ילדים חוששים מהמוות הרבה יותר מזקנים. יש גם שלב שילדים מסרבים לקבל את זה שיש סוף למשהו ואולי ככה התחילו כל עניני העולם הבא ונספחיו. לא בטוח שהבנתי והפנמתי את חציו השני של המשפט "טוב שם, משמן טוב; ויום המוות, מיום היוולדו".
הפעם הראשונה שנתקלתי במוות היה בכיתה א. ילדה בכיתה שלנו בשם דנה ברנר שגרה בשדרות מוצקין נפטרה. דנה חלתה ואני זוכר אותה רזה עם מעט שיער ומלווה באביה הגבוה שהיה בעל חנות לכלי בית.
קולנוע ארמון דוד היה בדיזינגוף פינת ארלוזרוב. גליה גנון ואורית צבי גרו ממש ליד. היום זה בניין מגורים וגם פרג' מהצילום שם בקומת הכניסה פלוס. לא זוכר כמה פעמים הייתי שם ונדמה לי שראיתי שם את מוישה וינטלטור ואולי גם שלושה ימים וילד. את הסרט עם האסקימוסים לא אשכח. הסצינה בה מותירים את האסקימואי/ת הזקן לקפוא למוות נחרטה לנצח, ותודה ליגאל סרנה שהזכיר זאת בספרו השנה האחרונה עמוד 151 וגם לאריק גרינבלט שהשלים פרטים.
"אמא שלי אמרה בשקט ללובה שאצל האסקימוסים, כשהזקנים לא יכולים יותר לעזור באיגלו, הם יוצאים ויושבים עד שהם קופאים למוות. ככה ראתה בקולנוע ארמון דוד ב"התמימים והפראים" של ניקולס ריי. זה הותיר על הורי רושם כה גדול, עד שכל חייהם הזכירו את הסרט. "ככה אני רוצה, בקרח" אמרה אמי."
"התמימים והפראים" של ניקולס ריי עם אנתוני קווין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה