יום רביעי, 27 בנובמבר 2013

10 דברים שקרו אתמול ואין סיכוי שיענינו אתכם

יום ‏27 נובמבר 2013‏ בשעה ‏00:47‏
אתמול היה יום שלישי 26 לנובמבר 2013 כ"ג כסלו תשע"ד

1 שי ודרור צילצלו לאריק איינשטיין  קצת לפני 9  והוא היה ממש מנומנם כי הם העירו אותו וזו הייתה שיחה ממש מוזרה אבל גם  מקסימה http://www.103.fm/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=FMEEJH&c41t4nzVQ=FH 


2  יואב ואבא שלו מרחוב זנגוויל היו אצלי והראו לי כמה דברים ולא קרה כלום וזהו. ממש לא נורא.


3  אילנה שמש (שם בדוי) הראתה לי פריט ממש מיוחד שלא ידעתי שיש  בכלל דבר כזה. מברשת ישנה מפעם של ד. לאוטמן לניקוי האותיות של מכונת דפוס. מספר טלפון עם ארבע ספרות. 


4  יוסי שחם הביא שוב ספרים  ישנים לאהובה מסימניה אבל אהובה כעת באיכילוב כי היא החליקה עם האופנוע שלה  ואמרו לה שהיא צריכה לקבל אנטיביוטיקה לוריד. רפואה שלמה


5  אלון מליס חזר מוורונה שבאיטליה. גם מיקי הכריש. היה שם יריד גדול לדברי אספנות.


6  הספרים של רם גופנא הגיעו מחיפה עם שליח מיוחד עד לחנות.


7  צבי מורל  מאשקלון הביא לי שלושה ספרים  מרות ישין. בעלה  חיים ישין ז"ל אסף מטבעות עתיקים מאשקלון , רפיח ,עזה ואנתדון. אם אתם לא יודעים איפה זה אנתדון זה לא נורא כי יש עוד המון כאלו. הספר של חיים ישין כתוב אנגלית   FROM ASCALON TO RAPHIA city-coins of the southern palestinian coast  CHAIM YASHIN


8  הלכתי עם  הבן שלי ניר לאכול בסאבווי בבן יהודה 27. יש שם מיזוג אויר בסדר והשירותים נקיים. לא היו עובדים בכלל רק הבעל בית. ניר אמר שזו שביתה איטלקית.  היה בסדר עם סלט די גדול  וחצי סנדוויץ. כל אחד חצי כמובן. 


9  נסעתי לאבן יהודה לדברים אישיים וגם הבאתי מטבעות בתפזורת לשלמה אוחיון אחי הבכור. בדרך תדלקתי ושוב עפו 300 ש"ח. 


10 חזרתי הביתה סביב 10 בלילה ושמעתי ברדיו שאריק איינשטיין באיכילוב במצב קשה. מנשה פנירי שלח לי מיסרון חד משמעי לפני כל האתרים ולפני כל החדשות. אריק איינשטיין נפטר לפני חמש דקות. נכנס למוות קליני וכעת נקבע מותו. 

יום שבת, 23 בנובמבר 2013

מי מוכן למכור את העולם הבא שלו?

כמה שווה העולם הבא שלכם?
לכל דבר יש מחיר. כמה שווה העולם הבא שלכם? אפשר גם לשלם בדולרים!
האם יש מחיר לכל דבר? כנראה שכן. יגאל אוז'ל, אספן בולים ופריטי אספנות מגוונים, מכריז בוודאות שכן. לכל דבר ניתן לשים בר קוד ואיתו מחיר. גם לעולם הבא.

הסיפור שלנו מתרכז בשתי דמויות קוטביות לחלוטין. הראשון ראש האתאיסטים, קומוניסט מוצהר המאמין בלנין ומשנתו כמו גם בהיות הדולר האמריקאי מטבע היכול לכול. אבא שלי הכיר אותו כנהג מונית שלימים הפך למפיץ סרטים מצבע מאד מסוים וגם יבואן קטלוגים לנומיסמטיקה ועתיקות. מר ק. החזיק משרד-חדר באלנבי 32-34. פעם היה שם קולנוע זמיר שהציג סרטים לא חינוכיים. קולנוע מוגרבי משמש הרבה מדי זמן כמגרש חניה.  כיכר ב' בנובמבר לא זכורה כמעט לאיש ואין גם שום מראה מקום ובטח לא הסבר . 

בן יהודה 1 פינת אלנבי כיכר ב' בנובמבר מבט לאלנבי 32 -34. משרדו של ק. 

הסכמים יש לכבד. יש הסכמים בעל פה ויש בכתב. אלה האחרונים הרבה יותר חזקים!
הכרנו היטב את ק. רבים מאספני המטבעות, המדליות, השטרות, ומשקיעי המתכות היקרות הכירו את ק. הוא היה פעיל בלתי נלאה. רץ מפה לשם ומשם לפה בעבור כל עיסקה. מקטנה ועד גדולה ואפילו עיסקות ענק. והכל בשם לנין והאידיאולוגיה האדומה.

אספנות, קומוניזם, יהדות, סרטים כחולים, מזל וברכה ואפילו חמורו של משיח
הדמות השניה היא פ. הראשון במאמינים.  חרדי לבוש שחורים ואלוף בתחומו המאד מסוים בשוק האספנים. פ. הוא מעיר הקודש. ירא שמים ואדם שאפשר לסמוך עליו. מבחינתו הציונים הם חמורו של משיח. לדעתי המאד לא נחשבת הוא סופר ציוני ביום יום.


אמונה, אידיאולוגיה ואספנות נפגשים בבית קפה באלנבי
המפגש בין ק. ל-פ. הוא בלתי נמנע. הם עשו עסקים ללא הפסק. ככה זה בעניני מסחר ואספנות. אידיאולוגיה באספנות זה סוג של שרמוטולוגיה. פה הכסף מדבר. מי שמשלם מקבל. מי שלא, שילך לאסוף ביד ולעצמו. היו ביניהם אין סוף חילוקי דעות מחשבתיים, וגם ככה צמחו ועלו העיסקאות. הדבר הכי מיוחד והזוי שהיה ביניהם זהו סיפורנו להפעם. כל הסיפור אמיתי לחלוטין. אין בו בדיה או הגזמה אחת! הכל שריר ובריר וקיים.


ק. מכר את העולם הבא שלו לפ. עובדה מוחלטת שנחתמה על נייר. בהגיע שעת האמת הנייר הוכיח עצמו. אני באופן אישי הייתי עד לכך וגם נתבקשתי לעזור במימוש ההבטחה וההסכם.

את כל הסיפור תוכלו לקרוא אצלי באתר במדור "ויאספו סיפורי אספנות". יוסי שחם מספר בשפתו את שארע פה בארצנו הקטנטונת בעיר החול וההפקר תל אביב. הסכמים יש לכבד ולקיים. גם אחרי 120. עקבו אחרי הקישור באתר שלנו עם הסיפור המלא של יוסי שחם 

נחום לא תקום מרחוב עמוס


כשעמוס וסוקולוב נפגשים בתל אביב

הנביא עמוס היה בסדר גמור. אולי מראשוני הוגי המחאות האמיתיות. לא יודע למה, אבל הנביא הזה מבחינתי היה הכי חזק בחבורת הנביאים למרות שהנביא יחזקאל היה בומבה של נביא וגם הכי קיצבי. יש לי סימפטיה אינהרנטית וקונספטואלית לעמוס הנביא , ואולי כל זה נובע מהעובדה שגרתי המון שנים מול רחוב עמוס בתל אביב.
עמוס הוא נביא הכתב הראשון, חי במחצית הראשונה של המאה ה-8 לפני הספירה. עמוס הנביא גם עבד וגם לא פחד לפתוח את הפה על המצב הכלכלי בו העשירים עשו מה שהם רוצים. היום חסר לי עמוס עכשווי שגם ידבר ויעורר ומישהו שיוביל למהפכה חברתית בישראל של 2013.
רחוב עמוס מתחיל בסוקולוב ומסתיים בשדרות נורדאו, על הדרך הוא פוגש את הנביא חגי ככה בסיבוב, וגם את סמטת נורדאו ובית ספר בר אילן, שאז היה לבנים אדוקים בלבד.



רחוב עָמוֹס רחוב לא עָמוּס בכלל !
רחוב עמוס בתל אביב הוא די קטן וסימפטי. המרפסת שלנו בסוקולוב 93 , צופה אליו קבוע ובאופן בלתי מתפשר. עיקול הדרך כמעט על ההתחלה , יוצר שדה ראייה די מצומצם, אבל בהחלט פנורמה עירונית די בסדר. רחוב עמוס הצר אינו מאפשר מעבר לאוטובוסים וזה כבר יתרון גדול. ברחוב הזה העברתי חלק נכבד מילדותי, כי זה היה הרחוב הכי קרוב וכמובן הרבה יותר שקט ורגוע מסוקולוב, שהיה גם אז רחוב עתיר תנועה ואפילו היו זמנים שעברו בו אוטובוסים. רחוב עָמוֹס הרבה פחות עָמוּס.

עמוס מפעם וגם מכולת עם פתקאות
אם תרצו להכיר ולדעת קצת ואפילו יותר מזה,  על סביבת החיים של הרחובות סוקולוב, עמוס, חגי, סמטת נורדאו , ישעיהו , שמעון התרסי  ובכלל הסביבה הסמוכה מפעם, אתם מוזמנים לאתר הנהדר של תל אביב 100 המהווה אנציקלופדיה עירונית חיה ונושמת, של העיר העברית הראשונה. המידע שם הולך ותופח מדי יום ותמיד ניתן ללמוד דברים חדשים. הכותבים שם עושים זאת בהתנדבות אמיתית וללא תמורה בחומר. הערכים הבאים ממש קשורים ומומלצים.



היום כמעט ולא תמצאו דבר מהדברים של שנות העשרים והשלושים אבל תמיד משהו בכל זאת שרד. בעמוס 19 בבית הקטן של משפחת עבד נותר שריד לאותו ליפט עץ מגרמניה שנתן למקום את שמו ארגזי גרמניה.

עמוס 19 הבית של משפחת עבד והליפט מעץ המקורי מפעם


וככה כתוב באתר תל אביב 100 של דני רכט "ראשיתה של שכונת הצריפים על אדמת פרדס לוין בימי מצוקת הדיור הקשה באמצע שנות העשרים. השכונה הוקמה בשטח התחום כיום בין הרחובות ישעיהו, יהושע בן נון, שדרות נורדאו וסוקולוב. בשכונה נכללים הרחובות חגי הנביא, עמוס וסמטת נורדאו. במקביל, הוקמה באותה התקופה שכונת בעלי הגמלים הגובלת מצפון. חלק ניכר ממתיישבי פרדס לוין היו יוצאי תימן."
פרופסור רם גופנא  הבטיח שינסה לגעת בסביבת חיים זו של שנות העשרים והשלושים. המידע אודות האזור המדובר דורש איסוף וליקוט של חומר המפוזר כנראה בכמה מקומות. נמתין בסבלנות. 
דני רכט כתב לי שבמרחב של השכונה הגדולה שלי שהשתרעה מבחינתי כמובן ,בין נחל הירקון ,רחוב אבן גבירול, שדרות נורדאו והים הגדול היה עוד משהו ככה שדי נעלם לנו במרוצת הזמן. קראו לזה שכונת העם 

"אגב, בין שכונות פרדס לוין ובעלי הגמלים לבין סביבת בית הכנסת בדיזינגוף 312, היתה עוד שכונה קטנטנה שנקראה שכונת העם. היא הוקמה באופן מאורגן ע"י "הסתדרות העם". גם עליה כתבתי בזמנו ערך קצר ונראה לי שכדאי אולי שתזכיר גם אותה במסגרת הפוסט החדש שאתה כותב. אחותה הצעירה (והרבה יותר גדולה) היא שכונת העם ב' שהוקמה ב"חולות הדרום" (לימים חולון). אגב באותו הערך מוזכר הסיפור המפורסם על שייע גלזר.  האם ידועה לך הכתובת המדוייקת של גלזר?" ותודה לדני רכט עורך האנציקלופדיה העירונית תל אביב 100 

המכולת של ליכטרמן וגם של ליס
ליכטרמן היה בעל מכולת ברחוב עמוס 11 כמדומני. מעליו גרה משפחת מורי שהיו מותיקי המקום והיתה להם חנות ירקות בשוק בזל. ליכטרמן מהמכולת  גם גר שם ולדעתי זה סידור בכלל לא רע לגור ליד העבודה. ליכטרמן היה אדוק עם כיפה שחורה ואני זוכר אותו במעט. תמיד היה מדבר כמעט בלחש. זו הייתה המכולת שלא נהגנו לקנות בה באופן קבוע , כי סוקולוב 97 היה קרוב יותר עם מוישה המרכולתניק, שכמעט תמיד היה לבוש חקי והיה רזה באופן ממש קיצוני. 
ממש לאחרונה ראיתי פריט אספנות שקשר אותי גם לרחוב עמוס וגם לתחום עיסוקי. אפי שחק הראה לי פתק מנדטורי של מכולת ליס על סך 50 מיל. רחוב עמוס 12. פתק דומה עם עריך של 20 מיל יש גם בתל אביב 100 ובטוח שהיו עוד עריכים וזה מפתקים של מכולות אחרות והיו לא מעט כאלה. משום מה אני אישית לא סגור על זה שזה רחוב עמוס בתל אביב ולא בירושלים. מבחינתי בלבד נדרשת הוכחה שאותו ליס והמכולת שלו אכן היו בתל אביב של אז. 

חנות מכולת ליס רחוב עמוס 12 נא לתת מכלת בעד חמשים מיל

עבודות תשתית סיום משוער יוני 2013
היום רחוב עמוס אחרי  עבודות תשתית של כמה חודשים טובים ויותר. האורך של הרחוב לא השתנה בכלל במשך כל חייו ויש שם פחות מ 50 מספרים כמדומני . הדיירים כבר ברובם אחרים ולדעתי הם ברובם אנשים טובים ממש כמו פעם.
רחוב עמוס מבחינתי הוא הרחוב שבו שחקנו מחבואים, דודס, קלאס ובמיוחד פינות. למי שלא מכיר פינות במלעיל, זה אותו משחק עם כדור הנזרק לפינה ולשפה של המדרכה שממול ואמור לחזור אליך בקשת באויר הישר לידיים.
בפסח תשכ"ח  1968 למיטב זכרוני זכיתי בתחרות השכונתית השנתית שהייתה שם , ולא קיבלתי שום מדליה או תעודה עירונית. אבא של הזמר רמי פורטיס שעבד בעיריה בתחום החינוך והספורט לא הכיר אותנו בכלל , כי הם גרו בשכונה אחרת.
ברחוב עמוס הזה שמעתי את קולה של אמא שלנו קוראת לי מהמרפסת "בוא הביתה ותראה את הטלפון שקיבלנו " וזה אחרי שחיכינו 7 שנים לקו ולא שמונה כמו כולם. סלחנו למשרד הדאר כי קיבלנו מספר יפה מאד 444645 וחוץ מזה אמא שלנו תמיד אהבה את המספר 7 ואמרה ששבע שזה מספר טוב עם מזל ונשמה יהודית כמו 18 שזה ח"י באמת.

משפצים את רחוב עמוס למעננו עבודות תשתית סיום משוער יוני 2013

מה אתם זוכרים מתשכ"ח ואיפה הייתם  בתשכ"ט
1969 הייתה שנה די מענינת. נדמה לי שאני זוכר אותה הרבה יותר טוב מאשר את מה שקרה 30 שנה מאוחר יותר. צריך רק להזכיר לי שנחתו על הירח סוף סוף ולא מצאו שם אף יהודי ואפילו לא ישראלי. לוי אשכול נפטר, קדאפי נבחר ובשוויץ תוקפים מחבלים את מטוס אל על עם מרדכי רחמים המאבטח שבהמשך יהיה שכן רחוק שלנו בבן יהודה. היו עוד דברים חמודים יותר וחמוצים פחות.
מטבע הזכרון של יום העצמאות נקרא שלום 69 ולימים הפנמתי שהמוטיב המרכזי שלו הוא קבר החייל האלמוני או אם תרצו  "מטבע הזיכרון שהוקדש ללוחם העברי אשר נפל ועצמותיו לא נמצאו, מופיע פסוק מספר דברים (ל"ד, 6) המתייחס למותו של משה רבנו, שמקום קבורתו לא נודע. מצבה מיוחדת הוקמה לזכרם של חיילים אלה בחלקת הנעדרים בבית-הקברות הצבאי שבהר הרצל בירושלים. המטבע מוקדש גם לשלום הנכסף, שהרי במחיר חייהם של הלוחמים נקנתה לעם ישראל הזכות לחיות במולדתו בחופש, בעצמאות ובשלום." קישור למטבע שלום 69 


מרים זקס ובית כנסת של אדוקים
ברחוב עמוס גרו חלק מהשכנים של ילדותי ואת חלקם אני ממש זוכר לנצח. רובם נחים בעולם שכולו טוב וכולם זכורים לטוב. בפינה של עמוס 2 על סוקולוב 80 גרה מרים זקס , אמא של ציפי שהייתה מורה עם עברית מיוחדת ועיניים מזוגגות ומעט דומעות. הבית הקטן שגרו בו בדמי מפתח , הפך לימים לבנין חדש עם שלוש קומות ואפילו הכיל בית כנסת וכולל בקומת הקרקע של הרב שפירא זצ"ל. אמא שלנו תמיד אמרה שטוב שיש בית כנסת של אדוקים ממש מול הבית שלנו שישמור על השכונה ועלינו. תמיד גם ביקשה כשבאנו בשבת  "לשים את האוטו לא ליד בית הכנסת".
אבא שלנו המשיך ללכת לבית הכנסת בדיזינגוף 312. נדמה לי שככה גם מר רובינפלד אבא של לאה, השכן שלנו מלמטה שתמיד היה אדוק עם כיפה.  גם אדון מרדכי גבאי בעלה של דייזי (השכנים ממול) המשיך להתפלל בבית הכנסת הסלוניקאי שביורדי הסירה 6. אם חשבתם שלעבור בית כנסת זה קל בשל הקירבה הגיאוגרפית, אז טעיתם שוב. יש מלאן סיבות טובות להישאר ולעיתים מספיקה רק אחת לעזוב.
אני זוכר את הרב שפירא הרזה והעדין שגם בא לחתונתי, מדבר בנועם ותמיד נינוח ורגוע למרות שרוב המתפללים שלו באו מרחוק. מסתבר שלהשיג מתפללים קבועים, זו ממש משימה קשה. היום בעמוס 2 אין בית כנסת. על בתי כנסת נוספים בפעם אחרת.

צביקה הבלונדי מרחוב עמוס שעבר לדימונה שליד הכור וחזר לנתניה
צביקה מרקוביץ ומשפחתו גרו בעמוס 6 וביחד הלכנו לבית ספר דוגמא ע"ש הנרייטה סאלד. צביקה היה ילד בלונדיני , מוצלח, עירני, חכם וזריז. בכיתה ה נפרד מהמורה אסתר מורינסקי ומחבריו לשכונה כשאביו אפרים פרש מצבא הקבע ויחד עם האם רינה והילדים שמואליק ודורית עברו כולם לדימונה.
האבא אפרים עבר לתפקיד ניהולי במפעל הטקסטיל כיתן. לא הוא לא עבד במקום שלימים יעבוד בו ג'ון קרוסמן מרגל האטום כי אם באמת במפעלי הבדים. לא מזמן שוחחנו וזה היה ממש נהדר. חיים את ההווה ולא שוכחים את העבר. בעתיד הכל יהיה נפלא.
כעבור שנים ספורות ביותר, חזרה משפחת מרקוביץ לעיר היהלומים של נתן שטראוס ולימים היה צביקה, חובל בסטי"לים של חיל הים וכיום רואה חשבון מצליח בנתניה ואפילו בחדרה. עדיין לא שכחתי לצביקה איך כשקיבלנו תעודות שליש והלכנו הבייתה דחף אותי על שיח סברס בשרני ודוקרני , שנכנס לישבני החמוד ואמא של צביקה הוציאה לי את הקוצים אחד אחד עם פינצטה. הייתכן שכבר אז ידע להתחשבן על עניני תעודות והערכות? אבא שלנו תמיד טען שיוצאי רומניה יודעים חשבון ומתמטיקה ומנחם לשם פקיד השומה בגימלאות טוען, שרואה חשבון טוב, יודע לסדר ששתיים ועוד שתיים יצא בדיוק כמה שאתה צריך שייצא.

הנאים השכנים? ויוסי אפריגן שזוכר הכל
היו עוד שכנים נחמדים כמו ההורים והאחות של העיתונאית ברוריה אבידן בריר שהייתה להם מכולת בדיזינגוף פינת שד' נורדאו , האדון ליכטרמן מהמכולת ומשפחת עבד מהעיריה. בהמשך הרחוב ידענו שגרה הזמרת והספרנית נחמה ליפשיץ מסורבת העליה ששרה על "כחול ולבן זה צבע שלי". פעם גם השגרירות של אלו מהמרמרה הבאים מאחורה שכנה ברחוב עמוס. אפילו גן הילדים שלי "גן רחל" העירוני הניצב שם עד היום במספר 29 ובהמשך קראו לו גן שרך והים זה גן המטמון. 

עמוס 29 פעם גן רחל והיום גן מטמון


חיים המנקה עם המגפיים גר ממש ליד הגן , עם האופניים והכובע הקבוע שהגן על פניו האדומים. בסוף בסוף גר זכריה הגנן התימני המדליק עם המצנפת הכהה וההליכה המיוחדת כאילו עוד רגע הוא נשתל באדמה. יש מצב שזכריה הגנן היה ממש יליד המקום כי יוסי אפריגן זוכר את אימו של זכריה. כילד אני זוכר שהבית של זכריה מאד הפחיד אותי ואין לי סיבה משפטית לזה.
יוסי אפריגן השכן שלי מסוקולוב 91 זוכר המון פרטים ותודו לו על המידע המאד חשוב שבפוסט הזה. אם אתם רוצים לעשות סיור וירטואלי ברחוב עמוס אתם מוזמנים להיכנס לאתר של אמנון יצחקי VTLV ולעבור בית בית ברחוב עמוס באמצעות החיצים שבצד ימין למעלה 

צבי מתקן האופניים ובעל ידי זהב
גם מתקן האופניים צבי בן דב בעל ידי הזהב ורעייתו עם תסרוקת הבננה הנצחית , שהבית שלהם בחצר הקטנה היה גדוש פרחים וצמחים ואפילו עם בריכת דגי זהב קטנה וקישוטי יום עצמאות מיוחדים, מאירים וססגוניים. כל מה שהיה שם, היה מעשה ידי אמן.
צבי מתקן האופניים שעבד קודם בשכונת נורדיה בצריף וכשבנו את דיזינגוף סנטר, עבר צפונה לדיזינגוף מול בית הכנסת הגדול של צפון תל אביב. היו גם את ההורים של דיצה ושתי אחיותיה עם הכלב נגרו. היום קוראים לבנין בית רחל. מענין למה?
בני הזוג בן דב התחילו עם צריף דל וחמש עשרה שנה לא היה שם כביש ולא מדרכה. רק חולות. הם גרו בעמוס 5 משנת 1944 עד 1994. שלוש בנות נירה, תלמה ורוחל'ה. נירה בן דב כתבה לי שגם היא לא זוכרת מכלת במספר 12.
הכי קרובים אלינו וזכורים לטוב הם הדיירים של עמוס 1, שוב על הפינה השניה של סוקולוב 82 ממש מול המרפסת שלנו בסוקולוב - הבנין של פולינה האמא של אבנר לוי. היה שם עץ אקליפטוס ענק ענק, בגובה הבנין וכשכרתו אותו עמדתי יום שלם ויותר ליד הכורתים המטפסים עם המשורים והחבלים. עד היום ניתן לראות שם את הגזע הכרות והנמוך שנותר כמצבה מבוישת. אמרו שהשורשים של העץ הגיעו למרחקים בשכונה אבל זה לא מנע מאבנר לנסות את מזלו מעבר לים ולהצליח וגם לחזור אלינו לשורשים האמיתיים.


עמוס 1 פינת סוקולוב 82 אתר VTLV


הבנין של אמא של אבנר ומה זה שלייסל געלט?
בבנין הדי ישן הזה גרו בקומה הראשונה בדמי מפתח משפחת סאיאס עם לורה ויעקב והבנות אלה ורבקה. היה   להם  דוכן ירקות בשוק בזל ובקומה השניה ג'וליה  ודוד מזרחי  ,עם הילדים מימי והתאומים אבי ורותי  שלאביהם היתה מספרה באבן גבירול וגם האמא ג'ולי ידעה לספר בבית.
בקומה העליונה דייזי ובעלה  מרדכי עם הבנות אורית וטלי. ככה גם שמעתי ספרדית ולא רק עברית ויידיש כי משפחות הבנין הזה דיברו ספרדית ולאדינו. גם ההורים של יענקלה קלוסקי הרקדן והכוריאוגרף גרו שם. אדון קלוסקי נהג לפקוד את רחוב לילינבלום לצורך עבודתו ואפילו עבר חוויה לא נעימה של גנבים אלימים.  גם ניסים המתופף שהיה עם להקת קצב והיה נמוך קומה, מוצק ושרירי ושרת בצוללות של חיל הים והיה קרוב משפחה של אמא של אבנר שאהבה את הים וגרה מעל כולם למעלה למעלה בגג מאחור עם השמש הקופחת.
ככה גם שמעתי את המושג דמי מפתח בפעם הראשונה. אמא שלנו אמרה שלייסל געלט.

דיור ממשלתי מסובסד וכמה שוקל ביבי?
דיור ממשלתי מוגן ובמחיר סביר ואפילו מסובסד יעזור ביצירת חברה שיוויונית יותר. הדור הצעיר משתעבד לאט ובטוח להלוואות המשמנות את הבנקים. מנהלים המרוויחים מאות אלפי ש"ח או דולר לחודש על מנת שהכפופים להם יביאו קצת פחות הם מתכון בטוח לזעזועים חברתיים בהמשך. ההערכות של נגיד בנק ישראל בקשר ליציבות המערכת הפיננסית בישראל ומחירי הדיור, מראים בדיוק מאיפה הוא בא. אני לא קונה את התיאוריות של הרזה מרודזיה יותר. המשפט הזה היה בשביל ביבי וחבורתו שכנראה ממש לא חושבים ככה. מי שגר גם בקיסריה וגם ברחביה וגם באמריקה לא מסוגל להבין זאת על אמת. השמן לעולם לא יבין את הרזה. כמה לדעתכם שוקל ביבי? וליברמן? וברק? וזהבה גלאון? ויוסי שריד? ובגין השני? ושלי? ובוז'י?
בישראל של היום בעיית הדיור לא באמת מטופלת כי רוב המנהיגות הפוליטית לא ממש מוטרדת מכך באופן אישי.

1963 בוקר או נוקד בגן של רחל  רחוב עמוס 29

נחום לא תקום השמן עם המשקפיים מרחוב חגי
על הפינה של עמוס 9 וחגי מספר 1 גר נחום השמן. היו לו משקפי לבניה ולאחותו זהבה היו שערות די בהירות, שממש התאימו לשמה. נחום היה גדול ממני בגיל וגם בנפח ונהג להפחיד באופן תדיר את הילדים הקטנים . זה קרה בפורים כשהתחפשתי לקאובוי ונחום גם. משום מה לא נראה לו שיהיה עוד קאובוי בשכונה ובמיוחד ברחוב עמוס, ולכן שם לי סוג של כאפה של ילדים ואולי גם בעיטה בתחת, להבהיר לי מי כאן ראש הבוקרים.


אחותי אראלה הבלונדה ואני על הפינה של סוקולוב ועובדיה הנביא


אחותי הבלונדה אראלה
נחום היה שמן וחזק מאיתנו, אבל הבטחתי לו שאחותי אראלה הבלונדה כבר תטפל בו. בהתחלה הוא לא התייחס לזה ממש ברצינות מפני שלא הכיר אותה, אבל כשאראלה באה וערכה ברור מקדים וקצר שלקח בדיוק שלוש שניות וקצת , נחום כבר הבין. תמיד חייבים לעשות ברור מקדים.  ומאז נחום השמן מרחוב חגי פינת עמוס הוא נחום לא תקום.
אראלה העיפה לו את הצורה והתחפושת במיידי. זה התחיל עם סטירה מפתיעה ומצלצלת, משיכה בשערות , בוקס ישיר מימין ואולי גם יריקה. הסדר שוב לא חשוב, אבל לדעתי יריקה לפרצוף זה ההלם הכי חזק , יחד עם סטירה למרכז.
נחום הפך בשניות מספר , מבוקר עירוני ואולי אפילו נוקד כמו עמוס מתקוע, לאינדיאני מרוט נוצות וחבול והכי חשוב מפוחד. אולי ככה גם נראים בולסי שקמים?

חוזֶה לֵךְ בְּרַח
את אחותי הבלונדה אראלה , לא ישכח יותר לעולם! אם הייתה איזו בעיה בשכונה עם נחום, הייתי עושה עצמי קורא לאחותי ומוסיף את השריקה שלנו ונחום היה נעלם מהשטח לפני שהספקתי להחזיר את הראש. כשהבין שהבלונדה הנחושה יכולה להגיע במקום, היה נהפך להכי זריז בעולם חרף משקלו הדובי. אראלה אחותי הספורטאית הנחושה שהייתה מצטיינת בהדיפת כדור ברזל ובעוד דברים מאתגרים, תמיד הגנה עלי, כי הפרש של 6 שנים זה ים של זמן ויש מחויבות ריגשית משפחתית עד היום. אחותי הבכורה דבורה עם השיער השחור מעולם לא הרימה יד על איש. מכסימום איומים עם האצבע. ככה זה בחיים.

יום שני, 18 בנובמבר 2013

בעלי הזנבות האבודים

יום ‏15 נובמבר 2013‏ בשעה ‏20:08‏
יש המון זנבות בעולם ובהרבה מקומות. אני רואה זנבות כל הזמן ולא בחלום.  יש זנבות כאלה אפילו באופן שלא נתפס כזנב אמיתי. הבעיה היחידה עם הזנבות האלה היא שתמיד זה בלתי אפשרי  לתפוס אותם  ולהחזיק ואפילו למשוך ואולי גם לצעוק. אומרים שפעם היה לבני האדם זנב ומאז שקרה  משהו עם דרווין ותורתו ,נעלמו הזנבות בכלל. אני כל הזמן רואה זנבות אפילו בשבת. 

אני לא  מפסיק  לראות אנשים עם זנבות הולכים ובאים. לא תמיד אני בטוח למי בעצם הזנבות הללו שייכים. זה קורה לי כל הזמן ואני ממש לא מדמיין למרות שמעטים מאד מאמינים לי. אין יום בחיי שאני לא רואה איש עם זנב. לעיתיים אני רואה כמה ובמקביל. יש זנבות שנפגשים ברחוב והם בכלל לא רואים את הזנב של האחר. יש גם זנבות קטנים , בינונים ובכלל בכל הגדלים וכנראה שאם תתמידו עם הפוסט הזה אז יש מצב שגם אתם תתחילו לראות. אם אתם רואים מזמן אנשים עם זנבות אין טעם שתתעיפו ותודה לכם מקרב הזנב והלב.


בעלי הזנבות של אחי לוינשטיין

הזנב והדלת
לדעתי הסיבה ההגיונית והעיקרית  שהזנב האנושי ירד ונעלם מבני האדם היא הדלת. ברגע שהמציאו את הדלת הייתה לזנב בעיה ואז זה או הדלת או הזנב. עובדה שלחתולים אין דלתות בכלל וגם לא לנמרים. אריות זה סיפור לגמרי שונה. מי שגר בארמון לא צריך לדאוג לכלום ובטח לא לעניני דלתות וזוטות. שועלים וזנבות הולך מאד טוב כבר מהזמנים של שמשון הגיבור. אגב לנשים באופן כללי יש כנראה הרבה פחות זנבות, אבל עדיין זה קיים. אולי זה מפני שיש להן פטנט משלהן לעניני זנבות.

להמון יצורים בטבע יש זנב. אומרים שהזנב עוזר ליכולת התימרון של החיה , ממש כמו זנב המטוס. יש כאלה בעלי חיים  היודעים להצמיחו מחדש,  אחרי שהשאירו חלק ,וככה הרוויחו זמן במרוץ לחיים. יש מצב שגם האנשים שאני רואה הם במצב דומה ובכל זאת זה קצת שונה ,אבל לא בהרבה. רובם של האנשים עם הזנבות היו שמחים להיפטר מהם ,אבל חלק אחר לדעתי לא מסוגל. מעניין  למה חותכים זנבות לבעלי חיים כשהם עוד חיים. 

הזנב הארוך
שמעתם את המושג הזנב הארוך? אני מודה שזה ממש חדש עבורי ובכל זאת זה לא הענין להיום למרות שזה מאד מעניין אפילו אם זה לא  הכי מדויק בעולם. זנב בכלל  זה לא מדע מדויק.  ומה עם הראש?

לשים מלח על הזנב
כשהייתי ממש קטן אהבתי ללכת לירקון. תמיד זה כייף להיות בירקון ואפשר אפילו לדוג דגים. אז לפני שהייתה לי חכה עם מצוף , משקולת וקרס עם סתם בצק ניסיתי לתפוס דגים בשיטות מגוונות. היתה שיטת  הפח עם כיסוי בד וחור ששמים למעלה קמח והדגים נכנסים פנימה ולא יודעים לצאת. אם השתמשתי בזכוכית שקופה יכולתי לראות את הדגים שוחים בסיבוב ולא מפסיקים לרגע. אני זוכר שאבא שלי תמיד אמר שאם רוצים לתפוס דגים בידיים חייבים לשים להם קודם מלח על הזנב. זה ממש לא פשוט ותנסו אתם לשים מלח על זנב של דג בורי בירקון. דגים מלוחים זה יופי של מעדן ויש מצב שתפסו אותם עם מלח על הזנב. 

שטרות עם זנבות
בעולם האספנות יש אספני טעויות. ככה קוראים לפריטים עם פגמים. אחי הבכור שלמה אוחיון קורא לזה דפקטים. לדעתי דפקטים זה אחלה שם  ואולי גם ככה ראוי לקרוא לאוחזים בפריטים הללו. בעלי הדפקטים. זה יכול להיות מטבע או שטר שיצאו לא טוב וחמקו ממבחני הביקורת המחמירים. יש בעולם לא מעט פריטי אספנות פגומים ואומר רק שככל שהטעות קשה להסבר ככה המחיר קשה לעיכול. פריט עם תוספת שווה ופריט החסר לא שווה או בעצם שווה פחות ומי שצריך הסבר נוסף שישאל בשעות השאלה של הדפקטים.
כל אספני הטעויות בשטרות מכירים את השטרות עם הזנבות. זוהי תופעה נדירה אבל קיימת. מי שמוריד זנב לשטר עם טעות הוא באמת סוג של שוונץ שזה ביידיש ביטוי לאחד ממש לא הכי גאון.
באוסף של המנוח בירנבוים היו הרבה זנבות. ניר אלזנר צילם ממש עבורכם מבחר מהזנבות של אוסף המנוח אברהם בירנבוים. תודה לאליעזר מורב שסידר אותם יפים וגאים ולא לפי אורך הזנב.

הזנבות שבאוסף אברהם בירנבוים ז"ל צילום ועיבוד ניר אלזנר ואליעזר מורב

יוסי מהבינלאומי והזנב של ז'בוטינסקי
הבנק הבינלאומי הראשון היה פעם ממש קרוב לחנות המטבעות שלנו. מאז שבנו מחדש את הבנין בבן יהודה 22 שכן בו הבנק הבינ"ל. בהמשך נטשו ועברו לאלנבי מול ההתחלה של אידלסון ,וכעת הם בבנין האופרה וזה סתם על נדודי בנקים בקטנה. היום פרידה הכט ממאכלי העדות והאוכל  מאכלסת את הקומה הראשונה.
אז  פעם  כשכל הבנין  היה  בנק  עם כמה טלרים בכניסה , ישב שם בקצה השמאלי , אחד יוסי  עם כיפה ועינים כחולות וגם קצת קרחת. הוא לא היה צעיר ואפילו הכי ותיק ולכן גם היה הקופאי הראשי . אני זוכר אותו ואת המנהל הבבלי בשם אדון צורף עוד כשהיו בבית אברהמס  על הפינה של טרומפלדור בן יהודה. אז היוסי הזה הראה לי פעם  שטר של ז'בוטינסקי כמדומני עם זנב. אמרתי לו שזה שווה הרבה כסף ויוסי הקופאי אמר לי שמזל שאמרתי לו כי זה היה רק שאלה של זמן עד שהוא היה מוריד לז'בוטינסקי את הזנב. בדרך כלל אנשים שמים לב מיד לזנב מסוג זה ושמים הצידה, וככה גם השטר כמעט תמיד במצב מצויין.  זנב של שטר נולד מזה שנייר הגליון התקפל מסיבה כלשהי וככה חמק מאימת הגיליוטינה לשטרות.

הזנבות של ביאליק
ח.נ. ביאליק היה המשורר הכי הכי. רבות נכתב עליו ועל יצירתו. מעמדו איתן ומוערך ואני האחרון שאעמוד מנגד, כי יש לי גם כמה סיבות כאילו אישיות לאוהבו יותר. ממש לאחרונה קראתי שהמשורר הלאומי שלנו כמעט ולא יצר דבר חדש מאז שעלה לארץ הקודש. אולי זה גם מתחבר לסיבה שבשבילה נתכנסנו לענינו והיא הזנבות של ביאליק.  כדאי להכיר בעובדה שהאיש המוכשר הזה נהג להשאיר זנבות בחייו לפחות ככל הידוע לי. אם טעיתי אני מוכן להתנצל. רמת חייו בפועל הייתה גבוהה בהרבה מהכנסותיו השוטפות , ושמעתי באופן אישי בן של נגר שטען בלהט שביאליק שלנו נותר חייב כסף לאביו כמו גם לאנשים נוספים , שבאו ופקדו את ביתו המפואר ולא קיבלו את שהגיע להם. אותו צדיק בפני עצמו אפילו טען, שבעל החוב הכי גדול באותם ימים היה לא אחר מאברהם קריניצקי שהיה יכול להרשות לכיסו חובות של אח"ם כביאליק. לטענתו של הצדיק החי איתנו עד היום , ביאליק עבר לרמת גן בשל הצקות הנושים. כנראה שהסיבה לרוב הזנבות של ביאליק היא הבית המפואר שבנה. אגב באוסף בירנבוים ז"ל לא מצאתי שטר של ביאליק עם זנב. מאד מענין לדעתי. 

אנשים האוהבים להשאיר זנבות 
זנב בחיים האמיתיים זה לא רק הזנב הידוע והמקובל. יש גם זנבות אחרים. המון זנבות הפכו לביטויים יומיומיים והיום נניח להם לזנבם. זנב בין הרגליים , לרדוף אחרי הזנב של עצמך, זנב  לאריות , לזנב באויב. 
יש אנשים הרגילים להשאיר זנבות כדרך חיים. בדרך כלל זה דברים שנשארו פתוחים ולא סגורים. קוראים לזה זנב וזה יכול להיות חוב קטן ואולי יותר מזה או כל מיני התחשבנויות שלא מוצו עד תום. זנב זה מושג. 
אליעזר פישמן למיטב ידעתי מעולם לא השאיר זנב. גם אחי הבכור שלמה אוחיון נוהג לחתוך ולמצות דברים עד תום ובלי זנבות בכלל. אחרים דווקא כן והרשימה ארוכה ואתם תתחילו כי לי כבר כואב בעצם הזנב.
אני לא מפסיק לראות זנבות מדי יום ביומו. אם הייתי מחבר את כל בעלי הזנבות שלי יכולתי לקנות אוירון קטן ובלי זנב בכלל. 

צ'רלי שלנו איננו

יום ‏14 נובמבר 2013‏ בשעה ‏21:09‏

ראובן אלון דומברובסקי ז"ל 1956 - 2013

דממה דקה ירדה על אושוויץ! - ראובן דומברובסקי אלון
השיר דממה דקה ירדה על אושוויץ ,נכתב בידי ראובן דומברובסקי אלון בגיל 16. רבים מכירים את ראובן בשם צארלי. ראובן, יליד לודז' פולין 1956 , כתב את השיר לזכרו של חיים, בנה של פרלה אקסלרוד אשתו הראשונה של עזריאל דומברובסקי אביו. חיים בן החמש נספה עם אמו במחנה המוות אושוויץ 1942. יהי זכרם ברוך.
        
דממה דקה ירדה על אושוויץ!

דממה דקה ירדה על אושוויץ!
עשן ארובות מיתמר מעלה
ואילו הגדרות המחושמלות מנתצות כל תקווה להימלט
הנה נשמעה קול צפירה עזה
על כולם לצאת לחצר!
הפחד העז מתגנב לכל לב
היום יקחוני או אולי מחר?
הקלגסים הגרמנים מוכנים
ובוחרים את הנכשלים למישרפות
הנה קרעו אם מבנה ולקחוהו למישרפות
הילד מילות אמו מהדהדות עד היום באוזניו
בני שמור על עצמך
וזכור שאמא עד יומה האחרון מסורה לך
עברו ימים עברו שנים
הילד נהפך לגבר
וכיום מחזיק הוא רובה בידיו
ונשבע הוא להגן על עצמו ועמו
ולא לתת לשפוך את דמו כהפקר לשווא.


כרטיס עבודה של פרלה אקסלרוד שנספתה יחד עם בנה חיים באושוויץ 1942 צילום אליעזר מורב


יום חמישי, 14 בנובמבר 2013

החמור שלי מאפק אנטיפטריס

יום ‏12 נובמבר 2013‏ בשעה ‏20:32‏
החמור מאפק אנטיפטריס
אפק אנטיפטריס מקום מופלא. אני מאד אוהב את המקום הזה. יש לי מלאן סיבות . אחת מהן היא החמור מאפק אנטיפטריס. מעט מאד אנשים בעולם הכירו את החמור מאפק אנטיפטריס. חלק מהם כבר לא איתנו. אני זוכר אותו מצוין. גם סיגל עם המכנס הקצר.
הסיפור הזה אכן קרה אבל אודה שאני לא ממש גאה בו. גם דברים שאינם מקור לגאווה קרו ואין סיבה להחביאם לנצח. אין טוב מאור השמש לחשוף דברים אפלים בעברך. לא הכל ורוד בחיים. מלבד השחור משחור יש גם אפור. מודה ועוזב ירוחם?


חמור פיגורה מיניאטורית צילום: דוד בן עמי אנדרס מכירות פומביות תל אביב

מעטים בעולם מכירים את הסיפור על החמור מאפק אנטיפטריס שליד הירקון וראש העין
האם יש דבר כזה חוש לעלות על זיופים? חוש שישי , חוש חש או אולי חוש look ?
האם יש לנו בעולם הרבה סיפורי חמורים בעתיקות שבעצם לא נחשפו ואולי גם לא יחשפו?


חמור מתכתי ישן - יש המוסיף?
ממש בימים אלו זכיתי לתזכורת מהחמור של אפק אנטיפטריס. ראיתי אותו או משהו שממש דומה לו במכירה פומבית של דוד בן עמי אנדרס, הידוע בכינויו המקצועי "יש המוסיף?". האמת שממש התרגשתי. דוד המשמש גם ככרוז במכירה שלו עצמו, נוהג תמיד להכריז בטרם יכה בפטיש "יש המוסיף?" והכוונה היא ברורה לנוכחים במקום שאולי חפצים להוסיף כסף לפני שהפריט נמכר לאחרים וזהו. אני לא בטוח שקנו את החמור הזה. אם היו מכירים את הסיפור בטוח שהיו קונים. יש הרבה חמורים כאלה אבל החמור מאפק אנטיפטריס היה הכי מיוחד. מענין מי רצה למכור אותו. אולי זו סיגל?

אפק אנטיפטריס 1983
הדבר קרה בקיץ של שנת 1983 בחפירה הלימודית שניהל המכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב באפק אנטיפטריס הסמוכה לראש העין ומסופחת מוניציפאלית למלבס. מספרים שעירית פתח תקוה נתנה כמה חמורים כמתנה למועצת ראש העין העניה על מנת שהיא אם המושבות תנהל את המקום ותדאג לקיומו השוטף. שמעתי זאת משני מקורות שונים אבל אני ממש לא ערב לעובדות ואמיתותן. בכל מקרה זה לא החמור שעליו אספר היום. זה משהו לגמרי שונה. תתאזרו בסבלנות בבקשה. למי שרוצה לקרוא קצת על אפק אנטיפטריס בויקיפדיה  

היינו שם סטודנטים זוטרים ביותר עם צוות מרשים מאוניברסיטת תל אביב בתירגול וחפירה לימודית מסודרת. קבוצת החופרים מנתה בנות ובנים ואפילו משלחת מאמריקה. אני זוכר משם כמה שמות של סטודנטים שאפילו אחד מהם המשיך והתקדם בארכיאולוגיה וקוראים לו רז קלטר. אבל גם הוא לא קשור לסיפור החמור אבל כבר אז ידענו שהוא מאד מוכשר ואפילו כזה גאון מקומי. היום הוא דוקטור וחי בפינלנד. הייתה שם גם עלמה דקיקה בשם מינה ויסנר אבל גם היא לא קשורה לענין החמור הזה לפחות. למזלי היא ממש זוכרת את המקרה כך שמצבנו הכללי משתפר לפחות בנושא הזכרון. אז מי בכל זאת קשור לענין החמור הזה לעזאזל?

היו שם הרבה אנשים באפק. בראשם היה פרופסור כוכבי משה והוא ממש קשור לענין. והייתה ד"ר פרחיה בק וגם היא הייתה קשורה לענין ואפילו צביקה גל מהמכון שקצת קשור ואני זה כבר ברור וגם סיגל עם המכנס הקצר. תהרגו אותי אבל אני לא זוכר את שם משפחתה אבל סיגל אני כמעט בטוח. אז נקרא לה סיגי וזהו והיא הכי קשורה ואפילו נקשרה לחמור הזה בקשר נפשי ממשי למרות שהוא בכלל לא היה חי ונושם רק כאילו. מסתבר שניתן להיקשר לחפצים עם כל הנשמה ואפילו להתאהב בהם. אז מה קרה שם באפק עם החמור?

משעמם באקרופוליס של אפק אנטיפטריס
החפירה עצמה בשטח האקרופוליס, הייתה מאד איך לומר בעדינות לא ממש מרתקת לדעתי. אין תגליות ואין אוצרות בית המקדש. עובדים קשה מעלות השחר ועד לצהרים ,וכל הזמן מנקים ושופכים אדמה ופה ושם נתקלים בקיר או בעצם ממה שנשאר ממנו. לפעמים אפילו איזה שבר חרס ואפילו שפת קנקן מזווה ומחופה ועוד דברים שממש קשה להשתגע מהם במובן הרגיל, ובקיצור הרבה משעמם ואפילו מעייף. וככה עוד יום ועוד יום ועוד מעט נשתגע וזה לא טוב. ממש לא טוב. ואין שום סימן באופק החפירה שמשהו עומד להשתנות אם זה תלוי בקדמונים מאז. רצינו משהו מיוחד וזה לא קרה.

חייבים שינוי ועכשיו
ידעתי שככה לא ניתן להמשיך, חייבים להביא את השינוי ,אז הבאתי אותו ובמיוחד לסיגי שמרוב שיעמום עמדה להישתגע. כל הזמן היא קיטרה ואמרה שחפירה ארכיאולוגית זה אסון. שום דבר מענין לא קורה ואיפה בכלל כל האוצרות והכתובות שלמדנו עליהם , ואיך אפשר להמשיך ככה. אז עזרנו לה שלא תישתעמם ושלא תשתגע חס וחלילה וככה זה הלך.

חמור מתכת בזול מאד עם רגל שבורה
מצאתי לי זמן ביום חופשי והלכתי לי לשוק הפישפשים ביפו, ותרתי לי אחרי משהו מענין ואפילו לא מרשים במיוחד ואולי אפילו קצת שבור ועשוי ממתכת וכזה הנראה ממש ישן ואפילו עם פטינה ירוקה חומה וכאילו מפעם מימי מתושלח. אז היה שם משהו שמאד דמה לחמור ממתכת כמובן עם 4 רגלים שאחת אפילו קצת שבורה , וזה בהחלט משהו שאולי מזכיר דברים מתקופת הברונזה של שוק הפישפשים, אבל חופרים משועממים יתפתו לחשוב שזה מפעם ואפילו ענתיקה. כמדומני שלא היו לי שותפי סוד. פשע מושלם דורש כמה שפחות שותפי סוד!  האם זה אפשרי?  
אז רכשתי במקצת כספי את החיקוי למשהו הנחזה להיות עתיק , וזה בטוח לא עלה הרבה. בוא נגיד אולי 20 ש"ח בערכים של היום ואולי בעצם פחות ואולי יותר ,אבל מה זה משנה הכסף העיקר הכוונה. יש כבר כוונה פלילית ולפעמים זה מספיק ,אפילו אם הראש הוא לחמוד לצון.
התיכנון היה להטמין את החמור במקום שסיגל חופרת,  ולהפתיע אותה כמו את כולנו. הביצוע היה בהמשך וזה לא היה מאד מסובך,  כי נחישות מובילה לביצוע, וזה היה ממש לא מסובך ואיש לא ראה או שמע. מה שנשאר לעשות היה להמשיך בסדר היום ולחכות ולצפות וזהו.

תמתי סיגל סיגל
חשבתי שסיגי תגלה זאת באותו היום , אבל זה לקח לה המון זמן וכבר חשבתי שקרה משהו ואז אחרי שלושה ימים זה קרה. פתאומית הייתה צעקה ואני שהייתי למעלה על הרמפה ומביט על הארמון מתקופת הברונזה  כמעט ונפלתי לתוך הבור. סיגי צעקה ומיד רצו אליה כולם והיא כבר כולה באטרף ונדמה לי שהיא אמרה אפילו "אורה נגבי" כאילו רוצה להגיד שפרופסור אורה נגבי תצא מגידרה על פסלון שכזה ממתכת. בקיצור כולם כבר סביבה בהתרגשות רבתי והלב שלי דופק בעוצמה וכאילו יורד למרכז הבור שהוא בעצם חדר מרכזי במבנה שממש עכשיו התגלה בו כלי מתכתי נדיר ומיוחד. ארצנו אינה משופעת באוצרות והנה יש לנו אחד שכזה.

"ממש יפו שוק הפישפשים"
כולם כבר מסתובבים ונרגשים מהמציאה. גם אני שם. פרופסור כוכבי מגיע ומסתכל ואני ממש לידו בצמידות. אני רואה אותו מחזיק את החמור הקטן , מושך בגבותיו ואני נשבע שאני שומע אותו אומר בלחש אולי לעצמו אבל אומר כהאי לישנא, "ממש יפו שוק הפישפשים". זה מה שאני שמעתי וראיתי במו חושי באותו הזמן. האחרים כנראה לא בדיוק הפנימו וקלטו. אני ועוד איך. אבל אנחנו בחפירה אקדמית ומחויבים לפעול לפי פרוטוקול מדעי מקצועי. מה שנדמה נדמה ומה שמצאנו בחפירה אז מצאנו.
זהו כלי באתרו והפריט יעבור רישום מסודר, ובהמשך קיטלוג מסודר. מאותו הרגע של התגלית ,היום כבר לא היה אותו דבר. כולם דיברו על זה. סוף סוף יש לנו משהו רציני מאפק אנטיפטריס ומהעונה הזו. הממצא המיוחד הזה התגלה באתרו כלומר IN SITU ולא חפרנו לשווא. יש לנו חמור או בעל חיים לא מזוהה וזה רציני. סיגי מאושרת. כולם מבסוטים. אני מתחיל להילחץ כי זה רק מתחיל. מה יהיה בהמשך? מה עושים הלאה? סוף מעשה במחשבה תחילה שנו חז"לינו.

מיץ ושוויץ וסוף מעשה במחשבה תחילה
היום התקדם ואנחנו כבר בארוחת הצהריים וכולם באותו חדר אוכל מאולתר וחינני במצודה התורכית שבאפק אנטיפטריס על הספסלים המאורכים והשולחנות מכוסיי השעווניות הבהירות. היה שם מיץ ממותק ואוכל יסודי ובסדר. רעב אמיתי שלאחרי עבודה זה דבר נהדר. אין כמו לאכול כשאתה רעב אחרי עבודה מאומצת. ואני מה זה לחוץ, ומה יהיה בהמשך כי החמור שלנו כבר מצוי בתוך קופסת קרטון חומה ,עם מכסה ואפילו הצמידו לו תוית עם חוט שנקשרה אליו ,ממש כמו תכשיט בחנות יוקרתית עם מיספור ותאריך ואולי גם השעה ואולי עוד דברים. זה רציני מאד ואני מה זה לחוץ. הטריק הצליח ואני מתחיל לרעוד ולהיות מפוחד. מה עושים? אם הסיפור שלנו היה מסתיים פה אז איזה סוף אתם מדמינים היה לחמור שלנו?

חייבים לחתוך!
בסוף הבנתי שזה הולך לכיוון לא טוב וככל שלא נחתוך את הסיפור ככה אני אלחץ יותר, אז קמתי לי ונגשתי לפרופסור כוכבי ז"ל וביקשתי לדבר איתו ונדמה לי שהוא הבין זאת די על ההתחלה ,ופשוט אמרתי לו שענין החמור הוא כולו שלי ושאני מצטער ושאולי טעיתי ,אבל זהו זה ואולי עוד כל מיני שטויות של התרגשות וזהו.
לכוכבי היה כזה מין חיוך מבויש והבנתי שמבחינתו הענין ברור וסגור. חזרתי למקומי חצי נחנק, אבל עם הקלה אדירה. הצחוק נגמר. אני זוכר גם שבהמשך ניגשה אלי ד"ר פרחיה בק ז"ל ואמרה לי ככה באופן ברור ודי תקיף שלא משאיר הרבה אפשרויות מחשבה ,ש "אם זה תלוי בי ,אתה עף היום מפה על התעלול הזה. אצלי זה לא היה עובר לסדר היום". האמת האמנתי לה, כי מעולם אני לא זכרתי את פרחיה בק עושה צחוקים. אומנות זעירה של מסופוטמיה יחד עם קרמיקה ארץ ישראלית, אוטמים אותך מבחינת הומור וצחוקים כללים. לא כולם אותו דבר וגם בים הארכיאולוגיה יש הרבה סוגי דגים.

עתיקות חדשות, שיטת הלקרדה, חוש חש , חוש שישי וחוש  look
יש בעולם העתיקות הרבה סיפורי חמורים מאנטיפטריס. סביר להניח שיש פריטים מזויפים בהרבה מהמוזיאונים בעולם. חלק מהפריטים הללו הגיע בדרכים שונות. מסחר , תרומות ועוד. לאחרונה הועלתה ההשערה שאולי גם אוצרות טרויה של היינריך שלימן בחלקם מפוברקים. גם בישראל יש ככל הנראה עתיקות שאינן כל כך עתיקות. חייבים לכתוב על זה פוסט נפרד שאני קורא לו "שיטת הלקרדה" ומתברר שיש בישראל הרבה לקרדות ורק לאחרונה קיבלנו תזכורת יפה מחבורת עודד גולן ושות' שחלקם זוכו. כתובת יהואש לכאורה אמורה הייתה להיות סוג של לקרדה ארכיאולוגית. אם מר גולן זוכה אז הכתובת מקורית? לעניות דעתי התשובה היא קדחת בצלחת וגם לקרדה. שילוב מנצח של לקרדה קדחתית ושלא יעבדו עליכם חברים. בפעם הבאה שאתם רואים עתיקה תזכרו גם את החמור מאפק אנטיפטריס בבקשה, אולי זה אח שלו. 

המזוודה של ליאון

יום ‏12 נובמבר 2013‏ בשעה ‏00:32‏
הבהרה חד משמעית למען הסר צל צילו של ספק. משה ליאון הרואה חשבון אינו קשור בדבר לסיפורנו זה. גם המזוודה שלו  לא קשורה בכלל. יש המון מזוודות בעולם  ולכולן יכול להיות סיפור. ליאון זה יופי של שם.


ליאון הגיע אלינו בשביל להשקיע במטבעות. יש הרבה אנשים שמשקיעים במטבעות למרות שאני תמיד מסביר להם שעדיף להשקיע בחיים עצמם , כי החיים יפים אבל מה זה קצרים. בדרך כלל הם לא שומעים לי. גם ליאון לא. מקודם בכלל לא הכרנו אותו , למרות שליאון חי באותה מדינה ואפילו באותה עיר, ואולי אפילו באותה שכונה עם אותו ים מלוח בדיוק. זה לעיתים די מפתיע ,שיש אנשים ממש אמיתיים החיים בסמיכות צמודה, ובעצם  עושים  את אותם הדברים ,אבל מעולם לא נצטלבו הדרכים. קווים מקבילים זה לא רק בגיאומטריה.

פלמ"ח  וילקוט הכזבים
זה התחיל עם מטבעות להשקעה ובהמשך הבנו שזה מתפתח למשהו מעבר לזה. ליאון אמר לי פעם  ככה בפרטיות ,שמכל האנשים שהכיר במשך חייו, אבא שלי הוא האיש שהוא הכי סומך עליו ומבחינתו הוא החבר הכי נאמן למרות שההכרות הזו לא הייתה מבוססת על זמן רב או ארוע חריג ומכונן. אני גם יודע שאבא שלי וליאון מעולם לא אכלו מאותו מסטינג בצבא,  ואפילו לא הכירו את אותן נערות. חוץ מזה אבא שלנו לא היה בכלל בפלמ"ח כי בן גוריון החליט וביצע דברים בנחישות. כשהורי הגיעו למדינת ישראל בינואר 49 כבר לא היה פלמ"ח וילקוט הכזבים האמיתי עוד לא נולד.

שמיל
ליאון קרא לאבא שלנו "שמיל" ותמיד נהג להתיעץ איתו על ענינים שונים. שמיל היה שם נחמד ,אבל מעולם אני לא זוכר מישהו  נוסף שקרא לאבא שלנו שמיל מלבד ליאון. שמיל זה שם מאד נחמד לחתול ולנו יש חתולה בשם שמילקה שהיא אחותו של שמוליק. מינה (לא חתולה) חושבת ובצדק שהוא מזכיר במשהו את אבא שלנו. גם לאבא של מינה קראו שמואל אבל שם אצלם בהונגריה על הגבול עם רומניה, כנויי החיבה קצת שונים ויש שם משהו כמו שוני שזה קצת הונגרי כזה והאמת גם בסדר. שוני דומה לסוני רק עם שין. ההונגרים מוציאים יותר אויר וגם יותר עדינים לדעתי.

אני לא חבר שלך ובשבילך אני אבא של קובי
שמיל היה קצת מוזר לי ,כי  ככה לא קראו  לאבא שלנו. זה התחיל משמיליק , שמוליק ואפילו סתם שמואל. סמואל גם היה בסדר גמור, אבל שמיל כמדומני קרא לו רק ליאון. אני גם זוכר שחברים שלי קראו לו לעיתים שמואל והוא היה לעיתים  מופתע ובדרכו הישירה והמוזרה אמר  "בשבילך אני אבא של קובי ולא שמואל",  שזה היה שמור רק לממש חברים. נשמע לי קצת מוזר ,אבל פעם אנשים התיחסו לענין השם שלהם באופן יותר רשמי. אמא שלנו לעומת זאת , תמיד שמחה שקראו לה סתם גניה אבל הייתה רגישה למילה היא. "מי זה היא, תגיד גניה בבקשה!"
יש אנשים העושים מהשם שלהם משהו לא מוגדר. במחשבה נוספת, יש מצב שאולי אבי לא רצה שאנשים יתבלבלו עם עוד סתם שמואל, כי היה כבר שמואל א ואפילו ב. היום כולם הם אחי ולראש הממשלה קוראים ביבי שזה כנראה קיצור של חביבי.

זוית ראיה שונה ומענינת
ליאון שלנו תמיד היה רואה דברים באופן שונה ,אבל בסופו של דבר נהג באופן שקול חוץ ממקרים אחדים וכנראה שהיו הרבה אחדים כאלה.  יש אנשים  המתנהלים בחיים באופן מוזר ולא ברור. זה יכול לקרות כמעט לכולם אבל לא בהכרח.  זה היה קצת מוזר לשמוע כל פעם דברים טיפה משונים ,אבל לא תמיד דברים קורים לפי תוכנית כבקשתך.

1984 והאח הגדול וחלומות באספמיה
ליאון הגיע אלינו קצת לפני שנת 1984 ובעברית התשמ"ד שזה ממש נשמע חלק מסיפורי האח הגדול. אני זוכר את השנה הזו משתי סיבות. הראשונה שבשנה הזו התחתנתי בפעם הראשונה וליאון היה בחתונה שלנו והשניה היא מטבע עם הספר שהונפק ב 1981.http://israelmint.com/?section=449&product=2754&lineItem=734
ליאון חשב כמו עוד כמה אנשים שהמטבע הזה יהיה משהו משהו ולכן כדאי לקנות אותו ובעצם לא רק אותו אלא עוד כמה חברים שלו כלומר עוד כמה מטבעות כאלו ואולי אם ניתן את כל המטבעות של עם הספר המסתובבים בשוק. יש לא מעט מצבים שאנשים חושבים שאם הם יקנו את כל המטבעות, אז לא יהיה לאחרים ואז המחיר יעלה והם עצמם מה זה יעשו קופה ,ובסוף הם מאד יתעשרו ובסוף באמת  זה לא קורה,  אבל זה כבר סיפור אחר שקשור בחלומות באספמיה. הרבה אספנים וגם סתם משקיעים חולמים באספמיה ומוזר שהאספמים הללו לא לוקחים על זה כסף וגם לא שום אגרה סימלית.


"ישראל עם הספר" מטבע יום העצמאות תשמ"א, ל"ג למדינה, 1981
עיצוב פני המטבע – דב ליף. גב המטבע – אהרון אפיני.

כל פעם שאני רואה מטבע עם הספר אני נזכר בליאון וזה קורה לי לא מעט ,כי יש מספיק כאלה בארץ ובעולם. הצרה עם מטבעות היא ,שמצד אחד הם חיים כמעט לנצח ומהצד השני מטבעות לא מתים להוציא מקרים חריגים. בדרך כלל כשאנשים הולכים לעולמם, קורה משהו למטבעות שלהם ויש מצב מוזר של מטבעות הצצים לאחר מות קדושים. כל שכתבתי פה זו פשוט עובדה, אבל הדבר שהכי מזכיר לי את ליאון היא מזוודה קטנה. זו ממש לא מזוודה ספציפית ,אבל מזוודה קטנה של פעם מזכירה לי אותו ויש לזה גם סיבה.

פעם ליאון הגיע אלינו ובידו מזוודה ככה די בינונית על גבול הקטנה. לא היו לה גלגלים וגם לא כזה משהו דמוי סולם קטן העולה ויורד. פשוט מזוודה של פעם עם ידית וזהו. היום אין כאלה מזוודות חוץ מבתיאטרון ובקולנוע.
זה היה די מוזר לראות אותו מגיע לחנות עם מזוודה די פשוטה ככה בבוקרו של יום.  הוא הניח אותה ככה בצד די קרוב לדלת. חשבנו שאולי הוא בדרך מפה לשם כי מזוודה זה תמיד מתחבר לנסיעה. אם אתם רואים מישהו עם מזוודה קבועה לעיתים תכופות תדעו שיש בעיה או שהוא פשוט עובד בצוות אויר. יש גם אפשרות שזה שוב יאיר מהסיפור של המונית הצהובה עם יוסי שריד

מה כדאי ללמוד או מה כדאי לא ללמוד
ליאון היה טיפוס מאד מקורי לדעתי ואני זוכר לא מעט מקרים שלמדתי ממנו דברים ממש יחודיים. חוץ מזה תמיד ניתן ללמוד על דרך השלילה.  ניתן ללמוד גם מה שלא רצוי ללמוד שזה אולי הכי חשוב בחיים , אבל אני ממש לא סגור על המשפט האחרון. אגב איזה מצוות חשובות יותר, אלו של עשה או אלו שאל תעשה?
אני מניח שאולי אתם סקרנים לדעת מיהו אותו ליאון אבל בכל זאת בואו נשתדל להשאיר את זה ככה מעורפל בעמימות ישראלית טיפוסית ומכמה סיבות.  חוץ מזה שתדעו שהיו שני ליאונים ואחד מהם נסע לאמריקה כי ככה זה יצא בסוף,  וליאון השני נשאר בארץ פחות או יותר ובסוף גם נקרא לישיבה של מעלה ממנה לא שב עד עצם היום הזה. סרט הבורקס אדון ליאון ממש לא קשור אבל חוכמולוגים תמיד ידעו לקשור ולחבר דברים.


מזוודה  ליד הדלת
אז נחזור לליאון ולמזוודה ההיא הדי פשוטה מפעם, כי המזוודה הזו היא הדבר הכי חשוב בכל הסיפור המאד מוזר הזה. ליאון שם את המזוודה ככה ליד הדלת בחנות ונראה היה מאד שמח ואפילו משוחרר יותר מתמיד. הוא ניגש ככה עם חיוך רחב ועיניים מבריקות  לאבא שלנו ואמר לו "שמיל תחייך בבקשה היום בשבילי,  כי מגיע לי מזל טוב ובוא נעשה לחיים כי החיים יפים והשמש שוב זורחת" אז אבא שלנו ככה קצת במבוכה אמר "בסדר מזל טוב ומה החגיגה הפעם?" אז ליאון ענה "מהיום אני שוב אדם חופשי והנה ההוכחה ליד הדלת." אז אבא שלנו שקצת הבין את דרכי החיים ביקש הסבר פשוט ועממי לסתם אנשים , אם ליאון רוצה שגם נבין , כי לא תמיד אנשים אומרים דברים ברורים ולעיתים החיים זה סוג של טריוויה ללא פתרון.

המזוודה היא החופש שלי
אז ליאון אמר לנו ככה. "המזוודה הזו היא כל מה שיש לי מבחינה חומרית. יש פה מעט דברים אישיים כמו מברשת שיניים, סבון , תחתונים, גופיה ומעט בגדים וזהו. אין לי שום נכסים ושום רכוש  ואני לא מתחבר לחפצים. אני אדם חופשי ומאושר כל זמן שאני בריא וחופשי. כשמישהו מנסה לקחת לי את החופש של החיים שלי , אני פשוט אורז את המזוודה והולך. תמיד המזוודה בהיכון ליד הדלת בצד. היום השתמשתי בה פעם נוספת".
זו הייתה הפעם השישית ולא האחרונה שליאון התגרש. מזל טוב!