יש לי חברים שתל אביב וכל מה שמריח מתלאביביות, מעניין אותם במיוחד. למענם אני דולה מזכרוני המטושטש שביבי זיכרון, דמויות, מעשים ומחדלים בהם נתקלתי בעשרות שנותיי כתושב, עובר אורח ואדם עובד באותו קונגלומרט ששמו תל אביב.
"עליתי" לתל אביב בסתיו 1963, הכרתי את העיר עוד משנות ה40 עת ביקרתי כל שנה אצל "הדודים" שהיו חשוכי ילדים ושמחו מאד לארח את אחי ואותי בדירת "לוקסוס" ברחוב הנביאים. הסביבה הייתה אורבנית ומבוססת. בשדרות ח"ן עמדו מכוניות פרטיות קטנות ושחורות לאורך השדרה, ברחוב סמוך, גדעון כמדומני, הייתה מעלית וכל הילדים עלו וירדו.
בסוף הרחוב מה שהיום אבן גבירול, הייתה דרך עפר מעברה השני פרדסי שרונה. כל בוקר עברו הסוסים של חוות גורדון עם רוכביהם בדרך העפר.
בניין הבימה כבר עמד על תילו, אך לידו (היכל התרבות של היום), הייתה גבעת חול ועליה עצי שיקמה "ג'ומס", על הגבעה שכן הצריף של שבט הצופים.
דודי שכנו ברחוב הנביאים 29, בכניסה לבית הייתה בריכת דגים ולדירות היה מתקן אינטרקום שלעיתים גם פעל. ליד הבית היה מגרש ריק עליו בנתה משפחת התעשיינים חבס וילה גדולה, במרתף הבניין היה חדר כושר משוכלל ובו התאמן ברוך חבס, מבכירי האתלטים של אותן שנים. היום עומד שם בנין מגורים סטנדרטי.
היו לי גם קרובי משפחה ששכנו ברחוב אסתר המלכה, ליד ככר דיזינגוף, כנהוג באותן שנים בכל דירה גרו שתי משפחות. אני עוד זוכר כשבשנות ה50 כחייל ביקשתי להתקלח בדירה, היה על דודתי להוציא קודם את הקרפיון ששט באמבטיה.
סיפרה לי דודתי שמכיוון שבעלה היה איזה "קנקר" בארגון ההגנה, הזמינו אותם, אחרי מלחמת השחרור לבחירת מגרש בשכונה חדשה שיועדה לאנשי צבא ובטחון, היא נסעה והחליטה שתל אביבי שפוי לא הולך לגור ב"עבר הירקון", זו הייתה שכונת צהלה.
נחזור לשנות ה50, תקופת ה"צנע". לנו בקבוצת שילר החיים היו תמיד צנועים, אך לא חסר מאום, בעיר באותה עת נלחמו על כל מלפפון ועגבניה. עם דודי שהיה עובד עירית תל אביב, עמדתי שעתיים בתור בצרכנית העובדים ולבסוף יצאנו עם "שלל" עלוב של ירקות פגומים.
בשנות ה40 אני עוד זוכר את שיירות הגמלים מובילות זיפזיף לבניה ברחוב המלך ג'ורג'. גם את רחוב אלנבי ההומה אני זוכר וכן ישיבה בבית הקפה המהודר בוסתן, ליד ככר דיזינגוף וביקור בקולנוע שדרות בשדרות רוטשילד.
כשכתבתי את הרשימה הזכיר לי ידידי קובי שראש העיר חולדאי נוהג להזכיר את יפו כאשר הוא מדבר על תל אביב, ככה גם קודמו שלמה להט ע"ה. אמור מעתה תל אביב יפו, הסכמתי.
