כתב ישראל בורוכוב
אומרים על ברלין שבעבר ובהווה תמיד הייתה כך - עיר של ניגודים והפתעות - לטוב ולרע, לכלל וגם לפרט. לגבי, זה התברר כנכון ואף יותר מזה!
התלבטתי אם לכתוב על המקרה.
חבר חכם אמר לי פעם: ״אמת ניתנת להישמע״, כלומר ניתן לספר משהו אפילו גם אם הוא לא בהכרח פשוט לשמיעה ולידיעה, בתנאי רק שהיה.
אז הנה:
אחרי שהות של כבר שלושה ימים בברלין המושלגת - ימים שנמתחו ועצרו כמו מסטיק קפוא, אמר לי ידיד שכדאי שאבקר ברובע ה'מיטֶה' כי זה הרובע הנחשב.
בשלושת הימים שעברו מרגע שהגעתי לעיר, התארחתי ולנתי שם בסוג של קומונה חברתית.
לתקופת שהותי הוקצה לי שם שטח מצומצם. ברצועת הספגטי שנותרה בין הקיר למיטה, ערכתי בשורה עורפית את כל חפציי; תיק בגדים, ספרי הרכש מהדיוטי-פרי ולפטופ מחובר לרמקולים ששטח בסיסם בלבד הפחית מעשר משטח המחייה הכולל.
אני זוכר שהצפיפות הייתה חמורה וכל תנועה לא מחושבת מצידי הפעילה שם אפקט דומינו כזה או אחר.
אנשי הקומונה היו ממש חביבים –בחורים ובחורות חרוצים ושקטים. הייתה להם איזו אג׳נדה אקטיביסטית סדורה שעל אף התעניינותי לא הצלחתי להבין מה בדיוק פישרה. אולי בגלל האנגלית שלהם... או שלי!
כמו כולם גם אני גוייסתי לקחת חלק בתורנויות הבישול והנקיון.
כשהגיע תורי רציתי לחרוג ממתכוני תפוחי האדמה והנקניקיות שהוגשו שם.
בחרתי להכין מאכל פשוט וגם שיהיה משלנו. בישלתי סיר גדול של מרק עדשים עשיר. את העדשים, הכמון ושאר התבלינים מצאתי במכולת טורקית שגיליתי בסביבה.
הפלפל ששמו לי בשקית היה מזן שלא הכרתי.
שמחתי שהמרק זכה שם לשבחים מפה לפה. במהלך הארוחה נכנסו לחדר האוכל גם כמה ילדים קטנים. ההורים שכבר התבשמו מטעם המרק הריחני, עודדו ואפילו פיתו את הילדים לנסות את המאכל האקזוטי.
כשראיתי את כמויות המרק הנדיבות שנמזגו לצלחות הילדים נזכרתי שהנזיד האדום הזה הועיד לפורענויות כבר בתקופת התנ"ך.
כך או אחרת החוויה הקולינארית הסתיימה שם בבכי ילדים ממכת חריפות מזרחית.
מתחושת האשמה הרגשתי כמו ראש שוּם שרוצה לקפוץ ולהסתתר בתוך קערת ביצי קינדר.
מכל מקום כדי לאזן תחושות, צץ בי השד המקטרג ששאל במה בדיוק הסתאבו והתרברבו הסבא רבא של הילדים הרכים הללו באותן השנים האיומות ההן?
עצם עבודות הניקיון בקומונה לא היוו לי בעייה. אך בכל זאת בתור אחד שטס לכאן כל הדרך מיפו, איך לומר זאת? כשאני עטור בסינר מפלסטיק לא בדיוק הרגשתי כמו איזה מישהו שקורע את העיר בבילויים, כפי שחבריי בארץ היו משוכנעים שאני עושה כעת.
הביקור שערכתי ברובע המיטֶה אכן הזריק לי אווירת חו"ל במנה גדושה.
הרבה אור והדר ברחובות הרובע המדליק והמודלק הזה. מילא הרחובות, לִצפות בחלוצי ההיפסטרים הללו כמו שראיתי שם זה נגע כבר במקום חגיגי.
הרבה אנשים לבושים בהידור, מסורקים בקפידה פוסט אופנתית ומדברים תוך כדי ציחקוקים בשפה ובמנגינה שאיננה מוכרת לי. כולם נראו במצב רוח מרומם, יוצאים ונכנסים לבניינים מטופחים שמפיצים אורות עדינים ויוקרתיים.
היו שם גלריות לאומנות , אולם תיאטרון, חנויות מעוצבות בהן בגדי חמודות מוצגים בתנוחות יצירתיות, ובתי קפה עם מבואה מהודרת.
רוב האנשים שהסתובבו לא בהכרח הלכו בזוגות, הם התרועעו שם בעיקר בחבורות. הופתעתי לראות זאת דווקא בבירה הגרמנית כי כך בדיוק נוהגים לבלות בחבורות גם הצעירים בערים הגדולות בהודו.
להבדיל מהודו, כאן ברובע הברלינאי כולם נראו מכוונים למטרה ממוקדת -חלקם נעים בנחישות לתיאטרון, או לבתי קפה וחלקם נכנסים ויוצאים במרץ בשאר הכניסות שלא ברור לאן מובילות.
׳המיטה׳ הוא רובע שממוקם בחלקה המזרחי של ברלין.
בפעם שעברה שהייתי בברלין, תקופה קצרה לאחר שהעיר אוחדה מחדש. הזמינו אותנו לנגן שם בפסטיבל, המארחים הציעו סיבוב מודרך ברובעי העיר המחוברת.
ההבדל היה תהומי. נסענו בעיר המערבית ברחובות רחבים ומהודרים. פנינו בצומת ופתאום בבת אחת הבתים, הכבישים והכל נראה אפור ומפוייח. בתים מתקלפים, גשרי מתכת כבדים וכהים והכל מכוסה באובך לא נעים. כאילו נקלענו בטעות לאתר צילומים של סרט מתקופת המלחמה.
עכשיו... הכל נראה פה מחודש, זוהר ומצוחצח.
המעבר החריף מחיי הקומונה הסגפניים שחוויתי בימים האחרונים עוד הקצינו את אפקט התמונה הכמו מושלמת הזאת שנחשפתי אליה פתאום.
לא הצלחתי להבין מילה ממה שדיברו שם. כפליט קומונה גם לא הייתי מצוייד בהופעה ובלבוש תואם, ובכלל לא היה לי ברור איך ומה עושים שם.
כל זה נתן קצת תחושה כאילו איזה קיר זכוכית חוצץ ביני לבין כל מה שמסביבי.
למזלי לא הייתי רעב ולא צמא וגם לא במיוחד השתוקקתי לצפות עכשיו בהצגת תיאטרון בסגנון בווארי דווקא.
דבר אחד כן רציתי - בעצם נאלצתי. הייתי צריך להתרוקן. כמו שאומרים לעשות פיפי!
דרכה של תופעה גופנית זו שהיא עלולה לעיתים לתקוף בזמנים ממש לא מתאימים. בשלבים הראשונים ניסתי להתעלם, אך הדבר רק החמיר. סרקתי בעיניי כמה מבנים ולא זיהיתי משהו שנראה כמו - או מזכיר כניסה לשירותים.
הכל כאן שונה.
בארץ הייתי צועד בנחישות למפתנה של איזו מסעדה, מביט בתנועה נימוסית במלצר, ועל רקע מבטו הנוזף נכנס לשירותים. כאן חסר לי הקוד המקומי.
ניתן לחשוב שחוסר שייכות, עשוייה פרדוקסלית לאפשר גם חופש ממחוייבות למוסכמות. זהו שלי זה לא קרה!
סתם כך... להשתין להם בעסק? כאילו הגיע לכאן כל הדרך מישהו מישראל ו...
עכשיו האינסטינקט היפואי שלי פיזר את מבטיי לצפיית שטח לאיתור חצר חשוכה. הבטתי מסביב כשאני מרחיב את מעגלי הסריקה. כל הרובע היה מואר ורצוף מבנים שסביבם משוטט ציבור רב.
בקצה מרוחק בנוף הנשקף נדמה היה שאני מבחין באיזה קטע שנראה קצת חשוך. כאילו נחת איזה ענן כהה באמצע הכרך. חישוב מהיר והערכתי שמדובר במרחק של בערך עשרים דקות של הליכה.
בעודי מחשב סיכוי וכדאיות הבנתי שרצוי שלא אבזבז זמן ושאצא מייד לדרך.
באתי לטייל? אז אטייל לכוון ההוא ורק אשנה את מהירות ההליכה. אם אמצא בדרך איזו פינה חבויה או עיקול שיסתיר אותי לרגע מנחיל האנשים, אשלים שם את המשימה. ברור שאם אשאר כאן ואמשיך להתברבר... לא רוצה לחשוב להיכן זה יכול להוביל...
הבחנתי בבנין עם אנטנה מהבהבת שניצב בערך במחצית המרחק ביני לבין היעד. סימנתי אותו במבט על מנת שישמש לי לכוון וגם לאמדן זמן - כשאגיע לאנטנה אדע שעברתי חצי דרך.
'טיילתי' בהליכה מהירה. יותר נכון שעטתי לכוון הכתם האורבני האפלולי.
כשמיהרתי מדי, גופי זז במרץ ואגב כך טילטל את השלפוחית המבוהלת. ניסיתי להאיץ למירב המהירות שאיננה מהווה סיכון ליובש מכנסיי.
המצב החמיר, התחלתי להזיע! לא ברור אם מההליכה או ממאמץ התאפקות. ננעלתי על המסלול הישר ביותר לייעד. כבר לא טיילתי יותר ולא חיפשתי אתר אלטרנטיבי. כעבור חצי נצח חלפתי ליד האנטנה המהבהבת. עוד מאמץ ויש סיכוי שאגיע בשלום למחוז חפצי.
בשלב זה, כדי להקל, תרגלתי במרץ נשימות עומק שזכרתי מקורס הלידה (!) מלפני עשורים.
ניקר בי גם החשש שהכתם הכהה עלול להתברר סתם כטעות אופטית.
כשהקרבתי נוכחתי שאכן מדובר באיזור מאופל שנראה ממש שתול בלב הכרך הסואן.
באיזור הייעד צעדי היו כבר קטנים - ׳אין מרגיזין שלפוחית מאיימת בקרב שליטה׳.
היה שם מבנה ציבור מוקף גדר ובוטקה בקצה. פה כבר הרבה פחות מואר מהרחוב. מקצהו המרוחק של המבנה החל האיזור החשוך.
המשכתי במסלול עוקף סביב הגדר והגעתי לגן חשוך.
נעמדתי מייד כשגבי לכוון הבוטקה. הרגשתי איזה צורך לדייק ולייתר ביטחון הוספתי עוד כמה צעדים עד שהצל שלי גם הוא התפוגג והשאיר אותי ביחידות.
בעודי פותח במהירות את רוכסן מכנסי בפרצוף מעוות מהתאפקות, הצלחתי לראות בחשיכה ערוגת שיחים וסוג שלט לא ברור בגרמנית.
זהו – הָיידֶה יפוֹ היידה! יכולתי לשמוע כמעט את מחיאות הכפיים של הטבע מריעות בעוז. סופסוף חשתי את ההרגשה הנפלאה שמשחררת לחץ ודאגה עם צמרמורת ששוטפת לאורך גופי.
עמדתי שם עוד ועוד. מצב ההישרדות מתחלף עכשיו ומאפשר לכל שאר אבריי גופי המגוייסים לחזור לתיפקודם.
כשעיניי התרגלו לחשיכה, ראיתי לצד רגלי הימנית בליטה כהה על האדמה, מן אבן מכופפת אליפטית. בצד שמאל, קצת יותר נמוך, הבחנתי בעוד בליטה כזאת. התכופפתי מביט בסקרנות. נדמה שמשהו כתוב כאן... מה זה? וואוו אני מזהה אותיות! היי זה כתוב בעברית! מה?- לכל הרוחות... אני רואה נכון? זה נראה כמו מצבה ישנה! בעיניים פעורות אני מביט לצדדים ומבין שאני עומד כאן באיזה בית קברות יהודי עתיק.
הרגשתי איום! תחושת פחד ואשמה צורבת.
להתחרט עכשיו לא רלוונטי.
הצירוף הזה 'ברלין-יהודים-בית קברות', העלה גל רגש שחלקו גלוי וחלקו חבוי - ומה לכל הרוחות עושה כאן בכלל בית קברות יהודי בלב הרובע היוקרתי הזה?
ואפילו אם בשוגג, עצם העובדה שהטלתי במקום נורא שכזה...
לא... זה לא קורה לי!
כל עניין 'תחושת הזרות' הזאת שהשתלטה עלי ושלחה אותי בדרך ארוכה לקצה העיר, ההשתלשלות הזאת דמתה למהלך הזוי שתוכנן מראש ע"י כוח רשע דֶמוֹני.
מחשבות מסוייטות לא הרפו. אני שמחובר ומוקיר את מסורת ישראל, דווקא אני? בבית עלמין יהודי בארצו של הרייך השלישי?
הרגשתי מתגרה בזכרון כואב של עם שלם.
הפלגתי בספינת האשמה עד ששישה מיליון קטגורים הקמתי עלי!
שפשפתי את כפות ידי באדמה, מנסה למרק את מה שנדמה עכשיו כמוכתם לתמיד.
מוצף רגשות עמדתי וגופי החל אט אט לנוע כמו בתחינה, עמדתי שם והמשכתי להתנועע ולעמוד.
מהנענוע ומחד הפעמיות של המקרה, מעומק מה שהוליד המצב הבלתי אפשרי במקום הזה, התגנבה לתוכי לאט גם איזו תחושת זיכוך מפתיעה.
כל הדרך בחזרה לקומונה לא הניח לי צערם של הילדים שאכלו מהמרק החריף.
ולא ידעתי מה יותר; אם הלכתי בדרך מוארת למקום חשוך, או שהגעתי למקום מואר בדרך אפלולית.
סוף דבר -
כמה שנים אחר כך, בראשון בנובמבר 2013, בבוקר יום שישי אחד, עיינתי ב׳הארץ׳. בעמוד החדשות של העיתון קפץ משהו שהתכתב עם אותו מאורע שעדיין היה צץ לעיתים ובועט בתודעתי מה גם שהיה בתהליך איטי של הטמעה.
״מפקד הגסטפו היינריך מולר״ היה כתוב - ״שהיה ממתכנני הפתרון הסופי ומיוחסים לו את עשייתם בפועל של הדברים הנוראים ביותר במלחמה...
אותו מולר אגב היה בסוף המלחמה בבונקר בייחד עם היטלר בזמן שהפירר ירה בכלבים שלו והתאבד״
ואז ציטט ׳הארץ׳ מהעיתון ׳בילד׳ הגרמני:
״ההסטוריון פרופ׳ יוהנס טוכל הציג הוכחות מגובות בתעודות ואישורים על כך שמפקד הגסטפו הנ״ל היינריך מולר שהיה אחד הנאצים הסדיסטים והברוטאליים ביותר, התגלגל באופן לא ברור להקבר בקבר פשוט בבית העלמין היהודי ברובע ׳מיטה׳ שבברלין.
על פי התיעוד זוהתה גופתו בוודאות, הוא היה לבוש במדי גנרל נאצי ובכיסו תעודת השירות של ה-SS עם תמונתו״.
כתב ישראל בורוכוב
אומרים על ברלין שבעבר ובהווה תמיד הייתה כך - עיר של ניגודים והפתעות - לטוב ולרע, לכלל וגם לפרט. לגבי, זה התברר כנכון ואף יותר מזה!
התלבטתי אם לכתוב על המקרה.
חבר חכם אמר לי פעם: ״אמת ניתנת להישמע״, כלומר ניתן לספר משהו אפילו גם אם הוא לא בהכרח פשוט לשמיעה ולידיעה, בתנאי רק שהיה.
אז הנה:
אחרי שהות של כבר שלושה ימים בברלין המושלגת - ימים שנמתחו ועצרו כמו מסטיק קפוא, אמר לי ידיד שכדאי שאבקר ברובע ה'מיטֶה' כי זה הרובע הנחשב.
בשלושת הימים שעברו מרגע שהגעתי לעיר, התארחתי ולנתי שם בסוג של קומונה חברתית.
לתקופת שהותי הוקצה לי שם שטח מצומצם. ברצועת הספגטי שנותרה בין הקיר למיטה, ערכתי בשורה עורפית את כל חפציי; תיק בגדים, ספרי הרכש מהדיוטי-פרי ולפטופ מחובר לרמקולים ששטח בסיסם בלבד הפחית מעשר משטח המחייה הכולל.
אני זוכר שהצפיפות הייתה חמורה וכל תנועה לא מחושבת מצידי הפעילה שם אפקט דומינו כזה או אחר.
אנשי הקומונה היו ממש חביבים –בחורים ובחורות חרוצים ושקטים. הייתה להם איזו אג׳נדה אקטיביסטית סדורה שעל אף התעניינותי לא הצלחתי להבין מה בדיוק פישרה. אולי בגלל האנגלית שלהם... או שלי!
כמו כולם גם אני גוייסתי לקחת חלק בתורנויות הבישול והנקיון.
כשהגיע תורי רציתי לחרוג ממתכוני תפוחי האדמה והנקניקיות שהוגשו שם.
בחרתי להכין מאכל פשוט וגם שיהיה משלנו. בישלתי סיר גדול של מרק עדשים עשיר. את העדשים, הכמון ושאר התבלינים מצאתי במכולת טורקית שגיליתי בסביבה.
הפלפל ששמו לי בשקית היה מזן שלא הכרתי.
שמחתי שהמרק זכה שם לשבחים מפה לפה. במהלך הארוחה נכנסו לחדר האוכל גם כמה ילדים קטנים. ההורים שכבר התבשמו מטעם המרק הריחני, עודדו ואפילו פיתו את הילדים לנסות את המאכל האקזוטי.
כשראיתי את כמויות המרק הנדיבות שנמזגו לצלחות הילדים נזכרתי שהנזיד האדום הזה הועיד לפורענויות כבר בתקופת התנ"ך.
כך או אחרת החוויה הקולינארית הסתיימה שם בבכי ילדים ממכת חריפות מזרחית.
מתחושת האשמה הרגשתי כמו ראש שוּם שרוצה לקפוץ ולהסתתר בתוך קערת ביצי קינדר.
פה גרו
מכל מקום כדי לאזן תחושות, צץ בי השד המקטרג ששאל במה בדיוק הסתאבו והתרברבו הסבא רבא של הילדים הרכים הללו באותן השנים האיומות ההן?
עצם עבודות הניקיון בקומונה לא היוו לי בעייה. אך בכל זאת בתור אחד שטס לכאן כל הדרך מיפו, איך לומר זאת? כשאני עטור בסינר מפלסטיק לא בדיוק הרגשתי כמו איזה מישהו שקורע את העיר בבילויים, כפי שחבריי בארץ היו משוכנעים שאני עושה כעת.
הביקור שערכתי ברובע המיטֶה אכן הזריק לי אווירת חו"ל במנה גדושה.
הרבה אור והדר ברחובות הרובע המדליק והמודלק הזה. מילא הרחובות, לִצפות בחלוצי ההיפסטרים הללו כמו שראיתי שם זה נגע כבר במקום חגיגי.
מאז 1934 דמויות בדיל
הרבה אנשים לבושים בהידור, מסורקים בקפידה פוסט אופנתית ומדברים תוך כדי ציחקוקים בשפה ובמנגינה שאיננה מוכרת לי. כולם נראו במצב רוח מרומם, יוצאים ונכנסים לבניינים מטופחים שמפיצים אורות עדינים ויוקרתיים.
היו שם גלריות לאומנות , אולם תיאטרון, חנויות מעוצבות בהן בגדי חמודות מוצגים בתנוחות יצירתיות, ובתי קפה עם מבואה מהודרת.
רוב האנשים שהסתובבו לא בהכרח הלכו בזוגות, הם התרועעו שם בעיקר בחבורות. הופתעתי לראות זאת דווקא בבירה הגרמנית כי כך בדיוק נוהגים לבלות בחבורות גם הצעירים בערים הגדולות בהודו.
להבדיל מהודו, כאן ברובע הברלינאי כולם נראו מכוונים למטרה ממוקדת -חלקם נעים בנחישות לתיאטרון, או לבתי קפה וחלקם נכנסים ויוצאים במרץ בשאר הכניסות שלא ברור לאן מובילות.
פה קנו
׳המיטה׳ הוא רובע שממוקם בחלקה המזרחי של ברלין.
בפעם שעברה שהייתי בברלין, תקופה קצרה לאחר שהעיר אוחדה מחדש. הזמינו אותנו לנגן שם בפסטיבל, המארחים הציעו סיבוב מודרך ברובעי העיר המחוברת.
ההבדל היה תהומי. נסענו בעיר המערבית ברחובות רחבים ומהודרים. פנינו בצומת ופתאום בבת אחת הבתים, הכבישים והכל נראה אפור ומפוייח. בתים מתקלפים, גשרי מתכת כבדים וכהים והכל מכוסה באובך לא נעים. כאילו נקלענו בטעות לאתר צילומים של סרט מתקופת המלחמה.
עכשיו... הכל נראה פה מחודש, זוהר ומצוחצח.
המעבר החריף מחיי הקומונה הסגפניים שחוויתי בימים האחרונים עוד הקצינו את אפקט התמונה הכמו מושלמת הזאת שנחשפתי אליה פתאום.
לא הצלחתי להבין מילה ממה שדיברו שם. כפליט קומונה גם לא הייתי מצוייד בהופעה ובלבוש תואם, ובכלל לא היה לי ברור איך ומה עושים שם.
כל זה נתן קצת תחושה כאילו איזה קיר זכוכית חוצץ ביני לבין כל מה שמסביבי.
למזלי לא הייתי רעב ולא צמא וגם לא במיוחד השתוקקתי לצפות עכשיו בהצגת תיאטרון בסגנון בווארי דווקא.
דבר אחד כן רציתי - בעצם נאלצתי. הייתי צריך להתרוקן. כמו שאומרים לעשות פיפי!
דרכה של תופעה גופנית זו שהיא עלולה לעיתים לתקוף בזמנים ממש לא מתאימים. בשלבים הראשונים ניסתי להתעלם, אך הדבר רק החמיר. סרקתי בעיניי כמה מבנים ולא זיהיתי משהו שנראה כמו - או מזכיר כניסה לשירותים.
הכל כאן שונה.
בארץ הייתי צועד בנחישות למפתנה של איזו מסעדה, מביט בתנועה נימוסית במלצר, ועל רקע מבטו הנוזף נכנס לשירותים. כאן חסר לי הקוד המקומי.
ניתן לחשוב שחוסר שייכות, עשוייה פרדוקסלית לאפשר גם חופש ממחוייבות למוסכמות. זהו שלי זה לא קרה!
סתם כך... להשתין להם בעסק? כאילו הגיע לכאן כל הדרך מישהו מישראל ו...
עכשיו האינסטינקט היפואי שלי פיזר את מבטיי לצפיית שטח לאיתור חצר חשוכה. הבטתי מסביב כשאני מרחיב את מעגלי הסריקה. כל הרובע היה מואר ורצוף מבנים שסביבם משוטט ציבור רב.
בקצה מרוחק בנוף הנשקף נדמה היה שאני מבחין באיזה קטע שנראה קצת חשוך. כאילו נחת איזה ענן כהה באמצע הכרך. חישוב מהיר והערכתי שמדובר במרחק של בערך עשרים דקות של הליכה.
בעודי מחשב סיכוי וכדאיות הבנתי שרצוי שלא אבזבז זמן ושאצא מייד לדרך.
באתי לטייל? אז אטייל לכוון ההוא ורק אשנה את מהירות ההליכה. אם אמצא בדרך איזו פינה חבויה או עיקול שיסתיר אותי לרגע מנחיל האנשים, אשלים שם את המשימה. ברור שאם אשאר כאן ואמשיך להתברבר... לא רוצה לחשוב להיכן זה יכול להוביל...
הבחנתי בבנין עם אנטנה מהבהבת שניצב בערך במחצית המרחק ביני לבין היעד. סימנתי אותו במבט על מנת שישמש לי לכוון וגם לאמדן זמן - כשאגיע לאנטנה אדע שעברתי חצי דרך.
'טיילתי' בהליכה מהירה. יותר נכון שעטתי לכוון הכתם האורבני האפלולי.
כשמיהרתי מדי, גופי זז במרץ ואגב כך טילטל את השלפוחית המבוהלת. ניסיתי להאיץ למירב המהירות שאיננה מהווה סיכון ליובש מכנסיי.
המצב החמיר, התחלתי להזיע! לא ברור אם מההליכה או ממאמץ התאפקות. ננעלתי על המסלול הישר ביותר לייעד. כבר לא טיילתי יותר ולא חיפשתי אתר אלטרנטיבי. כעבור חצי נצח חלפתי ליד האנטנה המהבהבת. עוד מאמץ ויש סיכוי שאגיע בשלום למחוז חפצי.
בשלב זה, כדי להקל, תרגלתי במרץ נשימות עומק שזכרתי מקורס הלידה (!) מלפני עשורים.
ניקר בי גם החשש שהכתם הכהה עלול להתברר סתם כטעות אופטית.
כשהקרבתי נוכחתי שאכן מדובר באיזור מאופל שנראה ממש שתול בלב הכרך הסואן.
באיזור הייעד צעדי היו כבר קטנים - ׳אין מרגיזין שלפוחית מאיימת בקרב שליטה׳.
היה שם מבנה ציבור מוקף גדר ובוטקה בקצה. פה כבר הרבה פחות מואר מהרחוב. מקצהו המרוחק של המבנה החל האיזור החשוך.
המשכתי במסלול עוקף סביב הגדר והגעתי לגן חשוך.
נעמדתי מייד כשגבי לכוון הבוטקה. הרגשתי איזה צורך לדייק ולייתר ביטחון הוספתי עוד כמה צעדים עד שהצל שלי גם הוא התפוגג והשאיר אותי ביחידות.
בעודי פותח במהירות את רוכסן מכנסי בפרצוף מעוות מהתאפקות, הצלחתי לראות בחשיכה ערוגת שיחים וסוג שלט לא ברור בגרמנית.
זהו – הָיידֶה יפוֹ היידה! יכולתי לשמוע כמעט את מחיאות הכפיים של הטבע מריעות בעוז. סופסוף חשתי את ההרגשה הנפלאה שמשחררת לחץ ודאגה עם צמרמורת ששוטפת לאורך גופי.
עמדתי שם עוד ועוד. מצב ההישרדות מתחלף עכשיו ומאפשר לכל שאר אבריי גופי המגוייסים לחזור לתיפקודם.
כשעיניי התרגלו לחשיכה, ראיתי לצד רגלי הימנית בליטה כהה על האדמה, מן אבן מכופפת אליפטית. בצד שמאל, קצת יותר נמוך, הבחנתי בעוד בליטה כזאת. התכופפתי מביט בסקרנות. נדמה שמשהו כתוב כאן... מה זה? וואוו אני מזהה אותיות! היי זה כתוב בעברית! מה?- לכל הרוחות... אני רואה נכון? זה נראה כמו מצבה ישנה! בעיניים פעורות אני מביט לצדדים ומבין שאני עומד כאן באיזה בית קברות יהודי עתיק.
פה גרים לנצח
הרגשתי איום! תחושת פחד ואשמה צורבת.
להתחרט עכשיו לא רלוונטי.
הצירוף הזה 'ברלין-יהודים-בית קברות', העלה גל רגש שחלקו גלוי וחלקו חבוי - ומה לכל הרוחות עושה כאן בכלל בית קברות יהודי בלב הרובע היוקרתי הזה?
ואפילו אם בשוגג, עצם העובדה שהטלתי במקום נורא שכזה...
לא... זה לא קורה לי!
כל עניין 'תחושת הזרות' הזאת שהשתלטה עלי ושלחה אותי בדרך ארוכה לקצה העיר, ההשתלשלות הזאת דמתה למהלך הזוי שתוכנן מראש ע"י כוח רשע דֶמוֹני.
מחשבות מסוייטות לא הרפו. אני שמחובר ומוקיר את מסורת ישראל, דווקא אני? בבית עלמין יהודי בארצו של הרייך השלישי?
הרגשתי מתגרה בזכרון כואב של עם שלם.
הפלגתי בספינת האשמה עד ששישה מיליון קטגורים הקמתי עלי!
שפשפתי את כפות ידי באדמה, מנסה למרק את מה שנדמה עכשיו כמוכתם לתמיד.
מוצף רגשות עמדתי וגופי החל אט אט לנוע כמו בתחינה, עמדתי שם והמשכתי להתנועע ולעמוד.
מהנענוע ומחד הפעמיות של המקרה, מעומק מה שהוליד המצב הבלתי אפשרי במקום הזה, התגנבה לתוכי לאט גם איזו תחושת זיכוך מפתיעה.
כל הדרך בחזרה לקומונה לא הניח לי צערם של הילדים שאכלו מהמרק החריף.
ולא ידעתי מה יותר; אם הלכתי בדרך מוארת למקום חשוך, או שהגעתי למקום מואר בדרך אפלולית.
ברלין - אושוויץ
סוף דבר -
כמה שנים אחר כך, בראשון בנובמבר 2013, בבוקר יום שישי אחד, עיינתי ב׳הארץ׳. בעמוד החדשות של העיתון קפץ משהו שהתכתב עם אותו מאורע שעדיין היה צץ לעיתים ובועט בתודעתי מה גם שהיה בתהליך איטי של הטמעה.
״מפקד הגסטפו היינריך מולר״ היה כתוב - ״שהיה ממתכנני הפתרון הסופי ומיוחסים לו את עשייתם בפועל של הדברים הנוראים ביותר במלחמה...
אותו מולר אגב היה בסוף המלחמה בבונקר בייחד עם היטלר בזמן שהפירר ירה בכלבים שלו והתאבד״
ואז ציטט ׳הארץ׳ מהעיתון ׳בילד׳ הגרמני:
״ההסטוריון פרופ׳ יוהנס טוכל הציג הוכחות מגובות בתעודות ואישורים על כך שמפקד הגסטפו הנ״ל היינריך מולר שהיה אחד הנאצים הסדיסטים והברוטאליים ביותר, התגלגל באופן לא ברור להקבר בקבר פשוט בבית העלמין היהודי ברובע ׳מיטה׳ שבברלין.
על פי התיעוד זוהתה גופתו בוודאות, הוא היה לבוש במדי גנרל נאצי ובכיסו תעודת השירות של ה-SS עם תמונתו״.
כתב ישראל בורוכוב
כוון אחד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה