פעם אני זוכר שהיו באים לאבא חברים/מכרים שלא פגש המון שנים. אני זוכר את יעקב קנר השוטר המפורסם, שנהג לשבת עם אבא ולשוחח הרבה ואני מביט מהצד וזוכר בעיקר את הפעם בו אמרו שלא נפגשו עשרות שנים. והנה אתמול הגיע אלי עופר כהן מרמת גן שהיה איתי בצבא ההגנה לישראל אי שם בשנת 1977 וטיפטיפה ושנינו חניכים ואז מתפצלים ולא נפגשנו מאז ועד אתמול. ובסוף מתברר שבמקור הוא מתל אביב והנה סגרנו לאביהו עוד פינה בתצריף החברים.
בנים בקורס בצבא ההגנה לישראל 1977
עופר כהן מזוקן בשורה הראשונה משמאל
וכאן ללא זקן
כיתה א' בית ספר יבנה תל אביב 1966
המורה תרצה תנעזר
לידרמן שמואל שוטר מספר 2931
יעקב קנר שוטר
לידה 13 בנובמבר 1911
כ"ב בחשוון ה'תרע"ב
פטירה 22 באוגוסט 1995 (בגיל 83)
כ"ו באב ה'תשנ"ה
תאריך עלייה 1932
השתייכות משטרת היישובים העבריים
משטרת ישראל
תקופת הפעילות 1948–1969 (כ־21 שנים)
דרגה ניצב ניצב (משטרה)
תפקידים בשירות
מפקד מחוז תל אביב
יעקב קנר (13 בנובמבר 1911 - 22 באוגוסט 1995) היה ניצב במשטרת ישראל.
ביוגרפיה
קנר נולד בעיירה הפולנית פשמישל ולמד ב"חדר" מגיל שלוש. בגיל 13 הצטרף כחניך לתנועת הנוער "גורדוניה", בה למד עברית וחונך לאהבת ארץ ישראל ועלייה. במסגרת התנועה היה מדריך לעברית, טיולים ומרצה חוץ. לאחר מספר שנים היה למזכיר התנועה ובהמשך היה ראש התנועה. בגיל 18 יצא להכשרה לעלייה, ובגיל 20, בשנת 1932, עלה לארץ ישראל למרות התנגדות אביו.
לאחר עלייתו ארצה, הצטרף לחברי גורדוניה בכפר אהרון ליד נס ציונה, שם עבד בעבודת בנין. בדיוני הקבוצה הסתבר כי רק חלק קטן היו בעלי תפקידים. לאחר שקנר נכשל לשנות את המצב, עזב את הקבוצה ועבר לתל אביב. בעיר מצא קנר עבודה תחילה כמסגר, ולאחר מכן בקבוצה קבלנית אשר עסקה בהקמת רשת ההשקיה בפרדסים בוואדי חווארי שבקרבת אבן יהודה. לאחר שחלה בקדחת, חזר לתל אביב, החל לעבוד בבניין והתקדם להיות קבלן משנה. בו בזמן פנו אליו חברי ההגנה להתגייס למשטרת תל אביב[2]. תחילה התנגד קנר לעבור למשטרה, אך לבסוף שוכנע והתגייס למשטרה בשנת 1934. בתום הגיוס שהה קנר כחמישה חדשים בבית ספר לשוטרים בירושלים, ואחר כך חזר לשרת בתל אביב. בתל אביב החל קנר לעבוד לצד יומנאי עקב שליטתו הטובה בעברית. במקביל למד קנר גם אנגלית וערבית. כמו כן שירת במשטרת היישובים העבריים כשוטר מקוף בצפון תל אביב. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, עבר ליחידה שפעלה בחסות הבולשת הבריטית בפעילות נגד ריגול של גרמניה הנאצית בשטח ארץ ישראל. המשרד בו שירת קנר הכניס גם יכולות האזנה לשיחות טלפון, וקנר הדליף לארגון ה"הגנה" מידע. קנר התפטר מהמשטרה בשנת 1944 למרות הפצרותיו של מפקד המחוז הבריטי, שימשיך לשרת במשטרה ויקבל דרגות קצונה.
קנר החל לעבוד בעסק סיטונאי עם שותפים. ב-1947 הציעו לקנר לנהל את המשרד לפליטי השואה בתל אביב. עם קום המדינה, גויס למשטרת ישראל, ומונה ביוני 1948 לאחראי מדור הבילוש.
לאחר קום המדינה עמד קנר בראש מחלקת הבילוש של מחוז תל אביב[3]. בספטמבר 1949 הושעה מתפקידו על ידי שר המשטרה[4] למשך שלושה חודשים[5] בעקבות ממצאי ועדת חקירה שמצאה כי היה מעורב בהריגתו של חבר המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, סיומה מירוניאנסקי, בשנת 1941. בשנת 1950 זוכה מחשד הכאתם של שני תושבי רחובות שנעצרו והוכו על ידי שוטרים בלתי מזוהים[6]. ביולי 1950 הועלה מדרגת מפקח ראשון לדרגת עוזר מפקח מחוזי[7]. בהמשך שירותו היה מפקד הנפה הצפונית במחוז, מפקד הנפה הדרומית במחוז, וסגן מפקד המחוז (שהיה אז עמוס בן-גוריון). בעת פרשת "שורת המתנדבים" הוזכר שמו כשותפו של בן-גוריון בחברת "כורים".
בשנת 1959 הועלה לדרגת ניצב משנה[8]. לאחר פרישתו של בן-גוריון מפיקוד המחוז (1963) מונה כמחליפו והועלה לדרגת ניצב. שימש כמפקד מחוז תל אביב במשך כחמש וחצי שנים, עד פרישתו לגמלאות בשנת 1969. בספטמבר 1968 עסק המחוז בחקירת הפיצוץ שאירע בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, בעקבותיו הגן קנר בגופו על ערבי ששהה במקום והיה מטרה להתנכלויות[9]. בשנת 1965 היה מעורב בתאונת דרכים וגרם לפציעת הולך רגל[10].
קנר סיים את השירות במשטרת ישראל ב-1 ביולי 1969 בתפקיד מפקד משטרת מחוז תל אביב[11] בדרגת ניצב לאחר שסירב לקבל על עצמו את מינוי מפכ"ל המשטרה אשר הוצע לו.
לאחר סיום עבודתו במשטרת ישראל, קיבל הצעה מעיריית תל אביב לארגן את הפיקוח העירוני בעיר. קנר ארגן קורס לשפה העברית, וקורס נוסף ללימוד החוק וללימוד פקחים.
לאחר שהחל לעשות סדר בשוק הסיטונאי, הוטמנה בביתו פצצה שהתפוצצה ללא נפגעים. בגלל הפצצה האריכו לקנר את החוזה לשנה וחצי נוספים.
כאשר סיים קנר את עבודתו כמנהל אגף הפיקוח בתל אביב, הקים משרד חקירות פרטי בשם "מודיעין כללי". קנר ניהל את המשרד עד גיל 80. לאחר היציאה לגמלאות המשיך להיות פעיל בהסתדרות הגמלאים של גבעתיים.
קנר נפטר ב-22 באוגוסט 1995 ונטמן בבית הקברות הצבאי קריית שאול.
