוא קם ונמתח ממש כמו חתול אמיתי ומתחיל לנער את המים כי חתולים לא אוהבים רטיבות. הוא מבין שאנחנו בעדו, אבל כנראה אחרי טראומה והעיניים שלו לא מוצאות מקום והוא מתחיל להיות לחוץ ומבוהל והופ הוא מתחיל לרדת וללכת ופתאום הוא נכנס לכזו קריזה שלא האמנו מה שאנחנו רואים. כאילו קיר המוות והחתול מתחיל להסתובב כמו משוגע ואני מה זה מפחד, כי אולי הוא יתחיל לשרוט והוא נהיה פורפרה וכולם מפוחדים וגם צוחקים והנה החתול עולה על הארון בחדר ומביט עלינו עם עיניים פתוחות ואז לא להאמין הוא כאילו מאבד שיווי משקל צונח ונופל. היינו המומים ותפסנו הראש אבל חלפון ניגש ראשון והחזיק את החתול בידיו כאילו היה תינוק. יוסי ואני צעקנו בקול ואולי פחדנו ממה שקרה לו. חלפון נשאר ממש cool והוא פתח לחתול את הפה וכאילו הריח לו ואולי רצה לעשות לו הנשמה מפה לפה ושם לו אצבע על האף. שאלתי אותו מה קרה לחתול? יוסי הוסיף ואמר מה החתול שלנו מת?" אז חלפון ככה עם הצחוק שלו וההליכה הגוררת רגלים הסתכל עלינו ואמר "מה פתאום מת. פשוט נגמר לו הבנזין!"
הכניסה האחורית מרחוב עובדיה
הכניסה הראשית מסוקולוב 91
המשחק המקדים היה ארוך מידי.
השבמחקאבל בסוף הרגת אותי מצחוק.