יום חמישי, 30 ביוני 2016

מה למדתי מהשופט חיים אילת ברחוב שמעון התרסי 6 בתל אביב

MONDAY, MARCH 21, 2016


חיים אילת היה שופט שלום במדינת ישראל ואפילו סגן נשיא בית המשפט. מעולם לא הבנתי למה אומרים בית משפט שלום כאילו יש גם בית משפט למלחמה ואולי זה משהו בסגנון של שלום ולא להתראות אבל רדו מהשטות הזו בבקשה. מעולם לא נשפטתי אצלו בכלל ובכל זאת אני זוכר אותו ממש טוב כי נפגשנו לפחות 5 פעמים ואולי גם כפול ויותר. הכל התחיל מזה שפעם אחרי הצבא או לפני הצבא הלכתי ללמוד קורס באוניברסיטה העממית בתל אביב. כן היה דבר כזה של העירייה ואפילו ברחוב שמעון התרסי 6 והבית הזה עומד וקיים אבל כבניין רגיל פרטי ואם תרצו אתם יכולים לברר אצל אילנה שמש שם בדוי שגרה ממש קרוב והמאהב שלה הקודם, היה שם ממש צמוד. הבניין הזה היה פעם מעון נערים עובדים ועוד דברים בהמשך. דני רכט כתב עליו באתר תל אביב 100 

זה היה קורס או סדרה של מיפגשים בהם חיים אילת השופט הרצה בפנינו על כל מיני דברים של חוק ומשפט עם דוגמאות וזהו. מי שרצה כתב במחברת ומי שלא אז לא. בסוף לא היה בכלל מבחן ולא תוצאות ובלי תחרויות. קורס חופשי להעשרת הידע האישי והאגו כמו גם המנגנון העירוני והקופה הציבורית. מכל הקורס החמוד הזה וסדרת המיפגשים אני זוכר אולי שני דברים ואולי שלושה וטיפ טיפה. חיים אילת עישן הרבה כמדומני ושפתו הייתה ברורה וקולו היה בסדר גמור, שיער מאפיר ומשוך לאחור. אז גם נדמה לי שהבנתי ששופט נראה ממש רגיל ובלי גלימות בכלל.

”השופט חיים אילת ז"ל סגן נשיא בית המשפט נולד בשנת 1934 בבודפשט, הונגריה. בשנת 1938 עלה ארצה. למד בבית הספר העממי "החשמונאים" שבתל אביב. בשנת 1947 שב להונגריה שם סיים את לימודיו התיכוניים. בשנת 1956 חזר ארצה והתקבל לפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית שבירושלים. בשנת 1960 נמנה בעתודה האקדמאית והחל לשרת בצה"ל ביחידת הפרקליטות הצבאית ,השתתף במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, שוחרר בדרגת סרן. בשנת 1965 קיבל את רשיונו כעורך דין. בין השנים 1965-1970 עסק כעו"ד במשרד פרטי. בשנת 1970 מונה לשמש כעו"ד של עיריית גבעתיים. בשנת 1975 מונה לכהן כשופט בית-משפט השלום. בשנת 1991 פרש לגימלה. נפטר ביום 10/07/2011.“

משכב זכר איסור מהתורה וגם מהמנדט
חיים אילת השופט דיבר באותן פגישות על המושג הביאס קורפוס וגם על שלוש הרשויות האמורות להשלים אחת את השניה ולא לפלוש לתחום לא להם. בדרך כלל המערכת המשפטית עצמה נמנעת מדברים מעוררי מחלוקת הכתובים במשפט ובחוק. חוק זה חוק ויש לציית לחוק גם אם הוא לא הכי מוצא חן בעיני המשתמש. יש גם כאלה המצליחים להיות פורצי דרך ומקוריים. נדמה לי שרצה להראות לנו ששופט כמו גם יועץ משפטי אינו רק חותמת גומי ולשיקוליו, אופיו ושיפוטו יש משקל בתנאי שזה מחזיק משהו. כן שופט במערכת המשפט והחוק יכול גם להיות חלק מהמערכת המעצבת את החוקים שכבר נכתבו על ידי הרשות המחוקקת ואמורים להנחותו באותו תלם. הוא הביא לנו דוגמא והיא נחרטה בראשי אבל רק בחלקה והרבה זמן ניסיתי להגיע לאותו דבר והנה אולי יגעתי ומצאתי ואפילו בעצמי ותודה לנפלאות הרשת וגם אתם נפלאים. הכל סובב סביב נושא יחסי המין בין גבר לגבר וגם בין אישה לאישה מבלי לחשוש שהמשטרה תצוץ מאחוריך עם רישום מפליל.

הבריטים היו בפלשתינה א“י והשאירו לנו פה הרבה דברים כמו גם חוק ומשפט ואפילו עוד דברים ממש בסדר. הבריטים היו נגד יחסי מין שלא כדרך הטבע וגבר עם גבר לא בא להם טוב וזה אפילו כתוב באנגלית ואם אתם לא מאמינים אז תבדקו מה הם עשו לאותו גאון אלן טיורינג Alan Turing

חיים כהן משפטן 1911 - 2002


כהן יש רק אחד וחיים כהן אכן היה יחיד ומיוחד
"עם הקמתה ירשה מדינת ישראל, באמצעות פקודת סדרי השלטון והמשפט, את חוקי המנדט הבריטי, שלפיהם נחשב קיום יחסי מין הומוסקסואליים לעבירה שדינה עשר שנות מאסר. היועץ המשפטי השני לממשלה, חיים כהן, נכשל בניסיונו להעביר בממשלה החלטה המעבירה את ההכרעה בנושא להנחיית היועץ המשפטי, אך הורה למשטרה שלא לאכוף את החוק (חיים כהן הפעיל כאן את סמכותו לשיקול דעת בעניין אכיפת חוקים, סמכות שמסורה ליועץ המשפטי גם כיום, כל עוד לא הורו לו הכנסת או בג"ץ אחרת). לימים כתב כהן: חשבתי שמחובתי שלא לקיים חוק שהוא לפי דעתי בלתי מוסרי. אנחנו דרשנו מן השופטים הגרמנים שלא יבצעו את החוקים של הנאצים כשהיו אנטי-מוסריים בעיניהם, ואני חושב שזו חובה המוטלת על שופט ועל יועץ משפטי שלא ייתנו את ידם לביצוע חוקים שהם לפי מיטב מצפונם בלתי מוסריים.

כיכר השופט חיים כהן בתל אביב 


שיחות עם חיים כהן, מיכאל ששר, הוצאת כתר
בעת שכיהן כשופט בבית המשפט העליון פסק חיים כהן כי: "משכב אישה שלא כדרכה, וכן משכב זכר כשהמעשה נעשה בצנעה ועל ידי בני אדם בגירים מרצונם הטוב אינם מעשים שיש בהם קלון, ואין הם מעידים על עושיהם שהם פושעים הראויים לעונש".

בישראל לא הועמד מעולם אדם לדין פלילי בעוון קיום יחסי מין הומוסקסואלים כשלעצמם, אם כי קרה שחיילים הועמדו לדין צבאי על עברה כזאת. נאשמים בישראל הורשעו בסעיפי האיסור על משכב "שלא כדרך הטבע"; על פי רוב דובר בנאשמים שהואשמו בעבירות מין חמורות יותר, אך הורשעו בקיום יחסים שלא כדרך הטבע. פסק-דין כזה ניתן ב"פרשת והבה" על ידי שופט בית המשפט העליון שניאור זלמן חשין. והבה הואשם בהחדרת איבר מינו לפיו של ילד בן חמש, אך במקום אינוס קטין בחרה התביעה להאשימו ב"משכב שלא כדרך הטבע". בפסק דינו הרחיב חשין את האיסור הפלילי על יחסים כאלה, ואף החיל אותו על יחסים לסביים. בפסק דין אחר "פרשת כראדי", 1956 כתב חשין בפסק דינו: העבירה שבה הורשע המערער, משכב זכר, היא חמורה ביותר. חמורה היא בייחוד כאשר היא נעשית - כאשר היה כאן, במקרה דנן, בגופו של קטין."





יום רביעי, 29 ביוני 2016

הדואר הסודי של תל-אביב כתב צבי אלוני אוצר אוסף אלכסנדר



הדואר הסודי של תל-אביב הדבר נראה אך טבעי לנצל את ההזדמנות בכדי לספר שני סיפורים קטנים אך בעלי משמעות רבה בתולדות הדואר של תל אביב. שני סיפורים שהציבור הרחב יודע מעט מאד עליהם אך מאד מאפיינים את הרוח של העם והנוער בתל אביב. 

בשנותיה הראשונות של גמנסיה הרצליה בתל אביב, לקח על עצמו מועדון התלמידים "אגודת הרצל" את המשימה להקים את הדואר העברי הראשון בתל אביב. לא היה אז ולו בית דואר אחד בתל אביב, אף כי ביפו פעלו מספר בתי דואר הטורקי, הרוסי, האוסטרי והצרפתי. אלו לא מצאו עניין בהקמת סניף דואר בתל אביב החדשה והסתפקו בהצבת שורה של תיבות דואר על קיר בית הסמוך להצטלבות פסי הרכבת ברחוב הרצל. בסוף קיץ 1912, בפרוס עונת החגים נוספה תיבה חדשה לצד התיבות הקימות, צבועה הייתה בצבעי כחול לבן ועליה מגן דוד והכתובת "דואר עברי", שלט שהוצב ליד התיבה הצהיר: "כל המכתבים, אשר יונחו בתיבה זו וישאו בולי קרן קימת לישראל, יועברו לתעודתם ע"י חברי אגודת הרצל" (הייתה זו הפעם הראשונה שתוויות של הקרן הקיימת שימשו כבולי דואר). לאחר יום הכיפורים 1914, המושל הטורקי של יפו הורה על הפסקת פעילות הדואר
של גמנסיה הרצליה תוך איומים על מפעיליו. מעט מאד מכתבים וגלויות שרדו מהדואר העברי המוקדם הנ"ל, הגלויה המוצגת כאן היא אחת מהם.


יפו תל-אביב בשביל גאלה שרתק שנת התרע"ד

ברכת שנה טובה שנשלחה בחגים של שנת התרע"ד (1913) ע"י אסתר טרגוביצר לחברתה גאולה שרתוק. הגלויה מבוילת בבול קרן קימת ומחתמת ע"י החותמת של "אגודת הרצל". ב. ב29 ביוני 1946 עצרו הבריטים את מנהיגי הישוב העברי בארץ ישראל, מה שלימים נקרא "השבת השחורה" וכלא אותם במחנה המעצר "לטרון". הם האשימו בפעילות נגד המנדט הבריטי והיחידות הבריטיות בארץ ישראל. עוצר של יום עד שלשה ימים היה מחזה די רגיל בתל אביב של אותם ימים, התושבים הורשו להצטייד במזון ובמצרכים חיוניים במשך שעה אחת ביום. הרחובות היו חסומים במכשולים של גדרות תיל ונשמרו ע"י חיילים בריטים. העוצר של קיץ 1946 היה שונה. הבריטים נקמו בישוב על סירובם של המנהיגים לשתף פעולה והטילו על תל אביב והשכונות הקרובות עוצר בלתי מוגבל בזמן. הבריטים הציבו מחסומים וטנקים בכל יציאה וכניסה אפשרית לעיר ולמעשה מנעו כניסה ויציאה של אזרחים באזור העוצר. בנקים מוסדות ציבור ובתי דואר נסגרו, אוטובוסים ואמצעי תחבורה אחרים נעצרו ולאף אחד לא היה מושג כמה זמן ימשך העוצר. כאשר הוכרז העוצר התכנסו הארגונים היהודיים בכדי לדון במצב. 

ישיבת ההנהלה של הקרן הקיימת נקראה בדחיפות. בישיבה זו מר וויץ שהיה ממונה על מחלקת הנוער של הקרו הקיימת, הציע שתנועות הנוער בתל אביב יקימו שרות דואר אשר ימנע את נזקי העוצר בתל אביב וסביבתה, החברים יעבירו דואר והודאות על אופניים בעיר תל אביב וסביבותה, וע"י כך ישמרו על שרות חשוב לקהילה בזמן העוצר. מר קמיני, יושב הראש של הקרן הקיימת בארץ ישראל הביע את חששו, וצפה את התנגדותם של השלטונות הבריטים אם וכאשר הדבר יתגלה, כתוצאה מהתחרות בשרותי הדואר הרשמיים, אך למרות דעה זו אושרה ההצעה. כבר באותו ערב מר וויץ החל לארגן את "הדואר העברי" שנקרא "קשר הנוער". באותו זמן היו בתל אביב 16 תנועות נוער, אשר כולן פרט לצופים, היו מסונפות פוליטית. היו 42 קבוצות נוער (קינים) מפוזרות על פני העיר תל אביב שאמורות היו לתפעל את שרות הדואר. כל קבוצה הייתה מרכז, "משרד דואר" אשר קיבל וחילק דואר. על חברי הקבוצה הוטל לידע את התושבים באזורם על השרות החדש . כל המכתבים צריכים היו להיות מבוילים בבולי קרן קיימת, לשליח תמיד יהיו עמו 5 עד 10 בולי קרן קיימת בערך של 10 מיל כל אחד. מכתבים אלו היו מוחתמים בחותמת גומי של מחלקת הנוער של קק"ל "מועצת הנוער- למען הקרן הקיימת לישראל- תל אביב".
לאחר מספר ימים נקרא מר וויץ למשרדו של מנהל הקרן הקימת אשר ביקשו להפסיק את "המשחק" הזה של חלוקת הדואר, היות והדבר נודע לבריטים והם מאימים לעצור את המארגנים. מעט מאד מכתבים שרדו משרות הדואר של הנוער ב-1946 בתל אביב, ואחד מהם מוצג כאן. כמו ב 1914 כך גם הפעם, הטילו השליטים את מרותם וחוקיהם בכדי לשמור על המונופול של הדואר וגרמו לנוער בתל אביב לנטוש מעשה פטריוטי.

לכבוד צבי הרמן צפון תל אביב רח' גורדון 19

”קשר הנוער" מכתב "אקספרס" משנת 1946 אשר העבר ע"י תנועות הנוער בתל אביב מבויל בבול קק"ל 50 מיל ומחתם בחותמת "מועצת הנוער – למען הקרן הקיימת לישראל – תל אביב" ממוענת לצפון תל אביב

"אוסף אלכסנדר" במוזיאון אלכסנדר לתולדות הדואר והבולאות – מוזיאון ארץ ישראל רמת אביב צבי אלוני



יום שלישי, 21 ביוני 2016

ארנולד והחצילים



אוכל זה הדבר הכי חשוב בחיים! אפילו יותר מסקס וכמובן שזו דעה אישית. אוכל מחבר אנשים לכל החיים ואפילו יותר מאוחר. עד היום אני מתגעגע לאוכל של אמא שלנו למרות שקיימת סברה שגויה לחלוטין, שפולניות לא יודעות לבשל מול הקביעה הנכונה שפולנים יודעים לאכול. בין הדברים שאמא שלנו נהגה לעשות, היה סלט חצילים שהמון שנים כבר לא אכלתי, כי גם אמא הפסיקה לעשות אותו בשלב מסוים ואין לי מושג למה. זה הלך עם עגבניות, מלפפון חמוץ וכן גם מיונז וברור שהיו שם חצילים אבל ממש חתוכים קטן קטן ובטוח שהיה שם עוד משהו וזה הלך טוב בשבת עם ביצה קשה. אחותי הבכורה דבורה מחדרה, אומרת לי שאין בכלל בעיה והיא תכין לי אותו דבר, אבל אני יודע ששיחזור מאכלים, זה כמו שיחזור אהבה והנה עוד מתכון בטוח לכשלון צורב ולא רק בפה, אז מוטב להשאיר את הזכרון והטעם בקפסולת הזמן.  
 

  משעול אציל
לזכר
מנשה יחזקאל אצלאן ז"ל
בנקאי וגואל קרקעות
מעולי בבל
תרל"ה - תשכ"ז
1967 - 1875

פעם עברתי ליד שכונה חדשה שרק תוכננה ופורסמה. זה היה ברמת השרון וקראו לשכונה נוה אצילים. משהו איך לומר קצת יומרני עם ניחוח פלצני פלוס. למחרת היה מי שדאג שיהיה כתוב שם נוה חצילים ואני מעולם לא ראיתי שברמת השרון מגדלים את הסגולים האלה ורק שדות תותים לנצח. על תותים כתבו ושרו המון דברים ומה לגבי חצילים? מה דעתכם על גרפיטי החצילים בחוצות תל אביב? האמת די חמוד וכרגע אני לא מכיר את המגרף. ניסיתי לברר קצת על חצילים והשוק שלהם בישראל אבל גם פה יצאתי חסה. תמיד ניתן להשתפר ובכל תחום. אגב מה דעתכם הכללית לגבי חצילים? יש לי מידע מאד סודי לגבי חצילים בסוריה, ומטעמי צנזורה אני מנוע מלשתף את הקוראים וסליחה. 

ארנולד והסיגריה

ארנולד מלך החצילים 
פעם בתל אביב של שנות השישים, השבעים ואפילו קצת מהשמונים היה אחד בשם ארנולד והיה לו אפילו שפם. ארנולד מלך החצילים והוא הארנולד הזה היה מפורסם כאחד המכין הרבה מאכלים עם חצילים ולא רק. ארנולד חצילים זה ממש חיבור הומוגני ואפילו הלחם מפעם והיום אומרים פיוז'ן. את ארנולד עצמו בכלל לא הכרתי ורק ראיתי אותו עם האוטו המיוחד ברחובות תל אביב ואפילו עם קוקו חמוד ומיוחד. את הבת היפה שלו עליסה כן הכרתי, ותמיד כשאני רואה סרטים מפעם עם בחורות יפות ושיער כזה מפעם ועל הצד, אני נזכר בעליסה ותמיד חשבתי שהיא יצאה מסרט אמריקאי עם מרלין מונרו ואפילו קצת ממרלן דיטריך. תזכרו שעליסה כותבים עם ע ואני ממשיך להתבלבל ומהיום אדע שעליסה זה כמו עליזה. מי זוכר את עליזה מזרחי 999. 
עליסה למדה איתי בתיכון ה' באותו מחזור ולא באותה כיתה, אבל בשל היותה חברה של גלי עציוני וגם של יעל אלכסנדרוני, אז גם אני נכנסתי באותה עיסקת חבילה ובמחיר משתלם למשתכן. זה לא היה פשוט, כי הם כולם למדו באותו בית ספר ובאותה שכונה ואני ממש לא. לעיתים מרחק של כמה רחובות פלוס צומת ואתה כבר לא בשכונה שלך. מי הראשון שאמר שהמזרח התיכון שכונה קשה? כל אחד בא מהבית שלו ומהשכונה שלו ויש כאלה הרוצים להתחלף. אני לא!

חברה מבית החינוך לילדי עובדים ע"ש א.ד. גורדון, תמיד הרגישו אחווה עם אידיאולוגיה חלוצית שהרימה להם את האף במקצת. הם תמיד שרו בעוצמה עם עיניים נוצצות ויעל אלכסנדרוני שחקנית הכדורסל ובכלל, נהגה להוסיף רפליקות בקטנה של מורים ומורות וככה למדתי גם אני על מורים מורמים מעם בשם מאיר נוי ועוד. אנחנו האחרים היינו כאילו נספחים, ועם השנים שכחנו, אבל כשאתה לא מגיע מאותו מקום אז תמיד רגשות נסתרים ואפילו קיפוח, צפים ועולים וזו כל התורה כולה של החברה בישראל. מה דעתכם על הקטע של כחלון עם הנעלים והילדים, מול יאיר לפיד שאגב גם למד בגורדון וגר ממש צמוד? אומרים שבישראל של פעם כולם היו חברים של כולם ואם לא חברים אז משפחה. רוצים דוגמאות? לא היום בבקשה ותשכחו כרגע מהפנקס האדום. 
פעם א.ד. גורדון היה ברחוב אדוארד ברנשטיין פינת לסל ויום אחד העבירו את השם לבית ספר אחר וזה במקרה המקום של בית ספרי מפעם ברחוב בן יהודה שפעם נקרא לדוגמא ע"ש הנרייטה סאלד. נראה לי שחילופי השמות האלה יוצרים זהויות לא ברורות. משהו בסגנון חצילים בטעם כבד ויש גם חמוציות בטעם גרנולה. נתן דונביץ' כותב בספרו על ארנולד ואני הכרתי גם את שירה הבת וגם את רוני הגבוה. 

נתן דונביץ' מקיוסק גזוז עד מסעדת שף ארנולד מלך החצילים
"ראשון הבולגרים שהעתיק את המטבח הבולגרי לצפון תל אביב היה ארנולד בניש. ב-1962 הקים בניש, עולה מבולגריה, את הפינה הבלקנית. ההתחלה היתה בדוכן לממכר מטעמי חצילים בנוסח הבלקן, שפתח בניש ליד כביש רוקח. אז היתה שם חוות הסוסים של גורדון. עם התפתחותה המהירה של העיר העביר גורדון את חוותו לכביש רוקח. בניש פתח ליד החווה את הדוכן שלו. הרוכבים באו לאכול אצל בניש. עד מהרה, התפרסם דוכנו של בניש במאכליו, ורבים החלו לנהור למקום במכונותיהם. הדוכן הפך למסעדה קטנה. 
בניש נסע לארצות הבלקן, קנה ריהוט, מפות וכלי מטבח, ושב לארץ. המסעדה הפכה ללהיט שנות השישים. ארנולד יצר מסעדה יוצאת דופן, ללא תפריטים. הוא עצמו נהג להסתובב בין השולחנות, להציע למסובים מנות שהכין באותו יום, לפי מצב רוחו. מנת הדגל היתה חציל נפוליאון-שלוש פרוסות חציל מטוגן, עם פרוסות גבינת עזים ורצועות סלמון מעושן ביניהן. ארנולד בניש הכתיר את עצמו למלך החצילים, ונסע במכונית שחורה שעל דופנותיה סמל בית ה"מלוכה" של בניש, ובטבורו חציל. "

אמא שלי, אבא ארנולד ועליסה הקטנה וגם השלט תסס במקום שיהיה המסעדה

נגיעות של עליסה
בקשתי מעליסה בניש לספר על אבא והבית וזה מה שקיבלתי. קוראים לזה נגיעות בקטנה.  
" קובי אני אדלה טעימות מזכרוני. אבא שלנו ארנולד נולד ברומניה להורים בולגרים, לאמו היו אינספרציות גרנדיוזיות עבורו ולכן בחרה עבורו שם כזה ספרותי אירופאי. ואכן שמו הלך לפניו בחייו ובמותו. הם חזרו לסופיה בולגריה ושם התחנך בתיכון איטלקי. את הסרטיפיקט לארץ קיבל בשנת 47. אמי שלי ממשפחת פינצי התאהבה בו בארץ, כי הרשים אותה שעם שמיכה אחת דקיקה ומינמום אמצעים, ידע לחיות בכל עונות השנה. כמרבית הבולגרים יושבו בשכונת עג'מי ביפו, עבד בתחנת דלק סונול בשדרות ירושלים וגם כפועל בנין. מאוחר יותר הרכיב מנורות והיה דקורטור של כרמל מזרחי בכל הארץ והחל בעצוב פנים של דירות. שם החל רוקם את חלומו לפתוח מסעדה בלקנית.
בשנת 1962 החל עם קיוסק במגרשי הטניס מכבי צפון בשדרות רוקח שבעבר בעבר היו ממש מחוץ לעיר. זה ממש מתחת לחפירות תל קסילה שבמוזיאון הארץ. אני זוכרת איך אמא ואני הינו נוסעות בשבת לבקרו עם אוטובוס תיירים יונייטד טורס. שם זרע בסנדויצים את יסודות הקולינריה (אשלח לך תמונה של הקיוסק) לימים הקיוסק הפך למסעדה גדולה עם פינת משחקים בחצר לילדים . במסעדה לא היה תפריט. הוא היה  מתיישב על כסא גבוה ומשחק את התפריט. 20 מיני חצילים מכל הסוגים. ברור שלא היה חומוס טחינה וגם לא ציפס, ובטח לא קטשופ. כפתיח הגיש לחם עם קוקטייל תבלינים: על צלחת עץ +2 צלוחיות שמן זית ובלסמי ותבחינים בלקנים. הכסאות היו קש קלוע שהביא בעצמו מיוון. הכסאות לא היו הכי נוחים בעולם ואולי כדי שיתפנה מהר יותר לאלו הממתינים. המפות והכלים הבלקנים הובאו מבולגריה. מי שעזר בעיצוב ובלוגו היה הדוד שלנו סמי בז'רנו (סאבין), צייר שנולד בבולגריה 1920 בוגר אקדמיה לאמנות יפה בסופיה,  ועלה לישראל ב-1966".

ארנולד של היום עם יואב בניש
יואב בניש האח הבוגר של עליסה יליד 1951 חי ונושם את המסעדה מהמון זמן. מאז שהיה ילד עבד עם אבא. משנת 1982 הוא זה שממשיך את ארנולד והיום גם הילדים שלו שם. 3 דורות ויואב אומר שיש פה התמכרות. יואב טוען להגנתו שהוא עצמו לא כזה בשלן כמו אבא, אבל זה לא מפריע לו לפנק ולענג את הסועדים השומרים אמונים הרבה שנים. יואב מספר שפעם זה היה קצת אחרת, והכוונה שהיו 4 מסעדות מובילות וארנולד היה אחד מהם שהפך את הירק הזה שנקרא חצילים לקטע ואפילו לשווקו במחירים של כבד אווז. היום יש בתל אביב אלפי בתי עסק לאוכל. מסעדות ומזנונים וכל מה שרק תחשוב. תחרות אינסופית והחזק שורד. אני מזמן הפנמתי שאוכל זה לא תמיד כל הסיפור ואמא שלנו תמיד אמרה שחשוב שתיהיה אווירה טובה. יואב בניש יודע לפנק ואני נורא אוהב את עליסה והנשיקות. ראיתי שם פרלמנט שמתכנס באופן קבוע עוד מהזמנים של אבא ארנולד שנפרד מאיתנו בשנת 2008. הגיל הממוצע נע סביב 90 ויש עוד כמה כאלה פרלמנטים של צעירים וצעירות הבאים בקביעות לארנולד החדש שהיום זה ברחוב שטרית 6 צמוד לחניון מגרשי הטניס. חניה חינם זה גם יתרון חזק. 
מסעדה עם מסורת של למעלה מיובל שנים שומרת המון היסטוריה וסיפורים. נכתבו על ארנולד ים של כתבות ואיזכורים. במשרד של יואב יש המון מזכרות מכל מיני אנשים שציירו, רשמו וכתבו. התמונה בה ארנולד מקבל את עיטור מסדר אבירי הגריל  La Chaîne des Rôtisseurs d'Israël - מסדר אבירי הגריל ישראל,  מזכירה לעליסה ויואב כמה הכנות והתרגשות ליוו את המעמד הזה, שהיה מכובד ודרש הרבה הכנות ועד הרגע האחרון לא ידעת מה ילד יום ומי יקבל ומי לא. טקסים ועיטורים, מדליות וגביעים יש בכל תחום בו יש חיים ותחרות. יש על הקיר במשרד של יואב הרבה מזכרות מפעם. קדישמן ומוישל'ה ברנשטיין הם רק הפתיח. תמונה אחרת מהמסעדה ובה רואים מזכרת אירופאית התלויה על קיר המסעדה הזכירה לעליסה שמישהו מהסועדים אמר לארנולד שהצלב בתמונה מפריע לו. ארנולד ענה לו שדלת הכניסה היא גם דלת היציאה. ארנולד הגיע מתרבות שמכבדת גם את האחר ובמיוחד שרעייתו גדלה אצל נזירות.
לא פעם אני נתקל בסועדים הבטוחים שבשביל הכסף של המנה שהם קנו הם גם קנו את המסעדן ומשפחתו. אני מצטער אבל כשאני בא לאכול מה שהכי מעניין אותי זה האוכל והאווירה וגם האקוסטיקה. מי יודע לעשות סלט חצילים כמו של אמא שלי?  


ארנולד רחוב שטרית 6 ליד מגרשי הטניס

הרבה זכרונות ומזכרות וגם מסדר אבירי הגריל

גלויה מהמסעדה עם כסאות הקש וגם ציור של סמי בז'רנו סבין


יום שישי, 17 ביוני 2016

רחל דבוסיס ונפש הבהמה

כיתה ז עם רחל דבוסיס וקנה כחול לבן

נאום הבהמות של עודד קוטלר ממשיך לעורר ולהסעיר. רבים מרגישים צורך לקחת חלק כלשהו בשיח העכשווי, כי יש נאומים המצליחים לגעת כמעט בכולם. אני הרבה יותר מתחבר לנאום הלוויתנים של חיים רמון שהיה לדעתי האנטיביוטיקה של ביבי אבל כשל בלשונו.
שמתי לב שבעלי חיים וילדים גונבים את ההצגה אפילו כשלא מבקשים מהם. אם עודד קוטלר היה מכיר את רחל דבוסיס המורה שלנו, אז יש מצב שנאום הבהמות שלו היה מקבל תוספת כלשהי. גם רחל דבוסיס הזכירה פה ושם בהמות, אבל אצלה זה היה עם עידון והסוואה. 

רחל דבוסיס לימדה אותי בבית הספר היסודי לדוגמא ע"ש הנרייטה סאלד בתל אביב. רחל דבוסיס הייתה המחנכת שלי ונדמה לי שאפילו שנה אחת שלמה. היה בה משהו מפחיד ואני לא יודע להגדירו במדויק. פחד מצליח להפחיד אנשים נורמטיבים. היה לה משהו מרתיע באזור העיניים אבל אני לא חותם על זה. זה היה בכיתה ז' ואולי יש לזה קשר לדברים שבהמשך. אני זוכר היטב את רחל דבוסיס ואפילו את שערה הכסוף עם השביל באמצע כאשר הצדדים מזכירים במידה מסוימת סלסול של קרן שפע. אני גם זוכר את לבושה, ונדמה לי שמעולם לא הגיעה במכנסיים לבית הספר, כי גם המורות האחרות לא עשו זאת ומעניין מתי מורות החלו ללבוש מכנסיים בבתי ספר בתל אביב. 
אני זוכר מרחל דבוסיס שלושה דברים על בטוח ואולי יותר, אבל כרגע רק שלושה.
רחל דבוסיס גרה ברחוב מזא"ה ואז כשהייתי בבית הספר היסודי, אני לא זוכר שמעולם הגעתי לשם, אבל עובדה שאני זוכר אותה מציינת את המקום הזה ואפילו את המושג מעונות עובדים. אז לא בטוח שהבנתי מה זה מעונות עובדים, למרות שגם לידנו ברחובות נחום, בן יהודה והירקון היו גם מעונות עובדים ואפילו המנהלת שלנו רחל אלפר גרה שם עד שהלכה לעולמה. ככה גם רחל קרוגליאק הסבתא של ליאור שליין. מעונות עובדים פרק תל אביבי חשוב ומעניין לדעתי וגם היום המקום הזה מנוהל בדרך מיוחדת ושונה.
רחל דבוסיס הייתה אשה נמרצת ואנרגטית ואני לא בטוח שיש לזה קשר לעובדה שלא נישאה מעולם. ככה גם רחל אלפר המנהלת ואין לי מושג למה, וגם לא בטוח ששווה להזכיר זאת אבל עובדה שכבר הזכרתי.
אני זוכר שרחל דבוסיס סיפרה לנו על מקום מרכזי בתל אביב שקוראים לו כיכר מגן דוד, שזה המקום המרכזי בתל אביב, עם שוק הכרמל רחוב המלך ג'ורג', שיינקין, נחלת בנימין ופעמיים אלנבי. 
היא גם הסבירה למה מגן דוד ואני עד היום מתקשה בהבנת צורות גיאומטריות, ובמיוחד כשבסוף זה לא בדיוק ככה. גם כאשר הסתכלתי על הכיכר הזו מנקודת מבט די גבוהה עדיין לא הפנמתי את נושא המגן דוד אבל תמיד ניתן לכווץ ולהרחיב צורות של מקומות. האם לכנרת יש צורה של כינור? נראה לי שהחדר הסגלגל של האיש השחור בבית הלבן גם מעורר תהיות. 
שלומי אשר צייר קטע מכיכר מגן דוד והיום בערב יש פתיחה של התערוכה שלו בגלריה דורית גור ביפו ואתם מוזמנים ותודה לאבנר אברהם אוצר התערוכה. 

כיכר מגן דוד של שלומי אשר

רחל דבוסיס ונפש הבהמה וגם שלושה אבטיחים
אני זוכר שרחל דבוסיס נהגה להשתמש הרבה בציטוט על הצדיק היודע את נפש בהמתו. לא בטוח שירדנו לסוף דעתה. תמיד אמרה זאת בסוג של רמיזה כאילו היא כבר מכירה את תלמידיה כלומר אותנו. תמיד גם נהגה להגיד במקום המילה בהמה את הצרוף המקודש יודע צדיק נפש ... שלוש נקודות. כשרצתה ממש להתפוצץ אמרה יודע צדיק נפש ... שלושה אבטיחים. כן שלושה אבטיחים ולא בטוח שזה קשור לעונות השנה ואם יש בכלל אבטיחים בשוק. 
פעם אחת שמעה רחל דבוסיס המחנכת שהייתה מסיבה של בנים ובנות ואפילו ריקודים. אין לי מושג מי סיפר לה על זה. אולי מישהו מההורים ואולי הייתה זו בת קול מיסתורית. רחל דבוסיס הייתה ממש נסערת כי ריקודים של בנים ובנות ואפילו צמודים בכיתה ז, זה דבר המצריך התערבות חינוכית. היא כנראה שכחה את עצמה ואפילו אותו ציטוט קסום נעלם ממנה. היא האדימה והייתה ממש מזועזעת מאותם ריקודי בנות ובנים ואני שמעתי אותה במו אוזני אומרת את המילים הבאות ובזו הלשון. "בנות זונות ובנים סרסורים". ככה שמעתי וככה אני זוכר את רחל דבוסיס צועקת והתסרוקת שלה עם השביל באמצע כאילו מול העיניים שלי וככה גם הצבע הטבעי עם האפור הכסוף. בפעם הבאה שמישהו אומר לכם יודע צדיק נפש בהמתו, תזכרו גם את השלוש נקודות והאבטיחים ואולי גם עוד משהו. 

