צמרת של אשלים וגם מלוחים
עץ אשל אחרון בבן יהודה
עברתי בבן יהודה שטראסה מספר 158 שאחרי שדרות בן גוריון ולפני ארלוזרוב, וראיתי לי ככה עומד לו עץ אשל הפרקים עם גזע ממש בסדר וככה בעצם צץ ועלה לו זכרון מפעם על עצי האשל של ילדותי. אין בבן יהודה שטראסה עוד עצי אשל למרות שאני בטוח שפעם היו ואולי אפילו די הרבה. נדמה לי שראיתי תמונות שחור לבן מפעם עם העצים האלה בבן יהודה. בארלוזרוב יש כמה וגם אחד מול העירייה הישנה וצמוד למוזיאון הבאוהאוס בביאליק 21 פינת אידלסון 32. גם בבית ספר תל נורדאו הם שם מפעם. בטוח שיש עוד אשלים בתל אביב-יפו. אפילו ראיתי שנטעו כמה חדשים בבניין פרטי ומיוחד בארלוזרוב. היום עצי האשל לא הכי באופנה. אם אין עצים אין חיים, ומי שרוצה להגיע לירח ולחיות שם, שימשיך ללעוס בזוקה.
האשל האחרון בבן יהודה שטראסה מספר 158
נדמה לי שהמקבץ הכי גדול של עצי אשל הוא בגן העצמאות הצמוד לים הגדול ולבית ספר לדוגמא. הזיכרון שלי הוא משם. היום בבית הספר הזה ששינה את שמו לגורדון, אין יותר עצי אשל בחצר הפנימית ותאמינו לי שבדקתי. בעצם יש אחד ממש בקטנה ובצד אבל יום אחד יש מצב שיהיה גדול ובסדר. יש לי הרגשה שמכינים שם שטח לחנייה של רכבים שזה גם חשוב. עצים חשובים יותר.
עצים זה דבר אופנתי. כן פעם עצים מסוימים היו פופולרים ובהמשך אחרים ובכל זאת את אלה שהם שלנו, כלומר עצים שנולדו פה ויש לתת להם כבוד למרות שטוב להכיר גם דברים אחרים וארץ, עיר, חי, צומח זה בעצם המשחק של החיים על אמת. עצים מפעם עושים לי את זה למרות שאין כמו לטעת עץ צעיר וללוות אותו.
יונה וינר ואנחנו והצמחיה בגן העצמאות. הבנים עם הרבה חולצות רשת וגם פסים
פעם הייתה פה חורשה של עצי אשל
החצר שפעם הייתה בה ברזיה בצורת קשת והיום כבר לא
פעם זה היה בית הספר לדוגמא על שם הנרייטה סאלד והיום א.ד. גורדון עם החצר והחורשה שאיננה
זכרון כפול ומאותו מקום כמעט
הזכרון שלי מעצי האשל הוא כפול. אחד מעשי והשני תיאורטי ושניהם מבית הספר היסודי ותמיד רצוי להתחיל מהתיאורטי למרות שלאחרונה נדמה שהתיאוריות עוברות מהפך מעשי והכל נעשה הפוך מלהפך. מי זוכר את הבדיחה על התיאורטי והמעשי וגם הבנות?
הזכרון הראשון ונדמה לי שרבים שותפים לו במצטבר. בבית הספר היסודי לדוגמא ע"ש הנרייטה סאלד הייתה חצר ממש בסדר. אם אתם לא מאמינים לי אז תיגשו לראות למרות שיש שם שיפוצים והכל עבר שינוי ממש נחמד רק חבל שבסוף זה נראה כמו בית סוהר הקרוב לים ולגן העצמאות. גם באחד הסרטים של אסקימו לימון ניתן לראות החצר עם הברזיה הכי מקורית בצורת קשת למרות שאני לא זוכר שם מים זורמים אבל הצורה והתיכנון היו ממש אחלה. אז בחצר של בית הספר הייתה גם חורשה של עצים. הם היו אפילו ממש מסודרים בשורות, אבל אולי רק נדמה לי. בכל אופן היו שם עצים עם גזעים ממש מפעם וגם עם חורים ושפיצים ואני זוכר אותם יופי, כי לעיתים היינו נפגשים בהם וגם קצת בעוצמה עם שריטה וחבלה. אם לא הבנתם אז אנסה להסביר שוב ולאט.
משחק מוזר ומיוחד בשם ראשיות
אני לא יודע מי היה זה שהמציא את המשחק הזה ואולי זה בכלל יבוא מאיזה מדינה בדרום אמריקה אבל אז המשחק הזה היה שוס חזק מאד ואין לי מושג למה והאם יש מישהו היום שממשיך לשחק בדבר המעט מטופש הזה. הרבה משחקי כדור הם די מטופשים וזה אולי הגאונות שבמטופשות.
היה לנו כלומר לילדי בית הספר משחק כזה מוזר בשם "ראשיות" בו היינו מקפיצים כדור טניס על הראש ואז מנסים להעביר אותו לצד השני של המגרש ושם היו ילדים אחרים שניסו לעשות אותו דבר רק הפוך. נדמה לי שאסור היה להשתמש בידיים והכל היה עם הראש, כי כבר אז היינו מאד אינטליגנטיים ועשינו הכל עם הראש. היינו מנסים להחדיר לשטחם היריב את הכדור והם היו משתפים פעולה ומגינים על השטח שלהם ומי שהצליח לחדור ולהבקיע עם הראש הוא המנצח וסופרים את הגולים או ההבקעות או השערים.
המשחק הזה שוחק בין עצי אשל עבי גזע וכנראה מאד ותיקים כבר אז. היו להם הרבה "עיניים" גדולות והמון חיספוסים. כן לעיתים זה היה מכאיב אבל אם נשארים בחיים אז הכל שטויות ועד החתונה הכל באמת עבר. הגבולות של שטח המשחק היו בין העצים כאשר השער היה בין שני גזעים והיו שם לפחות שני מגרשים והרבה חול. נדמה לי שבנות לא שיחקו במשחק הזה אבל אולי אני טועה. בנות תמיד מעודדות וגם מנחמות ומרחמות.
איציק לוינשטיין שלמד איתי 8 שנים מלאות מזכיר לי "עם הצלצול היינו טסים לתפוס מקום כלומר מגרש למשחק. או זוגות או בודדים. איל כהן היה אלוף בהקפצות- כלומר היינו מקפיצים על הראש כדור טניס כמה שיותר פעמים ונוגחים עם הצד, חזק חזק להבקיע בקיצור חגיגת חול. העצים היו השערים." תודה לצצה וד"ש למי שתרצה.
גן העצמאות נחנך בשנת 1952. תוכנן ע"י אדריכל הגנים של עיריית תל אביב אברהם קרוון
המורה טלילה ואמא של עופר
הזיכרון השני המתחבר לעצי האשל הוא עם המורה לטבע. קראו לה טלילה שזה כבר שם מיוחד. טלילה כהן (כהן זה לא כזה מיוחד) והיא הייתה המורה לטבע וגם סגנית המנהלת ואפילו אמא של עפר, שלמד שנה מעלינו והיה לו שיער בלונדיני כמו לאמא שלו ואני לא בטוח לגבי צבע העיניים. נדמה לי שהיו לה עיניים כחולות וקצת קטנות. הלכנו עם המורה טלילה לגן העצמאות, שזה ממש רחוק כלומר רק חוצים את הכביש בזהירות, וזה היה כנראה לסיור כללי והתבוננות בטבע שהיה אז מאד טבעי.
אני לא זוכר מהסיור הזה שום דבר. לא ראינו את משפחת הדורבנים שהייתה שם בצד שמאל של המדרגות בתוך הצמחיה, ולא שום ציפורים מיוחדות ואפילו לא את המערה החשמלית של ירון זהבי וחבורת חסמבה. גן העצמאות היה המגרש הביתי שלנו לכדורגל אבל רק אחר הצהריים. המון כורכר ומעט צל בשטח שבו שיקנו כדורגל ממש די קרוב לברכה שלא עבדה. מסביב כמה עצי אשל שבקושי נותנים צל, אבל הגזע שלהם מעניין ואפילו לעיתים נוטה על הצד באופסייד ואולי זה מהרוח ואולי סתם ככה, כי עצי אשל הם לא דקלים וגם לא סתם אקליפטוסים או דרצנות, ועוד כל מיני דברים שתיכנן אדריכל אברהם קרוון הגנן העירוני והאבא של דני.
אני זוכר מאותו סיור-ביקור בגן העצמאות רק דבר אחד. אני זוכר את טלילה מראה לנו את עץ האשל ובעצם עצי האשל שהיו שם מימים ימימה ומסבירה שאלו הם עצים המסוגלים לעמוד בתנאים לא קלים ואפילו ליד הים והאויר המלוח ואם נסתכל טוב, אז גם נראה על העלים הממש דקים וקטנים, טיפונת מלח ואפילו יש להם טעם כזה מלוח. היא הציעה לנו לנסות לטעום, ואכן היה שם מלח וגם היום הם מלוחים ואתם מוזמנים לנסות לטעום אבל בעדינות. ניסיתם פעם לאכול עגבניה עם קצת עלים של עץ האשל?
ועוד קצת חומר על עצי האשל בארץ ותודה לעמית קמרט האגרונום וגם אלוף העולם במטבעות של ישראל.
אחלה גזע עם עיניים
גם בבית ספר היסודי שלי היתה ברזיה בצורה של קשת.
השבמחקכלומר שלמדנו באותו בית ספר? נפלא ותודה. אצלנו לא היו מים ובכל זאת זה היה נפלא
מחקלא למדנו באותו בית ספר.
מחקאני למדתי ברמת גן
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.
מחק