יום ראשון, 7 באפריל 2024

זהרירה חריפאי / כתבה איה גרניט-שבא

 לאמא שלי תמיד היו בעיות עם השם שלה. זהרירה חריפאי.

היו כאלה שחשבו שהיא אימצה לה איזה שם בימתי כזה, אבל האמת שזו היתה המצאה של אבא שלה שהיה סופר ועיתונאי, ממחיי השפה העברית, חיים לייב חריפאי.
זהרירה ( עם מפיק ב- ה') פירושו- אור קטן- זהריר של אור.
חריפאי- זה עיברות של שם המשפחה הרוסי שלהם שהיה "אוסטרון" שזה פיקח ברוסית וכך שינה לחריפאי- חריף -פיקח.
אמא שלי סיפרה שהיה לה תמיד קשה עם השם שלה, כבר בתור ילדה המורות היו נעצרות לפני השם שלה, היתה פאוזה של כמה דקות עד שהצליחו בכלל להגיד אותו. וכך גם לאורך השנים היו שיבושים אין ספור. השיא היה בצ'ק הראשון שקיבלה עבור-
"זהרורי חריפוצי".
והיא בכלל רצתה שיקראו לה רותי.
מאז מתה אימי אך לשמחתי שמה הולך לפניה והיא עכשיו רחוב מקסים המחבר בין שד" רוקח אבן גבירול לאוסישקין.
והנה הבוקר קיבלתי את הצילום הזה.
רח' חריפא זהרירי חסום.
אני בטוחה שאמא שלי מתפוצצת מצחוק שם בשמיים.
א. שהיא רחוב
ב. שהיא חריפא זהרירי
ג. שהיא חסומה.
נסיעה בטוחה לכולם
(2.4.2024)



היום (26.1.2022) התפרסמה הידיעה כי עיריית תל-אביב קיבלה את בקשתנו והחליטה לקרוא לגשר, שמעל נחל הירקון, המחבר את סוף רחוב אבן גבירול עם רחוב אוסישקין - "גשר זהרירה חריפאי" וגם הרחוב עצמו יקרא על שמה לזיכרה של זהרירה- כלת פרס ישראל לתיאטרון וילידת תל-אביב.
קחו לכם 5 דקות ותשמעו סיפור...
הרעיון לקרוא את הגשר על שמה נולד בעקבות ארוע שהתרחש בתל-אביב יולי 1959.
בתאריך 14.7.1959 בשעה 1900 בערב מהגשר הקטן הסמוך לגשר בר-יהודה, קפצו שתי נשים לתוך מי הירקון. באותה שעה הזדמנה למקום מכונית משטרה. השוטר עצר את האוטובוס- קו 25 שעבר על הגשר וביקש מתנדבים שיקפצו למים למשות את שתי הנשים מהירקון. על האוטובוס היתה זהרירה חריפאי, אז שחקנית צעירה בתיאטרון הקאמרי, בת 30. זהרירה שהייתה שחיינית מצטיינת ב "הפועל תל-אביב" ובעלת שיא ארצי בגב, ירדה מהאוטובוס פשטה את בגדיה וזינקה למי הירקון. אתה קפץ עוד אזרח- חיים גולדין ושוטר. שלושתם הוציאו את 2 הנשים מהמים.
ידיעה זו התפרסמה בעיתון ביולי 1959.
כמה ימים אחרכך פורסמה בעיתון ידיעה נוספת בה מתעקש השוטר שהשחקנית זהרירה חריפאי לא הייתה שם. המשטרה שמעה את דוח השוטר, שטען שהוא ועוד עובר-אורח היו היחידים שירדו למים לעזרת המתאבדות ושזהרירה כלל לא היתה שם. השוטר שלא ידע לשחות, סיפר שירד למים עד צווארו ומשה את אחת הנשים שטבעה. את השניה לא הצליחו להציל. המשטרה החליטה להמליץ על ציון לשבח לשוטר תוך התעלמות מקיומה של זהרירה.
כשזהרירה קראה את הידיעה שמתעלמת מקיומה ומכפישה אותה בטענה שלא היתה שם היא לא וויתרה. מסתבר שהמשטרה לא גבתה עדות מעוברים ושבים, שצפו בארוע ולא מהאדם הנוסף שקפץ איתה למים. כל אלה כמובן ציינו שזהרירה אכן נכחה בארוע וקפצה למי הירקון.
בעקבות עדויות אלה, יצאה, למחרת, שוב ידיעה לעיתון כי זהרירה אכן היתה בירקון ואיך יכול להיות שמעשה מופת כזה לא זכה להוקרה.
המשטרה עצמה התנצלה והודתה שאכן מפי עדים הסתבר שזהרירה קפצה למים ונטלה חלק במעשה ההצלה . הם אף טענו שלא מתפקיד המשטרה לחקור ולפרסם על מעשיהם של אזרחים גם אם הם ראויים לציון לשבח.
בסופו של דבר שלחה משטרת ישראל לזהרירה מכתב הוקרה על אומץ ליבה.
בראיון לעיתונאי שרון עידן חודש לפני מותה של זהרירה, כשנשאלה על מה היא גאה, ענתה
"במשפחה, בנכדים ובזה שהצלתי אישה שכמעט טבעה בירקון. הורדתי בגדים קפצתי למים והיא ניצלה".
את הסיפור הזה שמעתי מפי אמא שלי מאז שאני קטנה. היא מאוד התגאתה בזה אבל תמיד התלוותה גם התחושה שהתעלמו מקיומה והניצחון הקטן בסוף במכתב ההוקרה מהמשטרה.
קריאת הגשר "גשר זהרירה חריפאי" הוא סגירת מעגל של סיפור של אומץ גבורה והצלה וסיפור חייה של זהרירה השזורים בעיר תל-אביב אותה אהבה בכל ליבה.
אני באמת מאושרת מזה ומרגישה שזו הנצחה כלכך ראויה ומרגשת ברחוב ובגשר בשכונת הצפון הישן אותה כלכך אהבה ובה גרה עד למותה.
אני מאוד מודה לעיריית תל-אביב על ההנצחה הזאת וההבנה במשמעות הסיפור והחשיבות שלו.
אני מקווה שאולי אולי אמא שלי תצליח להזיז איזה ענן קטן ולראות.
סוף.
מצורפת תעודת ההוקרה מהמשטרה.
הכתבות מהעיתון שמורות בבית כבר יותר מ 60 שנה עכשיו שוב יצאו לאור...
זהרירה חריפאי וכעת גשר ולא התיאטרון.
שחקנית כלת פרס ישראל 1929- 2013



הכותבת - איה גרניט שבא, ילידת 1966. בתם של הסופר שלמה שבא והשחקנית, כלת פרס ישראל, זהרירה חריפאי. אמא של אריאל יהלי ויותם שחקנית תיאטרון הקאמרי מזה 30 שנה וזוכת פרס שחקנית השנה על משחקה בהצגה "סוס אחד נכנס לבר" בתיאטרון הקאמרי. מאמינה שחשוב לזכור את אותו דור חלוצים שהקים ובנה וייסד ונתן לנו כר נפלא לצמוח עליו.

איה וחבר
 

השחר העולה

 היום (16.3.2024) דיברנו במשפחה על אוכל בבית ספר ומה נשלח עם הילדים ומה הכי טעים. אמרתי שאצלנו בבית בסוקולוב לא היה דבר כזה שוקולד למריחה ולא הכרתי את השחר ודברים אחרים. אולי בגלל זה אני היום משלים חוסרים. מה היה לכם בתיק האוכל?

כיתה א 1965 מקום ראשון בלפלפות עם תיק אוכל מלא. בית ספר דוגמא ע"ש הנריטה סאלד

על הלוח הירוק כתוב תאריך בעברית יום רביעי חדש כסלו וגם
בחנוכיה מדליקים קטנים יפים צהב נר כחל ....

אינהורן ומונטסורי

 היום ניתן לשבת בבית לגלוש בלי גלשן, ללא מים מלוחים, שמש יוקדת ואין חול שנכנס לטוסיק ולראות דברים בלי סוף. יש גם כאלה הקונים ללא הפסקה וכולם מרוצים. השוק המקומי שלנו מצוי בחלקו הגדול בבידספיריט. פלטפורמה פשוטה ודי מדליקה המחברת מוכרים וקונים והכל התחיל עם דוד בן עמי כשפן ניסיונות והיום מצויים שם הרבה שפנים ואולי אלו בכלל ארנבונים סקרנים והכל עובד בלי לראות ולגעת פיזית ואפילו הריח בסדר. אני אישית אוהב את הדברים הלא צפויים ואין קשר אם זה יקר או זול ולא בקטע של לקנות כי אם לגלות משהו מפתיע וזה תמיד מגיע ללא סימנים מקדימים. ושוב אצל פרידמן בני ברק כמה מסמכים שעשו לי את זה על מלא.

חתימה של אינהורן המורה בגמנסיה הרצליה שהיה אולי האספן הכי גדול להמון דברים ובעיקר בצלאל ונדמה לי שאזדקק לפוסט שלם ורק לו והאמת שהיה לי איתו רק רבע אינסידנט ובקטנה וכל השאר זה דברים ששמעתי ולא ראיתי.
הגן המונטסורי פה בתל אביב הצעירה הפתיע אותי ויותר.
פה ניתן לראות את כל הפריטים במכירה שהיום (25.3.2024) מסתיימת בשעה טובה ובהצלחה לכולם.

גמנסיה עברית הרצליה תל אביב תעודת ורטסמן עטרה לשנת תש"ה

החלטת הועד הפדגוגי
המנהל בוגרשוב
המחנך אינהורן

הכח המכני רחוב יהודה הימית
מרדיקס בית חרושת למכונות תפירה

יחי הנמל בתל אביב שנה טובה תרצ'ז

תפרו בכח החשמל תקונים חנם סינגר שלושה תקונים חינם

נחום שורק תעודה על קנית אפנים נחלת בנימין 14

המשטרה מבקשת

תדיראן טגף האלקטרוניקה ארוחת צהרים

אגודה צרכנית שיתופית מפעל המניות

אגודה צרכנית שיתופית ככר דיזנגוף 9 תל אביב מפעל המניות


התאחדות הגננות הכללית סניף תל אביב
גן ילדים של בלה שחטר 1935 עפ"י שטת מונטסורי






יום שלישי, 2 באפריל 2024

הדיכטרים של סלישץ' זוטא / כתב שולי דיכטר

סיפור על מכתב שנשלח ללא כתובת; כפר יהודי שתושביו נספו; וגילוי משפחתי כעבור חמישים שנה.

היום (26.8.2018) לפני 76 שנה הושמדו כל תושביה היהודים של סלישץ' זוטא, מושבה חקלאית קטנה של יהודים במזרח פולין/מערב אוקראינה, כ – 700 במספר, שהיו רוב תושבי הכפר.
במאי 1991 כשהייתי בשליחות השומר הצעיר בטורונטו, קנדה, הגיע אלי פקס מאחי בארץ, ובו הוא כותב שקיבל מכתב מאוקראינה, בריה"מ, שהיה ממוען אל "יצחק דיכטר, ישראל". המכתב כתוב רוסית, והגיע דרך הסוכנות היהודית וקשריה החדשים בבריה"מ. אמרתי, טוב.. ניקח את המכתב אל הדוד זליג ודודה חנה בדטרויט, ארה"ב, אליהם אנחנו מוזמנים לערב חג שבועות בעוד כשלושה שבועות. אולי הם יודעים רוסית, יקראו ויאמרו לנו מה כתוב במכתב.
זליג ספילברג מדטרויט הוא לא באמת דוד, אלא בן דוד שני של אבא שלי, מצד אמו. אבל בפועל הוא בין היחידים שנותרו לאבא, ואבא שלי היה הקרוב היחיד שנותר לו. לכן, אחרי שגילו זה את זה בשנות החמישים אחרי המלחמה, המרחק בין דטרויט למענית כבר לא היה גדול כל כך.
ה"מדור לחיפוש קרובים" ברדיו היה הבילוי האולטימטיבי במוצ"ש של שנות החמישים והשישים הראשונות, בשעה 8 בערב. לאבא היתה מחברת, והוא רשם כל זמן שידור השמות. רק בשנות השבעים, כשלמדתי ערבית בגבעת חביבה, הצטמררתי לגלות תכניות רדיו דומות בערבית, לפלסטינים אחרי הנכבה. אבא מצא בני דודים שניים, ממשפחות אחרות, אבל דיכטר, ממש, מאותה מושבה חקלאית במערב אוקראינה, לא מצא. נותרנו הדיכטרים היחידים, אחי ואני שנושאים את השם של אותה משפחה קטנה. אבא גם מעולם לא שמע בדיוק מה קרה באותו היום בסלישץ' זוטא, שבסופו לא היו בה כבר יהודים, וגם המעיט מאד בשיחה בעניין זה.
אז בחג השבועות 1991 הגענו מטורונטו אל הקרובים בדטרויט, מהלך 4 שעות נסיעה בלבד, והם קיבלו אותנו בשמחה עם כל המשפחה הגדולה שגידלו – בת וחמישה נכדים ונינים, ושולחן ערב חג ארוך ערוך. בעת ההכנות לפני הארוחה הראיתי לקשישים את המכתב. הם קראו, התיישבו במקומם במטבח, דמעו מהתרגשות והתחילו למלמל.. "הרי זה זלמן דיכטר... בן דוד של אבא שלך.. הוא חי בדונייצק, בריה"מ". היה במכתב מספר טלפון והם התקשרו. כעבור עשר דקות כבר הייתה מיני-מריבה משפחתית "קחי את השפופרת.. אני כבר לא יכול לדבר איתו..". הבנתי שהאיש התחתן עם לא-יהודייה.. נו.. נו.
אבל זה לא פגם בהתרגשות הגילוי המסעיר. סוף סוף הגענו אל שולחן הארוחה, ועד סופה, שעתיים מאוחר יותר, ואחרי עוד כמה טלפונים, "נולד" עוד דיכטר, בשם אבא דיכטר, הפעם במונטריאול. כך בערב חג שבועות 1991 הפכנו משני דיכטרים שמקורם בסלישץ' זוטא לארבעה דיכטרים.
כעבור כשבועיים נסעתי למונטריאול, לפגוש את בן-הדוד החדש של אבא שלי. הוא קיבל אותי בחברת כעשרה בני משפחה וקרובים אחרים, התקיים טקס שיחת הטלפון לזלמן דיכטר בדונייצק בריה"מ, ואחרי שהלכו האורחים נשארנו שנינו. אז, תוך שתיית כמה וכמה כוסיות וודקה, באנגלית רצוצה וטבולה ביידיש עם שיבוצים בפולנית והרבה בכי, שמעתי את הסיפור שאבא דיכטר סיפר, ואבא שלי לא זכה לשמוע:
באותו היום לא היו בכלל גרמנים בכפר. הגיעו אוקראינים רבים, מאורגנים במליציה צבאית, ותבעו מיהודי הכפר לצאת ליער. בדרך ליער, בשיירה של מאות ילדים נשים וגברים וזקנים שהובלה באיומי נשק, הוא (אבא דיכטר) ובן דודו זלמן דיכטר, שהיו נערים, הביטו זה והחליטו לברוח. בבת אחת שניהם רצו אל בין העצים, במרחק של כחמישים מטר זה מזה. האוקראינים ירו אחרי שניהם. כל אחד משניהם היה בטוח שהשני נהרג, והמשיך לרוץ. אבא דיכטר בירר לאחר מעשה ושמע שכולם נורו ונפלו אל תוך בור ענק ביער. את זלמן לא מצא.
הוא המשיך לתעות ביערות ולהתחבא בכפרים, גם בשנים שאחרי המלחמה נשאר בפולין וגר בברוסלאב. רק בתחילת שנות 1960 גילה את פרץ דיכטר, שכמו זליג ספילברג הגיע לאמריקה בתחילת שנות העשרים. פרץ דיכטר המשיך מסורת של הדיכטרים מאוקראינה כבנאי והיה קבלן בניין במונטריאול. אבא דיכטר הצטרף אליו, השתקם וחי חיים טובים.
ואילו זלמן דיכטר, ברח לכיוון השני ביער, הצטרף לפרטיזנים רוסים, ובהמשך התגייס לצבא האדום ולחם נגד גרמניה. לאחר מכן השתקע בדונייצק, התחתן ונולדו לו שני ילדים ומהם נכדים. כשנפתחו השערים של בריה"מ ליהודים, בשנת 1990, הוא שלח מכתב אל אבא שלי עם הסוכנות כי זכר שהיה דיכטר אחד שיצא מסלישץ זוטא באוגוסט 1939, רגע לפני הפלישה של גרמניה לפולין. זה היה אבא שלי. המכתב הגיע שלוש שנים לאחר מותו, ואני נשארתי לשמוע את הסיפור.
אבא כמעט שלא דיבר על השואה ועל חיפושיו. לא ידעתי על הדף הזה, ב"ילקוט ווהלין". תודה ל ‏קובי לידרמן‏ (‏‎Liderman Coins‎‏) שהוציא אותו לאור הדיגיטלי.




כתב - שלום (שולי) דיכטר יליד 1955 חבר קיבוץ מענית, אב לשלושה וסב לעשרה. בעבר, מנכ״ל של עמותות בתחום היחסים בין יהודים לערבים. כיום - יועץ ומלווה מנכ״לי.יות ארגונים בתחום זה; מייסד-שותף של מרכז ״ניסאן״ לחברה משותפת במכון ון ליר, ועורך-שותף (עם ד״ר אמיר פאח׳ורי) של הלקסיקון לחברה משותפת (בכתובים).

יום שבת, 30 במרץ 2024

יצחק דיכטיאר כותב על העיירה סלישץ' זוטא

ילקוט ווהלין י' אלול תש"ט

י"ג באלול תש"ג 1942 רוסיה ,הושמדה קהילת קליין סעלישטץ. היום באוקראינה אין לה זכר.

יצחק דיכטר ז"ל נולד ב-1916 בסלישץ'-זוטא במערב אוקראינה/פולין. ב-1939 עלה לארץ עם גרעין של השומר הצעיר והיה בין מייסדי קיבוץ גלאון בנגב (1946). מאוחר יותר עבר עם אשתו, מלכה ז"ל, ושלושת ילדיהם לקיבוץ מענית. הוא היה חקלאי מבית, היה בין ראשוני המגדלים של אבוקדו בארץ, והקים את הענף בקיבוץ מענית. יצחק ז"ל היה פסל, ועבד בחומרים שונים, מגבס, בטון, ויציקות ועד לפיסול בקרטון גלי ואף בנייר עיתון.
עבודתו "מאשפות ירים אביון" (1972)הוצגה בתערוכת "פיסול – תהליכים" במוזיאון תל אביב בשנת 1983 בין גדולי הפסלים מהארץ והעולם. פסליו מוצבים בקיבוץ מענית. יצחק דיכטר ז"ל נפטר בשנת 1988

ילקוט י' אלול תש'ט ילקוט ווהלין סלישץ' זוטא


Like
Comment
Share

יום שישי, 29 במרץ 2024

טוראית לידרמן דבורה

 אחותי הבכורה שנולדה בקפריסין בתמונה שהתפרסמה במגזין לייף האמריקאי

בטירונות גיל 18 מספר אישי 999272 טוראית לידרמן דבורה אוקטובר 1966





השבת אבדה

הולך סבא קובי עם נכדו דויד ברחוב סוקולוב 91 בתל אביב ורואה על עץ פתק לבן ובו כתוב באותיות ברורות ובכתב יד "השבת אבדה נמצא סכום כסף באיזור הזה אפשר לקבלו לפי סימנים ויש אפילו מספר טלפון נייד". דויד הצליח לקרוא את המספרים ואפילו כמה אותיות וזוהי התחלה טובה ליום מבורך עם תוכניות לרוב.

מכיוון שדברים כאלה תמיד תופסים לי מקום בראשי הקודח והמותח, החלטתי שאני מתקשר לכותב המודעה בהמשך היום עם שני עדים למספר המצורף. זו הייתה הפתעה משמחת, מפתיעה ואפילו מרגשת. עד לאותה שיחה לא דיברנו מעולם מעבר לשלום שלום ואולי מבט חטוף קצר, למרות שנפגשנו פה ושם בארועים משפחתיים לאורך השנים. הכסף שנמצא היה במעטפה והיו שם כמה אלפי שקלים חדשים וישראלים. זה התגלה ככה במקרה תוך כדי ריצה וספורט ואחרי תליית המודעה הגיע הטלפון המיוחל והאבדה הושבה.

לכותב המודעה והמוצא קוראים יגאל והוא אחיו הבכור של בני דוידוב הנשוי לבת דודה שלי מצד אימי וגם תיכון עירוני ה' ממש חזק בתמונה.
כן זו הבת דודה הכי קטנה מהמרפסת של שלמה המלך פינת קרן קיימת מול גן החיות. אם אתם גשש בלש אז כאן יהיו לכם כמעט את כל הפרטים לפתרון החידה למרות שהפוסט נכתב לפני כמעט עשור והפתק רק מאתמול. בהצלחה ותודה לאלוקינו פרטים נוספים בהמשך

יום חמישי, 28 במרץ 2024

מיהו אביגדור ?

 סקרן לדעת מיהו אותו אביגדור שממנו קניתי את הציורים שפה. האיש נהג לשבת בבתי קפה בדיזנגוף שם ראיתיו מצייר וגם מוכר את תוצרתו. ממושקף, מלא פלוס והיה מבוגר פלוס פלוס אי שם בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה וזה היה האביגדור השלישי שהכרתי. אני יודע שאין פה אוצר אבל סקרן לדעת מי האיש. תודה לעוזרים

נוף גלילי? אביגדור avigdor





יום שלישי, 26 במרץ 2024

מדליית כסף של הארגון הציוני 'בן יהודה' בטריפולי, לוב / כתב רינו צרור

 הייתי מת לקנות את זה. שיהיה שלי. וגם תיכננתי מראש. כלומר, רשמתי לעצמי שביום המיועד, יום המכירה, אפעל מעשית. בטלפון או באינטרנט. 150 דולר מחיר פתיחה, חישבתי במהירות, זה 550 שקל, עד אלף שקל אני קונה. וחייכתי כמו בעל הבית, כמו מי שביצע כבר.

'בן-יהודה'. זה הצירוף שהקפיץ אותי. פתאום טלטלה בחדרי הלב ורק אני יודע את הסיבה. ועוד צרוב על מדליה של כסף. ברור שכסף. "מדליית כסף של הארגון הציוני 'בן יהודה' בטריפולי, לוב", כך נכתב, למכירה. מחיר פתיחה: 150 דולר. בן-יהודה, זה השורש. אומרים את הצירוף הזה במחובר, בלי מרווח בין המילים, ב-ן-י-הו-דה, על פי הסימון, בקצב תואם, כולל שווא נח, ובלי להאריך בהברה אחת על פני היתר. ושמעתי אותו לא פעם. ב-ן-י-הו-דה. גם הגדולים אמרו אותו וגם הקשישים, באותו מקצב. הקשישים אמרו כן-כן, ואחר כך הוסיפו שאז, ורק אז, התחילה התחיה ממש, חק'אני, באמת, עם בן-יהודה, וחזרו לעניינם כאילו אנחנו די מפריעים. והבוגרים קצת הרחיבו. קצת. פתחו את השפתיים, בינם לבינם בעיקר, נזכרים במצוות בן-יהודה. בבן יהודה, אמרו, טוב איך נספר עכשיו, לימדו ועשו הצגות וטקסים ופעולות כל היום. וכי ימוך אחיך. ויחד שבטי ישראל. ונפגשנו בבן-יהודה, כן, למה אתה צוחק, אביך היה בא עם מכנסיים קצרים. דרכם של מהגרים שנועלים את כל מה שהיה בשלושה משפטים, לא תפרוץ דרך בכוח, לא תמצא. אבא חייך כשהזכירו את 'בן יהודה', עיניו חייכו. וניכר ששמח במה שהיה, בידיו קנה את חירותו. ואמא תמיד הרצינה, עוז והדר, חמורת סבר כמו מפקדת כיתה. בבן-יהודה לימדו קרבות. בבן-יהודה הודיעו לכולם שחובה לדעת עברית אבל לגמרי לגמרי עד שעולים לישראל. והיו חוזרים על זה שוב ושוב. ומלמדים רק בעברית. ושרו בעברית רק. והתחפשו בפורים לישובים, לנהלל, לתל אביב, וגם לקופסה של קרן קיימת לישראל, כולם כחול-לבן. וכל מה שאמרו ב-ן-י-הו-דה קודש. וכל מה שאמרו קרה. וכל מה שאמרו עשו. למדו קרבות. למדו חירות. למדו עברית עד תום. ובני 16 ו-17 ו-18 החלו את דרכם אל החופש, ארץ מולדת שבה לתחיה. את כל המילים של כל השירים האלה הם שרו כל יום. ובשבת הרחיבו עם שירי המעלות. כל ילדותם ובחרותם שם תחת המושג 'בן יהודה', ואתה מבקש מהם עוד הסברים. 'שם', אני כותב על ארצם ועל מולדתם ועל בית אביהם, מקום שלא ידעתי אלא דרכם.

וכך נכתב בדיוק בקטלוג המכירה הפומבית של 'קדם':
"מדליית כסף של הארגון הציוני "בן יהודה" (על שם אליעזר בן-יהודה),
בטריפוליטניה (טריפולי, לוב). [שנות ה-30].
פנים:
מגן דוד ובו המילה "ציון" והכתובת:
"ההס' [ההסתדרות] הצ' [הציונית] בטריפוליטניה מח' [מחלקת] הח' [החינוך] / 'בן יהודה'.
גב:
ספר פתוח ועליו האותיות א'-י' (עשרת הדברות), והכתובת "תחית שפה תחית עם".
אז הם ראו 'עם' בחזונם, המדליקים האלה, ועשו את מה שראו. והמילה 'תחיה' הרי זוקפת כפופים תוך שניה. תחית שפה תחית עם, זה מדויק. וככל שתגביל את השפה ותהפוך בה ותשנה, כך ילך ויבול.
ואחר כך נכתבו עוד כמה משפטי הסבר למקורה של המדליה:
"הארגון 'בן יהודה' הוקם בטריפולי בשנת 1931 ועסק בפעילות ציונית ענפה אשר התמקדה בהנחלת השפה העברית. הארגון ערך טקסים ואספות, ארגן משחקי ספורט, העלה מחזות בעברית, ופתח ספריה עברית ובית ספר עברי בשם "התקווה".
בשנת 1932, לאור הצלחת בית הספר "התקווה", קיבל לידיו הארגון את מחלקת החינוך של הקהילה היהודית בעיר (באישור השלטונות האיטלקיים אשר הכירו בחשיבות הפעילות החינוכית של "בן יהודה").
פעילות הארגון נפוצה אף מחוץ לטריפולי.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, אסר הממשל האיטלקי על כל פעילות ציונית רשמית.
עם זאת, הארגון לא חוסל סופית, אלא המשיך לפעול בסתר עד להצטרפותה של איטליה למלחמה.
קוטר: 29 מ"מ. קולב לתלייה."
בסוף לא קניתי. איכשהו הלכתי ובאתי ויצאתי וחזרתי ועד שנזכרתי ותפסתי את הראש, מצאתי שהמכירה הפומבית הסתיימה, ומדליית הכסף נמכרה. 570 דולר. הייתי קונה. מי קנה. מה, איך, הנה היא באה עוגמת הנפש. אבל יחד איתה, שמתי לב, היטב היטב השגחתי בכך, ממש צמוד, מצאתי גם שחיוך לא קטן נמרח על פני, כפרה עליהם. והשווצתי ביני לביני. שיש מי ששילם 570 דולר על מדליה. 29 מ"מ. בן-יהודה. כי גר היית.

כתב - רינו צרור, עיתונאי ושדרן בן העדה הטריפוליטאית מתגורר ביפו.

ימים מטלטלים במכון וולקני / כתב עידו ששון

 ימים מטלטלים אלה, אשר בהם מונפת חרב המשך קיום המחקר במכון וולקני בעקבות החלטות סקטוריאליות, פזיזות וחסרות אחריות, הביאו אותי לחטט אודות ראשיתו. מפעל המחקר העצום הזה הביא לנו הצלחות, הישגים וחדשנות כבר למעלה מ- 100 שנה.

בחזונו, תיאר יצחק אלעזרי וילקנסקי (וולקני) כי "איש המעשה צריך לקבל את מנת חלקו מחקירות חכמים בכלים מיוחדים". ואכן, מראשית קיום המפעל החשוב הזה בחסות ההסתדרות הציונית, צמח וגדל אחד ממפעלי המחקר הגדולים והחשובים בארץ.
הניסויים נערכו בחוות חקלאיות ברחבי הארץ, כשמבנה הראשי הראשון למשרדים ולמעבדות של "המכון למדע הטבע, תחנת הניסיון החקלאית", הוקם ב- 1922 בצמוד לגימנסיה העברית הרצליה ע"י אדריכל אלכסנדר לוי.
עלינו לעשות הכל על מנת לשמר והבטיח את המשך קיומו של מפעל הדגל החשוב הזה.









כתב עידו ששון -
עידו ששון יליד 1975
איש היי-טק, חובב וחוקר ההיסטוריה של תל-אביב, מחובר בנימי נפשו לעיר העברית הראשונה, תוך השלמת פסיפס הידע ושיתופו, כותב באתר האנציקלופדיה העירונית תל אביב פדיה.

יום שני, 25 במרץ 2024

ראה, קנה, צילם, התפעל וכתב גולן פרץ

 סיבוב קצר בפשפשים הבוקר פריט מדהים....

כלי עצם הוא כלי אוכל שנועד להתמקם על צלחת עגולה. הם בצורת סהר והיו בשימוש נפוץ במאה ה-19 כדי להחזיק עצמות דגים או עוף שהושלכו מהצלחת הראשית של הסועד. צורתם גם הופכת אותם נוחים לשימוש כצלחת צד להגשת סלט קר עם אוכל חם.







בשנות ה-20 של המאה ה-20 הוזמן האדריכל אלכסנדר ברוולד, מחשובי האדריכלים בתקופת היישוב, לתכנן מלון יוקרתי עבור אהרון מאיר מזיא וחתנו, צבי איזקסון, במרכז העיר הצעירה תל אביב. ברוולד ניסה לייצר במבנה סגנון אדריכלי ישראלי חדש על ידי סינתזה ייחודית בין המורשת האירופאית, הבנייה הטורקית-מזרחית שמצא ביפו וניצני הרוח המודרנית החדשה. בית פלטין ניצב על הצומת שבין הסגנון האקלקטי של תחילת המאה העשרים, לבין המודרניזם החמור המאוחר יותר, ששאף לנקות את האדריכלות מכל שרידיה ההיסטוריים. הבנייה נמסרה למהנדס יוסף זיידנר, שהיה מידידיהם הטובים של הבעלים. במלון הותקנה מעלית, שהייתה המעלית השנייה בארץ ישראל[1].
בעת בניינו ופתיחתו בשנת 1926 נחשב למלון המרכזי, החדשני והמפואר בעיר. המלון הכיל 60 חדרים, אולם קונצרטים בו ניגנה התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית ומועדון ביליארד וריקודים. מזיא ואיזקסון מסרו את ניהול המלון לידי ג'ורג' ברסקי, שהיה יזם בעסקי המלונאות וניהל רשת שכללה גם מלונות בירושלים ובחיפה, אך תוך זמן קצר כשלו עסקיו של ברסקי. באוקטובר 1930 נערכה בחזיתו הפגנה סוערת נגד סגן שר המושבות הבריטי דרומונד שילס, שנערכה לו קבלת פנים במקום מטעם העירייה. בצאתו מהבניין מצא עצמו שילס מול מפגינים חברי "ברית הבריונים", ובראשם ד"ר אב"א אחימאיר, שקראו לו קריאות בוז. המפגינים הוכו ונעצרו. הפגנה זו נחשבת לאירוע היהודי האנטי-בריטי הראשון.
ב-1933 נמסר הניהול לפימה הרמן שלוסברג ואשתו גוסטה (הוריהן של לאה רבין ואביבה יפה, אשתו של אברהם יפה), שזה אך עלו מגרמניה. רבים מבכירי שלטונות המנדט הבריטי התארחו בו, ותרומתו לחיי הלילה בעיר משכה קצינים בריטים רבים. בין המכובדים ששהו במלון נמנו הלורד אדמונד אלנבי, הלורד אלפרד מונד, נחום סוקולוב, נשיא צ'כוסלובקיה טומאש מסריק, רעיית קיסר אתיופיה היילה סלאסי, יחיאל ויצמן ועוד.
בעת המרד הערבי הגדול (מאורעות 1936-1939) נפגעו קשות עסקי המלונאות, והמלון נסגר ב-1938 והוסב לבניין משרדים. מבנה הכניסה המפואר נהרס תוך העתקת הכניסה ימינה, וחלונות קומת המרתף נאטמו. חזית קומת הקרקע הפונה לרחובות אחד העם ונחלת בנימין הותאמה למסחר. ב-1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, פעל בבניין בית הארחה לחיילי בעלות הברית. ב-1943 נפתח במלון מועדון חיילים של הצלב האדום האמריקני, בטקס מרשים בנוכחות ראש העיר ישראל רוקח וקצינים אמריקאים בכירים. ב-1944 עברו בית ההארחה והמועדון לניהול כנסיית סקוטלנד, והיו חלק מרשת בתי הארחה ומועדוני פנאי שהפעילה הכנסייה בשם "סנט אנדרוז האוס" (St. Andrew's House). בקומת הכניסה פעלו מועדון הסבה, חדר אוכל וקפלה לתפילה, וחדרי המלון בקומות העליונות שימשו למגורים.
עם הקמת המדינה ועזיבת הבריטים את הארץ, המלון הוסב לבניין משרדים ושקיעתו החלה. לאורך תקופה זו עבר הבניין מסלול לא נדיר של הזנחה, כיעור והשחתה, עד שבקושי ניתן היה להצביע עליו כנכס חשוב, הראוי לשימור ולאזכור. הבניין, שהדגיש את פינת הרחובות בגובהו היחסי למבני הסביבה, התגמד במשך השנים ונבלע בין רבי הקומות והשינויים שנעשו בסביבתו. קומת הכניסה הפכה מסחרית, וכוסתה בהדרגה בתוספות בנייה פרועות ושלטים.

יום ראשון, 24 במרץ 2024

אבא, בן וסבא בצחוק

 אני זוכר מפעם ששאלו את אבא אם אימא היא הבת שלו. אבא צחק ולא חושב שנפגע וצבע בשיער מבחינתו הוא משהו שלא בא בחשבון ונדמה לי שירשתי זאת כלומר גם את הלבן המוקדם וגם שלא צובעים. לא מזמן היינו בחנות שלושה אנשים ותעזבו לרגע את שני האחרים. אחד מהם שהוא חדש כלומר מישהו מזדמן שהגיע בפעם הראשונה שאל אותי אם זה הבן שלי ואני קצת הייתי במבוכה כי החבר הזה כאח לי רק 4 שנים קטן ממני. קצת צחקנו והסברתי לא זה חבר וקוראים לו פלוני אלמוני.

פעם לפני יותר משנה היינו שוב הרכב של שלושה אנשים והדמויות שונות. מישהו חדש ומזדמן רצה לברר משהו. הוא לא ידע למי לפנות למרות שישבתי על כסא המנכ"ל, והוא פנה לחברי ושאל אתה אבא שלו? החבר לא התבלבל וענה בחיוך לא! אני סבא שלו. סופסוף זכיתי לסבא חי ואפילו בחנוק.
אגב לתמונה אין שום קשר לפוסט



יום חמישי, 21 במרץ 2024

רכבת העשור

"רכבת שיוצרה על ידי חברת שי לכבוד חגיגות שנת העשור למדינה 1958.

אורכה 50.3 ס"מ, גובהה 12 ס"מ ורוחבה 8.3 ס"מ.
הרכבת מופעלת על ידי מתיחת קפיץ בסיבוב מפתח. נוסעת היטב.
חדשה מעולם לא היתה בשימוש. במצב הכי טוב שראיתי.
נדירה מאד. ראיתי רק 3 כאלה שהוצעו למכירה ב-30 השנים האחרונות וכולן היו במצב בינוני ומטה.
הרכבת הזו מופיעה בקטלוג של ד"ר חיים גרוסמן ז"ל".
הרכבת ואני נולדנו באותה שנה.
במכירה הקרובה של הזדמנות בידספיריט