קדוש מלך האבטיחים / אביהו בר

 המבחן הכי פשוט להיותך בוגר האזור שלנו בשנות ה- 60-70 זה האם אתה זוכר את קדוש מלך האבטיחים? מי שטיפה מהסס... לא באמת גדל כאן.

משפחת קדוש היתה ותיקה מאד בארץ, שבעה דורות עוד לפני משה קדוש מלך האבטיחים. אבא שלו יעקב קדוש, אהב סוסים מגיל קטן והיה העגלון הראשון בתל אביב. המומחיות שלו היתה הובלה בכרכרות שאותן בנה בעצמו. הבן סיפר שיעקב האב הוליך בכרכרה את הרצל, מונטיפיורי וגם חסן בק.

ככה נדבק גם קדוש הבן בחיידק הסוסים. הוא אמנם החל דרכו כשוטר אבל בסיום העבודה היה הולך לעזור לאביו עם הסוסים. יום אחד החליט לממש את חלום הסוסים שלו, התפטר מהמשטרה והקים על שטח באבו כביר מתחם של המערב הפרוע. כרכרות, בתי עץ ובר שתיה. בשבועיים גרף הרבה כסף אבל אז הגיעו העיריה ופרקו את הכל.

קדוש הספיק לעבוד קצת עם תעשיית הסרטים, הכין להם כרכרות וסוסים לסרטים "שני קולינמל", "טוביה ושבע בנותיו" וגם הכרכרה של מונטיפיורי בסרטו של יהורם גאון "אני ירושלמי" עד שנולד לו הרעיון של האבטיחים.

קדוש קיבל ירושה מאביו, אוהל ענק שזה קיבל מלא אחר מאשר חוסיין האב מלך ירדן בתמורה לסוס שמכר לו. הוא החליט להקים את האוהל בשטח פתוח בתקופה של החופש הגדול, להוסיף מסביב את הכרכרות והאביזרים שנשארו לו מנסיון הקמת המערב הפרוע ולמכור אבטיחים, אוכל ושתיה וגם להשכיר סוסים לרכיבה.

ב- 1969הוא התמקם ברח' ויצמן פינת בארי, היכן שהיום גן הי"א. באוהל התגוררו באופן קבע, גם אשתו ושבעת ילדיו ובהמשך כבר התרחבה המשפחה לעשרה ילדים. אבל העיריה בקשה לפנות אותו משם ודווקא דיירי הרחוב הגישו עצומה שישאר. אבל העיריה לא הסכימה והוא עבר למגרש בויצמן מול בית החייל.

משם נדד לויצמן פינת חכמי לותר (1971).

ושוב העיריה הקשו ושוב נדד הפעם לדרך חיפה פינת איינשטיין ומשם לאיינשטיין פינת ברודצקי, על השטח שהיום נמצא קניון רמת אביב. כאן כבר קיבל פינוי משטרתי "דה לוקס" של החרמת הציוד והעמסה למשאיות, אבל קדוש לא ויתר ועבר למקום בו שהה הכי הרבה זמן בשד' רוקח מערבית למגרש שמשון. אני כילד זוכר את קדוש בעיקר מהמקום הזה. לשם גם הביא אוטובוס ישן ששימש עוד חדר מגורים.

ניתן היה להשכיר סוס לרכיבה תמורת 10 לירות (לא מעט יחסית לתקופה). היתרון שאפשר היה להסתובב היכן שרוצים ללא השגחה. והאבטיח היה עם גרעינים שחורים והמון, תופעה משונה לילדים דהיום.

והיו גם חיות ובעיקר קוף שהיה מטפס על הכתפיים של קדוש והעובדים.

את החשמל היה מקבל מצופי החורש בצד השני של הירקון. לטענתו היה הסכם בע"פ שחניכי הצופים מקבלים הנחה באבטיחים ושתיה. לטענת העיריה הוא פשוט איים עליהם שאם לא יתנו אז ישמעו ממנו...

אחרי כמה שנים שוב העבירו אותו לאזור של מעוז אביב ושם העסק החל לדעוך עד שנעלם מהנוף.

4 חודשים בשנה עמד האוהל ובשאר הזמן היה עובד מחלטורות כמו הסעת זוגות לחופה וסיוע להכנת סוסים לסרטים.

מי שביקר במאהל האבטיחים זוכר את שלטי הסיסמאות שהיו פזורים שם: "עצור וראה - אבטיח קנה", "יגיעו אנשים לירח - גם שם יאכלו אבטיח", "בלכתך אל האישה תביא אבטיח - אחרת מצרות תקריח"

כתב: אביהו בר

צילומים: דן הדני, סוכנות IPPA. עליזה אורבך

ל. גליקמן תל אביב ירושלים חיפה

רוני שלח לי את התמונה הבאה ואני כמעט ונפלתי. אפילו מינה תפסה אותי ושאלה מה קרה לך ככה שאתה כזה קופץ ועוד ביום שבת. תרגיע בבקשה. מה הקטע שלך? ואני מסביר שמעולם לא ראיתי מכסה כזה ומעולם לא ידעתי שגליקמן עשו דברים כאלה ואני בטוח שאורי ז"ל בעצמו גם לא ידע. איזה אורי אתה מדבר ולמה זה קשור אליו? לא מורמי שליט"א זה אורי גליקמן עליו השלום.

הבנתי אבל למה ככה אתה מתרגש? כי כזה אני..מתרגש.. ונרגש מדברים מרגשים.

ל. גליקמן תל אביב ירושלים חיפה

צילם והתפעל רוני אבידוב Ronnie Avidov

הדייג שיצא לים ולא חזר / אביהו בר

סיפורו של הדייג אלי מזרחי משפך הירקון

אי שם במאה ה-19 לערך, יצאו מיפו כמה דייגים ערבים והקימו כפר על גדת שפך הירקון מול חמולת אבו ג'ברא הבדואית. שנים רבות המשיכו לעסוק שם בדייג עוד לפני שצצה להם בסמוך תחנת הכוח רדינג.

אחד מצאצאי הדייגים הללו התגייר, הפך לשמואל מזרחי, ונשא לאישה את שולמית, ילידת עדן. הם התגוררו בכרם התימנים ולזוג נולד תינוק ושמו בישראל - אליהו. לכשיהיה קרוב לגיל הבר-מצווה יתחיל הילד לצאת עם אביו למסעות הדייג ולאט לאט ירכוש מיומנות. שיעורי החניכה יהפכו אותו עם השנים לאלוף הדייגים.

לצד אהבתו לדייג היתה לו גם אהבה רבה וכשרון לא קטן כמוזיקאי.

לכן קנה לעצמו מנדולינה וגיטרה ולמד מספר שנים אצל פֶּפֶּה, הלוא הוא יוסף פלטה מצמד הגיטרות ("ברח המלך") ומהצמד מטי ופלטה ("פרידה עם שחר") - אחד הגיטריסטים הגדולים של אותה תקופה. אלי אהב פלמנקו ושירים בספרדית, יוונית ואיטלקית.

בשנת 1940 שמואל, אביו של אלי, הגיע למקום עם קבוצת דייגים בשם "לויתן" והוסיפו מספר צריפים בכדי לאחסן את הסירות שלהם וציודם.

ב-1953 התפרקה הקבוצה אבל שמואל האב החליט שהוא נשאר כאן לגור והביא למקום את משפחתו. כשהאב נפטר לקח אלי את המושכות ויחד עם אחיו אהרון המשיך לנהל את עסקי הדייג בשתי סירותיו "צידון" ו "ענת". וגם נתן שם למקום "נווה דייג". כמעט תמיד היה ניתן למצוא אותו שם שהוא עסוק ב"שבקה" השם של רשת הדייג או פורט על גיטרה ומנעים בזמר ים תיכוני.

בהמשך הפך את המקום לסוג של מועדון בעיקר בימי שישי בערב. אלי עצמו היה מנגן בגיטרה ושר לקהל וזוגתו דינה היתה מבשלת ומגישה דגים שזה עתה העלו ברשת בשפך הירקון. כאשר הערבים החלו להיות מוצלחים מאד פתח מסעדה-בר שהצליחה מאד.

בחודש נובמבר 1971 יצא אלי לשייט דייג שגרתי יחד עם חברו איציק מנחם. המים היו שקטים יחסית אך לפתע החלה סערה בלתי צפויה והסירה התהפכה. איציק הצליח בשארית כוחותיו לשחות לחוף אבל את אלי לא מצאו במשך כמה ימים עד שהים פלט את גופתו ליד שובר הגלים של הנמל. בן 34 היה במותו.

אהרון האח המשיך עוד את עסקי הדייג אבל המסעדה לא החזיקה מעמד. בשנת 2011 לאחר מו"מ ממושך מול העיריה ותביעות משפטיות פונה הכפר ולא נשאר ממנו כל זכר.

התמונות שופרו באמצעות AI

קישור להקלטת שיר בקולו של אלי מזרחי

כתב : אביהו בר

שניאור - דרך יפו 40 חיפה

 חנות בולים שניאור פעלה 1946 2006 במקום הזה

דרך יפו 40 חיפה.

יריב האפט ליד שלט ההנצחה שיזם. אליק ודורון בפוזה תל אביבית

בשנים 1946 2006 פעלה במקום הזה חנות הבולים של שניאור

עמותת אספני שטרות ומטבעות

 היום לפני שבוע התכנסנו חברי עמותת אספני שטרות ומטבעות באולם ויצ"ו בתל אביב יפו. היה ערב נפלא עם מרצה, רואה חשבון ואספן מיוחד ומרתק בשם יהודה בר לב.

בהרצאה שמענו מה מסתתר מאחורי ניירות הערך של ראשית הציונות.

שמענו על קשיי המימון, הקמת Jewish Colonial Trust ובעקבותיו בנק אנגלו-פלשתינה (בראשיתו: אנגלו-פלסטיין קומפני), פתיחת הסניפים ביפו, בביירות ובקהיר, מימון הקמת העיר תל אביב, הקמת הבורסה לני"ע בת"א ("לשכת החליפין") ועוד...

תודה לדרור קורצרז על התמונות והמלל.

אם

לו הייתי היום שר החינוך או מנכ"לו, הייתי מנסה ללמד את הפרק הבא בשיעורי היסטוריה או מורשת, או איך שתרצו לקרוא לזה.

האיש שאתם מביטים בו והמופיע על מטבע מצרי מכסף, ניסה להתחיל פרק חדש ביחסים שבאזור שלנו. למי ששכח או לא יודע, כי נולד אחרי הארועים הללו, אנחנו חוזרים כחמישים שנה לאחור ומדינת ישראל ענקית עם מה שיש היום וגם מדבר סיני או חצי האי, שהיה פעם שטח מצרי, עוד מזמן משה רבינו ובני ישראל התברברו בו המון עד שנכנסו לארץ המובטחת ולא לשכוח את מעמד הר סיני ולגבי המיקום המדוייק נעשה סמינר נפרד.

סאדאת מתחנן בדרכים מגוונות ומבקש חזרה את השטח ואפילו מאיים שמצרים מוכנה להקריב מיליון חיילים והשטח יוחזר, אבל ישראל מסרבת ולא סופרת את הגדולה שבאויבותיה. ואז הגענו למלחמה מפתיעה 1973 וגם באוקטובר, עם תוצאות נוראות ואין בישראל מישהו שלא חווה אובדן חיים, או כאלה שלא מכירים נופל או פצוע והיינו בניגוד להיום בסכנה קיומית. 

מאי 1977 ויש מהפך ובשלטון עכשיו בגין הראשון האיש שנחשב סמן ימני וגם אחד שעלול להביא אסון. ואז סאדאת שוב, כן אותו אחד שפעם איים פונה וקורא לפיוס והתחלה של משהו אחר. פה בכנסת הוא מכריז שמצרים היא הראשונה בכל. גם במלחמה וגם בשלום ומזכיר את קרב עין חרוד ותודה ליוסי דרורי שלימדני פרק זה (והתברר שהוא עצמו עשה את אותה עבודה כמו ג'ורג' כהן ורמי האן אבל לפניהם).

גם אז רבים רבים, לא מאמינים (אפילו היום נשארו כאלה) ומפחדים מניסיון לחסל את ישראל (אפילו מוטה גור הרמטכ"ל הגאון). בסוף יש שלום של אמיצים. סאדאת מכריז שלא תיהיה עוד מלחמה ואם זה היה תלוי בו, ככה היה קורה, אבל רצחו אותו הרבה לפני שרצחו את רבין בהמשך ומאותה סיבה בדיוק. שני מנהיגים שהבינו משהו אחר ורצו טוב לעמם ולסביבה כולה.

חזי ואני

את יחזקאל כהן הכרתי אי שם באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת כאשר הטלפון שלנו בבית היה 052540633 וזה היה הקו היחידי ואין ניידים. חזי גר בהרצליה אה, וגם אנחנו. פעם אפילו ביקרתי אצלו וגם הוא אצלנו בעיר עם השם הכי לפלפי וערסי גם יחד.

חזי אהב מטבעות, שטרות ועתיקות וגם סחר בזה פה ושם. היו לו משקפי לבניה ולראות אותו מביט בפריט מקרוב, די הזכיר לי את השמש בבית הספר היסודי שלנו דוגמא שקראו לו נפתלי דן. עם הזמן נחשפתי לסיפורו של חזי כאשר זה היה מלווה בקטטות לשוניות פה ושם. חזי האשים את בן גוריון, אבא שלי ואותי, בזה שהוא אולץ כנער ואולי ילד, להגיע לארץ ישראל מעיראק בעוד שהוא רצה ורוצה לחיות עם הערבים שלא עשו לו שום רע שם במסופוטמיה. פה בארץ הציונית הזו הכל רע. אולי בעצם הרוב. עם הזמן הבנתי שהיה עם בני בגין בקורס טייס ושניהם עברו לקורס טייח, שליד הקורס היוקרתי. חזי היה נדלק ומדליק בכל מקום בו ישב ודיבר. היה לו ידע ואג'נדה כמעט לכל דבר. המילה כמעט מיותרת. היו לי איתו מלאן שעות ובשנים האחרונות ובתקופת הקורונה חשתי שהוא רוצה שמישהו יכתוב את סיפור חייו. הייתה לו תוכנית לשלום עולמי עם חינוך למשהו שלא הפנמתי. יש לי ציור עם משהו די כללי שלו. אני לא הבנתי אותו אבל אני ידוע כלא מבין סדרתי. חשתי שמאז נהיה סבוש האיש השתנה התרכך וזה לא חזי שנדמה היה כסלע בלתי חדיר. אני נזכר בחזי בהזדמנויות רבות ואת סיפור הפקעות כבר סיפרתי בקטנה. את הסיפור עם המשטרה בשמחת בית השואבה ואוצר השטרות נשאיר לפעם אחרת. היום אספר ממש בקטנה על חזי הצייר. התמונות שפה הן של חזי הוא יחזקאל כהן אבא של נעים כהן וכהן יש יותר מאחד. קניתי ממנו פעם כמה ציורים משום שהייתי בטוח שאלו ציורים טובים העושים לי טוב. לא הייתי צריך לשבור שום תוכנית חסכון ויש מצב שאפילו עשינו החלפות ולא כנגד ציורים שלי כי אין לי כאלה. מסגרתי הציורים ונדמה לי שאין בכל ראש העין סיטי בית עם שלושה ציורים מקוריים של יחזקאל כהן שנולד בבבל הגיע לישראל ונפטר בקורונה.

פרחים של יחזקאל כהן 1996

 יום אחד חזי בא אלי וביקש ממני ציור שלו שתלה אצלי בבית. הוא אמר שלא חשוב לו אבל פרחים. אמרתי לו שמבחינתי זה יהיה קשה אבל אם יהיה מוכן להיפרד מסכום מכובד אוותר על אחד מהציורים. בסדר אשלם לך אמר חזי. יש לך כזה סכום שאלתי בתמימות. למה כמה כבר אתה רוצה יא אשכנזי מפונפן על ציור שלי שקנית הכי זול בעולם ממני. אמרתי לו מיליון שקל ולא שקל ישן. מיליון שח. חזי היה בשוק ואמר לי משהו כמו כולם אומרים שאתה לא נורמאלי ולא צפוי ואני רואה שזה נכון. מאיפה הקרצת כזה מספר בכלל...

עניתי לו שזו בעיה שלו שאינו מעריך את עבודתו אבל זה המחיר ואין הנחות ורק השבוע זה הסכום ובעוד כחודש המחיר ישאר אבל לא המטבע ואולי זה יהיה בדולרים.

ברוך וזהבה

ברוך דבורסקי עלה ארצה מוילנה כמו תלמידי הגאון מוילנה, רק הרבה יותר מאוחר ואפילו אחרי זהבה גלאון הנהדרת. ברוך שאל אותי כמה פעמים הייתי בבית כאשר הייתי חפ"ש בצבא ההגנה לישראל? סיפרתי לו שזה תלוי כי כשהייתי טבח אז שבוע שבוע, וכשהייתי נהג בוס, אז כל יום. ופעם אהוד ביקש ממני להחליף אותו בסיירת מטכ"ל אז הייתי המון זמן בלי אימא ואבא. בסוף בסוף הייתי כל יום אבל זה קרה כשהייתי אזרח מודאג.

אתם יודעים כמה פעמים ברוך היה בבית בוילנה כשהיה חייל?

גאונים שלנו יודעים?

ברוך דבורסקי מקבל מתגייסים בבן יהודה 18 א תל אביב

מדליה ממשלתית של הגאון מוילנה

העובד הציוני

תנועת העבודה הציונית הכללית בארץ ישראל

גרוש קפריסין מחנה 55

בזה אנו מאשרים שהחברה

לידרמן גולדה LIDERMAN GOLDA

גיל 19.12.1925

שייך לסניף העובד הציוני מחנה 55

2.2.1948 בשם המזכירות קפריסין מחנה 55

תעודה מס. 34

לך למצודה ודבר עם איתן

 ד"ר יעקב שביט שלח אותי למצודה בתל אביב. לך ודבר עם איתן ושאל אותו מה שאתה רוצה לדעת.

זה היה אי שם בשנות השמונים של המאה הקודמת. מי שחייב שנה אז 1985. סמינר בנושא האידיאולוגיה של הימין וסמליו. מתי אימצו את טרומפלדור וכיצד מצדה הפכה לסמל גבורה והיו עוד. כשנתבקשנו לכתוב עבודה, אני בקשתי משהו לגבי הכלכלה בתקופת המנדט ורציתי לדעת האם זה נכון ונורא שארגון האצ"ל עמד מאחורי זיוף הכסף המנדטורי פה בארצנו הקדושה.

בשוק האספנות היו שטרות מנדט של 5 לירות שכולם ידעו שזה זיוף וגם לזיוף יש מחיר ולא זורקים כלום לפח. מי עשה זאת? שאלה טובה ותמיד מאשימים את הילדים הרעים. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי במצודה וקיבלו אותי מאד יפה. אני זוכר את המעלית הדי מעפנה וכבר אז הכל היה נראה שם די סוביטי. ידעתם שהיו ימים שבליכוד כלומר לפני היותו ליכוד התקשו לממן פעילות ציבורית ולקחו הלוואות בשוק האפור הצמוד לשוק בצלאל?

חזרנו למצודה ושאלתי מי זה איתן והראו לי את החדר ושאלתי אתה איתן והוא ענה לי כן בחור מה רצונך. עניתי שבאתי לברר את עניין זיוף הכספים. בוא ושב ואשיב לך על כל מה שאתה רוצה. לא השתמשתי בפרוטקציה כלשהי ויכולתי לומר לו שאני וכלתו יעל א. מכירים הרבה לפני שבנו ויעל נישאו. לאיתן לבני היו אוזניים ענקיות וגם מזכירה שאני מפחד לומר את גודל החזיה שלה כי היום הכל מסוכן. כל שאר הפרטים בסיפור בתגובה הראשונה.

איתן לבני קצין המבצעים של האצ"ל, חבר כנסת וגם אבא של ציפי

פרופ יעקב שביט צילם פלג לוי

הזוג גילמן והבניין

דור בא ודור הולך וגם איך שהזמן רץ

פעם אני זוכר שהיו באים לאבא חברים/מכרים שלא פגש המון שנים. אני זוכר את יעקב קנר השוטר המפורסם, שנהג לשבת עם אבא ולשוחח הרבה ואני מביט מהצד וזוכר בעיקר את הפעם בו אמרו שלא נפגשו עשרות שנים. והנה אתמול הגיע אלי עופר כהן מרמת גן שהיה איתי בצבא ההגנה לישראל אי שם בשנת 1977 וטיפטיפה ושנינו חניכים ואז מתפצלים ולא נפגשנו מאז ועד אתמול. ובסוף מתברר שבמקור הוא מתל אביב והנה סגרנו לאביהו עוד פינה בתצריף החברים.

בנים בקורס בצבא ההגנה לישראל 1977

עופר כהן מזוקן בשורה הראשונה משמאל

וכאן ללא זקן 

כיתה א' בית ספר יבנה תל אביב 1966

המורה תרצה תנעזר

לידרמן שמואל שוטר מספר 2931

יעקב קנר שוטר

לידה 13 בנובמבר 1911

כ"ב בחשוון ה'תרע"ב

פטירה 22 באוגוסט 1995 (בגיל 83)

כ"ו באב ה'תשנ"ה

תאריך עלייה 1932

השתייכות משטרת היישובים העבריים

משטרת ישראל

תקופת הפעילות 1948–1969 (כ־21 שנים)

דרגה ניצב ניצב (משטרה)

תפקידים בשירות

מפקד מחוז תל אביב

יעקב קנר (13 בנובמבר 1911 - 22 באוגוסט 1995) היה ניצב במשטרת ישראל.
ביוגרפיה
קנר נולד בעיירה הפולנית פשמישל ולמד ב"חדר" מגיל שלוש. בגיל 13 הצטרף כחניך לתנועת הנוער "גורדוניה", בה למד עברית וחונך לאהבת ארץ ישראל ועלייה. במסגרת התנועה היה מדריך לעברית, טיולים ומרצה חוץ. לאחר מספר שנים היה למזכיר התנועה ובהמשך היה ראש התנועה. בגיל 18 יצא להכשרה לעלייה, ובגיל 20, בשנת 1932, עלה לארץ ישראל למרות התנגדות אביו.

לאחר עלייתו ארצה, הצטרף לחברי גורדוניה בכפר אהרון ליד נס ציונה, שם עבד בעבודת בנין. בדיוני הקבוצה הסתבר כי רק חלק קטן היו בעלי תפקידים. לאחר שקנר נכשל לשנות את המצב, עזב את הקבוצה ועבר לתל אביב. בעיר מצא קנר עבודה תחילה כמסגר, ולאחר מכן בקבוצה קבלנית אשר עסקה בהקמת רשת ההשקיה בפרדסים בוואדי חווארי שבקרבת אבן יהודה. לאחר שחלה בקדחת, חזר לתל אביב, החל לעבוד בבניין והתקדם להיות קבלן משנה. בו בזמן פנו אליו חברי ההגנה להתגייס למשטרת תל אביב[2]. תחילה התנגד קנר לעבור למשטרה, אך לבסוף שוכנע והתגייס למשטרה בשנת 1934. בתום הגיוס שהה קנר כחמישה חדשים בבית ספר לשוטרים בירושלים, ואחר כך חזר לשרת בתל אביב. בתל אביב החל קנר לעבוד לצד יומנאי עקב שליטתו הטובה בעברית. במקביל למד קנר גם אנגלית וערבית. כמו כן שירת במשטרת היישובים העבריים כשוטר מקוף בצפון תל אביב. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, עבר ליחידה שפעלה בחסות הבולשת הבריטית בפעילות נגד ריגול של גרמניה הנאצית בשטח ארץ ישראל. המשרד בו שירת קנר הכניס גם יכולות האזנה לשיחות טלפון, וקנר הדליף לארגון ה"הגנה" מידע. קנר התפטר מהמשטרה בשנת 1944 למרות הפצרותיו של מפקד המחוז הבריטי, שימשיך לשרת במשטרה ויקבל דרגות קצונה.

קנר החל לעבוד בעסק סיטונאי עם שותפים. ב-1947 הציעו לקנר לנהל את המשרד לפליטי השואה בתל אביב. עם קום המדינה, גויס למשטרת ישראל, ומונה ביוני 1948 לאחראי מדור הבילוש.

לאחר קום המדינה עמד קנר בראש מחלקת הבילוש של מחוז תל אביב[3]. בספטמבר 1949 הושעה מתפקידו על ידי שר המשטרה[4] למשך שלושה חודשים[5] בעקבות ממצאי ועדת חקירה שמצאה כי היה מעורב בהריגתו של חבר המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, סיומה מירוניאנסקי, בשנת 1941. בשנת 1950 זוכה מחשד הכאתם של שני תושבי רחובות שנעצרו והוכו על ידי שוטרים בלתי מזוהים[6]. ביולי 1950 הועלה מדרגת מפקח ראשון לדרגת עוזר מפקח מחוזי[7]. בהמשך שירותו היה מפקד הנפה הצפונית במחוז, מפקד הנפה הדרומית במחוז, וסגן מפקד המחוז (שהיה אז עמוס בן-גוריון). בעת פרשת "שורת המתנדבים" הוזכר שמו כשותפו של בן-גוריון בחברת "כורים".

בשנת 1959 הועלה לדרגת ניצב משנה[8]. לאחר פרישתו של בן-גוריון מפיקוד המחוז (1963) מונה כמחליפו והועלה לדרגת ניצב. שימש כמפקד מחוז תל אביב במשך כחמש וחצי שנים, עד פרישתו לגמלאות בשנת 1969. בספטמבר 1968 עסק המחוז בחקירת הפיצוץ שאירע בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, בעקבותיו הגן קנר בגופו על ערבי ששהה במקום והיה מטרה להתנכלויות[9]. בשנת 1965 היה מעורב בתאונת דרכים וגרם לפציעת הולך רגל[10].

קנר סיים את השירות במשטרת ישראל ב-1 ביולי 1969 בתפקיד מפקד משטרת מחוז תל אביב[11] בדרגת ניצב לאחר שסירב לקבל על עצמו את מינוי מפכ"ל המשטרה אשר הוצע לו.

לאחר סיום עבודתו במשטרת ישראל, קיבל הצעה מעיריית תל אביב לארגן את הפיקוח העירוני בעיר. קנר ארגן קורס לשפה העברית, וקורס נוסף ללימוד החוק וללימוד פקחים.

לאחר שהחל לעשות סדר בשוק הסיטונאי, הוטמנה בביתו פצצה שהתפוצצה ללא נפגעים. בגלל הפצצה האריכו לקנר את החוזה לשנה וחצי נוספים.

כאשר סיים קנר את עבודתו כמנהל אגף הפיקוח בתל אביב, הקים משרד חקירות פרטי בשם "מודיעין כללי". קנר ניהל את המשרד עד גיל 80. לאחר היציאה לגמלאות המשיך להיות פעיל בהסתדרות הגמלאים של גבעתיים.

קנר נפטר ב-22 באוגוסט 1995 ונטמן בבית הקברות הצבאי קריית שאול.