לאחר מלחמת השחרור הגיעו עולים חדשים ליפו, ניצולי שואה ששוכנו בבתים הערבים הנטושים. ביניהם היה דודי יצ'יק ומשפחתו. משפחתו המקורית של דודי נספתה בשואה, הוא התחתן עם אשה אחרת, עלה בעליה ב' נתפס על ידי הבריטים ושהה במחנה בקפריסין, לאחר הקמת המדינה הגיע ליפו.
אבי התרוצץ כדי לעזור לאחיו, הוא קיבל חדר בדירה גדולה בה התגוררו עוד כמה משפחות לכל אחת חדר ושירותים ומטבח משותפים ל4 משפחות, המקום היה בסוף רח' המלך ג'ורג' ( שד' ירושלים) לכיוון בת ים.
גם רהיטים קיבלו העולים ממחסן גדול לרהיטים נטושים שהשאירו הערבים במנוסתם, רהיטים יפים.
כמו במקרים אחרים, גם הפעם קיבלתי על עצמי את תפקיד ה"ילד" אצל אנשים עריריים, מוכים ועצובים. הם באמת ניסו לפנק אותי, לקחו אותי לים, לסרט בקולנוע צליל ופעם אחת למכרים בג'בליה היא גבעת עליה. ראיתי שם בחצר עץ גויאבה עמוס פרי, האנשים האלה לא הכירו את הפרי, קטפתי, הם אכלו ואמרו "טוב מאד" הוספתי לישראל כמה נקודות זכות.
דודי זה היה איש לא בריא ולאחר שאושפז בבית החולים דונולו ביפו נפטר.
הפעם הבאה שהגעתי ליפו היה בפתיחת ה"לונה פארק" 1952 בכניסה לעיר. המייסדים משכו מבקרים בדרך יצירתית, בעיתונים פורסם פאזל וכאשר גזרת את החלקים והדבקת אותם, הופיעה הסיסמא "בואו ללונה פארק" עם הגזיר הזה קיבלת הנחה במתקני השעשועים, נסעתי עם בן דודי ונהניתי.
גם באזור המושבה האמריקאית שוטטתי, מלון ירושלים הוותיק הפך לבית ספר, כאשר ניטש בית הספר, המקום עמד שומם ועזוב, עם חברי אלי נכנסנו וסרקנו את המבנה מהמרתף עד הגג בכל החדרים והעליות. שללנו "שום כלום" היום שוכן שם מלון הבוטיק הנהדר "דריסקו" ביקרתי והתפעלתי מהיופי.
כאמור "היגרתי" לתל אביב בסתיו 1963, העיר הממה אותי בשאונה אבל התרגלתי.
פה כתובתי הראשונה, שד' נורדאו 13 מעונות עובדים ח. ברחוב בן יהודה שכן סניף של בל"ל, הלכתי לפתוח חשבון בנק. "לכד" אותי איש יקר קן ציפור שמו, תפקידו לשכנע לקוחות צעירים, לפתוח חשבון חיסכון, השתכנעתי והתחלתי לחסוך 25 ל"י לחודש. בשנת 1969 הצטברו כ2.000 לירות, הון קטן. עמדתי לפני נישואין וזה היה כל החיסכון שלי, הכסף היה חסום, מה עושים? מתחכמים. בתקנות של קרן עוצמה היה סעיף המאפשר להוציא את הכסף במצבים חריגים, דודיק גולומב, בנו של אליהו גולומב שאחותו דיקלה הייתה מורה שלי בגבעת ברנר, היה חבר בהנהלה של קרן עוצמה, הוא היה ידיד של בחור צעיר, נכה, שעבד איתו בבנק ישראל. יצרתי קשר עם אותו בחור ובאמתלות שונות ביקשתי ממנו לפנות לדודיק גולומב ולבקש שישחררו את חסכונותי וכך היה.
הכסף הזה מימן את חתונתי בגן אורנים, 6 לירות למנה, 200 מוזמנים, ו400 לירות לתזמורת "הנשרים" שהנעימה את הערב. בסיומו של הערב דרשו ממני סכום נוסף על כיבוד של "שבעברוכעס" מה שהיה הוצאה חריגה.
גן אורנים כע"מ מסעדה ושרותי הארחה תל אביב גני התערוכה שדרות רוקח
בתל אביב עברתי עוד שתי כתובות, שיכון בבלי ורחוב בודנהיימר.
בבלי היה אזור די בראשיתי, מחלוני ראיתי את השדות הריקים לכיוון המוסררה, מקום זה היה מרכז רומנטי לא קטן, ביום ובלילה הגיעו מכונית והתבודדו בשדות. אני עד זוכר את אותו גבר שהגיע בבוקר לחלץ את מכוניתו ששקעה בבוץ, הקללות שלו נשמעו למרחוק.
לשכונה הגיע כל שעה אוטובוס קו 14. הנוסעים הכירו זה את זה, הכל היה משפחתי, לשכונה הייתה חנות מכולת אחת, שם נפגשו כולם.
המשרד שלי צופר יחסי ציבור, עבר שלוש כתובות במשך כ30 שנה. הראשונה רח' בר גיורא ליד שכונת נורדיה שאחדים מצריפיה עדיין ניצבו על תילם, דיזינגוף סנטר היה אז בור גדול עם הרבה חלומות.
צופר יועצים ליחסי ציבור בע"מ
ב1969 עברנו לרחוב ברנדיס 67, הבית עדיין עומד על תילו. שכרנו משרד עם שותפים, הגרפיקאים דני ואריק קרמן, בני דודים, עמם עבדנו מאד הדוק.
בעל הבית היה זקן חביב בשם שטורך, שהיה בעברו בעל בית קפה מיתולוגי ברחוב אלנבי ליד בנין הועד הפועל הישן. בקפה הזה ישבו כל ה"גדוילים" של ההגנה וההסתדרות, האיש החביב הזה נפטר ולא ידעתי מתי ואיך. אחר כך נמסר שהוא עלה על הגג ונעץ כדור בראשו.
הסטודיו של ה"קרמנים" היה בית ועד לכל מיני אנשי תרבות וספר, הם היו חוגגים על בקבוק יין וחמוצים. זכורים לי יורם טהר לב, יהודה אטלס, אוהד זמורה ועוד.
יום אחד התבררה לי עובדה שלא ידעתי עד אז, בבית בקומה שניה היה ביתו של המרגל ישראל בר. הוא כבר היה ז"ל מזמן אך אשתו עזבה את הדירה והשליכה לרחוב ערמה גדולה של מסמכים מיד התחלתי לנבור. היו שם מסמכים של ארגון ההגנה ומהלך התרגילים שביצע קורס המ"מים באזור בית אורן. המסמכים נעלמו ומה שנשאר ברשותי, ספר תמונות של מוסקבה שאולי קיבל המרגל על שירותו הנאמן.
אלבום מוסקבה שהיה בביתו של המרגל ישראל בר
מזכרת מישראל בר המרגל
הבית גבל ברחוב בני דן, הרחוב היה אז דרך עפר שבחורף התכסתה בוץ, כל מיני נהגים גרועים ניסו לעבור, חלקם שקעו, לאריק קרמן היה ג'יפ, תמורת גרירה קיבל מתת ועם כסף זה חגגנו בחפלות צנועות.
למשרדנו היה נער שליח, מקצוע זה היה אז נפוץ והשליחים אצו רצו על אופניים ברחבי תל אביב. פעם אחת שררה בחורף תקופת יובש, לא ירדו גשמים, לא נזקקו לגרירה והחפלות בוטלו. שלח אריק את ד' הנער השליח עם צינור גומי להתיז מים כדי לייצר בוץ חיוני.
ב1973 ממש לפני מלחמת יום הכיפורים עברנו למשרד חדש במרתף ברח' אנטיגונוס 9, הבית היה עמוס בשלל מגוון של אנשים. זכורים לי חיים בביץ' אחד מראשי מפלגת הבונד, שאז התמודדה מספר פעמים לכנסת. דלת מולנו היה הסטודיו של הצייר אפרים ליפשיץ, בקומה עליונה גר איש נחמד איטלקי קתולי ושמו לואיג'י פוליאגי. התיידדנו והוא סיפר לי את פרשת חייו, מקצועו היה ריטושר. היה פעם מקצוע כזה בכל בית דפוס, הריטושר עיבד תמונות טכניות והכשיר אותן להדפסה.
לפני מלחמת העולם השנייה הוזמן לואיג'י לבולגריה כדי לעבוד ולהדריך עובדי דפוס, פרצה המלחמה ובמהלכה סייע לואיג'י למשפחה יהודית, אחר כך נישא לבת, עלה עמה לארץ ועבד כאן בבית דפוס בתל אביב, כל שנה היה נוסע לבקר את משפחתו באיטליה ומספר לי על כך, כאות ידידות העניק לי תמונת נוף שצייר עבורי.
האיש הקטן והנחמד הזה נפטר כבן 85 ונקבר בבית הקברות הקתולי ביפו.
בקומה מעלינו התגוררה משפחה מיוצאי עיראק, כאשר נפטר האיש הקימו בחצר סוכת אבלים, הציוד הובא מאור יהודה, אני הוזמנתי לתפילה ולסעודה, כפי הנהוג.
יום אחד יצאתי לענייני, בכניסה ישבה אשה מבוגרת שהכרתי מ"שלום שלום" במדרגות. היא הייתה מוקפת כמה חפצים קטנים, פנתה אלי וביקשה "אולי אתה מוכן לקחת אותי לבית אבות?"
הבטחתי לה שבעוד חצי שעה אשוב וכך היה, בדרך סיפרה לי שהזמינה מונית וכשראה הנהג את ערימת החפצים, הסתלק והשאיר את האישה המסכנה, היא בודדה ואין לה מי שיסייע, אני בטוח שלאחר פטירתה צצו כל מיני קרובים לממש את הירושה. נסענו למשען גבעתיים, הגעתי לכניסה הראשית, אמר לי השוער "רמפת פריקת זקנים מאחור" פרקתי את הזקנה שלי, כעבור שבוע הביאה לי עוגה.
זכורים לי הרבה אירועים מבית זה, תמיד כשהייתה איזו בעיה פנו אלינו. יום אחד שמעתי שיחה קולנית בחצר שלוש נשים שוחחו אחת אמרה "צריך לפנות לעירייה", השניה "למכבי אש" הלכתי וראיתי את התלאביביות האלה עומדות אובדות עצה ליד פגר של חתול, לתדהמתן תפסתי אותו בזנב והטלתי אותו לפח.
בסביבה התגוררו כל מיני ידוענים, זה איזור הנקרא "הצפון הישן".
כל משפחת החשמונאים הייתה מיוצגת בסביבה, הורקנוס, אלכסנדר ינאי, מרים החשמונאית, יוחנן הגדי, איזה אחד הוופסי, כמובן יהודה המכבי ועוד ועוד, רק לואי מרשל הסמוך, היה שייך לדינסטיה אחרת.
בדואר הייתי פוגש את השחקן נחום בוכמן שהיה ליצן לא קטן והיה מתלוצץ עמי ועם העומדים בתור, ברחוב הייתי מברך לשלום את הזמר ישראל יצחקי, מכיוון שהאזור נראה כמו תל אביב של פעם קיימו בו מספר הפקות קולנוע, במקרים כאלה נחסם הרחוב והייתה טרדה גדולה.
זכורים לי הסרטים "רובה חוליות" של אילן מושנזון, סרט אחר בכיכוב חיים וגליה טופול וסרט מתיחות. ברח' לואי מרשל הסמוך הייתה שורת חנויות. בחנות אחת הקימו שני גברים מזרחיים חנות ירקות, יום אחד עצרה מול החנות משאית והחלה למכור ירקות בזול בליווי מוזיקה והכרזה ברמקול, שני הירקנים פרצו בצעקות שבר, כל הסצינה הזו צולמה והופיעה בסרט מתיחות נשכח.
לב המרכז הקטן הייתה חנות המכולת של גניה ומרדכי שניצר. שני ניצולי שואה אנשים נחמדים שהיו גם משרד המידע המקומי, דירה לשכור, עוזרת בית, זגג, מנעולן ועוד שירותים נחוצים. מרדכי נתן לי לצפיה סרט שסיפר על קורותיו האיומות בשואה שצילם לתעוד סטיבן ספילברג.
סיפרה לי גניה סיפור נחמד. יום אחד הגיעה לחנות שכנה, קריינית מוכרת בקול ישראל, היא באה לקנות ככר לחם, נשארה רק ככר אחת. באותן שנים היה נהוג לקנות גם "חצי לחם" והנה נכנס שכן שביקש גם הוא לקנות לחם, הציעה גניה לחלוק את הכיכר ביניהם. התפתחה שיחה בין שני הרווקים האלה שהובילה בהמשך לזוגיות. את הסוף איני יודע, אני מקווה שהיה "האפי אנד" כיאה להוליווד של תל אביב.
יום אחד יצאתי מהמשרד ועל מכונית קטנה ונוצצת ראיתי מכתב הצמוד לווישר, לקחתי את המכתב למשרד, צילמתי אותו והחזרתי אותו למקומו, קראתי אותו בפני הפקידות שלי נאמר שם "ראיתי אותך ברחוב, נדלקתי, אני רוצה להכיר אותך", חתום אלי.
שואלות הבנות "זו מכונית פיאט ירוקה וחדשה" השבתי בחיוב, אומרות לי הבנות "זו המכונית של הדוגמנית דנה דבורין". אין מה לדבר לאלי שלנו היה טעם טוב.
הבעיה שלנו הייתה החניה, היו לנו שתי מכוניות והעיריה הטילה קנסות בלי חשבון והצטבר סכום רציני. ראיתי פרסום בו מודיעה עיריית תל אביב שהיא תלך לקראת החייבים ותבטל הצמדה וקנסות. ניסיתי לסדר את העניין, הלכתי לעירייה מתוך כוונה להתפשר, היו שם כ10 אנשים שבאו לאותה מטרה. התפתחה שיחה, זה אמר 5000 השני 7000 והם היו נסערים והתווכחו על התור. אמרתי להם "אני הראשון יש לי חוב יותר גדול מכולכם יחד" החוב שלנו היה למעלה ממאה אלף שקל!
נכנסתי לפקיד הוא בחן אותי ופסק "אני לא יכול לעשות כלום! תשלם" הלכתי חזרה למשרד. כעבור כמה שבועות התקיים בירור משפטי כנגד העיריה של עו"ד אילן בומבך, העירייה הפסידה וכל הקנסות שלנו בוטלו.
הסוף של המשרד שלי שם היה נוגה השכנים שהיו תל אביבים טיפוסיים, הלכו להתלונן בעירייה על קיום המשרד במרתף, אחרי כל השירותים בהם סייעתי להם, הבנתי את המנטאליות המחורבנת של האנשים הקטנוניים האלה, נטשנו לכתובת אחרת וזה היה סיומו של פרק אחרי כ30 שנה.
זכר וכתב יוסי שטיניג שחם שנולד בקבוצת שילר 1938.
אני חוזר הרוג מהמשרד ממש נופל מהרגליים
יוסף מוקף נשים
ארוע לזכרו של יעקב לוינסון ז"ל
פרס ראשון נסיעה לאירופה ובקור בבתי חרושת
המיצרים אביזרי חשמל לרכב.
נציגים בישראל החברה המאוחדת למזרח הקרוב בישראל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה