"חמורים" ככה אמר קרול רקס

יובל הסתדרות המורים 1955 מעטפת היום הראשון

מ. הבדלה ת.ד. 5179 תל אביב

"טלפון זה בשביל לקבוע איפה ומתי מספרים את הסיפור"

מרסל הבדלה 1928-1998 ז"ל, סוחר בולים ומטבעות מרחוב אלנבי, מול בית הכנסת הגדול, היה נציג הקהילה הבולגרית בתחום שלנו, כלומר בולים ומטבעות. הוא היה נאה דורש ונאה מקיים, קונה ומוכר. הכל לפי הלך השוק הנוכחי. מרסל היה זורם עם הביקוש וההיצע של אותו הזמן. מעולם לא התקבע בראשו עם מחירים ותובנות היסטוריים. הכל ת'כלס, מזומן, עכשיו ומיד.

מרסל, שהיה ידידו של מוריס לוי נהג לומר שטלפון זה רק מכשיר בשביל לקבוע איפה מספרים את הסיפור ולא לספר אותו בשיחות אין קץ. אכן תובנה חכמה ומדויקת.

קמפינסקי אהרון

 בכל פעם שאני מרים את הראש ורואה את השלט החדש והמאיר קמפינסקי בעברית, אני נזכר באהרן קמפינסקי ז"ל הארכאולוג שנולד בנהריה, לימד בתל אביב ונטמן לבקשתו סמוך לתל כברי שם חפר. לא חושב שיש לו קשר לרשת המפורסמת אבל לך תדע.

"קמפינסקי היה מדען בעל נטייה לביקורתיות מדעית ללא פשרות, אותה ביטא בכתב ובעל פה. כך למשל, היה נגד זיהוי המבנה שנחשף בהר עיבל עם המזבח שבנה יהושע בן נון כמסופר במקרא, ונגד ייחוס רימון השנהב שרכש מוזיאון ישראל, למקדש לאלוהי ישראל בירושלים. לחלק אחר של ביקורתו הנוקבת היה צביון של מאבק נגד דעות קדומות, ניצול של מידע ארכאולוגי לצרכים פוליטיים לאומניים וכן מאבק בממסד הארכאולוגי, שנכנע, לדעתו, לחוגים החרדיים בעניין חפירת קברים, סחר בעתיקות וכיוצא בזה.

הקים את אגודת הארכאולוגים, שבה היה הכוח המניע. במסגרתה הקים במה נוספת לפרסומים בתחום הארכאולוגיה: כתב העת "ארכיאולוגיה". כתב העת הפיק רק 4 חוברות, ולאחר מותו פסקה פעילות זו.

על פי בקשתו, קמפינסקי נקבר בתחומי תל כברי, שבו ראה את אחד משיאי עבודתו המדעית הארכאולוגית." מתוך הויקיפדיה

וגם בסיפור של הרופא מנהריה שהיה בחנוק ודיברנו על נהריה ואנשיה וכן הוא הכיר את קמפינסקי מעבודתו כרופא.

אלקושי

יום אחד הגיע אלי מישהו לחנוק המטבעות ורצה לברר משהו אודות הפריטים שברשותו. זה מה שקורה בדרך כלל בחנות המטבעות ברחוב בן יהודה 18א' וקוראים לזה קונים, מוכרים וגם שואלים. אם ענית נכון והצד השני רוצה להתקדם, אזי השאלות והתשובות זה הדבר שמביא לאקט עצמו. נראה לי שזה הסידור המקובל בחיים לעוד הרבה דברים. אנשים המציגים את עצמם זה הדבר הכי טוב והכי ראוי. ככה אתה יודע עם מי אתה מדבר ובכלל נראה לי משהו די אלמנטרי. לפעמים זה ממש נחמד לדעת שאתה מדבר עם מישהו שאולי היה לך קשר כלשהו לשמו. אין סוף לקשרים והקשרים.

אז אותו איש סימפטי ותכליתי מציג עצמו בשמו זאב אלקושי. השם הזה עשה לי משהו כי ידעתי שהשם הזה מוכר לי בעקיפין דרך ספר אוצר פתגמים וניבים לטיניים שהמחבר שלו זה אחד בשם אלקושי גדליה. את הספר הזה קניתי בזמנו בחנות יד שניה לספרים אולי דוד בן עמי אנדרס משום שהוא נראה לי מאד יסודי והיו בו גם הערות בכתב יד ועוד דפים מוזרים עם הערות מנוקדות ומעניין מי האיש חנוך דימנט ששמו כתוב בכתב יד באחד הדפים כבעל הספר. מישהו התעמק במה שכתוב ואחרים יגידו פשע נגד האנושות. ספרים מסוג זה תמיד אהבתי ואולי הכל התחיל מחגיגות בר המצווה שם קיבלתי משהו בתחום שכתב ראובן אלקלעי. כמה ספרים קיבלתם לבר או לבת מצווה?

זאב אלקושי היה מופתע וטען להגנתי שאני כנראה מהבודדים שמכירים ספר זה ואת שם המחבר שהוא במקרה אביו.

ד"ר ג. אלקושי אוצר פתגמים וניבים לטיניים

פעם היה לי תחביב משונה להחזיק ספרים שהם לקסיקונים של מילים וביטויים משפות אחרות. אני יודע שאני לא היחיד בתפיסה האומרת שאם אני אוחז בספר מסוים, יש סיכוי שמה שכתוב בו יטמע ויחלחל למוחי הקטן. לצערי התאוריה הזו כשלה ומה שבספרים נשאר בספרים ומה שבראש הלך ודעך. אני כמעט בטוח שגם למשפט האחרון יש גירסה תואמת בלטינית.

אלקושי שם מעניין בסדרת האל כמו גם אלדמע ואליגון.

אוצר פתגמים וניבים לטינים 1959

THESAURUS PROVERBIORUM LATINORUM

Gedaliah Elkoshi Ph. D

הוצאת יוסף שרברק בע"מ תל אביב

חנוך דימנט רמת גן

ה ל ה הרשימה למען הפקיד

ציפורים וחיות אחרות / ראה וכתב יוסי שחם יליד קבוצת שילר

 יש החושבים שה"עיר ללא הפסקה" היא מדבר אורבני שהטבע בו נעלם מזמן. רק להקות גדולות של יונים נפוצות בכל הכיכרות וזוכות להאכלה מיושביהן.

לא כך היה הדבר בשנות ה60 וה70, היו לה לתל אביב הזו מאפיינים של שמורת טבע, אתאר אחדים מהם.

בשטחים הפתוחים סביב העיר היו אז הרבה מאד ציפורים, בנופי המים, בירקון ובנחל איילון ראיתי ברווזים ואנפות, ערב אחד נלכדה אנפת לילה בחלון של בית ציוני אמריקה, שיחררנו אותה לחופשי.

לאורך חוף הים בעיקר בחופים היותר ריקים כמו חוף תל ברוך היו עופות ים מסוגים שונים, אבל היו כמה סוגי עופות שהיו תלאביבים גמורים.

זרזירים

באותן שנים היו הזרזירים עופות נפוצים, מדי חורף היו הזרזירים מגיעים לארץ. להקות גדולות היו לנות בתל אביב, אחרי מעופים מרהיבים בשמיים היו הזרזירים יורדים ללון על ענפי העצים, אחד המקומות המועדפים עליהם, כמו כל תל אביבי מצוי, היו הפיקוסים ברחוב דיזנגוף. העצים היו מלאים זרזירים שנחתו ללינה באוויר היותר חם של הרחוב, בבוקר היו מתעופפים למקומות האכילה שלהם ולתלאביבים הותירו כתמים של לשלשת.

סיסים

הסיס היא ציפור קטנה דמוית סנונית, מדי אביב היו שמי תל אביב גדושים סיסים שחצו את השמיים במהירות כשהם תרים אחרי חרקים, אותם הם לוכדים באוויר. מה חיפשו סיסים אלה בתל אביב? הם מצאו בעיר מקומות קינון.

בבתים הישנים של העיר היו תריסי גלילה שעלו וירדו במשיכת רצועה, לתריסים האלה היה מתקן מעץ מעל החלון, לתוכו היו נגללים, זה היה מקום הקינון של הסיסים.

במשרדי ברחוב בר גיורא שמעתי ציוצים חלושים מהתריס, פתחתי בזהירות וראיתי חמישה גוזלים של סיס, סגרתי בזהירות, הסיסים בגרו ופרחו, אני מניח שבשנה הבאה שבו. אין לי מושג היכן הם מקננים היום.

המיינה התלאביבית

המיינות, ציפורים פולשות שמקורן בהודו, נפוצות היום בכל רחבי הארץ, במקור הן תלאביביות.

בתחנת הדלק של פארק הירקון, הכנסתי את מכוניתי לשירות, בינתיים שוטטתי בפארק והבחנתי בכמה עשרות ציפורים שלא הכרתי, פניתי לצפר ידוע והוא הסביר לי שאלו מיינות, זרזירים הודיים שנמלטו מהצפארי, פארק הציפורים הסמוך.

מסתבר שההודים מתרבים לא רק בהודו, גם אצלנו, הציפור הזו נפוצה הים בכל רחבי הארץ וכנראה מגיע לה גם "סל קליטה".

יונה ונער

היונים בתל אביב, רובן יוני רחוב המלקטות מן המדרכות וניזונות בעיקר משיירי לחם שמפזרים רחמנים בככרות.

היו בתל אביב גם יונים אחרות, מספר יונאים. מגדלי יונים חובבים, הקימו שובכים על גגות העיר, אני מכיר שניים מהם. אחד מהם התגורר באחד הרחובות הקטנים המוביל מרחוב הירקון לים, הם טיפחו יונים גזעיות, טווסים, אריות ועוד מיני יונים גזעיות. בזמנו הייתה נערכת בעיר מדי שנה, תצוגת יונים.

יונים מסוג אחר היו יוני הדואר. העיסוק התחיל עוד ב"טרום מדינה".

ארגון ההגנה היה בעל שובך גדול בגבעת ברנר, שהפך לשובך הצבאי במלחמת השחרור. ביקרתי שם כילד, היונאי התלוצץ עמנו וטען שיש לו יונה מצטיינת שקיבלה דרגת סמל! המתקן הזה שופץ לפני כמה שנים והפך לאתר תיירות.

צה"ל בשנות ה50 המשיך לגדל יוני דאר, בצפון תל אביב בחוף תל ברוך היה מחנה קטן של חיל המודיעין, שם שכן השובך הצבאי, מדי בוקר התעופפה להקת יונים באוויר, זו הייתה "התעמלות הבוקר" של היונים.

היום, כל הסיפור הזה נשמע כאגדה.

מגדלי ציפורים מסורים

בנוסף לגן החיות הקטן של תל אביב בשדרות קק"ל שעבר אחר כך לספארי ברמת גן ובו שכנו ציפורים רבות, זכורה לי בכניסה בריכת הפלמינגו המרשימה, הוקם בשנת 1994 הצפארי בפארק הירקון, זה היה פארק ציפורים מרהיב ועשיר מאד ובו כ60 מיני ציפורים, הוא נסגר ב2017. בתל אביב היו חובבי ציפורים רבים, זכור לי לטובה אחד.

בקרית שאול התגורר איתן פורת שבחצרו גידל ציפורים מרהיבות מכל קצוות העולם, האיש היה ניצול שואה שזה היה התחביב שלו. ביקרתי אצלו והתרשמתי בעיקר מהתוכים הגדולים והצבעוניים מדרום אמריקה, הוא שמח לקבל מבקרים, הדריך והסביר בסבלנות.

העטלפים של דיזנגוף סנטר

כשנבנה הסנטר, היו מרתפיו מקום לינה מועדף לעטלפים, אלה היו עטלפי פירות גדולים שניזונו בלילות מהפירות שהיו בעיר שקמים, תמרים, פריים של הפיקוסים ופה ושם מפירות שנותרו בגינות תל אביב

בכניסה למרתפים החשוכים ביום, נתקלת ביונקים מעופפים אלה כשהם מרפרפים לכל עבר ונתלים על הקירות, בלילות היו יוצאים לתור אחר מזון,

אין לי מושג מה המצב היום, ייתכן והם הוכרזו "דיירים מוגנים" ועדיין מאכלסים את המרתפים.

פנס לא בודד

 היה היה (וגם הווה) פנס בודד בלב שכונה והוא האיר את ילדותנו הקסומה

וכשקוראים את המילים המקוריות והנהדרות של חיים גורי מתחילות הפרשנויות להרבה דברים. איפה היה הפנס הזה במציאות? מה זה "הכדארים באים"?

גם המוזיקה של סשה ארגוב מקסימה ואני כמעט "בטוח" כמו גם אחרים שזה נכתב על השכונה שלי, שלנו שלכם. הוספתי קישורים מהרשת ואני בטוח שגם לכם יש מה להוסיף משלכם.

פנס רחוב בסוקולוב פינת עובדיה והעליה לגן הנביאים.

מומלץ להגדיל התמונה בשקל תשעים

חתול עם מקל סבא

 זה קרה לפני די הרבה שנים אולי 30 שנה ויותר ונזכרתי בזה בגלל מקל הליכה שראיתי בתמונה משפחתית.

אצלי מקל שכזה מתחבר לסבא כמו שיש שעון סבא ואולי ניתן להתחשב בעובדה שלנו לא היה סבא וגם לא סבתא. מקל הליכה מתחבר אוטומטית למישהו עם מגבלה גופנית ופעם ראיתי שניתן להשתמש במקל שכזה גם כמכשיר אלים ואפילו רעיל עם חיצים והבריטים עובדים על גרסה מעופפת לסרט עתידי עם ג'ימס בונד חוזר. יש אוספים שכאלה וגם בדיחות נהדרות על מקל וגומי ומקום באוטובוס, אבל לא כרגע ונחזור לסיפור שלנו.

איש לא צעיר עם מקל כזה שאנשים נעזרים להליכה נכנס לחנות. הוא היה רזה שיער משוך לאחור, ז'קט שראה ימים יפים יותר. האיש היה מהוסס עם סיגריה ואני זוכר שהוא נראה לא בריא. זו הייתה הפעם הראשונה שהאיש הזה נכנס לחנות. הוא הביט ימינה ושמאלה כאילו מה הסיפור של המקום הזה. אז אבא שלי עבד איתי או בעצם אני איתו ונדמה לי שזה היה אחר הצהריים וזה אומר ממש מזמן, כי אבי נהג להגיע בבוקר וללכת בצהריים ומשלב מסוים חדל מלהגיע למשמרת שניה שזה אחרי 4. פעם הייתה גם הפסקת צהריים ואין ניידים והכל הלך יותר ברגוע והיו זמנים שנחנו בצהריים ואז גם יש כוח למשמרת נוספת ואפילו לחזור בערב הביתה ואל תזלזלו בסקס בריא שמסדר הרבה מערכות בגוף ובנפש.

חזרנו לאותו איש מבוגר שאולי היה בגיל של אבי שמואל יליד 1922 ואולי צעיר ממנו שנמצא בחנות המטבעות בבן יהודה 18א בתל אביב. אני לא חושב שמישהו דיבר בכלל ויש מצבים כאלה שאנשים נכנסים מסתכלים ושוב מסתכלים ואז יוצאים וזהו. אולי לא בטוחים, אולי התבלבלו אולי לא מרגישים נוח ואולי עוד הרבה דברים. פעם אנשים היו יוצאים מהבית ללא סיבה ממוקדת והחיים היו פחות מתוכננים. הטלפונים הפכו אותנו למשהו שונה. ככה לפחות נדמה לי.

אני זוכר שאבי הביט בו בסקרנות בוחנת. אני קצת פחות אבל עובדה שאני זוכר גם את לבושו ואני חושב שאולי היה מבאי בית קפה מסעדה בבן יהודה 7 ואולי 5. פעם קראו לזה קפה רומא ויש תמונות שחור לבן נהדרות מתחילת המדינה. בהמשך כמו הרבה דברים הלך המקום וירד והמקום התאכלס עם חברה לא משהו. מעולם לא ישבתי שם ומקומות עם טיפוסים מפוקפקים נהפכים לפחות מבוקשים. אז בשנות השמונים פלוס, משולש אלנבי אידלסון ובן יהודה היה לא מציאה נפלאה. קצת סמים וקצת זונות וקלפנים ועל הדרך תוספות כיד הדמיון.

כשהאיש יצא החוצה שאלתי את אבי למה הסתכל ובחן אותו ככה. אבי אמר לי שהוא זוכר את האיש הזה מזמן שהיה שוטר. קראו לו החתול המטפס.

שורו הביטו וראו וגם חן חן לזלמן חן שפעם היה פה

 "ב-1932, כשהיה כבן 18, היה מראשוני העולים על הקרקע במושב תל צור שבשרון (לימים חלק מאבן יהודה), שם היה חקלאי.

בראשית שנות ה-60 (אחרי ששב לתל אביב) תרם את נחלתו (כ-50 דונם) לסוכנות היהודית לבניית שיכון לעולים שפונו מהמעברה ("שיכון חן"). כיום נקרא שם על שמו רחוב חן".

והחיבור לתל אביב הוא דרך האח יעקב וחנות הספרים לוטוס באלנבי.

שיכון חן אבן יהודה בית כנסת אחוות ישראל

בן יהודה 218 מבנה לשימור בעיר הלבנה

 בית אברהם וינטה בורנשטיין - נבנה בשנת 1936 בסגנון הבינלאומי ושימש למגורים ולמסחר בקומת הקרקע.

רחוב בן יהודה שנות הארבעים מצד שמאל בן יהודה 218

צילום משנת 2008 של בן יהודה 218. צילם אמנון יצחקי

הכניסה לבנין הנה ממפלס הגבוה בקומה אחת ממפלס הרחוב, 

דרך גרם מדרגות העשוי מוזאיקה ומסתיים באלמנט פרגולה מבטון.

בשנות השישים והשבעים פעלה בקומת המסחר ספריית מאור. מקום קטן וצר מול בית ספר לדוגמא ע"ש הנרייטה סאלד. מי מכיר ויכול להוסיף?

ספריית מאור ברחוב בן יהודה 218

מול בית ספר דוגמא ברחוב בן יהודה הייתה פעם ספריה פרטית. ספריה זה מקום שמחליפים ספרים ומשלמים משהו וברור שזה עסק פרטי ולא ציבורי. זה היה מקום קטן וצר עם הרבה ספרים ומדפים ולכל ספר כרטיס אישי.

פדיקור רפואי מניקור ופעם ספריית מאור

אסתר מורינסקי המורה שלנו בכיתה ה' 2 בדקה שם בכרטיסיה כמה ספרים קראנו. נדמה שלימור הייתה הכי מתמידה. בדיזנגוף הייתה גם ספריית פרמן ליד המכולת של אדון יחזקאל ולא הרחק מהמכולת על הפינה בנורדאו של שטרכר. אדון פרמן הלך עם בגדי חקי בסגנון בן גוריון ואשתו זכורה לי כדמות מאופרת בתאטרון קבוקי. את הספרים בספריית פרמן לא קראתי בכלל ותמיד יש דבר כזה ששם אתה לא.

אדון וגברת פוס היו בעלי ספריית מאור. הוא היה ממש רזה והיא לא כל כך. שניהם הרכיבו משקפיים. הם היו מעשנים כבדים ואני בטוח שנולדו בפולין כי שמעתי אותם מדברים פולנית שהילדים לא יבינו. אני שומע פולנית ומבין מעט מאד. פולנית יכולה להישמע שפה מאד מתחנפת כמו גם מאד נרגזת. פרושה פן ופרושה פאני פתיח מאד חשוב.

ממש קרוב לספריה המאד קטנה של פוס הייתה חנות המשקאות של מנדל עם הכיפה והזקן שהם באמת ענתיקות בפלשתינה א"י ובתל אביב 3 דורות פלוס וממש לאחרונה עברו מקום גם בבן יהודה.

אם הייתי יודע לצייר כמו אחי לוינשטיין האחיין שלי, הייתי משחזר את הזוג פוס כולל הבגדים שלהם ועד היום אני נזכר בחולצת הספארי שלו עם הכייסים והעטים כולל המשקפיים והסיגריות.

אני זוכר את הטיול בשבת שעשו לקוראי הספרייה. הלכנו לטיול בנחל הירקון בעקבות ספרים וסופרים. הייתה חידה מיהו הסופר שכתב את עלילות חסמב"ה וידעתי רק יגאל ואת המוסינזון שכחתי. מישהי אחרת כן ידעה. נדמה לי שקראו לה תמר והיו לה צמות.

האם השאלתם ספר שנשאר אצלכם עד היום? מה דעתכם על אנשים הלוקחים ספר ולא מחזירים? כמה ספרים בספריה שלכם באמת קראתם על אמת?

תהלוכה רגלית של תלמידות 'סמינר לוינסקי' מבית ספרן הישן בנוה צדק אל

משכנו החדש מעבר לכביש ברח' בן יהודה 193, בשנת 1938. 

הבניין משמאל בצד השני בן יהודה 218

מבט לעבר בן יהודה 218 מהכניסה הישנה של בית ספר דוגמא

הכניסה מפעם לבית ספר דוגמא. היום חניה

בן יהודה 218 BEN YEHUDA מבנה לשימור בעיר הלבנה
בית אברהם וינטה בורנשטיין - נבנה בשנת 1936 בסגנון הבינלאומי ושימש למגורים ולמסחר בקומת הקרקע. המבנה הוכרז לשימור מתוקף תוכנית השימור 2650 ב. 

בשנות ה-30, אזור זה של רחוב בן יהודה היה בראשית התפתחותו. הבניה ברחוב התאפיינה ללא עמודים, כנהוג בסגנון הבינלאומי ברחובות מסחריים, בהם נוצלה קומת הקרקע לחנויות. הכניסה לבנין הנה ממפלס הגבוה בקומה אחת ממפלס הרחוב, דרך גרם מדרגות העשוי מוזאיקה ומסתיים באלמנט פרגולה מבטון. סיטואציה זו נוצרה בשל המבנה הטופוגרפי ואפשרה קומת קרקע גבוהה, עם חנויות בעלות גלריות. 

את חלקיו ונפחיו העיקריים של הבנין ניתן לחלק לארבע: גוף הבנין, אלמנט חדר המדרגות, גרם המדרגות (המחבר בין מפלס הרחוב למפלס הכניסה לחדר המדרגות), ואלמנט המרפסות השונות. למבנה נוספו 1.5 קומות. בנייתו ושימורו הסתיימו בשנת 2017.
אדריכל יואב מסר אדריכלים. מתכנן מקורי- צבי ספוקויני- מהנדס אזרחי

הדמייה לפני

פדיון הבן, כדורסל, תיכון עירוני ה' ואנטבה גם

 בלי התרעה או טלפון מקדים נכנסו אלי שניים על הבוקר. אבא ובן וברור שחבשו מסכות. ישר זיהיתי את האבא משום שגם אחרי יותר מארבעים שנה הוא לא השתנה במיל והנגיעות לבן בשיער לא אומר כלום. חוצמזה, ראיתי אותו די הרבה פעמים במסלול של בן יהודה אלנבי צועד נמרצות בהליכה האופיינית לו ולא הטרדתי. הבן מאד דומה לאביו ואולי טיפונת נמוך יותר וגם 185 ס"מ פלוס זה בסדר. האבא התחיל לדבר על מטבעות פדיון הבן והבנתי שיש כבר דור שלישי וזה נהדר ולא התאפקתי מעבר למלל קצר ואמרתי להם שאני מכיר וזוכר את האבא ואפילו את זה שהיה אחלה שחקן בנבחרת התיכון שלנו בסוף בן יהודה ולעניות דעתי הקובעת גם היה השחקן המצטיין. אפילו זכרתי אותו משחק במגרש בית"ר תל אביב על הירקון עם המנהל נאג'י ופיני גרשון המאמן. מבעד למסכות ראיתי את ההפתעה וגם את זה שנעים להם. אין כמו מחמאות לא מתוזמנות.

האבא היה מופתע והחלה סדרת שאלות מאיזה מחזור ושנה אני ובכלל לא נעלבתי שהוא חשב שאני אולי גדול ממנו ושיער לבן מצליח לבלבל רבים. הרבה פעמים שאלו את אימי אם אבא שלי הוא גם אבא שלה. זה קרה לי גם עם חברים בחנוק ולמדתי לתת אחלה תשובות והשואל התבלבל. פעם מישהו שאל אם אני הבן של חבר שהיה בחנות והחבר צחק ואמר שהוא לא האבא שלי כי אם הסבא. צחקנו עד שבמקרה אחר מישהו שאל חבר אחר שלי עם שיער שחור אם הוא הבן שלי ואני עניתי שלא ואפילו הוספתי שזה הנכד שלי.

אז חזרנו לבן ולאבא ולמטבעות פדיון ונתתי את ההסבר עם החמישה סלעים והמטבעות בהנפקת בנק ישראל בשנות השבעים וברור שזה כשר למהדרין ויש תעודות עם הסברים והרבנים הראשיים חתומים על זה. החתימות של הראשון לציון הרב יצחק ניסים והרב הראשי הרב איסר יהודה אונטרמן וגם הראשון לציון הרב עובדיה יוסף והרב הראשי הרב שלמה גורן, כולם ביחד ולחוד זצ"ל. והמחיר כולל קופסה ושתי תעודות סה"כ 700 ש"ח כולל הכל.

מצוות פדיון הבן אחלה מצווה וגם אני זכיתי עם בני בכורי ניר יוסף והנה השנה גם רחלי וניר זכו לבן בכור ושמו בישראל דויד רפאל, אולם מפני שהאם רחל נולדה למשפחת כהן הרי שיש להם פטור גורף מפדיון הבן. גם לוי פטורים.

ידעתי שאם אזכיר את יעל אלכסנדרוני הוא יתאפס מבחינת הזמנים ולא הזכרתי בכלל את צחי הנגבי ולא את לוני ממכבי תל אביב שלמדו איתו באותו מחזור ולא את עניין אנטבה שגם שם היה עם אחד הכוחות בשרותו הצבאי ואפילו לא את המשחק בבית ספר שבח עם דני ברכה ולי זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי שם באולם ההתעמלות של תיכון מקצועי שבח, עם המנהל סבו ומיקי ברקוביץ כבר לא היה תלמיד והיה הרבה רעש ולא זוכר מי הפסיד ומי ניצח.

ולנטיין הבולאי שבקושי הכרתי

רק ולנטיין אחד הכרתי בכל חיי וגם זה ממש בקטנה ומפי השמועה. קראו לו ולנטיין ולא מעבר לזה וגם שהיה בולאי שבטוח לא נולד בישראל ונדמה לי שאני מסוגל לנחש איפה כן. אומרים שעזב את הארץ ומעניין למה, אבל המונים עזבו את ישראל מאז שנוסדה. מי יודע כמה אנשים עזבו את ישראל מאז 1948?

לולנטיין הבולאי היה משרד שמעולם לא הייתי בו והבניין עומד עד היום צמוד לבית העיר באידלסון שליד בית ביאליק ומצבו די ג'יפה. אמרו שהוולנטין הזה ידע לחבר בולים שנפרד להם השובל וגם ידע לתקן שיניים פגומות של בולים. סוג של רסטורטור פילטלי. אפילו שמעתי את המילה זרינג.

עשו אהבה ולא מלחמה. יום אהבה משמח.

למה אני אוהב את אהוד ברק או למה לא מבינים את אודי חמודי

 אתמול בבוקר (13-2-2019) אריה גולן ראיין את אהוד ברק ברדיו. גם יומהולדת גם הזקן נראה סביר והכסף הו הכסף. ראיון חמוד וברור ואהוד הסביר לכולם שהוא כעת לא בקטע הפוליטי ודי רדו מזה. מספיק לדמיין ולנחש. האמת סופסוף הפנמתי והבנתי שזהו מבחינתו לעת הזו. אהוד יקירי דבר ברור ופשוט כמו הבחור שאמר יתנו יקבלו לא יתנו יקבלו בראש וגם אין כלום כי לא היה כלום והכי חזק זה בואי שרל'ה ניתקע להם עד הסוף.

ככה גם נזכרתי בראיון שנתן לשלי יחימוביץ' ממש מזמן כשעוד הייתה משדרת ברדיו עם הכל דיבורים ורזי ברקאי. אני זוכר הרבה פרטים מסביב לאותו ראיון ואת הדבר החשוב באמת ומה היה הנושא ממש לא. אולי מישהו יכול להביאו במקור ואולי שלי תזכור משהו ופעם שמרתי לה על האוטו כשמשכה כסף בכספומט אצלנו בבנק בבן יהודה סניף 689 ואולי ניסתה למשוך אותי ולא ידעה כיצד. אז הראיון עם שלי היה כזה שאני האזנתי באוטו בנסיעה ואפילו לפני הכניסה לאיילון מכביש 5 אחרי הקטע של בה"ד 15 והכניסה לכביש הבינשרותי שנגמר ברוקח ואהוד מסביר משהו בשפתו המורכבת עם תחביר חצי גרמני כשהנושא בסוף ובאמצע נכנסת סמיכות מורכבת ואיזוטרית ולי זה נראה משהו הזוי, מופלץ ודי מפתיע וגם שלי וכנראה רבים מהמאזינים הבינו את הדברים כמוני ושלי עם התלתלים מנסה לפרשן ואז אפילו אהוד הגאון עם השעונים והמתמטיקה הבין שאיש לא באמת הבין את שאמר והוא לקח את המשפטים שלו עצמו ועשה לנו סדר בדקדוק הפנימי ואולי בניקוד וגם פירק לגורמים ופתאומית הכל נהיה פשוט והמשמעות הפוכה לגמרי ממה שהבנו.

חברים אם אתם רוצים להצליח ולהיות ראש ממשלה בישראל אז בבקשה דברו ברור, קצר ולבטן. חדל פלסף.

והמדליה והאלבום למשפחות השכולות כשברק היה רמטכ"ל

מדליות עם מכתב. מתוך מכירה של הזדמנות בידספיריט

המכתב

"המעלה חרס בידיו " - גורלה של יצירה נשכחת / כתבה הניה מליכסון

 הניה מליכסון, נולדה וחיה בתל אביב. חוקרת וכותבת על תל אביב יפו ומדריכה בה סיורים

בית המהנדס, רחוב דיזנגוף 200 תל אביב

תצלום היצירה המקורית של נחמיה עזז - 

תבליט בטון בקיר הדרומי בחצר בית המהנדס.

תצלום באדיבות משפחת עזז 

(מתוך אתר האמן נחמיה עזז 

שהוקם על ידי רעייתו יפה ובתו אורית)

בקיר הדרומי של – כיום- חניון בית המהנדס ברחוב דיזנגוף בתל אביב, נסתרת מעין, ניצבת יצירתו של נחמיה עזז – האמן שנשתכח מלב, לא כל שכן יצירתו זו. אפילו עובדי החניון, שהרשו לי, לאחר תחנונים, להיכנס למגרש (לא עם רכב, חלילה) תמהו מה "יש לי לחפש" בקיר העלוב הזה, המוסתר על ידי עצים, צינורות, מבנה שנאי, ארונות כיבוי אש ומה לא. הקיר ה"עלוב" הזה עיטר פעם חצר מטופחת של אולם אירועים וכנסים מהפופולריים בתל אביב שאירח חתונות ובר מצוות לרוב. כמה מהעוקבים כאן יכולים להעיד על כך באופן אישי.

מצב עכשווי של היצירה בקיר החניון בבית המהנדס

 (צילום הניה מליכסון, פברואר 2022)

ולמה הכותרת "המעלה חרס בידיו"?

 הביטוי "הֶעֱלָה חֶרֶס בְּיָדוֹ" הוא חלקו השני של הביטוי התלמודי: "צלל במים אדירים והעלה חרס בידו" (ב"ק צא א). שפרושו, נִכְשַׁל בְּמַאֲמַצָּיו, יָגַע וְלֹא מָצָא.

אבל, "המעלה חרס בידו" זו גם כותרתה של רשימה מחמיאה שכתבה אלה בינשטוק ( דבר, 14.6.57) אשר סקרה את תצוגת כלי הקרמיקה שעיצב נחמיה עזז בחנות כלי בית מתוצרת בית חרושת "חרסה", שיבוץ אבני זכוכית איפיין מאוד את יצירותיו של עזז כיום הזכוכיות עטופות בשכבת אבק ופיח  (צילום הניה מליכסון 2022), שימש באותה תקופה כמהל מחלקת הקרמיקה ומעצב הראשי שלה.

"האמן הנועז", היא מכנה אותו וממשיכה "הופעת  הכלים המיוחדים של נחמיה בשוק יצרה היסטוריה. מפעלי קרמיקה ותיקים החלו לחקותו". כלים פיסוליים החלו לצוץ בחנויות ויצירתו של עזז כבר לא נראה כל כך מוזר בחנויות. באותה תקופה, בעשור שבין אמצע שנות החמישים לאמצע שנות ה-60, לא הייתם מעלים חרס בידיכם אם חיפשתם את יצירותיו.

חלקה הראשון של הרשימה, המעלה חרס בידיו. 

אלה בינשטוק. נחמיה עזז, דבר 14.6.57

שוב ושוב אני מגלה שיצירות אומנות של אמנים שעבודותיהם הוצבו במרחב הציבורי, במקרה הטוב, עדיין במקומן, אך מוזנחות, נעלמות מעין ואין איש יודע מי האמן שיצר אותם ובמקרה הרע פשוט נעלמות. או שהוסרו על ידי בעלי בניין חדשים שהעבודות ה"ישנות" לא היו לטעמם, או הוסתרו על ידי קירות גבס.

הקיר הפיסולי הראשון שיצר עזז היה במלון שרתון הישן, ובשנת 1961 הוזמן עזז לעטר את הקיר הדרומי של חצר בית המהנדס ברחוב דיזנגוף בתל אביב, במסגרת שיפוץ והוספת אולם אסיפות ואירועים.  עזז יצר תבליט בטון מאורך הכולל מוטיבים אבסטרקטיים, חלק מהמוטיבים מזכירים כלי עבודה מתחום ההנדסה והאדריכלות. עזז הדגיש בצבע שחור את המוטיבים את המוטיבים "המקפיצים" אותם החוצה.

