הייתי מת לקנות את זה. שיהיה שלי. וגם תיכננתי מראש. כלומר, רשמתי לעצמי שביום המיועד, יום המכירה, אפעל מעשית. בטלפון או באינטרנט. 150 דולר מחיר פתיחה, חישבתי במהירות, זה 550 שקל, עד אלף שקל אני קונה. וחייכתי כמו בעל הבית, כמו מי שביצע כבר.
'בן-יהודה'. זה הצירוף שהקפיץ אותי. פתאום טלטלה בחדרי הלב ורק אני יודע את הסיבה. ועוד צרוב על מדליה של כסף. ברור שכסף. "מדליית כסף של הארגון הציוני 'בן יהודה' בטריפולי, לוב", כך נכתב, למכירה. מחיר פתיחה: 150 דולר. בן-יהודה, זה השורש. אומרים את הצירוף הזה במחובר, בלי מרווח בין המילים, ב-ן-י-הו-דה, על פי הסימון, בקצב תואם, כולל שווא נח, ובלי להאריך בהברה אחת על פני היתר. ושמעתי אותו לא פעם. ב-ן-י-הו-דה. גם הגדולים אמרו אותו וגם הקשישים, באותו מקצב. הקשישים אמרו כן-כן, ואחר כך הוסיפו שאז, ורק אז, התחילה התחיה ממש, חק'אני, באמת, עם בן-יהודה, וחזרו לעניינם כאילו אנחנו די מפריעים. והבוגרים קצת הרחיבו. קצת. פתחו את השפתיים, בינם לבינם בעיקר, נזכרים במצוות בן-יהודה. בבן יהודה, אמרו, טוב איך נספר עכשיו, לימדו ועשו הצגות וטקסים ופעולות כל היום. וכי ימוך אחיך. ויחד שבטי ישראל. ונפגשנו בבן-יהודה, כן, למה אתה צוחק, אביך היה בא עם מכנסיים קצרים. דרכם של מהגרים שנועלים את כל מה שהיה בשלושה משפטים, לא תפרוץ דרך בכוח, לא תמצא. אבא חייך כשהזכירו את 'בן יהודה', עיניו חייכו. וניכר ששמח במה שהיה, בידיו קנה את חירותו. ואמא תמיד הרצינה, עוז והדר, חמורת סבר כמו מפקדת כיתה. בבן-יהודה לימדו קרבות. בבן-יהודה הודיעו לכולם שחובה לדעת עברית אבל לגמרי לגמרי עד שעולים לישראל. והיו חוזרים על זה שוב ושוב. ומלמדים רק בעברית. ושרו בעברית רק. והתחפשו בפורים לישובים, לנהלל, לתל אביב, וגם לקופסה של קרן קיימת לישראל, כולם כחול-לבן. וכל מה שאמרו ב-ן-י-הו-דה קודש. וכל מה שאמרו קרה. וכל מה שאמרו עשו. למדו קרבות. למדו חירות. למדו עברית עד תום. ובני 16 ו-17 ו-18 החלו את דרכם אל החופש, ארץ מולדת שבה לתחיה. את כל המילים של כל השירים האלה הם שרו כל יום. ובשבת הרחיבו עם שירי המעלות. כל ילדותם ובחרותם שם תחת המושג 'בן יהודה', ואתה מבקש מהם עוד הסברים. 'שם', אני כותב על ארצם ועל מולדתם ועל בית אביהם, מקום שלא ידעתי אלא דרכם.
וכך נכתב בדיוק בקטלוג המכירה הפומבית של 'קדם':
"מדליית כסף של הארגון הציוני "בן יהודה" (על שם אליעזר בן-יהודה),
בטריפוליטניה (טריפולי, לוב). [שנות ה-30].
פנים:
מגן דוד ובו המילה "ציון" והכתובת:
"ההס' [ההסתדרות] הצ' [הציונית] בטריפוליטניה מח' [מחלקת] הח' [החינוך] / 'בן יהודה'.
גב:
ספר פתוח ועליו האותיות א'-י' (עשרת הדברות), והכתובת "תחית שפה תחית עם".
אז הם ראו 'עם' בחזונם, המדליקים האלה, ועשו את מה שראו. והמילה 'תחיה' הרי זוקפת כפופים תוך שניה. תחית שפה תחית עם, זה מדויק. וככל שתגביל את השפה ותהפוך בה ותשנה, כך ילך ויבול.
ואחר כך נכתבו עוד כמה משפטי הסבר למקורה של המדליה:
"הארגון 'בן יהודה' הוקם בטריפולי בשנת 1931 ועסק בפעילות ציונית ענפה אשר התמקדה בהנחלת השפה העברית. הארגון ערך טקסים ואספות, ארגן משחקי ספורט, העלה מחזות בעברית, ופתח ספריה עברית ובית ספר עברי בשם "התקווה".
בשנת 1932, לאור הצלחת בית הספר "התקווה", קיבל לידיו הארגון את מחלקת החינוך של הקהילה היהודית בעיר (באישור השלטונות האיטלקיים אשר הכירו בחשיבות הפעילות החינוכית של "בן יהודה").
פעילות הארגון נפוצה אף מחוץ לטריפולי.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, אסר הממשל האיטלקי על כל פעילות ציונית רשמית.
עם זאת, הארגון לא חוסל סופית, אלא המשיך לפעול בסתר עד להצטרפותה של איטליה למלחמה.
קוטר: 29 מ"מ. קולב לתלייה."
בסוף לא קניתי. איכשהו הלכתי ובאתי ויצאתי וחזרתי ועד שנזכרתי ותפסתי את הראש, מצאתי שהמכירה הפומבית הסתיימה, ומדליית הכסף נמכרה. 570 דולר. הייתי קונה. מי קנה. מה, איך, הנה היא באה עוגמת הנפש. אבל יחד איתה, שמתי לב, היטב היטב השגחתי בכך, ממש צמוד, מצאתי גם שחיוך לא קטן נמרח על פני, כפרה עליהם. והשווצתי ביני לביני. שיש מי ששילם 570 דולר על מדליה. 29 מ"מ. בן-יהודה. כי גר היית.
כתב - רינו צרור, עיתונאי ושדרן בן העדה הטריפוליטאית מתגורר ביפו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה