יום שני, 26 באוקטובר 2026

הונאה בולאית בחסות ראש הממשלה / אבישי אהרוניאן

"כשהזיוף פוגש את דוד בן גוריון".

עולם הבולאות והאספנות הקלאסית הישראלית מושך אליו לא פעם ניסיונות זיוף מתוחכמים יותר,
ומתוחכמים פחות,
המבקשים לנצל את נדירותם של פריטים היסטוריים ואת ערכם הרגשי והכספי עבור האספנים.
הפריט המוצג כאן מהווה דוגמה קלאסית לניסיון ליצור פריט ייחודי בעל מעמד היסטורי לכאורה,
תוך שילוב של כמה אלמנטים מזויפים,
הדפסה, תיעוד, וחתימה,
פריט אשר אין לו מקור להשוואה ישירה בקטלוגים בולאיים.

גליון הדפסי מטבעות העוגן המזויף 
עם הכיתוב יהודה ועריך 10 מיל, 
בנוסף לחתימתו המזויפת של דוד בן גוריון.

דוגמת גליון מזויף נוסף של הדפסי מטבעות מנורה עתיקה
 יחד עם הכיתוב יהודה והעריך 5 מיל וללא פסים שחורים דקים בצדדים.
ניתן לשים לב לנקודות הדיו ולנקודות הלבנות בתוך ההדפסים עצמם, 
המוכיחות כי הן זהות לזיופים שהוצגו מעלה 
ואינם זהות לבולים המקוריים שהודפסו בשנת 1948.

מאפייני הפריט:
הגיליון המוצג כאן,
עשוי נייר דק עם פסים מקומרים המכונה נייר אורז, הגליון כולל הדפסה בגוון שחור של צמד הדפסי יהודה בערך נקוב של 10 מיל.
הנייר אינו מכיל דבק.
עיצוב ההדפסים:
ההדפסים מציגים שני מטבעות עתיקים בעיצוב מטבע עוגן, כיתוב יהודה, ועריך 10 מיל המודפסים בשחור על גבי הנייר בגוון הקרם, כאשר אחד מהם מודפס בצורה הפוכה, צמדה הפוכה-tete beche.
מסגרת:
לצדי ההדפסים מופיעים שני קווים אנכיים דקים בגוון שחור, המרוחקים מן הבולים.
חתימה והקדשה:
בתחתית הגיליון מופיעה כיתוב הקדשה בעט כחול ובכתב יד:
בברכה
ד. בן - גוריון.
חתימה המיוחסת לראש הממשלה הראשון והמיתולוגי של מדינת ישראל, דוד בן גוריון.
ניתוח הזיוף:
הקדמה -
הדפסת הבולים:
הוכחת צילום (photo essay) לבול יהודה זה בעל עיצוב מטבע העוגן הוכנה על ידי אוטה וליש בשלהי 1947 ואושרה זמנית.
נסיונות הדפסה לבולים,
שנעשו לאחר מכן בחודש אפריל 1948 עם הכיתוב יהודה,
הודפסו בעיצוב מטבע גביע פולחן עתיקה (ritual cup) בלבד, ועם העריך 15 מיל בלבד.
כל זה נעשה בזמן שעוד לא היה ידוע מה תהיה שמה של המדינה החדשה,
ולכן הודפסו ניסיונות לבולים עם כיתובים שונים,
בולים המכילים את הכיתוב "יהודה",
ובולים נסיוניים עם הכיתוב "ארץ ישראל",
עד שהוחלט בסופו של דבר על הכיתוב הסופי - "דואר עברי".
נייר קרם אורז זה שנבדק על ידי באופן אישי,
אינו תואם כלל לנייר הקיים בהדפסות הניסיון הידועות אשר תועדו ונבדקו על ידי במשך השנים מארכיוני השר דוד רמז, ומארכיון המעצב אוטה וליש,
מעצב בולי ניסיון אלו,
ומעצב בוליה הראשונים של מדינת ישראל - בולי "הדואר עברי".
ההדפסה:
סוג ההדפסה בגליון זה הינה הדפסה בשיטת העתקה צילומית בדיו אשר תואמת לשיטות אשר היו בשימוש במהלך שנות ה-80.
נקודות הדיו הקטנות מסביב ובתוך ההדפסים מוכיחות זאת בבירור- לא תיראו נקודות אלו בהדפסות המקוריות שנעשו בשנת 1948.
הדפסים אלו נעשו במהלך שנות ה-80 עת הופיעו אז, לפתע פתאום בשוק האספנות.
שוני ההדפסים:
הדפסים אלו בצורת מטבע עוגן שונים במגוון מאפיינים מהוכחות הצילום (photo essay) הידועות והמקוריות הקיימות בעיצוב זה, בעריך ה-10 מיל.
מידת הגליון:
המידה המתועדת בגליון זה 21×15.5 ס"מ,
שונה מהמידות המתועדות בגליונות המקוריים שהודפסו, אשר תועדו בארכיוני השר דוד רמז ומעצב הבולים אוטה וליש.
מרחק הפסים:
המרחק של הפסים השחורים שהודפסו במאונך בגליון זה, שונה לחלוטין מהמרחק הקיים בגליונות המקוריים האוטנטיים שתועדו במשך השנים בארכיונים השונים,
המרחק בין ההדפסים לפסים בשני הצדדים הינו גדול משמעותית בגליון זה.
השוואה לגליון דומה:
בהשוואה לגליון זהה לחלוטין בעל אותם מאפיינים,
אך עם עיצוב שונה של ההדפסים - מטבע מנורה עתיקה,
והכיתוב יהודה בעריך 5 מיל,
נמצא, כי הודפסו הדפסים אלו עם אותם מאפיינים זהים לחלוטין להדפסי מטבע העוגן המזויפים.
גליון הדפסי מטבעות המנורה העתיקה המזויף עם הכיתוב יהודה ועריך 5 מיל.

בבדיקה שערכתי נמצא כי הנייר בגוון הקרם זהה לחלוטין בשני הגליונות,
נקודות הדיו שהגיעו מההדפסה בשיטת העתקה צילומית נמצאות גם בגליון זה והינן זהות בתוך ההדפסים עצמם,
המרחק השגוי בין הפסים וההדפסים זהה בשני הגליונות,
בנוסף גודלם השגוי של שני הגליונות המזויפים זהה, ביחס לגליונות האמיתיים שתועדו.
דבר אשר הוכיח גם הוא את טענת הזיוף בגליון הדפסי מטבעות העוגן זה,
ובגליון מטבע המנורה העתיקה בעריך ה-5 מיל המזויף שנבדק גם הוא על ידי.
החתימה המזויפת:
חתימתו של דוד בן גוריון היא אחת החתימות המבוקשות ביותר בישראל,
זיוף החתימה על גבי פריט בולאי נועד לשדרג כביכול פריט דפוס ולהפוך אותו לפריט היסטורי רשמי,
או לפריט אשר מוגש כשי,
או מוקדש וניתן לאישיות בכירה על פועלה.
ניתוח גרפולוגי של הזיוף מראה קווים לא טבעיים ומשוכים וניסיון לחקות בדיוק רב את הלולאות האופייניות לחתימתו המקורית של בן גוריון,
אולם ללא הצלחה,
החתימה שבגליון מזויפת.
יש לציין כי נדרש נסיון לא מועט בזיהוי חתימותיו של דוד בן גוריון וסיווגם כאוטנטי או כזיוף,
נסיון אשר קיים אצל הכותב.
גליונות בולי יהודה המקוריים שהודפסו בצורת מטבעות גביע פולחן עתיק, בעריך 15 מיל.
ניתן לראות את המרחק הקטן בין הפסים השחורים לבול יהודה הנסיוני בשונה מהגליון המזויף.

הוכחת הצילום האמיתית הראשונה - מטבע העוגן בעריך 10 מיל.

הוכחות הצילום האמיתיות לסדרת בולי המטבעות העתיקים הראשונה.

הסכנות לאספנים:
פריטים מסוג זה מדגישים את החשיבות הגבוהה של אימות מומחה בולאי בעל נסיון בעולם הבולאות והגרפולוגיה.
בעוד שעל פניו הגיליון נראה כפריט אספנות נדיר ויוקרתי ביותר,
בחינה מעמיקה של סוג הנייר,
אופי ההדפסה,
ואוטנטיות החתימה, חשפה כי מדובר בזיוף שנועד להטעות אספנים ולהוציא מהם סכומים נכבדים במרמה, תוך פגיעה באמינותו של המחקר ההיסטורי והבולאי.
סיכום:
בין זוהר היסטורי למאבק בזיוף.
הפריט המוצג במחקר זה אינו רק ניסיון הונאה כספי, הוא מהווה עדות חיה למאבק המתמיד המתחולל בצל עולם האספנות,
מאבק בין האור לחושך.
בין האמת לשקר.
השילוב הערמומי בין זייפן מתוחכם אגדי (או שלא),
נייר יוצא דופן ושונה,
עיצוב היסטורי של בול נסיוני משנת 1948,
והשתלת חתימתו של ראש הממשלה הראשון,
דוד בן-גוריון,
נולד מתוך כוונה ברורה להנדס אגדה בולאית,
פריט ייחודי לכאורה שנועד לסחרר את דמיונם ולפתות את כיסם ומוחם של אספנים.
אך כפי שמוכיחה הבלשות והמחקר הבולאי,
האמת ההיסטורית תמיד צפה בסוף אל פני השטח.
בדיקות העומק:
החל מהשוואת הנייר מול ארכיוניהם המקוריים של דוד רמז ואוטה וליש,
אי הדפסתו של עיצוב זה בעריך 10 מיל זה בשנת 1948,
דרך לכידת נקודות הדיו המודרני תחת עין מיקרוסקופית,
ועד לניתוח הגרפולוגי של קווי החתימה,
פורקה האשליה לרסיסים והוכח מעל לכל ספק,
כי מדובר בזיוף מאוחר ומחושב היטב.
ניתוח גיליון זה עומד כתזכורת לקהילת האספנים והחוקרים,
בעולם שבו טכנולוגיות הדפוס הולכות ומתפתחות, הזוהר ההיסטורי והנדירות המוצהרת אינם תחליף לבדק בית קפדני.
עינו של מומחה בולאי,
החמושה במחקר ארכיוני ובכלים מדעיים,
יכולה לפזר את מסך העשן לחלוטין,
להגן על טוהר האספנות,
ולשמור על אמינותם של הנכסים ההיסטוריים של מדינת ישראל.
הניתוח הנ"ל ניכתב לפי בקשתו של אדם יקר לליבי,
אספן בולים נלהב וחבר,
אשר גמר בליבו לקנות פריטים אלו ופנה אלי בבקשת עצתי בעניין,
אני אשמח שהפרסום הנ"ל ימנע מכירת פריטים מזויפים אלו לאספנים נוספים.
הערה חשובה:
הכותב אבישי אהרוניאן חרט על דגלו את המלחמה במפיצי זיופים בולאיים לטובת הבולאות הישראלית וציבור הבולאים בישראל.

יום שבת, 24 באוקטובר 2026

כובע מתערוכת העשור למדינה / חן אליהו

 כובע וסמל כובע עשוי בד מתערוכת העשור של ישראל, 1958, שנוסף לאחרונה לאוסף שלי. את הכובע קנו הוריו של רזי גוטרמן, עיתונאי ישראלי, ששימש בעבר כתב ועורך בכיר בעיתון "מעריב", לבנם בתערוכת העשור למדינה, בהיותו ילד (זאת על פי עדותו ותודה לודלי פיש מבית המכירות "קונגרס הבולאים" על מידע זה). בתערוכת העשור למדינה היו דוכני מכירה ל"ספרים, מזכרות ומתנות מיוחדות של התערוכה, סמלים, ספרי התערוכה ועוד" (המקור מצולם בתגובה לפוסט זה) והכובע נרכש באחד מהדוכנים הללו.


מסביב לכובע תפור סרט בצבעים כחול ולבן. הסמל אף הוא תפור לכובע וגם בו משולבים צבעי הדגל של ישראל, הצבעים כחול ולבן. במרכז הסמל, איור של שרוליק עומד בתנוחה התואמת לפסלוני הקרמיקה הקטנים הידועים של שרוליק, תוצרת פלקרמיק, שנעשו אף הם לכבוד שנת העשור לישראל. על החזה, המספר 10 – שנת העשור למדינה (המספר ומיקום המספר תואמים אף הם לפסלונים הידועים).

כתב: חן אליהו

צילומו של ורנר בראון עם ילד בתערוכת העשור 
שלראשו כובע בסגנון דומה לכובע זה, מביט אל היצירה "עוצמה" של יוסף זריצקי.

דוכני המכירה בתערוכת העשור




יום רביעי, 21 באוקטובר 2026

קוף אשכנזי בשם צ'רלי

ינון מגל אמר והסביר שאייזנקוט הוא קוף מרוקאי ומאחוריו המפעילים האשכנזים. אני חושב שאני יודע למה הוא התכוון בדיוק, אבל כל אחד מכיר רק את המשפחה שלו.



בשורות הבאות אספר לכם סיפור אמיתי לחלוטין, אודות קוף אשכנזי בשם צ'רלי שהופעל על ידי משפחה מאזור מסופוטמיה, שעלו ארצה לפני הקמת המדינה והיו פושעים כבדים מאד. צ'רלי נפטר לפני י"ג שנים ונקבר בבית העלמין ירקון, ליד דני ליטאי והיינו שם כמה חברים ואחיו ובקושי סגרנו מניין, אבל סגרנו בעזרת השם וחברה קדישא.
ברחוב אלנבי בתל אביב, מול רחוב לבונטין, היה פעם קיוסק/פיצוציה שהיה חלק מבניין שלם. כל הדבר הזה היה חלק ממפעל משפחתי של פושעים כבדים כבדים עם רצף של שני דורות לפחות. האבא ישב בכלא על רצח מנדטורי וכנראה יותר ממקרה בודד והבנים שלו היו ברמה של רוזנשטיין וצ'רלי אמר שהוא רוזנשטיין עצמו מפחד מהם.
היה שם מכון עיסוי שזה כיסוי לבית זונות וגם מועדון קלפים וגם רולטה ובטוח עוד דברים וכל הנאמר פה מפי השמועה. אם תרצו לאמת זאת, דברו בבקשה עם ארליך השוטר שנהפך לנהג מונית ויש הקוראים לו קרמשניט. הוא הכיר מצויין את המשפחה וגם את צ'רלי שלטענתי היה גאון וגם אינפנטילי שזה תינוקי.

ראובן אלון צ'רלי

צ'רלי היה כינוי שנדבק לראובן אלון שהיה קודם דומברובסקי. ראובן נולד בשנת 1956 בפולין ובעזרת גומולקה הגיע ארצה והיה ילד מוצלח ותלמיד בסדר. בהמשך למד בבית ספר אורט, חשמל ועבד במכון התקנים ושם קרה משהו משנה חיים, שאחריו צ'רלי עבר לעבוד ברחוב בכל מיני דברים כמו מטבעות וחפצים יד שניה, חלפנות ובכלל צורך להתפרנס כדי לחיות. ככה גם הכיר ליד השוק הפולני והדואר את המשפחה הנפלאה שרוזנשטיין פחד מהם כי היו בלתי צפויים אפילו לעצמם.
המשפחה ביקשה מצ'רלי לעבוד בפיצוציה שלהם. הוא יהיה הבוס במקום וגם יקבל משכורת סבירה וגם יעבוד ויאכל שם והכי חשוב מבחינת כולם הוא הבעלים של המקום. קוראים לזה קוף. הוא זה שאמור לשלם המיסים ואם יש בעיות הוא האיש והוא זה שנענש וסופג הכל. לקוף אין כלום או כמעט לא כלום. מה כבר יכולים לעשות לאדם/קוף חסר כל? הם גם הציעו לצ'רלי לקבל מהם אחוזים אם יפקיד בידם הכסף שלו ואפילו כפול ממה שהוא מקבל בבנק לאומי. זה עבד מצויין לפחות חודש אחד ואולי שלושה חודשים ואז צ'רלי הבין שאין יותר ריבית ואין גם כסף. ככה עפו להם החסכונות כולם של צ'רלי וגם של הוריו המנוחים שגרו בנפרד ואביו היה טכנאי מכונות תפירה במרדיקס כמו גם באושוויץ בדיוק כמו הדוד שלנו באמריקה ראובן ברי, שלא זכר את עזריאל דומברובסקי ואני לא בטוח שאתם יודעים כמה מכונאים של מכונות תפירה היו אז באוושוויץ בירקנאו.
לא יודע איך לסיים שורות אלו אבל שמעתי שהמשפחה של הפושטקים לא נהנתה הרבה זמן מהדברים שעשתה ועם הזמן קרו שם דברים לא משהו. מישהו סיפר שאחד מהם נהרג בטיול ספארי כאשר קוף תקף אותו והאיש נפל וואז מכה באדמה עם אבן הביאה אותו ישירות להטסה לישראל עם קבורה מסודרת. נקמת הקופים אם תרצו לסיום הסיפור.

יום ראשון, 18 באוקטובר 2026

הלנה וינר / פלוני אלמוני אוהד הפועל תל אביב

 בדרך לבלומפילד נסעתי דרך רחוב מוצקין, שם נולדתי וגדלתי. להפתעתי מצאתי חנייה בתחילת הרחוב ויצאתי לשוטט במחוזות ילדותי.

הזכרונות. פאק הזכרונות. זו היתה תקופה אחרת. היינו חבורה של ילדים וילדות שגדלנו ברחוב. הכרנו כל שכן וכל משפחה, וידענו בעיניים עצומות את כל המעברים בין החצרות והגדרות הפרוצות.
מכל בתי הרחוב התעכבתי מול מוצקין 13. בחדר בודד בקומת הקרקע היתה חיה לבדה הלנה וינר. הלנה היתה ניצולת שואה ערירית עם מספר על היד. היא שנאה ילדים וקראנו לה הלנה המשוגעת.
תמיד, כששיחקנו בשדרה, כאב לה הראש והיא רדפה אחרינו בחמת זעם. אני יודע שבכל שכונה היה את המשוגע התורן, אבל הלנה וינר שלנו, בלי תחרות רשמית, זכתה בתואר המשוגעת של העיר.
העובדה שהלנה עברה את התופת ונשארה לבדה בעולם לא עשתה עלינו כל רושם. רובנו נולדנו להורים ניצולי שואה, והזוועות שהם עברו אמנם ריחפו מעלינו כמו צל ענק, אבל מעולם לא דיברנו עליהן. נהנו להציק לה, ועוד יותר נהנו כשהיא הציקה לנו.
זוכר יום קיץ אחד כשהתבגרתי, ובאתי לבקר את ההורים במוצקין 9. ישבנו על אבטיח במרפסת ובין השאר הזכרנו את הלנה. אמא שלי, מהבודדות בשכונה שהיתה נוהגת לבקר אותה, סיפרה שהיא היתה ציירת מחוננת, וניצלה בזכות כשרונה. היא היתה מאיירת על בדי ענק את בני משפחותיהם של מפקדי אושוויץ, וזו הסיבה שהשאירו אותה בחיים.


זכורה לי אפיזודה אחת בלתי נשכחת איתה: כשהייתי בכיתה ב' הוריי הזמינו אותה לחגוג איתנו את ליל הסדר. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותה אצלנו בבית. היא לא צלצלה בפעמון פעם אחת וחיכתה שיפתחו לה את הדלת. היא לחצה על הפעמון ללא הפסקה. לחצה דקה שלמה עד שאחותי פתחה לה את הדלת. כבר אמרנו. משוגעת. זוכר אותה נכנסת עם ליפסטיק אדום אדום וטונה של פודרה על המצח והלחיים. 
כשהתיישבנו סביב השולחן - שישה אנשים - אמא שלי הביאה לדוד מישקה, כמו בכל ליל סדר, סלסלה עם לחם אחיד. דוד מישקה סבל מגזים ולא עיכל טוב מצות. הלנה ראתה את חילול הקודש, התחילה לצעוק בפולנית ועזבה את הבית לפני שהסדר החל, לכל צחוקי המתגלגל.
אין לי מושג מה קרה עם דירתה ורכושה הדל אחרי מותה בתחילת שנות ה-90. מאמין שעשרות בדי הקנוויס עליהם היא ציירה בלי הפסקה, מעלים אבק באיזה מחסן של האפוטרופוס הכללי.
יודע רק שכשהתנדנדתי בין חיים למוות, היא הביאה לאמא שלי קבלה על הכסף ששילמה לבית הכנסת 'רמה' ששכן בין בן יהודה לזלוטופולסקי, שיתפללו להחלמתי.
עבד. עובדה שאני עדיין כותב פוסטים טרחניים..

יום שלישי, 13 באוקטובר 2026

חיים המנקה

ברחוב עמוס 27 גר פעם חיים המנקה. הייתה שם מרפסת עם כניסה מהרחוב והיא עדיין שם וזה אחלה סידור לאופניים. צמוד לבניין היה גן רחל שהיה הגן שלי ושל עוד רבות ורבים. גם היום הגן הזה עובד ופועל ויש שם ילדים צוחקים, שרים וברור שגם בוכים ואין כמו לגור עם גן ילדים צמוד וזה מתכון נהדר לחיים יפים גם כשאתה בבית אבות עם התחנה הסופית. ברחוב עמוס היו כמה דמויות שליוו את ילדותנו ונשארו שם. חיים המנקה היה כזה וגם זכריה הגנן עם המריצה, הטוריה והבגד עם המצנפת שגר בבית קטן קרוב לסיבוב של נורדאו ויוסי אפריגן זוכר את אימא של זכריה אבל למדתי שילדים וגם אנשים בוגרים עושים סלט עם דמויות מפעם. כשאני רואה את שטר הכסף של 5 לירות פועל משנת 1958 פלוס, אני נזכר בזכריה וסדרת השטרות הזו זכתה להרבה פרשנויות והסברים. מבחינתי אלו השטרות הראשונים שראיתי.

חיים היה מנקה חדרי מדרגות של בתים משותפים וגם שוטף מכוניות עם דלי, צינור, סבון וסחבה. לא סגור לגבי פוליש וקס. אני לא זוכר את חיים עובד אצלנו בסוקולוב 93 והאמת שאני לא זוכר מי כן ואיך קראו לו או לה. אתם זוכרים מי היה המנקה בבניין שגרתם כילדים? מי היום מנקים חדרי מדרגות? היו לחיים אופניים של פעם עם סבל חזק וגם כובע קש רחב ותמיד גם מקל כביסה מעץ למכנסיים שלא יתפסו בשרשרת. המכנסיים תמיד היו בתוך מגפי הגומי השחורים. מאחור בסבל האופניים היה לו ציוד ניקוי ומפתח הברזים היה מחובר לעוד מפתחות וצמוד לחגורה. אם אתם צריכים נקודת זמן להתאפס אז אני מדבר על משהו כמו חמישים שנה רוורס ואולי גם יותר. לא יודע לגבי חיים כלום. אולי יש לומר לא כלום וכמעט כל שאני זוכר ויודע זה ממה שנשאר לי וסיכמנו שזה סוג של טיפול עצמי. יוסי אפריגן השכן שלי הצמוד מסוקולוב 91 שהיה מסתובב בשכונה הרבה יותר ממני, גם לא יודע וגם לא זוכר וטוען שהיה ערירי. מה ההבדל בין ערירי לגלמוד? אולי גלמוד זה מינוח של חברה קדישא ויש כמה כאלה בטרומפלדור עם לוחית קטנה והכיתוב החסכני פ"נ גלמוד. פעם ראיתי מכתב המלצה למישהו חי שהיה מהנדס מהטכניון בחיפה שביקש להיטמן ליד הוריו ובמכתב נאמר שהאיש גלמוד. בקשתו התקבלה.

האם חיים המנקה היה ניצול שואה? האם היה נשוי? אביהו בר מצא את מקום קבורתו וגם שהתחתן בשנת 1945 עם רחל למשפחת ציפריס. להערכתי היה בגיל של הורי כלומר יליד שנות העשרים ולפי ארכיון תיקי הבניין של עיריית תל אביב קראו לו חיים בלקין.

וזו ידיעה מ 1934 ולפי גיל הנער שזה בול חיים שלנו עם בהרות שמש
 ומשעשע שצריכים להודיע לרחוב עם מספר כי אין טלפונים
                                                     באדיבות אביהו בר

וזה התיעוד מ 1945 שחיים שלנו נשא לאשה את ציפורה לבית ציפריס
באדיבות אביהו בר

קבר פינתי בפנטהאוז. יליד 1919
באדיבות אביהו בר

מכתב רשום של מנהל ההנדסה היה ממוען אליו ובו צו בדבר מבנה מסוכן בשנת 2003. מדובר על דירת חדר בגודל 23 מ"ר בחזית. יש שם בתיק הבניין הרבה מכתבים, אזהרות ותלונות של שכנים בדמי מפתח ובעלי הנכס והשותפויות לאורך השנים החל משנת 1929 כשהשכונה נקראה פרדס לוין ושמחתי לראות במסמכים שמות של אנשים שהכרתי בקטנה כמו ליאור מנחם מבקר העירייה, י. אלרון גזבר העירייה וגם בן דוד של אימי ולהבדיל אפילו אינג'נר שוטה חובל מנהל מחלקת רישוי ופיקוח שניצל מניסיונות חיסול ולבסוף הורשע בבית משפט ועזב את תפקידו לא לפני שהוציא לרון חולדאי הרבה הרבה עצבים בשנותיהם המשותפות בעירייה.



חיים המנקה תמיד היה עם זיפים וזקנקן בסגנון מערבוני ספגטי מפעם ואפילו ג'ינג'י כזה כמו ג'וליאנו ג'מה מהסרט קוראים לי טריניטי. הליכה מיוחדת עם ידיים מונפות לצדדים ואני זוכר איך היה עולה על אופניו עם טיפונת תנופה והרמת הרגל ומעניין למה אצל בנות היה קטע של אין רמה ואולי בשל שמלות. אופניים עם בנות על הרמה זה דבר כזה מחרמן וכדאי שנוריד את זה לפני שזה מתפתח. 
הסיבה לרשומה הזו היא התנצלות מאוחרת וכנה, של אחד המביט לאחור ומצטער על משהו בעברו. פעם חיים המנקה עם המגפיים רדף אחרי ואחרי עוד ילדים שהתקהלו ברחוב עמוס ומאד נבהלתי. ברור שלא היה לו סיכוי להשיג אותי אפילו לא עם האופניים כי רצתי מאד מהר ולא רק באצטדיון המכביה. כנראה אמרתי לו משהו לא מתאים שילדים טמבלים אומרים למבוגרים ומאז לא התקרבתי אליו. אני גם זוכר אותו יושב ומתפלל בבית הכנסת הגדול בדיזנגוף 312 עם חולצה לבנה צחורה וכובע שחור.

יום רביעי, 7 באוקטובר 2026

קדוש מלך האבטיחים / אביהו בר

 המבחן הכי פשוט להיותך בוגר האזור שלנו בשנות ה- 60-70 זה האם אתה זוכר את קדוש מלך האבטיחים? מי שטיפה מהסס... לא באמת גדל כאן.

משפחת קדוש היתה ותיקה מאד בארץ, שבעה דורות עוד לפני משה קדוש מלך האבטיחים. אבא שלו יעקב קדוש, אהב סוסים מגיל קטן והיה העגלון הראשון בתל אביב. המומחיות שלו היתה הובלה בכרכרות שאותן בנה בעצמו. הבן סיפר שיעקב האב הוליך בכרכרה את הרצל, מונטיפיורי וגם חסן בק.
ככה נדבק גם קדוש הבן בחיידק הסוסים. הוא אמנם החל דרכו כשוטר אבל בסיום העבודה היה הולך לעזור לאביו עם הסוסים. יום אחד החליט לממש את חלום הסוסים שלו, התפטר מהמשטרה והקים על שטח באבו כביר מתחם של המערב הפרוע. כרכרות, בתי עץ ובר שתיה. בשבועיים גרף הרבה כסף אבל אז הגיעו העיריה ופרקו את הכל.
קדוש הספיק לעבוד קצת עם תעשיית הסרטים, הכין להם כרכרות וסוסים לסרטים "שני קולינמל", "טוביה ושבע בנותיו" וגם הכרכרה של מונטיפיורי בסרטו של יהורם גאון "אני ירושלמי" עד שנולד לו הרעיון של האבטיחים.
קדוש קיבל ירושה מאביו, אוהל ענק שזה קיבל מלא אחר מאשר חוסיין האב מלך ירדן בתמורה לסוס שמכר לו. הוא החליט להקים את האוהל בשטח פתוח בתקופה של החופש הגדול, להוסיף מסביב את הכרכרות והאביזרים שנשארו לו מנסיון הקמת המערב הפרוע ולמכור אבטיחים, אוכל ושתיה וגם להשכיר סוסים לרכיבה.
ב- 1969הוא התמקם ברח' ויצמן פינת בארי, היכן שהיום גן הי"א. באוהל התגוררו באופן קבע, גם אשתו ושבעת ילדיו ובהמשך כבר התרחבה המשפחה לעשרה ילדים. אבל העיריה בקשה לפנות אותו משם ודווקא דיירי הרחוב הגישו עצומה שישאר. אבל העיריה לא הסכימה והוא עבר למגרש בויצמן מול בית החייל.
משם נדד לויצמן פינת חכמי לותר (1971).
ושוב העיריה הקשו ושוב נדד הפעם לדרך חיפה פינת איינשטיין ומשם לאיינשטיין פינת ברודצקי, על השטח שהיום נמצא קניון רמת אביב. כאן כבר קיבל פינוי משטרתי "דה לוקס" של החרמת הציוד והעמסה למשאיות, אבל קדוש לא ויתר ועבר למקום בו שהה הכי הרבה זמן בשד' רוקח מערבית למגרש שמשון. אני כילד זוכר את קדוש בעיקר מהמקום הזה. לשם גם הביא אוטובוס ישן ששימש עוד חדר מגורים.
ניתן היה להשכיר סוס לרכיבה תמורת 10 לירות (לא מעט יחסית לתקופה). היתרון שאפשר היה להסתובב היכן שרוצים ללא השגחה. והאבטיח היה עם גרעינים שחורים והמון, תופעה משונה לילדים דהיום.
והיו גם חיות ובעיקר קוף שהיה מטפס על הכתפיים של קדוש והעובדים.
את החשמל היה מקבל מצופי החורש בצד השני של הירקון. לטענתו היה הסכם בע"פ שחניכי הצופים מקבלים הנחה באבטיחים ושתיה. לטענת העיריה הוא פשוט איים עליהם שאם לא יתנו אז ישמעו ממנו...
אחרי כמה שנים שוב העבירו אותו לאזור של מעוז אביב ושם העסק החל לדעוך עד שנעלם מהנוף.
4 חודשים בשנה עמד האוהל ובשאר הזמן היה עובד מחלטורות כמו הסעת זוגות לחופה וסיוע להכנת סוסים לסרטים.
מי שביקר במאהל האבטיחים זוכר את שלטי הסיסמאות שהיו פזורים שם: "עצור וראה - אבטיח קנה", "יגיעו אנשים לירח - גם שם יאכלו אבטיח", "בלכתך אל האישה תביא אבטיח - אחרת מצרות תקריח"
כתב: אביהו בר
צילומים: דן הדני, סוכנות IPPA. עליזה אורבך






















יום שלישי, 6 באוקטובר 2026

ל. גליקמן תל אביב ירושלים חיפה

רוני שלח לי את התמונה הבאה ואני כמעט ונפלתי. אפילו מינה תפסה אותי ושאלה מה קרה לך ככה שאתה כזה קופץ ועוד ביום שבת. תרגיע בבקשה. מה הקטע שלך? ואני מסביר שמעולם לא ראיתי מכסה כזה ומעולם לא ידעתי שגליקמן עשו דברים כאלה ואני בטוח שאורי ז"ל בעצמו גם לא ידע. איזה אורי אתה מדבר ולמה זה קשור אליו? לא מורמי שליט"א זה אורי גליקמן עליו השלום.

הבנתי אבל למה ככה אתה מתרגש? כי כזה אני..מתרגש.. ונרגש מדברים מרגשים.
ל. גליקמן תל אביב ירושלים חיפה