פתיחת אולם בית המהנדס, הארץ, 25 יוני 1961

משני צידי היצירה, בחלק השמאלי העליון ובחלק ימני תחתון שיבץ עזז גושי זכוכית צבעונית שזהרו כאבני חן על רקע צבעו האפור של הבטון. כיום מכוסים גושי הזכוכית במעטה אבק ופיח שהעלימו לגמרי את זהרם. למעשה, איש אינו מבחין בהם.

למעשה, גם לא היה ניתן לנחש מתוך הצילום ההיסטורי שגושי הזכוכית קיימים, מה רבה הייתה ההפתעה במפגש שלי עם שרידי היצירה.

שיבוץ אבני זכוכית צבעונית איפיין מאוד את יצירותיו של עזז 

   כיום הזכוכיות עטופות בשכבת אבק ופיח  (צילום הניה מליכסון 2022)

אתם הייתם מבחינים ביצירת אמנות מתחת לכל זה?

בשנת 1978 הציבה  חברת החשמל שנאי בתוך מבנה בטון שהוצמד לחלק הימני של היצירה וכיסה חלק ממנה. בהמשך נפרצה דלת בתוך היצירה. בכל למעשה החלה התדרדרותה האיטית של היצירה. במיוחד כשבתחילת שנות האלפיים חדל אולם האירועים לתפקד, החצר שהייתה פעם מקום של חגיגות ושמחות הפכה לחניון. אל היצירה הוצמדו צינורות כיבוי אש, ארגזי כיבוי אש, סולמות. ניטעו עצים בחזיתה באופן שמסתירים אותה.

עובד עירייה וותיק שעובד בבית המהנדס, ששוחח איתי שעה שצילמתי בחצר, אמר לי שהוא רואה שנים את הקיר ואף פעם לא עלה בדעתו שזה קיר בעל ערך. ועוד יותר הופתע כשהצבעתי על חתימתו של האמן במרכז היצירה.

 חתימת האמן, 

אודה על האמת, למי שאינו יודע דבר על היצירה ועל האמן לא ינחש שזו חתימת יוצר.

את הנזקים החמורים תוכלו לראות בשלל התמונות שהצלחתי לצלם להלן  איור המדגים את הנזקים. כל חלק צבוע מהווה גורם שמסתיר חלק מהיצירה.

 

כמה מילים על נחמיה עזז. נולד בברלין בשנת 1923. הגיע כתינוק לארץ ישראל וגדל בזיכרון יעקב. את חייו הבוגרים חילק בין היותו איש צבא, ובין עבודתו האומנותית.

את השירות צבאי למען ארץ ישראל החל במלחמת העולם השנייה בבריגדה היהודית, המשיך במלחמת העצמאות בגדוד 8 ולאחר המלחמה המשיך לשרת בתפקידי מודיעין שונים עד שנת 1953.

את הכשרתו האומנותית החל באיטליה שם שימש כשוליה של אמן בבולוניה ולמד פיסול בשיש, ולמד יצירת ויטראז'ים אצל אמן הולנדי. לאחר סיום מלחמת העצמאות ושירותו במודיעין נסע להולנד כדי ללמוד כימיה קרמית.

כאשר חזר לארץ ישראל בשנת 1955 הקים את המחלקה לקרמיקה אמנותית במפעל "חרסה" בבאר שבע. הכלים שנוצרו בחרסה היו עשויים מחומר קרמי בשם ויטריאוז, ואופיינו בצורות אמורפיות. עזז עיטר את כליו בגוונים ועיטורים מחייו באזור המדבר. באותה עת אף נעתר לבקשת משרד החינוך והקים סטודיו בו הוכשרו תלמידים בכיתות טרום-מקצועיות ביצירת עבודות קרמיקה, וכך להכינם להשתלבות בהמשך חייהם בבתי חרושת לכלי קרמיקה.

 בשנת 1960 פרש מניהול המחלקה ב"חרסה" ומההוראה והתרכז בפיסול, ביצירות ויטראז' וביצירת קירות דקורטיביים במקומות שונים בישראל ומחוץ לה.

בשנת 1963 הוזמן עזז ליצור עבודה בכרמל קולג' שליד אוקספורד שם הקים סטודיו ולמעשה עיקר עשייתו וחייו משנת 1963  הם בעיירה קטנה לונדון. בשנת 1987 הוצגה תערוכה של פיסוליו בגלריה "מבט" בתל אביב ולפני כן חנכו יצירה חדשה שלו בבית החולים "תל השומר".

העובדה שעיקר חייו של עזז במחצית השנייה של חייו התרכזו באנגליה, גרמה לכך שהוא ויצירתו נשתכחו קצת מהלב למרות שיצר לא מעט בארץ.

נחמיה עזז נפטר בביתו באנגליה בשנת 2008

 עזז בעת עבודה על תבליט בטון

תצלום מתוך המאמר "נחמיה עזז, פסל, מאת ג'וליה ויינר" 2018