יודע צדיק נפש בהמתו  מילון השפה העברית של רוני הפנר  
תיאור הומוריסטי של אדם המכיר את צפונות לבו של רעהו. הפסוק המקראי מדבר במקור על צער בעלי חיים - הצדיק מבין את הבהמה ומתחשב בה:  יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ; וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי (משלי יב י). נפש – המהות הפנימית של האדם (מחשבות, רגשות וכו'); רוח האדם (בניגוד לגוף הגשמי).

יום רביעי, 15 ביוני 2016

כמה ימים (שנים) נמשכה מלחמת ששת הימים?

June 6 at 10:24am
הייתי ילד כשפרצה מלחמת ששת הימים ואני זוכר כמה דברים ממש זניחים כי מלחמות לוקסוס לא משאירות טעם רע למי שלא סבל ואנחנו לא סבלנו. קצת אזעקות עם מקלט ושכנים בסוקולוב 93, פנסי מכוניות עם צבע כחול ואולי עוד משהו ששכחתי. כשהכל נגמר התחילה החגיגה שבעצם לא נגמרה ואולי מלחמת יום כיפור הרגיעה במשהו.
המון מזכרות ראווה בדמות אלבומי נצחון ונספחים הסתובבו בכל בית. אנשי הצבא הפכו לגיבורים ובכל המובנים. בהמשך חלק מהם יובילו את המדינה בכל מיני תפקידים והכל אולי בזכות או בשל אותה מלחמת ששת הימים. אנשי הצבא הפכו למעשה למנהלי המדינה והכל בשל ששת הימים ואין שום קשר לששת המיליונים. ישראל מדינה חזקה וחזקים יודעים לחגוג עם המון קישוטים. ספרים, גלויות, דגלים, תקליטים, שירים ובטוח שעוד הרבה. אני בקטע שלי ואפילו בנישה מעט מיסתורית.
הרבה מדליות פרטיות עם רבין, דיין, לוי אשכול ואולי גם אחרים הפכו ללהיט וברור שגם הכותל. אפילו מטבע ממלכתי מיוחד בשם הנצחון הונפק על ידי בנק ישראל בכסף ובזהב והכמויות היו היסטריות כי נצחון זה טוב וכולנו שייכים לעדר כזה או אחר. לעיתיים מובילים ולרוב מובלים.
אחד הסיפורים הפחות מוכרים של אותה מלחמה הוא הכסף שמדינת ישראל תיכננה להנפיק באותם אזורים שנכבשו ואולי רק שוחררו כי הכל זה נחלת אבות וקושאן מהתורה. כן מדינת ישראל הדפיסה כסף עבור אותם שטחים והיו כמה דוגמאות ואם אתם לא מאמינים לי אז יש כתבה נהדרת של צבי לביא בידיעות אחרונות YNET על השטרות הישראליים הגנוזים של עזה והגדה ושם יש פרוט נהדר. 

כסף צבאי או כסף של שטח כבוש אינו המצאה ישראלית ויש לו הרבה תקדימים ברחבי העולם המתחלק לכובשים, נכבשים וסתם. הכי טוב להיות בסתם. 
אני מעולם לא ראיתי את השטרות הללו וכל מה שאני יודע זה רק ממה שקראתי ושמעתי. שמועות זה חלק חשוב מכל דבר ובמיוחד בתחום שלנו שכולו דימיון, מחשבות וסיפורים. אחד הסיפורים היה שיש מישהו ואפילו VIP המחזיק בידו משהו מאז, למרות שכל השטרות והדוגמאות נאספו והושמדו מלבד אלו המצויים בבנק ישראל למזכרת. אפילו טענו שהמישהו הזה היה מאד מקורב ובסוד הדברים. לא היה שום אישוש לטענה ולשמועות יש חיים עצמאיים. פעם קראו לזה רב סרן שמועתי ומאז הוא קודם בדרגה.
יום אחד מגיע איש נחמד לחנות. הוא בערך בגילי ויותר גבוה ויותר מלא. יש לו אפילו כיפה ואופנוע והוא מכר לי כל מיני דברים שאביו אסף. לא היה שם דברים חריגים שראוי לציין. בסוף הסיפור הוא אומר לי שיש לו משהו הקשור לכסף שהיה מיועד לשטחים ואפילו הראה לי צילומים שחור לבן. זה היה מאד מפתיע. הוא הבטיח להגיע בעתיד עם הדברים שיש ברשותו ואפילו עמד בהבטחתו בניגוד למה שאולי חשבתם ותזכרו שגם לוי אשכול הבטיח מספר דברים וכששאלו אותו מה עם אותן הבטחות נהג לומר "אכן הבטחתי לפני הבחירות אבל לא הבטחתי לקיים.."



הבחור הגיע עם אלבום ובו דוגמיות מאותם שטרות שעד לאותו רגע לא ראיתי ואני לא מכיר מישהו מהאספנים שראה על אמת. התברר שכל מה שהיה לו אלו צילומי זירוקס פשוטים של שחור לבן. האכזבה הייתה משותפת.
הסיפור שלנו לא נגמר והנה פתאום מכיוון לא צפוי מגיעה ידיעה שחברת קדם מכירות פומביות מציעה למכירה שטר מיוחד ואפילו דוגמית specimen בחתימת האלוף עוזי נרקיס. אם אתם ספקנים אז בידקו במכירה 42 נובמבר 2014.
ידעתי שיהיו לזה קונים ויותר משניים אבל הופתעתי שזה השיג מחיר של אוטו קטן וחדש. בשקלים זה יצא יותר ממאה אלף ש"ח. אם חשבתם שיש קשר בין הסיפור של חברת קדם ולבחור שהיה אצלי אז אתם ממש טועים. נדמה לי שחברת קדם פירסמה בעבר מהו המקור של השטר הזה ובהמשך הדבר הזה צונזר ואולי רק נדמה לי.
מי אמר ששמועות זה שטויות?

אביהו בר נוסטלגיסט ללא גבולות


לאביהו היקר מזל טוב ליום הולדתך, בריאות, נחת, המשך יצירה בכל שתעשה וגם תודה.
הכרתי רק אביהו אחד בכל חיי וגם זה היה על הדרך וקראו לו אביהו שומכר והוא לא הכיר אותי. הבחור שגדול ממני, שיחק כדורסל במכבי וגם אתלט בסדר וגם הבן של תמר המיתולוגית והאח של ליאת היפה ועד היום לא הכרתי עוד אביהו עד שהגיע יום אחד בחור בשם אביהו בר והכל הודות לצוקרברג והפייסבוק.
אומנם נולדנו כמעט באותה שנה וגדלנו באותה סביבה ובכל זאת למעלה מ-50 שנה לא נפגשנו כי ככה זה עם המון אנשים ובכל העולם. מבחינתי רחוב אבן גבירול היווה גבול לא כתוב לשכונה של ילדותי. בהמשך הרחבנו אותה אבל רק באופן וירטואלי.

אביהו והאחים

אביהו בר הקים קבוצה בפייסבוק של ילידי 1959 צפון תל אביב. זוהי קבוצה סגורה כלומר צריך אישור כניסה ואין עלויות. אני יליד 58 ובכל זאת שם, וזה אומר שיש הקלות למי שרוצה להיות חבר ובסוף יש מי שמאשר זאת. עם הזמן הבנתי שזו הדרך הנכונה לנהל קבוצה עם משהו משותף. אביהו עושה זאת באופן רציף, סימפטי ומאד יעיל. בדרך כלל זה דברים משותפים ומענינים מהעבר, הווה וגם עתיד. פוליטיקה עכשווית ממש לא, ובטח לא שיווק מוצרים ושירותים.
אביהו על המשמר ועובדה שזה עובד נהדר לטעמי. אביהו מכיר את כולם ושולט בחומר וכל פעם אני תופס ת'ראש מן איפה הבחור דולה את מציאותיו המפתיעות בארכיונים שונים ומשונים. פעם אפילו שלח לי תמונות נהדרות של קרוב משפחה שהופתע בעצמו. אביהו בר נוסטלגיסט ללא גבולות. תמיד כשאני מבקש משהו יש מענה מהיר, יעיל ונהדר. כן ירבו ותודה.
את הקשר הראשון איתי, יצר אביהו והכל בשל אותה מרשתת ואחרי שהצטרפתי לקבוצה נפגשנו, אכלנו, צחקנו והמשכנו. לפני שבוע החלטתי שהגיעה השעה להצטרף למיפגשי החבורה הנערכים אחת לחודש פלוס באזור יהודה המכבי וליד תיכון עירוני ד' שם למדו חלק גדול מהחבורה. בשל עומס משתתפים הוחלט שמקום המפגש יהיה על הגג ביהודה המכבי 55, הבית של משפחת בלהוסקי ותחשבו שפעם אביהו בר היה בלהוסקי.

בית בלהוסקי 1956 יהודה המכבי 55 תל אביב

זה היה ביום שישי והגעתי לרחוב יהודה המכבי ממנו אני זוכר את רוסו מהאוכל וגם את המשפחה של סימה שאלתיאל וישר חשתי אווירה טובה ומשפחתית. כבר בכניסה לבית מפעם עם השלט והמדרגות כשמולך תלויות התמונות המשפחתיות שחור לבן ובאמצע ה-64 מדרגות בירכה אותי לשלום חם וסימפטי אמא אמיתית ואפילו של אביהו ומי צריך יותר מזה. הגעתי בלי אויר לגג המואר עם התצפית הנהדרת לעירוני ד' והסביבה הצפונבונית. מהבית של אביהו ניתן לגלוש לתוך בית הספר וזה אולי 3 דקות מדוד, ובכל זאת אביהו טוען שהיה מגיע באיחור קבוע.

הסבר כללי והכרת הנישומים —  רחוב יהודה המכבי‎.‎

על הגג ויש מרקיזה

היו גם משבים נעימים מכיוון אקירוב ולמרות שהכרתי שם רק את ענת דיאמנט-מנור, שלמדה איתי וגם גרה פעם משני צידי אבן גבירול, הרגשתי בבית.
היה יופי של ארוע למרות שניסו לדבר איתי על מטבעות, בולים ושטרות. תודה אביהו ויום הולדת מהנה ושמח.

ההורים חתן כלה


תמונה משפחתית

ברקע הרחוק אקירוב וממש מעבר לכביש עירוני ד' והחצר —  עירוני ד‎.‎

רחוב יהודה המכבי 55 בית בלהוסקי ויש ילדים קטנים

יום שני, 6 ביוני 2016

ירושלים של תל אביבי


את ירושלים הכרתי לראשונה בנסיעה עם משפחתי למרתף השואה בהר ציון. אני זוכר מזה משהו עמום למדי, וכשאני רואה את התמונות שחור לבן אני בטוח שאני לא מדמיין. דוד לרר ומשפחתו גרו ברחוב גדעון והיו כתובת מיוחדת עם הדרכה טובה. אחרי מלחמת ששת הימים נסענו כמו כולם לעיר העתיקה ולכותל המערבי. קנינו מעיל כבש אמיתי ולמדנו להוריד במחיר, בסוג של פטרונות מיוחדת. אם שילמת את מה שרצו ,אז נדמה לך שהעלבת את המוכר. האומנם? אומרים שהיו אז שטרות מנדט כמעט בחינם.
בתקופת הצבא הנסיעה לירושלים המושלגת בסיטרואן העולה ויורדת של רוני פארי עם ג'ורג' כהן, חרוטה לנצח. בהמשך הכרתי את אילנה, דני אוסטר ודני גלבוע ואני בטוח שהיו עוד כמה. גם הסיורים עם גבי ברקאי הארכאולוג שהבהיר לי "לא להגיד ש'בירושלים כבר הייתי', כי זה דומה לזה שילד אומר ש'ספר כבר יש לי! ". מאד שמחתי להכיר ולבקר את אודי קין ממושב אורה שנולד בירושלים ומכיר נהדר את עברה ואנשיה. לגבי בית"ר ירושלים לא מוכן לגעת אפילו במקל.
מי הירושלמי הכי אסלי? מיהו הירושלמי שלכם? למה הרבה ירושלמים יורדים למישור החוף? האם למצור הייתה משמעות בעיצוב הדמות הירושלמית? האם האריזה הירושלמית חונקת? האם נדמה לי שלעיתים שופצה הפאנורמה של ירושלים ונוקתה מצלב וסהר, לצורך הטבעת מדליות ציוניות?
ירושלים שלי
ירושלים שלי היא כזו השמורה לאלו הבאים אליה מהחוף והשפלה. סוג של עליה לרגל כשבסוף תמיד חוזרים. יש לי מעט מאד לילות ירושלמים. הדסה עין כרם זה סרט לסיפור אחר.
ירושלים שבראשי, עוצבה מ"בת ירושלים הקטנה", "מיכאל שלי", "בוסתן ספרדי", יוסי בנאי, ויהורם גאון במספר שירים וסיפורים מרמת השרון. כמובן שהיו עוד דברים אבל נדמה לי שזה העיקר. המטבעות והמדליות של ירושלים הוסיפו הרבה פרטים מסביב. נדמה לי שאת רוב הידוע לי על ירושלים, שאבתי מהמטבעות וספיחיהם. שבתאי המתיש גם בסיפור למרות שגם הוא ירד לתל אביב כי בירושלים עיר הקודש שלא כמו בעיר החופש, נגמרים לך האנשים שניתן למכור להם ביוקר ולקנות בזול. תערוכות הבולים והמטבעות בבירה גם.
מעטים מכירים את האספן הותיק והאלמוני בשם אבנר שנלקח לבית עולמו לא מכבר, שנולד בכפר עזה וחי ליד פתח תקוה. אבנר אסף מדליות בנושא ירושלים והשלום. אריזות לא מענינות אותו. יש לו מגוון עצום של ירושלים בצורות שונות. ירושלים ממש בראש שמחתו. גם אלצ'קו בקרמן אינו קוטל קנים בתחום.
ירושלים היום אולי מהווה את לב הקונפליקט על הארץ. לא אנסה לגעת בזה. במידה ובעיית ירושלים תיפתר, האם זה אומר שהכל פתיר?

ליד הבית של משפחת לרר רחוב גדעון 7 מונית ווקסהול 40-733.

יד קנדי מדליה של חברת שקל מהאוסף של אלכס בקרמן.

מבקרים ביד קנדי עם משפחת לרר. משמאל גברת ואדון לרר עם המסרטה וגם אמא ואני. השנה 1967 










יום שבת, 4 ביוני 2016

תיכון עירוני ה' שלי

עירוני ה' זה משהו בלתי נפרד ממני. נדמה לי שגם מהורי המנוחים ואפילו מבני משפחתי שרובם ממש בסדר. יש כאלה האומרים שיש אנשים שנתקעו בנקודת זמן מסוימת ומאז הם שם ולתמיד. בפלמ"ח לא הייתי ואפילו לא בהגנה ואולי עירוני ה' זה התחליף שלי. לעיתים נדמה לי שאני כאילו רוצה לעזוב את זה אבל העירוני ה' הזה לא רוצה לעזוב אותי. יש לי הרבה עדים המבינים שעם הבעיה הזו צריכים להתמודד כנראה ועד הסוף. אני בטוח שאני לא המקרה הכי קשה אבל בהחלט בין הקשים. כן תיכון עירוני ה אצלי יושב חזק ולנצח. 

1973 - 1977 שנים שהיוו נקודת מפנה בישראל. מלחמת יום כיפור ועד למהפך הפוליטי
הצטרפתי לעירוני ה' בשנת 1973. כ"ה שנים למדינת ישראל והמדינה חוגגת את חגיגות החצי יובל. יש אפילו סדרת מטבעות מזהב מאד מיוחדת. שלושה מטבעות זהב עם מגילת העצמאות בקופסת עץ זית מאד מהודרת. יש גם מדליה ממלכתית מפלטינה בפעם הראשונה במדינת ישראל . אז עסקי מטבעות היו רחוקים ממני מאד למרות שכל המדינה כמעט קנתה מטבעות ומדליות באמצעות החברה הממשלתית למטבעות ומדליות בע"מ. גם הבולים היו בשיא תפארתם. נדמה היה לנו וגם לאחרים שמצבנו מעולם לא היה טוב יותר.  הכל היה נפלא עד שפרצה מלחמת יום הכיפורים. בן גוריון הולך לעולמו. בגין הראשון מתקדם לראשות. משהו מתחיל לקרות בחברה הישראלית שיגיע לשיאו במהפך של 17 במאי 1977.
זוהי מסגרת הזמן שהוקצבה לי ולמחזור שלנו  בזמן שהותי במוסד החינוכי עירוני ה' בסוף רחוב בן יהודה. ד"ר לנדא היה שם תמיד.




מורים טובים  ותלמידים מצוינים
היו לנו מורים טובים וכנראה שהרבה למעלה מזה. לא אתחיל למנותם כי בטוח שאחטא ואחסיר. אני יודע שאני לוקח תורה וצידה לחיים  ממורי בית הספר הזה  ובמגוון תחומים. נשאר לי טעם של עוד ולתמיד. היו בעירוני ה' דמויות חינוכיות נהדרות לדעתי. את ערכן למדתי להעריך רק אחרי זמן. גם היום אני מלא תודה להרצלינה יגר המחנכת הכי בעולם. תמיד חשבתי שהיא חינכה אותנו 4 שנים. מסתבר שרק שנתיים וחבל לי על השנתיים החסרות. גם רמי כהן היה מורה מתחיל ומדהים. היום אחרי שעברו כמעט 40 שנה יש לנו קשר ואני תמיד נרגש לדבר ולהיפגש איתם. מינה רעייתי קצת צוחקת אבל לעיתים צחוק הוא גם סימן למבוכה ואפילו יש האומרים קינאה.  
מעולם לא הייתי התלמיד הכי מצטיין. כנראה שגם לא הכי הכי גרוע. מעולם גם לא הייתי בכיתת המחוננים. ברור שגם לא בזאת של החנונים. מגמה חברתית. בנים בנות, ספורט וחיי חברה מעניינים והרבה הורמונים שלא ידעו את מסלולם. אמרנו מגמה חברתית שזה אומר אנשים חברותיים וסוציאליים. גם ד"ר לנדא לא היה רופא וגם לא ד"ר מלצר. ידענו שמריו ליביו גאון. אז מה? ויורם גוטגלט, והד סלע? גם. בעירוני ה' היו הרבה גאונים. אני גאון מהסוף




מניפה אידיאולוגית מבני בגין ועד דב חנין
עירוני ה' היה מקום להכיל המון דעות וחשיבות פוליטיות. היו שם מהמחנה הלאומי הטהור ועד קומוניסטים זכים על שלל הגוונים. מבני בגין ועד דב חנין. האמצע היה רחב ומניפתי. היו גם ניפויי תלמידים. בדרך כלל על רקע משמעתי כמו גם קצת עיוני. מי שסברו שלא יעמוד במבחני הבגרות יאלץ לעלות כיתה אך לא בבית סיפרנו ה'. גישה קצת איך לומר בעדינות יתרה ובמחילה מתנשאת. יש הרבה מפורסמים שסיימו את בית ספרנו. חלקם מצוינים בויקיפדיה ואפילו בחיים עצמם. יש רופאים, משפטנים, פוליטיקאים, סופרים, עיתונאים, טייסים ואנשי צבא, מהנדסים, כלכלנים, אנשי עסקים ואפילו שני סוחרי מטבעות ובולים. המוטו "הצלחה מתחילה ב-ה' ", הגיע אחרינו.

קובי לידרמן למד ואפילו סיים לימודיו בעירוני ה' בשנים 1973 1977 עובד בחנות מטבעות בתל אביב וכותב דברים משונים בבלוג אישי. השורות שלעיל הן חלק מתוך פוסט בשם סליחה ד"ר לנדא.