רחוב הטייס ע"ש אפרתי אבנר HATAYAS st בראש העין

 סגן אפרתי, אבנר

בן תמר וישעיה, נולד ביום י"ט באדר תשכ"ב (23.2.1962) בראש העין ולמד בבית-הספר היסודי "רמב"ם" שבמקום. אחר-כך הוא המשיך את לימודיו בישיבת פוניבז' שבבני-ברק. כשסיים את לימודיו בישיבה, החליט אבנר להרחיב את השכלתו בנושאים כלליים. הוא עקר לבית-הספר התיכון "בית וגן" בירושלים וסיים בהצלחה רבה את לימודיו במגמה הריאלית.

אבנר היה תלמיד טוב וחרוץ והשקיע את מרצו בלימודים, במיוחד בשיעורי המחשב. בבית-הספר התיכון הוא עזר למורים ולחבריו, גם בשיעורי עזר וגם כממלא מקום של מורים שנעדרו מבית-הספר. זו הייתה רק אחת הסיבות להיותו אהוד על מורים ועל תלמידים כאחד.

אבנר אפרתי. מתוך אתר "יזכור".

מטבעו הוא היה נער חברותי מאוד, פתוח ואוהב חיים. הוא הרבה לקרוא ספרים ולהאזין למוסיקה והיו לו תחומי התעניינות מגוונים, שמשכו אליו גם את חבריו לכיתה. אבנר נהג לפתח את כושרו הגופני, ובעיקר אהב לשחק בכדורסל עם חבריו. בשעות הפנאי שלו הוא פרט על גיטרה ועסק בצילום ובפיתוח תמונות. הוא גם הרבה לטייל ברגל, בעיקר בסמטאות ירושלים שאהב כל-כך.

אבנר היה בן חמישי להוריו, ולו עוד אחד-עשר אחים ואחיות. הקשר בין האחים לבין ההורים היה חם וחברי. הריחוק מן הבית, בגלל לימודיו בירושלים, תרם להידוק הקשר של אבנר עם בני משפחתו. הוא הרבה לבקר בבית בחופשותיו, והקפיד לטלפן ולכתוב מכתבים ולהתעניין בשלום כולם. אבנר היה למשפחתו מקור גאוה, בגלל אופיו הטוב והצלחתו בכל מעשיו.

אבנר גויס לצה"ל במחצית יולי 1981, ולאחר שעמד בהצלחה במבדקים לקורס טיס, הוצב בבית-הספר לטיסה של חיל-האוויר. הוא למד להטיס מטוסי קרב ומסוקים ולאחר שסיים את הכשרתו, הוצב בטייסת מסוקים והועלה לדרגת סגן-משנה.

מפקדיו היו שבעי-רצון מאופן תפקודו ושיבחו את אופיו ואת התנהגותו. במהלך תקופת שירותו השתתף אבנר במלחמת שלום הגליל והצליח בכל המשימות שהוטלו עליו. בחודש יולי 1984 הוא החל את שירות הקבע שלו.

בהיותו אדם המתכנן את מעשיו לטווח ארוך, החליט אבנר שבתום שירותו בצה"ל ילך ללמוד באוניברסיטה, אך התלבט בין לימודי רפואה ללימודי מחשבים.

ביום כ"ז באלול תשמ"ד (24.9.1984) נפל אבנר בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר הזיתים, בירושלים. הוא השאיר אחריו הורים, שמונה אחים ושלוש אחיות. לאחר מותו הוענקה לו דרגת סגן.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקד הטייסת: "אבנר הגיע לטייסת בדצמבר 1983. בתפקידו כטייס משנה במסוק, ביצע משימות רבות באימונים ובמבצעים והתקדם ביכולתו המקצועית והאישית. למדתי להכירו ולהעריך את תכונותיו, את רצונו העז להצליח ואת יכולתו להתמודד עם האתגר המקצועי והפיקודי שקיבל על עצמו. קשה עלינו מאוד הפרדה מאבנר והידיעה כי לא ישוב".

משפחתו תרמה לזכרו ספר תורה לבית-הכנסת "שבת אחים" בראש העין.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)

רחוב הטייס ע"ש אפרתי אבנר . ראש העין

יוסי ואני

 פעם גרנו ממש צמוד בסוקולוב 93 ו91. חלק מחוויות הילדות קשורות ליוסי אפריגן שהיה תמיד זה שגילה לי דברים חדשים בשכונה. לפני החג נפגשנו ויוסי נתן לי במתנה מפתח ברז מפעם. יוסי שכח איך פעם כשהיינו פספוסים וממש קטנים, תפס אותנו שכן כאשר נכנסו לחצר שלו ושתינו מים. הוא צרח "השגת גבול השגת גבול" ונהיה סרט ופרטים נוספים כאן

העור ייבש?

שימו פנג'ל המיוצר בראש העין רחוב המלאכה 12. תגידו שקובי שלח אתכם. מתי ידעתם שיש מקום כזה בשם ראש העין? מה ידעתם? שמעתי עובדה לא מבוססת שראש העין היא העיר היחידה בעולם שהייתה בסיס צבאי לפני הפיכתה לעיר.

תחביב 1980 קטלוג בולי ישראל

 בעריכת צבי פכטר.

סלומון שלמה פרץ סוחר בולים ומטבעות מונטיפיורי 24 תל אביב מוסיף: צבי פכטר היה גר ברחוב הס מול מועדון הבולאים. כילד שמע שיש כסף בבולים וכשבול עלה מעט רץ לכל הארץ ורכש. הוא היה פירסומאי ואירגן תערוכות תחביב. לפעמים נעזר באחיו. הוא הירבה להיצטלם והיה נעים שיח. בזמנו הציע לי דירת הוריו בתשלומים אך מנשה מרידך זל הקדים והקים חב' זודיאק למכירות פומביות. הוא חתנו של אליק יבדל שהפך לסוחר והוא הגון ומסביר פנים חתיך איש כלבבי. הקדשתי מספר מילים לצבי פכטר כי רבים לא הכירו ולא יודעים שהוא אבי הקטלוגים למטבעות, למרות שהיו גם קטלוגים לבולים לפניו אורינט של גוטמן, וזודיאק של ד"ר גוטליב, ועוד.

1980 כל בולי ישראל המחיר 50 ל"י. תחביב הקטלוג הנפוץ ביותר בישראל

תחביב בעריכת צבי פכטר מס 143 ספטמבר 1979 המחיר לפי שער דולר 25 ל"י

הבולאות והאינפלציה אבנר בר-יעקב

מרכז הבולים רחוב אלנבי 94 במרתף תל אביב

אנו מקבלים אתכם במשרדנו עם חיוך!!!

חכמי חלם בישראל

 בכל פעם שקורה משהו מגוחך, אני נזכר בחכמי חלם וברעיונות שלהם. ביום בו יקראו רחוב או מוסד כלשהו פה בישראל השלמה והמחופפת, על שם חכמי חלם, אדע שנשבר מחסום והפעם לטובה. אם יש רחוב חכמי לובלין וחכמי אתונה, אין שום סיבה שלא יהיה חכמי חלם ואפילו יש לי אחלה מיקום. מכירים את רחוב חכמי לוטר? אז זהו הוחלט שזה שם מכשיל ואין יותר.

פעם בעיר חלם היה בית מרחץ וכל או בעצם רוב מוחלט של אנשי המקום נהגו לעשות שם את מה שעושים בבית מרחץ ואני כבר רואה סימנים כחולים ולא רק בראש. היציאה מבית המרחץ הייתה בעייתית ומשהו בתיכנון ובביצוע היה כושל ואולי ניקוז ואולי זוויות ובקיצור רבים רבים החליקו ביציאה ואף שברו רגל יד ואפילו אחד שמת לגמרי כשהחליק על הרצפה הרטובה עקומה וחלקלקה. מבדיקה התברר שככה זה והבננה לא קשורה בכלל. התכנסו חכמי חלם וקיימו דיון והגיעו כבר לאשמורת הבוקר ובסוף התקבלה החלטה מדהימה וחכמה באשר ליציאה מאותו בית מרחץ בעייתי. יבנו בית חולים צמוד ממש לאותו מקום בעייתי. כל מילה אמת. בקלפי

חברת החשמל ואני

 יש לי סימפטיה לחברת החשמל שלנו ואולי זה קשור לזה שלא סבלנו מעולם מהפסקה ארוכה או פדיחה כלשהי עם הגוף הוותיק הזה. כמה עובדים יש היום לחברת החשמל? עזרא כדורי שלמד עם אחותי בדוגמא וגם היה מילדי המוסד התל אביבי, נהג להגיע אלינו אחרי משמרת לילה וכעת זה בלתי אפשרי עבורו. עמי גלבוע ההיסטוריון של החברה, גם ביקר אותי כמה פעמים והזמין אותי לבוא ולראות וזה לא קרה. איל פלג שלמד איתי בתיכון היה קשור לחברה כי מישהו מהוריו עבד שם. מיקו צרפתי איש נפלא ובגילי, גם אמר לי שלום פעם אחת בחנוק. תערוכת החמישים למדינה ברדינג הייתה נפלאה ממבט אחורה והורי היו מאד נרגשים שם.

שמריהו שכנאי מחדרה, אביו של אברמיק גיסי הלנגר מהוותיקים, היה מעובדי החברה הכי וותיקים וראה לרוטנברג את הלבן בעיניים ואפילו בנהריים. פעם ולפני שנים לא מעטות, חברת חשמל הוציאה מכרז למכירת מטבעות כסף משנת השלושים למדינה 1978 שנותרו במלאי שלה כולל קופסאות עץ זית. זה היה שי לעובדים ונותרו להם כמויות נאות. עצה ידידותית ממני, אל תביאו מתנה מטבע או מדליה, זה רק יעשה לכם פדיחה בשלב כלשהו.

שי וברכה לעובדים. מטבע יום עצמאות 1978. ל למדינה

אני זוכר שני אנשים עובדי החברה שבאו לחנות וסיפרו על כך וגם נתנו לי חוברת עם עשרות דפים שהייתה ממש תיק, ושם כל מה שרצית לדעת על חברת החשמל והדרך לגשת למכרז. אני זוכר שאמרתי לאנשים שאין לי כוונה לקרוא את זה ובטח לא לחתום כי בסוף אולי אהיה חתום על אבקת חשמל במארזים מיוחדים. הם אמרו בלי חתימה לא יקרה כלום וליתר דיוק לא כלום. אמרתי בסדר גזוז. הבנתי שכל הסוחרים בענף קיבלו את הדבר הזה. מבחינת חברת חשמל זה אפילו לא גרעינים שחורים בקונוס של ניר עיתון משומש. שכחתי מהעניין. יום אחד טלפון מחברת חשמל והם שואלים מה הסיפור שלי ולמה וכמה וזהו זה. אמרתי אז שאני מוכן לשלם ככה וככה והוספתי שאת הקופסאות איני צריך. אמרו לי אין דבר כזה. אמרתי סבבה. שכחתי מזה. עובר עוד פרק זמן ושוב טלפון והפעם הם נמרצים. מתי אתה אוסף את המטבעות? אמרתי אחרי שתגידו בסדר וגם צריך לשלם. הם אמרו אתה חייב לקחת את הקופסאות שבהן המטבעות. אמרתי סבבה בקרוב ל"ג בעומר. הם נתנו לי פרטי בנק וגם כתובת והתברר שהמטבעות שכבו במחסני ענק אי שם ליד בית חרושת סיפונלוקס המנוח, והיום יש שם כל מיני משרדים ובנינים ענקים של קופת חולים מכבי ושות'.

באתי עם הפיג'ו 404 העמסתי החבילות ושלום על ישראל. תרשמו בפרוטוקול שעשיתי עסק עם החברה של רוטנברג.

על החתום פנחס רוטנברג

חידה ליום שלישי

 

אימא שלנו אמרה שאבא יודע להיות מרוק. אפילו בתחנת המוניות בה עבד הוא לא דיבר עם חצי מהנהגים. אבא טען להגנתו שזה לא נכון. הוא כן דיבר עם שני נהגים..לראשון קראו קוניק ולשני הג'ינג'י. הכרתי את שניהם. אנשים טובים ונחמדים.

שאלה. כמה נהגים היו בתחנת המוניות ברחוב בן עמי צמוד לקולנוע חן ולכיכר צינה דיזנגוף?

מוניות בן עמי לוגו מקבלה

תחנת המוניות וברקע בוסתן צילם יעקב אגור

אימא אבא ואני. מונית בחדרה 40733.

אבא אני והמונית וברקע רדינג

תחנת מוניות בשם בן עמי תל אביב

 

סיפור אמיתי לראשון באפריל. על המונית של אבא שלנו נדמה לי שרבים שמעו. היום טיפונת על תחנת המוניות שהייתה ברחוב בן עמי צמוד לקולנוע חן. אגב מישהו יודע למה חן? אני לא!

התחנה היא ציבורית אבל לעבוד שם יכלו רק נהגי התחנה שכנראה שילמו משהו ואני לא יודע יותר מזה. אני זוכר התחנה ולא היה שם סדרן או מוקד עם מוטורולה. יום אחד העירייה החליטה שעושים שינוי ותחנת מוניות לא תיהיה בסידור החדש בו מרימים את הכיכר עם בטון ולימים הבנו כמה אנשים ומהנדסים ובכלל יכולים להיות טמבלים ביותר. הציעו לנהגים חלופה כלשהי ואפילו פיצוי כספי. אני לא בקי במספרים אבל בוא נגיד שאם אני זוכר נכון אז משהו שהיה בסדר גודל של עשירית או חמישית מערכו של מספר ירוק אבל שוב אל תיתפסו אותי במילה יען כי עברתי ברית מילה אצל המוהל הכי טוב שהיה אז בשם רוטרמן. נדמה לי שערכו של מספר אז היה עשרים אלף ירוק שזה דולר וגם אין שום מושג ירוק למה קוראים למספר למונית מספר ירוק. אז התחנה הייתה משהו כמו אלפיים דולר ואולי רק חצי וזה היה פיצוי מהעירייה. אבא אמר בסדר ותמיד גם התייעץ עם אימא כי ככה זה מקובל אצל פולנים בפולניה וגם בארץ ישראל. מה לדעתכם אימא אמרה? אקרענק וגם קדוחייס. זו מילה ביידיש עם המון משמעויות. אז בסוף אבא לא קיבל כלום כי אימא אמרה א קרענק וגם קדוחייס והעירייה הרוויחה עוד קצת כסף מזה שלא שילמה ואני רואה בזה תרומה לקהילה. כשאתם עוברים בכיכר דיזנגוף ואפילו נכנסים לקולנוע חן תזכרו שהייתה שם תחנת מוניות ולאיש בשם לידרמן שמואל היה מקום בתחנה וגם את המילה א קראנק וגם קדוחייס.

זאביק השועל

ממתי החלו לתת לבעלי חיים תכונות אנושיות? וגם להיפך?

למה קוראים לבני אדם בשמות של בעלי חיים?

ובראש העין יש שועלים. קטנים וחמודים.

ויש גם מטבעות עם בעלי חיים.

מכירים השועל והגפן?

שבוע טוב

דברים (דומים) שהיו במונית של אבא

קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י מחלקת ההספקה

עזרה ראשונה למשפחה לשעת חירום. המחיר לצרכן 7.2 ל"י

במונית הייתה קופסה ירוקה שאת תכולתה אבא היה מחליף לפי הצורך או פגות התוקף. המחסן הראשי היה מול תחנת המוניות ברחוב בן עמי וצמוד לקולנוע חן. שניהם עומדים עד היום. המבנה של קופת חולים מדהים לדעתי. המון שנים נעשה שם רמונט אינסופי וזוחל ומעניין למה. אפילו את הירידה לחניה מקדימה שינו והיו שם שני מכסי ביוב ענתיקות ומדהימים שבזמנו צילמתי. היום יש אחד וברור שחדש.

הייתי שם פעמיים. פעם אחת כילד כילד עם אבא שהלך להחליף את תכולת הקופסה ואני זוכר שם המון חדרים ורצפת אבני שומשום. גרם המעלות בכניסה גם הוא נפלא. הפעם השניה היה כשהרב שרגא ברג והקבלה קנו את המקום. מדונה באה לבקר במקום והזמינה אותי אישית וביקשה שאשב לידה מצד ימין. אמרתי לה "דרלינג אני בלי מינה לא זז..."

אז קיבלנו שני כסאות אבל בסוף. ברור שלא הגענו. הקדם תרופה למכה.

צחוקים בבית החולים

התבקשתי על ידי בית החולים ע"ש איכילוב הכולל גם את סורסקי, עופר, דנה, אריסון וכנראה שמות נוספים לנסות ולסייע להם בתחום ההומור והטיפול בחולים. אני לא ליצן רפואי וידוע לכל שצחוקים בזמני מצוקה, יכולים מאד לעזור למרות שלא הוכח מדעית שאכן ככה הם הדברים. איך קוראים לחומר הזה המתפרץ בשעה של צחוקים פרועים?

מניסיון עבר אני סבור שאין הרבה רופאים היודעים להצחיק בזמן אמת, את המטופלים ואולי אין זה תפקידם ומי שאוהב צחוקים הולך להיות סטנדאפיסט, שזה הרבה יותר פשוט וזול מלימודי רפואה.

הכרתם רופא בדרן אמיתי? יש אחד מבאר שבע עם הופעות מסודרות ולא ניסיתי.

הפרטנר הכי טוב לדברים האלה היה פרופסור אריה רוט זכור להרבה טוב. הפגישות איתו תמיד, היו מבדרות וגם פוליטיקה עם הרבה עקיצות ולכל הצדדים. שמעתי ממנו הרבה דברים והכי חזק היה כשפעם ראה את אבא בבית החולים ואמר לו לברוח משם. לא זוכר מה אבא עשה.

גם בעיר הקודש עם פרופסור אומנסקי מהדסה עין כרם, היה סביר ואולי בספרדית זה נשמע טוב יותר.

חזרנו לאיכילוב ולמיזם בו התבקשתי לסייע ואין לי מושג כיצד הגיעו אלי, כי המשפחה שלנו ורפואה לא משהו והנה נזכרתי בבת דודה בשם ד"ר אופירה בן טל ע"ה מאיכילוב שאחיה רונן הקדיש לה תקליט.

1. שלד מגיע לרופא. מה הרופא אמור להגיד ותשתדלו להיות מקוריים בבקשה ולא את מה שכולם אומרים.

2. רופא מבשר לחולה שימיה ספורים. היא המומה ומבקשת חוות דעת נוספת. מה הרופא אומר לה?

3. פצינט נכנס לרופא ומתעקש שביחד יש להם שלוש ביצים. מה הרופא עונה לי?

4. מישהי מגיעה לרופא נשים ומתעקשת שהמיניסקוס מפריע לה. היא רוצה משהו גדול יותר.

יש לכם עוד?

שלום הגליל יוני 1982 יחי צבא הגנה לישראל

פריט יפה שצילם שרון סלומונוביץ ולא זוכר שראיתי את זה בזהב ואני בטוח שאין הרבה כי בקושי מכרו. הייתי כבר בתחום ואני זוכר את נעים בסון מסתובב עם תיק על הצד והמשרד שלו היה ברחוב בר כוכבא.

מלחמת לבנון 1982 הייתה עבורי ארוע בו נפתח לי הראש והבנתי מיהו האיש הקרוי אריק שרון. איש נורא ואיום שמשך אותנו לאורנים קטן וגדול והוביל לאסון עבור כולנו כולל למצבו של מנחם בגין.

פה יש צילומים יפים של תעודת האחריות וחשבונית מס/קבלה. מנחם קמרון היה קולגה בתחום עם עסק ברחוב מנדלי והסיבה העיקרית ששם ליד ישבה החברה הממשלתית ובהמשך נדד 197 מטר לחנות יפה ברחוב בן יהודה.

איכילוב שלא הכרתי

מאחורי החנוק/ת, בדיוק ברחוב חובבי ציון 7, גרו פעם משה איכילוב ומשפחתו. איכילוב היה סגן ראש העיר ועבד במרץ על הקמת בית חולים גדול ומודרני שיתאים לעיר העברית הראשונה. המעורבות העירונית בבית חולים מענינת ולא יודע איך זה במקומות אחרים ואני חושב שאין לנו דוגמיות כאלה נוספות בארצנו הקטנטונת.

משה ב"ר יעקב איכילוב סגן ראש העיריה 1957 ז"ל

"מותו ללא עת אחרי מחלה קצרה"

משה איכילוב לא זכה לחנוך את הפרויקט, אבל קיבל את ההנצחה הכי הכי שווה. עם השנים קיבלו הרבה תורמים חלקים במרכז הרפואי ואיכילוב נשאר איכילוב וככה זה כבר המון שנים ואם זה עובד אז לא לגעת בבקשה. הורינו הכי אהבו בעולם את איכילוב ואימא ביקשה שאם יתאפשר, אז לסיים שם, אבל תוכניות ובקשות לחוד והמציאות עושה את שלה ועדיף אולי ככה בהפתעה ביום שישי כשהמלאכים עוצמים לך את העיניים עם כניסת השבת ומלווים אותך כל הדרך למעלה במהירות המותרת ואין בדיקות בטחוניות ועודף משקל.

חובבי ציון 7 תל אביב

בית החולים הזה ממש סבבה וברור שהקירות, המעברים, המעליות והבסיס חשובים, ולא נדבר על התחזוקה, אבל הכי חשובים הם הצוותים, הרופאים ובקיצור בני האדם היוצרים מרחב אנושי וברור שרוח המפקד גם עושה משהו ואולי הדבר של מחוייבות להציל חיים ולעזור לחיות ללא הפסקה. כיום יש כמה רופאים שם שלמדו איתי בתיכון והראשונה לכולם פרופסור עידית שוורץ שאפילו למדה בדוגמא ואני מאד מזדהה עם דעותיה הכלליות בחיים הסובבים אותנו, ד"ר עידן מיליצ'ר שלמד מחזור מעלי עם החיוך התמידי ואני יודע שיש עוד ואולי אזכר בהמשך.

נדמה לי שההכרות הראשונה שלי עם איכילוב, הייתה ביום בו שוחררתי על תנאי מצבאנו הירוק בשנת תש"ם. אבא עבר ניתוח לב פתוח והיה החולה השישי שנותח על ידי וידנה ברנרדו והיה שם גם סגן בשם יקרביץ' שינתח את אבא פעם נוספת כעבור 15 שנה. אם השמות האלה אומרים לכם משהו, אז יופי לכם אבל פה גם יש משהו נוסף שלא בא לי לעסוק בו כרגע ואני מבטיח שנגיע לזה בפעם אחרת. בזמנו הכרתי שם כל מרצפת, אבל השנים חלפו וכל הזמן בונים, מוסיפים, משנים ולך תדע מה יקרה מחרתיים. לבנות בית חולים שיעשה טוב למטופלים ולצוות, זו משימה משיימתית וחניון זה מוטיב מאד מאד חשוב בהיבט הכלכלי, ואם תרצו הסבר אז כל הזכויות שמורות לשיבא תל השומר. פעם בלילה נתקעתי שם מבלי למצוא היציאה שמתפקדת ונזכרתי שלפחות בן אדם אחד נותר שם ומת לגמרי.

יש מומחים לנושא בתי חולים ולא בא לי להזכיר אחד שחצן, שאפילו למד בתיכון שלנו ובטוח שהשמש זורחת לו מהטוסיק.

תכירו את אדריכל רובי וייסנר אחיה של מינה, העוסק בתחום זה בשקט ובצנעה והוא מוכשר ויסודי מאד ואין שום קשר לזה שהוא גם מעשן ואפילו נולד ברומניה השלמה.

אז חזרנו לאותו איכילוב, שלא היה רופא והנכד שלו ארז היה איתי בצבא ואפילו למד בתיכון ה' ונשאר צעיר יותר והתחתן עם אחותו של יואב גלנט בזמן פציעות.

הבנין בחובבי ציון מאד מאד יפה לטעמי כמו עץ הדקל בחזית ואיכילוב קבור מרחק יריקה מהבית בטרומפלדור.

תחילת רחוב חובבי ציון מתחיל באידלסון ופוגש את טרומפלדור. 

מקביל לבן יהודה וגם לרחוב חברון עיר האבות.

מי לפני מי

 

אצלנו במשפחה יש חלוקה סבירה. הצד של אבא שזה רק אבא לפליטה, היה שומע נהדר ואפילו מבין מעולה ויותר והצד של אימא פחות. אמרו שמשפחת הלפרן לא הצטיינה בשמיעה אבסולוטית וחלק הזדקקו למכשירי שמיעה, אבל לא הסכימו ולכן היו המון מקרים שצעקו צרחו ואיש בסביבה לא הבין למה ומדוע. מי שלא שומע טוב זקוק למכשיר ותקשיבו טוב טוף לסביבה הסובבת אתכם.

אז הפעם סיפורון עם אבא שמואל שהיה בסוף דרכו ואפילו בבית חולים תל השומר וחשבנו כמו תמיד שגם הפעם יצלח ויפתיע ויצטרף לכולנו. אבא היה די על הפנים. רוב שעות היום היינו כולנו סביבו ואולי הבנו שזה הסוף. דיברנו, צחקנו, בכינו ואפילו הצטלמנו ואז ב2008 היו טלפונים עם מצלמות אבל לא כמו היום ואבא מיעט לדבר והעיניים היו עצומות ופה ושם מילמל משהו. המצב לא מזהיר.

יש רגעים בהם המשפחה ספונה ומחכה למשהו והרבה דברים נשברים ובמובן הטוב. לא עושים חשבון ומרגישים קרובים. אני חושב שכל אחד כמעט עובר דברים כאלה וכל אחד רואה ומרגיש אחרת. ביחד עם אבא היה בחדר השחקן הנהדר אליאס. אשתו ובתו סביבו והחלפנו מילים ואפילו משפטים שלמים. מפעם לפעם ניגשנו לאבא ואמרנו משהו ופה ושם הייתה תגובה כלשהי. פתאומית למישהו ברח פוקי לא קטן ולא נעים לי להגיד שזה היה אחד מהנכדים אבל לא הילדים שלי. כולם פרצו בצחוק משחרר ואבא אמר מה אתה לא מתבייש ככה לפני ולפני כולם...אז הנכד אמר סבא חשבתי שאתה לא שומע ולא ידעתי שאתה קודם. כל מילה אמת. בקלפי

מטבעות ושמיים

 אבא אם תמשיך ככה בפייסבוק עם כל הפוסטים שלך והפוליטיקה, רבים מהקונים שלך לא ימשיכו לקנות ואז מה יהיה עם הפרנסה?

שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אימך. הפרנסה מהשמיים וקונים זו לא הבעיה. תמיד יש!

בני בכורי ניר יוסף הבעיה בתחום שלנו היא עם המוכרים שאצלם הסחורה והאוספים. שם ומהם תבוא הפרנסה ואותם יש לאתרג. ואלה גם אלה כולם מהשמיים. "הכל בידי שמים רק לא יראת שמים".

פעמיים דוד ודויד בבן יהודה 18 א

ניר ודויד - אבא ובן

אליק צוחק כי העולם מצחיק

מדליון לא מצוי של התערוכה הערבית הבינלאומית הראשונה בירושלים 1933 / גיל שלו

 קניתי לאחרונה מדליון של התערוכה הערבית הבינ“ל הראשונה שהתקיימה בירושלים המנדטורית. התערוכה הנפיקה מספר ווריאנטים של מדליונים, והווריאנט שמוצג פה לא מופיע בספר של סילביה הפנר (1978). יש לכן תמריץ להציג אותו כאן, ולספר בהזדמנות הזאת על שתי התערוכות הערביות הבינ“ל (,1933 1934) שהוצגו בבית המועצה המוסלמית (מלון פאלאס). מדובר במבנה מפואר של 9 קומות שנבנה בכישרון רב ביוזמת חאג‘ אמין אל-חוסייני שעמד בראש המועצה המוסלמית העליונה (1928-1929), וזאת אחרי שגייס כספים בפלטפורמת מימון המונים כלל עולמית. הפלטפורמה התמקדה בקידום אינטרסים פרו־ערביים בעיר, היא מקמה את משרדיה בבית המלון, ומכאן הובן שהמקום עסק בפעילות פוליטית של המועצה המוסלמית העליונה, פרט למילוי היעוד של בית מלון אקסקלוסיבי. ברקע יריד המזרח הבינ“ל שפעל בת“א משנת ,1923 יריד שאירח ארבעה נציבים עליונים (הרברט סמואל, הרברט פלומר, ג‘ון צ‘נסלור וארתור ווקופ) וזכה לאהדת הממשלה וסוחרים רבים באירופה, התערוכה הערבית זכתה בהדהוד זעום בגלל שהחרימה באופן מופגן תוצרת חוץ ואת תוצרת בתי המלאכה הירושלמיים בלי שום קשר למגזרים אליהם הם השתייכו. כתבי העיתונות הערבית נתנו לתערוכה שם לא רשמי, ’תערוכה להצגת מוצרי התעשייה של סוריה ומצרים‘, ולמרות שהוצגה במשך חודש שלם (7.7-7.8.1933), בסגירת היריד ששאף לאצור תוצרי תעשייה של עיראק, עבר הירדן, חיג‘אז וניג‘ד (סעודיה), לבנון וא“י, לא נמצאו מילים אוהדות בעיתונות הערבית המקומית ובעיתונות הערבית של המדינות שהשתתפו בתצוגה. בהסתכלות יותר רחבה, ברור שהתערוכה הייתה מבחן לתנועה הערבית שעשתה את הצעד הכלכלי הראשון שלה... ובתוך כך, הנהלת התערוכה והעיתונות הערבית (’פלשתין‘, ’אל-כרמל‘, ’מראת אל שארק‘) בחרו להשתמש בתערוכה ככלי ניגוח של התעשייה הציונית... “לחקות את הציוניים גם בענייני מסחר ותעשייה ולהדגים יכולת להתחרות בהישגי יריד-המזרח“, למנוע גישה או שיתוף של בתי מלאכה שאינם ערביים, ואף לאסור גישה של כתבים לא ערביים לסיקור של התערוכה.

ההובלה האופרטיבית של המיזם ע“י עורך עיתון ’פלשתין‘ (עיסא אל עיסא) ומנהל הבנק הערבי בירושלים (אחמד חילמי פחה) רתמה נכבדים ערביים רבים מיפו, שכם וירושלים, שהשתייכו לשתי המפלגות הדומיננטיות סיעת המופתי וסיעת האופוזיציה הערבית. שתי המפלגות שכיסו את כל הקשת הפוליטית, גייסו אנשים רבים לתעמולה כדי לשוות למיזם אופי עממי ולא אופי פוליטי. אלא שיש פה סייג... מימון המיזם לא צלח כפי שכולם רצו: הגרעין שהוביל את הפרויקט הפיץ 5000 מניות, שהוצעו ע“י גוף ייעודי שנקרא ’חברת התערוכה הערבית‘, לא מצאתי מניה כזאת בשיטוטים בעיתונות הערבית... כן ברור שמכירת המניות לא עמדה ברף שהוצב כדי להחזיר את עלויות התפעול. נרשם מאמץ עצום להפיץ את המניות במסע תועמלנות רחב היקף שפעלו בתוכו תלמידי בתי ספר, עסקני ציבור וטובי הנואמים בין הערבים בארץ. המועצה המוסלמית והוועד הפועל הערבי הציגו את המפעל כ“מפעל לאומי גדול“, ופנו עם האמירה הזאת לחברי ממשלה רבים כדי לגייס כספים לקופת המנגנון. אך הדרישה למימון לא נענתה, כאשר נודע שלתערוכה אופי עדתי ושהיא מחרימה תוצרת חוץ בכלל ואת תוצרת אנגליה בפרט. 

מה הציגו בתערוכה? הייתה נציגות אחת מעיראק של תעשיית בד לחליפות, ירדן הציגה את החרב של המלך חוסיין, ולצידה, פגיונות עתיקים ועבודות מלאכה של בית הספר הממשלתי ברבת עמון. סעודיה הציגה עבאיות ושטיחים מצמר גמלים וגם דבק מתוצרת בדואית. מכלל הפריטים שנכנסו לתערוכה, תוצרת התעשייה הערבית הארץ ישראלית הייתה מועטה, והדבר עורר תסכול גדול של הסוחרים הירושלמיים. הוצגו 5 בתי חרושת לסיגריות, 3 בתי חרושת לסוכריות, תוצרת 3 מסבנות פרימיטיביות משכם, מוצרי זכוכית פרימיטיבית מחברון, עבודות רקמה של תלמידי בתי הספר, רהיטים מתוצרת הנגריות של בית היתומים של המועצה המוסלמית ושמן מבית בד פרימיטיבי בחיפה. ביום חתימת התערוכה התברר שמספר המבקרים היה נמוך והסתמנה החמצה בגיוס דעת הקהל ובקבלת תגמול למאמץ הארגוני... היה הפסד ניכר של הסוחרים הערביים בא“י בכלל ושל סוחרים ירושלמיים בפרט, כי הצפת השוק בפריטי חו“ל גזלה מהם את ההכנסה ממכירות עד לתום השנה. הסוחרים שהגיעו מהמדינות השכנות אולצו להשאיר את המוצגים שלא נמכרו, ולא רבים הסכימו לצאת עם ידם על התחתונה. בשורה התחתונה, פרט לכשל ברמה הארגונית, היה ברור לבאי התערוכה שהתעשייה הערבית המקומית לא התפתחה דיה, ושהתערוכה לא הצליחה לפתוח אופקים עסקיים חדשים בתקשורת בין המדינות השכנות... כתבים של העיתונות הערבית )כתבים יהודים לא הורשו לנכוח שם( סיכמו בתובנה שהמיזם היה לא יותר מאשר בזאר קמעונאי, שאמנם כיסה את הוצאות ההקמה, אך לא השיג כל תועלת כלכלית.

נגיע לחלק המעניין... המוטיבציה לחקות את יריד המזרח, הניעה את הנהלת התערוכה להטביע מדליונים, להדפיס בולי זיכרון, להעניק תעודות הערכה למשתתפים ולהוציא קטלוג מפורט של כל הפריטים שהוצגו. על המדליון שקניתי כתוב: ’מזכרת מהתערוכה הערבית בירושלים, לציון שיתוף פעולה כלכלי עם ארצות ערב‘, עם ציון של השנה 1352 (1933). ובצד הגב: לציון היריד הערבי בירושלים 1352 )1933(. קוטר המדליון 27 מ“מ, הוא נשמר במצב מרשים ורואים בו את סימנים להלחמת טבעת שאפשרה חיבור לסרט או לסיכת דש (צילום שני צדדים עם טבעת לא שלמה). הוספתי את תמונת מדליון -2AM, שמופיע אצל סילביה הפנר, והופץ באותה התערוכה (צד אחד בלבד). 

מדליון מזכרת מהתערוכה הערבית בירושלים, 

לציון שיתוף פעולה כלכלי עם ארצות ערב, 1352 ( 1933 ).

מדליון AM-2 המופיע בקטלוג של סילביה

הפנר שהופץ בתערוכה של 1933 .

מצורפים צילומים של שני בולי זיכרון שהודפסו לתערוכה הראשונה, עם תמונת מסגד אל-אקצא, גודלם 4.5x3.0 ס“מ. לצידם, שלושה בולים שהודפסו לתערוכה השנייה שהתקיימה באפריל 1934 

שני בולי זיכרון שהודפסו לתערוכה הראשונה 

הנושאים את תמונת מסגד אל-אקצא, גודלם x 4.5 3.0 ס"מ.

שלושה בולים שהודפסו להפצה בתערוכה השנייה, שהתקיימה באפריל 1934 .

מצורפת כריכת קטלוג של התערוכה הראשונה ותעודת הוקרה שנתנה לכל בעלי הדוכנים בתערוכה.

כריכת קטלוג כל מוצגי התערוכה הראשונה, 1933 . 

תעודת פרס שניתנה לבעלי הדוכנים בתערוכה השנייה, אפריל 1934 .

בשורה התחתונה, ייתכן שמדובר בווריאנט פחות מצוי, אז הנה הסיפור שמאחורי ההטבעה. מעצם זה שהפריט לא נסקר ע“י סילביה הפנר, איננו יודעים היכן הוטבע, ומה כמות המדליונים שהוטבעה, אז כל פרט נוסף שאתם מוצאים עשוי להשלים את מה שכתוב פה.

כתב: ד"ר גיל שלו, חבר טוב, מעמיק בחקר ירושלים, ופורסם לראשונה בעלון עמותת אספני שטרות ומטבעות - מרץ 2025