יום ראשון, 18 בפברואר 2018

י"ג עיקרים שקרו אתמול

February 15   2018

1.על הבוקר מוקדם הבאתי לבן שלי סל מאמא שלו. אין כמו סל מאמא וברור שמדובר על מה שבתוך הסל. רק מי שהפסיק לקבל סלים מההורים יודע ומבין.
2.הגעתי לחנוק וראיתי שוטרים סוגרים את הרחוב מהקטע של בן יהודה אידלסון ועד אלי. הסיבה חפץ חשוד באוטובוס. ברור שלא קרה כלום אבל זה סוג של תזכורת, כמו גם תרגולת לשכונה הכללית של מזרח תיכון ישן ונפיץ.
3.הלכתי למרקפה וראיתי שכולם בסדר והחיים יפים וקרואסון זה לא הכל בחיים ויש גם גבינית וסנדביצ'ים.
4. ע. הגיע ולקח את המטבעות שהכנתי והכל באווירה נינוחה ושקטה. שמתי לב שאנשים רגועים מדברים בשקט וזה עושה טוב לאווירה הכללית ואמרנו שכסף זה לא הכל בחיים אבל עדיף שיהיה.
5. ב. דיבר איתי על מטבעות שיגיעו אליו בצהריים ושאל מה ניתן לקבל עבורם. אז ניסינו בשיחה בטלפון והבנתי שהכי עדיף תמונות בוואטסאפ ואכן 5 תמונות חוסכות לפחות 7 דקות שלמות ואי הבנות. חבל שלא ניתן לעשות שלום בוואטסאפ.
6. זאנה הגיעה עם מירון התינוק וקנתה מטבע לאיגור כי זה יום האהבה ואין בכלל נשים שאני מכיר שקונות מטבעות ובטח לא לבן הזוג. זאנה השוויצה עם מירון המתוק ואני עם תמונות של עלמה הנשמה.
7. חזי צילצל אלי וסיפר שכעת הוא בבית אבל היה הרבה זמן באיכילוב ושאני לא מתעניין. המנתח הערבי שטיפל בו במסירות מיוחדת הוא נוירוכירורג מעולה. מבחינתו זה הרבה יותר טוב מרופא לא ערבי. ברור שגם דיברנו על זה שהאשכנזים מנסים לפרמט את בני הארץ וברור שזה לא יעבוד ובסוף תגיע המהפכה האוניברסלית שפה יהיה מרכזה. אני הקשבתי וחזי דיבר ומפעם לפעם הרמתי לו להנחתה. אם לחזי יש מצב רוח טוב אז כייף לדבר איתו. זה נכון לגבי כל אחד.
8. צילצלו מהוצאת הספרים "קוראים", שמפיצה את ספרו החדש של יגאל ארקין, מזומן בזמן סיפורה של מדינה 70 שנות מטבע בישראל. התחילו להסביר לי ועניתי שאני אוחז בספר עצמו שהביא לי אלון מליס ובאדיבות המחבר עצמו ואין צורך בפגישה מקדימה ואני מבקש 10 עותקים בעברית וגם 10 באנגלית. שאלו איך אני משלם ועניתי איך שרוצים.

מזומן בזמן סיפורה של מדינה.
70 שנות מטבע בישראל. כתב יגאל ארקין.
צילם אפי שחק

9. מישהו צילצל לנייד שלי והזדהה בשם נתן פנץ. זה היה מעט מפתיע אבל מיד עניתי לו שנראה לי שהוא מצפת וקשור לכדורגלן מפעם שעשו לו אנדרטה ממתכת בכיכר ביפו. עורך דין פנץ היה די המום ורצה להגיע ולהראות לי בולים ועניתי לו שברבע לארבע זה בסדר כי בדיוק עכשיו אני יוצא לבחוץ.
10. קבעתי עם יואב איתמר בסינית שבשלום עליכם והגעתי לשם 5 דקות לפני הזמן. יואב הגיע בדיוק בשעה 2 וחצי וגם עם אוזניות גדולות. ציינה קורט מקום בסדר והאקוסטיקה הכי טובה באזור. אכלנו הכל וגם 2 כדורי גלידה לכל אחד. יואב אמר שהוא עובד על ספר משפחתי של משפחת שרון. לא אריאל כי אם 3 דורות של אדריכלים וברור שזה אחלה תל אביב ואפילו עירוני ה' קשור.
11. נתן פנץ הגיע אבל לא מצא חניה זמינה, אז ניגשתי לרכב שלו וראיתי את הבולים וכצפוי לא היה כלום כי אין כלום, אבל התחלנו לדבר ככה בפינה של רחוב טרומפלדור ולמדתי שהוא קרוי על שם אותו כדורגלן ולוחם האצ"ל. במקור הוא ומשפחתו מתל אביב ואפילו מרחוב סוקולוב 41. נתן לא התרגל לקור הצפתי. העבודה והלקוחות שם והוא בצפת מתחילת שנות השישים כי אביו החליט שתפקידו להיות חלק מייהוד הגליל. נתן הבטיח שיגיע אלי ונדבר בנחת למרות שדיברנו על כל אנשי צפת שהכרתי מלבד אבו מאזן. אני גם מאמין וגם מצפה.



נתן פנץ 1948-1917 כיכר ביפו פסל צבי גרא, 2002
מלוחמי האצ"ל* שנפלו במלחמת העצמאות בקרב לשחרור
יפו. נולד בבֶּלָרוּס, עלה לארץ–ישראל ב–1921 עם הוריו, למד
בגימנסיה הרצליה ואחר כך בנורדיה. שיחק כדורגל במכבי
תל–אביב, 1933-1939 ,ומ–1939 - בבית"ר תל–אביב.
והשתתף גם בתחרויות בין–לאומיות בנבחרת הארצית. עבד
בעיריית תל–אביב, היה פעיל באצ"ל ונפל בקרב כשבועיים
לפני הכרזת המדינה. ב–1990 החליטה בית"ר תל–אביב
לקרוא על שמו את בית הספר לכדורגל שלה.
מתוך מדריך הרחובות של עיריית תל אביב יפו

12. מרדכי מטבריה הגיע והבטחתי לו טרמפ לאוטובוס בחזרה. עברנו בכיכר אצל ב. ולקחתי המטבעות. הייתה פגישה בסדר ומרדכי אמר שב. איש מדהים ומיוחד וגם מרשים. לא אמרתי למרדכי שב. היה פעם טייס מיראז'. בדרך לאוטו ראיתי חנות ספרים עם לוגו ירוק. נכנסנו פנימה ורציתי לקנות את ספר הביכורים של הדס מזרחי בשם אולי אלד קשת. המוכרת פתחה עיניים. אחרי שעשתה ברור במחשב, הסבירה שסטימצקי לא מחזיקים את הספר. חבל אבל יש עוד מקומות.
13. מרדכי ירד בדרך נמיר ואני המשכתי הביתה עם וייז והגעתי. מיכלי בבית וזה יופי. שאלתי את מינה מה היא הכינה ליום האהבה והיא צחקה כי הקדמתי אותה בשאלה והיא עוד מחכה לפרחים מארועים קודמים. ראינו טלוויזיה והערכנו שביבי לא יישן בלילה. אני שאלתי אם היא חושבת שביבי עושה אהבה בזמנים האלה. מינה אמרה שלא נראה לה.

הגבאי מרוקן כל יום - וכל הזכויות שמורות ליאיר נחמני

Feb 18   2018



פעם מקבץ נדבות הגיע לעיירה רחוקה במסעו המקיף. הוא צבר סכום ממש בסדר ולא ידע היכן להחביאו מליסטים. הלך לרב המקומי וביקש עזרה. הרב הפנה אותו לגבאי הצדיק. הגבאי שמע את מקבץ הנדבות וראה כי יש לו ערמה מכובדת ולא קטנה. אמר לו "הנה יש פה אצלי צנצנת זכוכית. שפוך את הכסף פנימה וכל יום תוסיף את הפדיון עד שיהיה מלא" מקבץ הנדבות הכניס את כל שהיה לו והצנצנת הגדולה התמלאה כמעט עד הסוף. למחרת הוסיף וככה הוסיף כל יום. להפתעתו שם לב שכל יום מפלס הצנצנת הלך וירד. בסוף ניגש המקבץ לגבאי ושאל אותו ככה "תגיד כמה אני צריך להוסיף עד שלא ישאר שום דבר?..."

בס"ד קהל קדוש אנו חייבים לשפץ את בית הכנסת
תרומות תתקבלנה בברכה
הגבאי מרוקן כל יום את הקופה. 
רחוב יאיר שטרן


יום שלישי, 13 בפברואר 2018

אלו הם חיי בפלשתינה א"י / כתב יוסף שחם

February 11    2018

בימינו אלה כשהילדים משחקים ב"עץ או פלי", אני לא בטוח שהם יודעים בדיוק, במה מדובר ולאיזה מטבעות משוייכים הכינויים. אנחנו ילידי ארץ ישראל בעידן המנדט הבריטי, שיחקנו והימרנו במטבעות פלשתינה עם ענף הזית בצד האחד ופלשתינה א"י בצד השני. השחלנו למחרוזת חצאי גרושים עם חור והתפללנו שיום אחד יהיה לנו "שילינג" שלם מכסף (50 מיל). היו אלה ימים אחרים ורחוקים.


עץ או פלי. מטבעות 1 מיל פלשתינה (א"י)


מטבעות 5 מיל עם חור וחוט. חצי גרוש וגם תעריפה

על הויכוחים והמו"מ בין תושבי הארץ היהודים, הערבים ושלטון המנדט הבריטי עד לאישור נוסח הטקסט שהופיע לבסוף על הבולים המטבעות והשטרות, היטיב לספר רפי דביר - רפאל דבח בספרו המרשים והמיוחד בשם שטרות מועצת המטבע של פלשתינה (א"י) שראה אור במהדורה קטנה בעברית של 250 עותקים ממוספרים.



ספרו של רפאל דבח שטרות מועצת המטבע של פלשתינה (א"י) 
מהדורה של 250 עותקים. עותק 211

כל ילד, באותן שנים, אסף בולים. בולי המנדט הפשוטים והלא מרשימים היו בחזקתו של כל זאטוט מ-3 מיל ירוק עם קבר רחל, 5 מיל עם מגדל דוד ועד 500 מיל אדום עם טבריה וים כנרת. בול יקר זה נחשב לנדיר.

בולי חו"ל היו סיפור אחר. חליפת מכתבים, שלא כמו בימינו, הייתה נפוצה מאד. את הבולים "רחצו" במים מהמעטפות, יבשו בין דפי עיתון, רצוי "דבר", ואחר כך הדביקו במחברת, מעין אלבום בולים, בדבק קמח שהרס את הבולים. לכל ילד היו הבולים היקרים לליבו, הנחשבים ביותר היו המשולשים שאותם רכשנו בחנות

מטבעות 50 מיל מנדטורים. שילינג

חמישה ועשרה פונטים פלשתינאיים עם המגדל הלבן ברמלה

היו גם מעטים שאספו מטבעות. מטבעות המנדט הבריטי מיל, שני מיל ו5 מיל עם חור היו נפוצות ובהישג יד של כל ילד אבל הגרוש עם חור, 20 מיל, שלא לדבר על 50 מיל שכונה "שילינג" ואוצר קטן של 100 מיל היו מטבעות בעלות ערך כלכלי רב. שטרות הכסף מנייר שהן הן מושא האספנות האטרקטיבי ביותר של ימינו, נאספו כנראה, בידי אספנים בוגרים בודדים.


צילום מאה פונט פלשתינאיים (א"י) 1927 A000811 CANCELLED

פעם בשבוע קיבל כל ילד, אפילו בקיבוץ בו גדלתי, מטבע של מיל, או שני מיל ושלשל אותה בחרדת קודש לקופסה הכחולה של הקק"ל, כי כפי ששרנו אז, "את קופסא את קופסתנו, את גואלת אדמתנו."
באותן שנים, שנות מלחמת העולם השניה, הגיעו לארץ ניצולים משואת יהודי אירופה. אנחנו הילדים הצלחנו ל"שנורר" מאנשים אלה מטבעות מארצות רחוקות. זכורות לי היטב המטבעות העשויות ברזל, מארצות שונות באירופה, שיוצרו כך עקב המחסור בנחושת. את אוסף המטבעות שלי שכלל כ-100 פריטים אצרתי בקופסת פח של סיגריות פליירס. הקופסה רשרשה וקישקשה כמו שנאמר במקורותינו "איסטרא בלגינה קיש קיש קריא".
אינני זוכר מה עלה בגורלו של אוסף קטן זה, אך הוא היה הטריגר לאיסוף בשנים מאוחרות יותר.
שטרות הנייר המנדטורים החל מ-500 מיל, לירה, 5 לירות, 10 לירות, 50 לירות וכמובן 100 לירות היו "אוצר" של ממש. זכור לי שראיתי מספר פעמים גם שטרות של 50 לירות או פונט, כפי שנקראו אז. על קיומו של שטר 100 פונט נודע לי רק לפני כ-20 שנה.



פונט פלשתינאי (א"י) 1939 שטרות כסף הם מטבע חוקית לתשלום כל סכום שהוא
צילם אליעזר מורב

סיפור קטן יש לי על הפעם היחידה שהיה בחזקתי שטר כסף. סבא שלי שהיה איש דתי וחי ברחובות, מאד רצה שאשאר לישון בביתו. לילד הקיבוצניק מקבוצת שילר זו הייתה הקרבה רצינית. כדי לפתות אותי, הראה לי הסבא שטר סגול של 500 מיל והבטיח לתתו לי אם אמלא את רצונו. ביקשתי את התשלום מראש, מכווץ ומבוהל ,עם שטר 500 מיל מקופל טוב טוב ביד, שכבתי ער על ספה מחופה קטיפה אדומה, כשבחדר ריח חזק של בית יהודי, צחנת פתילית השבת וניחוח גפילטע פיש. כעבור כשעה נמלטתי משם עם השטר האחוז טוב טוב ביד, אל מיטת הברזל הסוכנותית, בבית הילדים בקבוצת שילר.


על ערכו הגדול של הכסף באותן שנים מעידים מעט פרטים שסיפרו לי הורי. בשנות ה30 המוקדמות הרוויחה אמי כפועלת קטיף תפוזים 10 גרוש ליום. אבי שהיה בעל מקצוע, נגר תיבות אריזה, הרוויח 30 גרוש ליום.
כאשר חיו הורי בתל אביב ב1933, היתה אמי עוזרת הבית של ליאו קויפמן, הוא הוא ליאו קדמן מיסד מוזיאון המטבעות. היא הרוויחה 3 לירות לחודש, מסכום זה שלחה לירה אחת למשפחתה בפולין. המשפחה בת 5 נפשות התקיימה מאותה לירה חודש ימים. פעם אחת נגנבה הלירה בעת המשלוח. היתה זו טרגדיה כלכלית של ממש. בביתו של קדמן נאסר על אימי להיכנס לחדר בו נשמר אוסף המטבעות העתיקות. היום מצוין מיקומו של בית קדמן, בשלט כחול של המועצה לשימור אתרים ברחוב של"ג 5 בתל אביב.



מטבעות מנדט באריזה לתיירים. 1, 2, 5, 10, 20, 50, 100 מיל 
צילם אליעזר מורב

נתונים אלה נותנים מושג על הערך הכלכלי הרב של מטבעות פלשתינה א"י. ב-1948 עם הקמת מדינת ישראל היתה הלירה הפלשתינאית שווה ל4$ של אמריקה. פועל חקלאי הרוויח לירה אחת ליום עבודה.
אספני בולים, היו אז לרוב. אספני מטבעות מעטים ואספני שטרות היו נדירים כמו השטרות עצמם. על אספן שטרות של אותם ימים, שנות ה40, אני רוצה לספר. כשראה איזה מכר שאני אוסף מטבעות, סיפר לי על אספן שטרות ומטבעות בקיבוץ השכן, נען. היה זה זאב גדול, שאכן היה נפיל של ממש. שלפתי מזכרוני את המידע ופניתי לארכיונאית של קיבוץ נען. היא הפנתה אותי לבני המשפחה וכך מספר מירון גל, בנו, על אביו האספן.
" אבי – זאב גדול (גרוס) עלה מגרמניה בשנת 1934 והגיע לקיבוץ נען. איני בטוח מה הניע אותו להיהפך לאספן של בולים, מטבעות ושטרות, אך ברגע שהחל בכך, עשה זאת כמו "יקה" טיפוסי. אלבומים מסודרים לכל נושא, רכישת קטלוגים של הארצות העיקריות, השארת מקום לפריטים שלא היו בידו והצבת מטרות להשיגן. יכולות כספיות לא היו בידו והדרך להשגת בולים ושטרות חסרים, הייתה על ידי איסוף בולי המנדט של פלשתינה, ניקויים וסידורם לפי סוגים, בקבוצות של 50 או 100. מצוייד בהרבה הלקטים כאלה, היה נוסע לתל אביב לחנויות הבולים המעטות שהיו אז ומשיג תמורתם בולים ושטרות שהיו חסרים לאוסף.
זאב גדול איש קיבוץ נען, אספן שטרות בשנות ה40

כבר בתור ילד הצטרפתי אליו לאיסוף, אני זוכר שלאבא היה ארון מיוחד, שהיה נפתח לשולחן עבודה עם מנורה, שם היה מבלה שעות רבות בסידור האוסף הגדול בן עשרות האלבומים.
בשנת 1960 כשעזב את הקיבוץ נמכר האוסף, כדי לסייע בפרנסת המשפחה", יהיו שורות אלה גלעד לזכרו של אספן שקדן משכבר הימים.
כשקמה מדינת ישראל ב 1948 והונפקו השטרות החדשים של בנק אנגלו פלשתינה, שמחו האנשים להחליף את הכסף הישן והבלוי בשטרות החדשים ביחס של אחד לאחד. לא זכור לי שמישהו העלה על דעתו לשמור שטרות מנדט. הפעם הבאה בה נתקלתי בשטרות אלה היתה לאחר מלחמת ששת הימים ב1967, בעת טיול בג'נין. ישבתי נינוח עם משפחתי בבית קפה, בחנות הסמוכה נמכרו מזכרות לתיירים. המוכר משך חוט ארוך ועליו היו תלויים עם אטבים, עשרות פונטים מנדטוריים בצבע ירוק. לא זכור לי שהיה ביקוש ל"סחורה" זו.
בשורות קצרות אלה נסיתי לדלות מזכרוני את היחס לשטרות הכסף המנדטורים ב-70 השנים האחרונות ,עד לימינו אלה בהן הם פריט לוהט, נדיר ומבוקש על ידי אספני השטרות בארץ ובארצות השכנות.

יום שני, 12 בפברואר 2018

בהזדמנות זו, שחיים גורי מת / כתב יוסף שחם מושב נטעים

February 1    2018

חיים גורי , באמת משורר וסופר חשוב ואישיות עם היסטוריה מרתקת, הלך לעולמו, יהי זכרו ברוך!
המדיה, על כל ענפיה, העניקה לו כבוד רב וסקרה את יצירתו ומהלך חייו לאורך ולרוחב בפירוט רב, כיאה לאישיות מיוחדת זו.
רציתי להאיר פן אחר בחייו ועל הפגישה האקראית, אך מעניינת, שהיתה לי במחיצתו.
חיים גורי היה אוהד כדורגל נלהב, סיפרו ששיחק בנבחרת בית הספר כדורי, בו למד בעלומיו. גם אני בעוונותי, הייתי נלהב אז, בשנת 1959, לספורט זה. לנבחרת ישראל, היתה אז עדנה, בנהולו של המאמן האגדי גיולה מנדי, זכתה הנבחרת, במספר נצחונות יפים.


באחד הימים בשנה זו, צעדתי ברחוב אבא הלל ברמת גן, עם אלפי אנשים נוספים, לאחד ממשחקי הנבחרת באצטדיון הלאומי, הרחוב המה אנשים, לפתע נעצרה על ידי מכונית והנוסע ליד הנהג קרא לי: "בוא הנה קצינצ'יק נוסעים לאיצטדיון" הייתי אז חייל במדים, מייד זיהיתי את חיים גורי, שהיה אז, אם אינני טועה עיתונאי בעיתון למרחב של אחדות העבודה, (היתה פעם מפלגה כזו).
התנועה היתה כבדה, הדרך עמוסה, מיד הסב גורי ראשו לאחור והחל להתפייט . התקופה היתה תקופת בחירות, אחת מאותן בחירות, בהן השאלה היתה האם מפא"י, בראשות בן גוריון, תזכה ב50 או ב45 מנדטים, תעמולת הבחירות היתה מבוססת אז על נייר, פתקים, עלונים, כרזות במאות ואלפים, כיסו את הלוחות, הקירות והתגוללו על הכביש, אומר לי גורי: " מה דעתך אם על כל הניירות האלה, יכתבו שירים, ספרים, מאמרים ? איך היינו נראים ?", שתקתי,מה כבר היה לי לומר נוכח הגיג עמוק שכזה.
המשכנו בנסיעה והוא ממשיך " אם היו מקימים רשימה לבחירות ובראשה רפי לוי, גלזר, חודורוב וסטלמך (כוכבי הנבחרת) איזה פייט הם היו נותנים למפא"י בבחירות" שתקתי ארוכות נוכח תובנה פוליטית ניצחת זו.
סוף סוף הגענו לאיצטדיון, ירדנו, הודיתי לו ולנהג הרכב, חיים גורי מתחיל להסתובב, מחטט בכיסים, בודק ברכב ולא מוצא את הכרטיס למשחק ואז אמרתי לו, "אם לא היית כל כך בעננים היית גם אתה נכנס למשחק" הסתובבתי והלכתי.


בית כנסת חללי צור על שם יורם סופי ז"ל ויששכר אהרוני ז"ל
שדרות ישראל גורי 1888-1965 ממנהיגי תנועת העבודה, 
חבר כנסת מראשיתה, חבר מועצת העירייה (ת"א) ואבא של חיים גורי ז"ל.


כתבה נוסטלגית של חיים גורי על כדורגל:




יום ראשון, 4 בפברואר 2018

המשקפת של בועז או דברים שרואים מאלנבי, לא רואים בברזיל

January 31, 2017
הסיפור הזה קרה די מזמן ואני לא מתועד כרונולוגית. כנראה לפני רצח רבין ואולי אפילו הרבה לפניו. זה גם היה כשבגרמניה שילמו במרקים גרמנים גדולים והיה גם מזרח וגם מערב גרמניה ואנחנו בקטע המערבי.
המשקפת של בעז הייתה מאד מיוחדת. די גדולה ומאד איכותית. ככה לפחות חשבתי אז. אופטיקה גרמנית תמיד הייתה מעולה ובכל התחומים. היה לה גם כיסוי עור מאד טוב ובצבע חום. גם רצועה שנוכל לשים על הצוואר. תיאור נוסף מיותר כי המשקפת עוד אצלי ואפילו באותו המצב. לא חושב שהשתמשתי בה יותר מתריסר פעמים. מי יודע מה עשו הסינים לאופטיקה ובכל העולם? אפשר לכתוב על גילגולה של זכוכית מגדלת ונקבל זווית מענינת על התעשיה הזו ומשקפות זה חלק מזה. ככה גם משקפיים.

המשקפת של בועז 

בועז היה הבעלים של המשקפת הזו. הוא מכר לי אותה אז בזמנו ובתל אביב והתשלום היה במרקים גרמנים ובמזומן. בעז היה טיפוס מיוחד. אני לא זוכר את שם משפחתו אבל זוכר אותו נהדר. בחור שהיה גדול ממני לפחות בעשור פלוס. בחור מאד חזק ושרירי עם שער שטני בהיר וארוך מאד. הוא לא עשה קוקו אבל בהחלט יכול היה ובקלות. סוג של שרירן ואפילו כאילו זמר רוק. תמיד עם משקפיים כהים של טייסים ובטוח שבועז לא היה טייס. מה היה עיסוקו של בעז? אני לא יודע, אבל בזמן שהכרתי אותו הוא היה הולך בטל וגם יושב בבתי קפה זו הגדרה סבירה ומטבעות מסתדר עם זה יופי. לא חושב שהתחתן מעולם ואולי ככה הכי עדיף. אגב השם בועז אמיתי לגמרי. יש מישהו אחד בתל אביב של היום שיודע על בועז פרטים נוספים וחבל שהוא לא מגיע יותר לחנוק כי הוא יודע שאשאל אותו הרבה שאלות לא נוחות וזה בכלל לא קשור לבועז. זה קשור לכל מיני רישומים שכאילו נעשו על ידי אוטו וליש אבל רק כאילו. אי אפשר להכריח אנשים בכוח להגיע לחנות מטבעות.
בועז נהג לשבת בבית הקפה של לושי מול בית הכנסת הגדול באלנבי והיום זה פורט סעיד. זו הייתה נקודת מיפגש לכל אנשי תחום המטבעות מדליות, בולים ובכלל. אם תרצו זו הבורסה בה נעשו עיסקאות קטנות וגדולות. בעז נהג לעשן ואפילו המון והנעליים שלו היו מעור שחור וגם עם שפיצים. תמיד היו לו אולרים וסכין עם קפיץ ואולי גם אגרופנים לקישוט. סוג של ערס אשכנזי וגם דיבור לא כזה אקדמאי. אני בטוח שידע ללכלך את הפה והמבטים שלו לעבר נשים לא הותירו ספק באשר לכוונותיו הטהורות והכי בולט היה הפתיל הקצר שלו. מילה לא מדויקת ופתיח לא מעודן דיו והבועז הזה היה כמו קפיץ ולך תדע לאן דברים יכולים להתפתח. מעולם לא ראיתי אותו בריב אמיתי, אבל הייתה לי תחושה שזה יכול להיגמר ממש רע.
יום אחד בועז הודיע לכולם שמספיק לו מכולם. גם מהמדינה ומאנשיה גם. זהו זה. ההורים שלו נפטרו לגמרי ובכסף של הדירה שלהם הוא מתכוון לעוף מפה לנצח. נמאס לו מהכל ובברזיל בטוח שיהיה לו יותר טוב. עם סכום הכסף של הדירה ימצא לו חיים טובים בברזיל וכדורגל ונשים זה בונוס. אני זוכר שלא היה מדובר על המון כסף ובכל זאת זה הספיק לו בשביל להגר מישראל. אז גם מכר לי את המשקפת שלו למרות שבאמזונס יש הרבה יותר מה לראות מאשר בירקון.
ידענו שבועז בברזיל והאמת שלאיש הוא לא היה חסר במיוחד בסביבה שאני מכיר. שכחנו לגמרי מבועז עד שיום אחד הגיע אלי מישהו יהודי מהאמזונס. מפה לשם דיברנו על ברזיל ואנשיה. האיש הכיר את הקהילה היהודית ממש טוב. גם את המכובדים וגם את אלה שפחות. עשירים ודלפונים. האיש רואה חשבון ורבים נהגו לתת לו לטפל להם בעניני עסקים ובכלל. אלינו הוא הגיע בשל אהבתו לישראל ואוספיה, מטבעות, שטרות ובכלל. סיפרנו לו על המשפחה שלנו בברזיל שפעם היינו בקשר אבל דברים משתנים והמרחק גם משפיע. אחרי דיבורי מטבעות, קרנבל, כדורגל ועוד הזכרתי את השם של בועז. מי יודע אולי הוא שמע עליו? ראיתי על פניו הבעה מיוחדת. בהמשך סיפר לי את שארע לאותו בועז שעזב את ישראל למען ברזיל. בועז גר באחת השכונות הלא מדהימות של סאו פאולו. ההשתלבות שלו בסביבה הייתה קשה. אין עבודה והיו לא מעט סיכסוכי שכנים וטיפוסים לא מזוהים. באחת הפעמים יצא בועז לעימות סכינים וחרבות מול אנשים שלא עשו חשבון. לא היה לו סיכוי כי היו מולו כמה מקומיים. השמועה אומרת שהם חתכו אותו לחתיכות קטנות קטנות ובהמשך זרקו את זה לדגי פיראניה ומבועז לא נשאר דבר. בעצם רק המשקפת.