למה כעס האדון פרצלינה?

August 16, 2015 at 6:18am

"כמה אתה משלם ואל תנהל לי את החיים..." אחי לוינשטיין מצייר נרגנות

רוצים לדעת מה יש וגם לממש

זה קורה לי לעיתים ונשבע לכם שאני לא לגמרי אשם. יש מצבים שאנשים הבאים לחנוק ורוצים למכור או להעריך דברים יוצאים כועסים. חלקם אפילו מראים זאת וברור שאני האשם ומביא הבשורה המאכזבת ואז נהיה לא נעים, ולא למדתי להתמודד עם זה באופן מתוחכם ורגוע, למרות שנשבע לכם שאני תמיד מנסה. טוב לא תמיד, אבל אני מנסה לחמוק מאותן אי נעימויות. רוצים דוגמא אז בבקשה ואין לזה שום קשר לאדון פרצלינה שפעם גם מאד התעצבן עלי ועל אליק רינק כשנתבקשנו לעשות אצלו הערכה ואפילו בבית הפרטי שלו. פרצלינה זה בסרט אחר מפעם ואולי עוד נחזור אליו. לא הבטחתי דבר. תודה וסליחה.  

אשה בחנות ובחוץ מאד חם

לפני כמה ימים נכנסה אשה לחנות והיא לא צעירה וגם בכלל לא חתיכה וכנראה בגיל של אחותי הגדולה ויותר מזה ואולי אפילו בת שבעים ואם לא אז אולי גם יותר. היה חם באותו יום ואפילו חם מאד מאד אבל אצלי בחנות המזגן עובד יופי והחנות היא סוג של מחסן קרור ובנוסף יש גם מאורר הדואג לפיזור הקור. בשבילי המיזוג הקר הוא נהדר וככה גם לרוב האנשים ורק לעיתים רחוקות יש מתי מעט החשים שקר להם, כי בים יש הרבה דגים אבל הם בכלל לא קשורים לסיפור שלנו. בקיצור היה אצלי ממש נעים ובחוץ סיוט ובכל זאת האשה שנכנסה היתה איך לומר סוג של לימון ואפילו לימונית אבל מתוחכמת. למזלי היה בחנות יחד איתי דימה המטפל הרפואי ויש לי עדות שנהגתי בסדר ואפילו סביר, למרות שמינה טוענת שבטח לא הייתי כזה נחמד ולנשים יש כזה חוש אבל לא תמיד הן צודקות. בדרך כלל זה אומר לא תמיד אבל כמעט תמיד.

הגברת הנחמדה נכנסה לחנות וכוונתה כמו כמעט כולם זה לברר ואולי למכור את מה שיש להם ואין להם כבר צורך ואולי זה שווה מיליונים ואולי לא ובכלל לממש זה הסיפור העכשווי לפני שנתפגר. היא התיישבה והוציאה השקיות הקטנות עם הקשר הזה בקצה שלא מאפשר למטבעות לנשום ולא לזוז אבל ככה גם לא נשפכים סתם דברים. היא רוצה לדעת מה זה שווה ואולי לממש את אותן שקיות אוצר. רוב האנשים רוצים לדעת ובהמשך ישחררו הסחורה או יחזירו אותה למקומה עד שהיורשים יזרקו לפח או לא. 

כניסה לשטח ממוקש וטיפשי

ממבט ראשון קלטתי שזה די שטויות ואפילו ללא העגבניות. סתם מטבעות ישראל עלובים של לירה וחצי לירה וגם כמה פרוטות ועוד כמה סנטים ורבעי דולר ודיימים ובכלל דברים זניחים. כן היה שם אפילו מטבע כסף בשווי 15 ש"ח (חמישה עשר שקלים ישראלים חדשים), שזה הדבר הכי יקר שהיה שם. כל העסק לא עסק ואמרתי לגברת את דעתי שתשמור את זה וזהו ושכל השווי אינו כזה המאפשר ארוחת בוקר בבית קפה ליחיד ואפילו במבצע מיוחד. היא הייתה קצת נרגנת ואמרה שהיא רוצה למכור את זה וכמה אני מציע לה. אמרתי שלא כדאי ודי ושתשכח מזה. לא כל דבר חייבים למכור. היא התעקשה ואמרה שהיא רוצה למכור את זה ושלא אנהל אותה ואת החיים שלה. והנה הטעות הנוספת שהגבתי ולא אמרתי פשוט "תודה אבל אני לא מעוניין ושוב תודה וגם סליחה" ובמקום זה אמרתי לה אולי 40 ש"ח להכל ובכל זאת אין לי עניין ודי. ואז היא אמרה אבל לפני כמה זמן מכרתי מטבע אחד בשבעים ש"ח. לא בדיוק הבנתי ושאלתי איזה מטבע? משהו מפה כמו שיש לך או משהו אחר? היא אמרה שהיא לא זוכרת איזה מטבע אבל זה היה מזמן אבל היה שבעים ש"ח ואפילו שלמים. ראיתי שאנחנו מצויים במקומות שונים ולא הגבתי ופלטתי שמאד חם היום וזה משפיע על כולנו. הגברת קמה ואספה את השקיות הממש דקיקות שלא נפתחו כי היו שקופות כמו הניילון והכניסה לתיק שלה שהיה ממש לא משהו. גם היא הייתה לא משהו ובכל זאת כשקמה אמרה ככה בסוג של יריקה וזלזול "איזה מזל שאני לא צריכה לחזור לפה..." האמת משפט מפתיע וממש דוקר ואפילו מאד מוצלח ומעניין אם היא המנדופה המציאה או השאילה מאחרים. הייתי מופתע אבל ממש לא מובס ולא נשארתי חייב ואמרתי "חבל באמת שהגעת בכלל ...בחום הזה". היא יצאה עם התיק שלה וכולה מרירות ורטינה עם זלזול. היה כזה שקט מתוח עד שדימה הסתכל עלי וביחד פרצנו בצחוק עם דמעות ונדמה לי שיצא לי אפילו פיפי. 

ומה לגבי פרצלינה? הסיפור על פרצלינה יחכה לפעם אחרת.