מדליה ממלכתית לזכר יהדות פולין 1989. מדליה ממלכתית עיצוב: נתן קרפ. גלף: תדהר דגן. מיטבעה: הכט. החברה הישראלית למטבעות ומדליות
הילד עם הפאות כתבה דנה גולדמן שחר
ורשה 1945
הרוסים מתקדמים והגרמנים נסוגים. המרד הפולני נגד הגרמנים דועך אך לפני שאלה נסוגים הם מענישים את העיר ורשה שמרדה בעונש כפול - הם הגלו את האוכלוסייה למחנות כפייה והרסו את העיר באופן שיטתי. עם להביורים הם עברו מרחוב לרחוב והפכו את העיר לתל חרבות עשן.
לאחר שהצבא האדום חצה את הגשרים ונכנס לגדה השנייה של הנהר ויסלה, העיר השוממת החלה לחזור לתחייה. המגורשים חזרו אל חורבות בתיהם. בני אדם התגוררו במרתפים ששרדו מתחת לבתים הרוסים, חפרו מאורות מתחת לאדמה, אספו חלקי רהיטים והבעירו מדורות כדי להתחמם ולבשל מזון. אמנם המלחמה הסתיימה, אבל הרעב לא חלף והוא המשיך להכות בתושבים גם כעת. גם הקור לא חלף. לא היה חשמל, לא אספקת מים או גז. אך משהו מפחיד עוד יותר מאלה שרר בעיר: אנרכיה גמורה. כאילו שהעולם חזר לתוהו נורא.
אני הייתי בת 12. היינו שלוש ילדות כאשר הגדולה בינינו הייתה בת 13.
תוהו נורא
גרנו במרתף שדלתו נעקרה אך הוא סיפק לנו קורת גג ומחסה מפני הקור. היו לנו שלושה מזרונים ממולאים בקש וגם אוצר שהיה מוחבא מתחת לערמת סמרטוטים – חצי שק תפוחי אדמה. היה לנו גם סיר לבישול, שימורי מזון ודלי. מצבנו היה טוב יחסית. קיימנו תורנות וכל בוקר אחת מאיתנו הייתה הולכת להביא מים מבור מים באחת החצרות, במרחק הליכה של כרבע שעה.
באותו הבוקר הגיע תורי להביא מים. מאחר שהיה עדיין קר מאוד, לבשתי את מעיל הפרווה הקצר ששלושתינו חלקנו. היה לי גם כובע צמר וצעיף.
הייתה שעת בוקר מוקדמת ואני פסעתי אל הבור. שער החצר העקור היה שעון על שארית קיר הרוס של אחד הבתים. ליד הבור עמדו כעשרה אנשים מכורבלים במיני לבוש משונים ובידיהם כלים ריקים, ממתינים לתורם לקנות מים. מסביב לבור התהווה משטח קרח חלק. ממש ליד הבור נחפרה גומה ובתוך הגומה, בשלולית בוץ חומה עמד גבר רחב כתפיים, במגפיים ובמעיל שהגיע עד ברכיו. הוא היה בעל המקום. פניו קשוחים וכל הופעתו אומרת עוצמה. רכושו כלל גם דלי עשוי פח וחבל ארוך. הוא עמד בפיסוק רגליים, היה משלשל את הדלי אל תוך הבור, דולה אותו בתנועות נמרצות מן העומק ומעמיד אותו על שרפרף עץ. הוא היה גובה תחילה את התשלום עבור המים ורק אחר כך מוזג אל הכלי של הלקוח שהיה בראש התור. פניו של הדולה היו סמוקות מהמאמץ וכפות ידיו היו מוגנות בכפפות עור פרווה. הפעולה התקיימה בדממה מוחלטת ומתוך סדר מופתי. כמעט בקצב של ריקוד נמזגו המים את תוך הכלים הריקים. אנשים נשאו את משאם בזהירות כדי לא להחליק על שכבת הקרח. הם היו פוסעים על השלג המלוכלך ונעלמים בפתח החצר. ככל שעבר הזמן, התווספו אנשים חדשים בסוף התור. רוב העומדים היו נשים ומעט גברים זקנים. חוץ ממני לא היו ילדים בתור, אולי בגלל השעה המוקדמת.
ילד יהודי עם פאות ארוכות
התור כולו נע בתנועה איטית קדימה באוויר המקפיא את הפנים. מעל היו פרוסים שמים אפורים כבדי עננים, האור היה עכור ושררה תחושת מועקה כללית. לפתע, במעבר הפרוץ שבפתח החצר הופיע מאי שם ילד. הוא היה צנום, עור פניו צהבהב, על ראשו כובע מצחייה שכיסה את מחצית פניו. הוא היה לבוש במעיל בצבע ירוק דהוי שכיסה את כתפיו הכפופות. ברכיו היו ערומות ועל רגליו הדקיקות נעל נעליים ענקיות. מתחת לכובעיו הסתלסלו שתי פאות ארוכות. ילד יהודי, בוורשה, אחרי המלחמה. הפאות השתלשלו לאורך רקותיו והגיעו כמעט עד כתפיו הכפופות. על רקע השלג המלוכלך שעליו פסע, הוא נראה כמו רוח רפאים.
האישה הראשונה שהבחינה בו נרתעה באימה. היא הצטלבה בתדהמה ושפתיה הפליטו: "מריה הקדושה, אם כל חי, רחמי". אחרי שניות מעטות נרתעה לאחור ונצמדה אל האישה שעמדה בסמוך לה. קריאת פליאה ותדהמה נפלטה מפיה: "אנשים ראו, זה יהודון קטן עם כובע ופאות!!".
יתר האנשים הפנו את ראשם כמתעוררים מתדהמה. רטט עבר בהם. אנשים העבירו את משקל גופם מרגל אל רגל, כפוחדים לאבד את שיווי משקלם. נשים אחדות הצטלבו. אחרות נאחזו בקרובות להן. בתוך הדממה המעיקה נשמעו קריאות: "הביטו וראו – יהודון חי!".
"אלוהים אדירים! רחם עלינו כי חטאנו", "רחמים, רחמים!... איך הוא נשאר חי?", "זה לא יכול להיות אמיתי...". היו עוד ועוד קריאות מתוך אימה, בוז, רחמים.
גבר אחד, זקן וכפוף במיוחד, בעל שפם ארוך קרא בקול מתחנן: "מריה הקדושה, אם כל חי, רחמיי עלינו ועליו...".
הילד פסע קדימה בצעדים מהססים ונעמד מול הקהל. הוא היה אחוז אימה. בידו קופסת שימורים ריקה וחבל קצר מחובר אליה. הוא לא הצטרף אל התור ועמד במרחק כמה פסיעות ממחלק המים, אינו מעז לזוז ועל פניו צפייה אטומה, כעין חוסר אונים נורא.
תפוחי אדמה תמורת מים
דולה המים לא פסק ממלאכתו וזירז את הניצב הראשון שבתור – "נו אז מה, נותר יהודי קטן בחיים בעיר הזאת... ועכשיו שלם את המגיע לי והסתלק...". האיש הוציא מכיס מעילו ארבעה תפוחי אדמה גדולים והעביר אותם לידיו של בעל המקום כתשלום. הלז זרק אותם אל שק שהיה מונח לידו.
האיש שמילאו את הדלי שלו הסתלק בשתיקה מהמקום. פוסע בזהירות, אך נחפז ככל יכולתו, כמי שבורח ממקום פורענות. האישה שאחריו הייתה לבושה במעיל אפור ונעליים על עקבים. על ראשה היה צעיף צמר אדום. הצעיף היה ארוך דיו כדי לעטוף את צווארה. הוא היה קשור על עורפה בקשר כפול ומסורבל. גם היא קיבלה את המים ושילמה את פדיון המים במעות. היא הרימה את הדלי שלה והתחילה לפסוע בזהירות לעבר הפתח הפרוץ של החצר, אך כאשר הגיעה אל מול הילד עם הפאות, היא סטתה מהשביל החרוט בתוך השלג ונעמדה במרחק צעד אחד מהילד, לקחה מידו את קופסת השימורים וטבלה אותה בדלי שלה. היא הושיטה לו את הקופסא כמעט מלאה ואמרה בשקט, כמעט בלחישה: "הנה לך גור כלבים אומלל שכמותך. רק תזהר לא ליפול בגלל הקרח. ועכשיו ס'תלק מכאן מהר ככול שאתה יכול".
הילד נשאר מולה כמשותק. האישה סובבה אותו כשפניו לעבר פתח היציאה מהחצר ודחפה אותו דחיפת עידוד קלה. הילד הסתובב כמו מריונטה, התחיל לצעוד בצעדים איטיים לעבר הפתח וכעבור שניות נעלם בין ההריסות. האישה מלמלה עוד משהו והתרחקה בראש מורכן, בוחנת את הקרקע שלפניה, נזהרת לא למעוד עם דלי המים הכבד על עקביה הגבוהים שלא נועדו להליכה בין שברי לבנים וזכוכית וגושי שלג מפשיר.
ואני? אני התקדמתי עד שהגיע תורי למלא את הכלי שאיתי וללא מילה השלכתי לידיו של בעל המקום ארבעה תפוחי אדמה.
גם אני הופתעתי לראות במו עיני ילד יהודי חי ועוד יותר ילד שפאותיו נחשפו לאור יום, בעוד שאני הצפנתי את יהדותי וניסיתי לנעול את סוד יהדותי, לא רק מאחרים, אלא רוב הזמן גם בפני עצמי. בצורה מכנית, כאילו לא בכוחותי אני, הרמתי את הדלי ובעצלתיים גיששתי את דרכי למחסה שלי – שם המתינו לבואי שתי הבנות האחרות. במתינות, מבלי לזרז את עצמי, עקפתי את המהמורות. משהו קרה לי בדרך, שוב לא הייתי צריכה להיחפז במסעי.
כנראה שהדרך בחזרה ארכה הרבה זמן. כאשר הגעתי לבסוף אל המקלט שלנו, קידמו אותי בנזיפה "למה התעכבת כל כך?, כבר התחלנו לדאוג שמא נפלת בדרך...".
אחת הילדות לקחה ממני את הדל ומזגה ממנו מים לתוך קומקום מפויח. המדורה כבר בערה מזמן. האש הפיצה אור אדמדם ורוטט חמימות נפלאה. קירבתי אל האש את ידי ופרסתי את אצבעותיי הקפואות. שתקתי. הייתי מבולבלת. רק בערב, לפני ששכבנו לישון, חלקתי עם הילדות קצת ממה שקרה לי באותו הבוקר. סיפרתי להן, שומרת על טון אדיש: "אתן לא תוכלנה להאמין למה שראיתי שם ליד הבאר. ראיתי במו עיניי ילד יהודי עם כובע מצחייה ועם פאות". דברי לא עוררו התעניינות מרובה אצל בנות דודתי הנוצריות ואחת מהבנות אמרה, כמעט בנזיפה: "את והרעיונות הדמיוניים שלך. מה פתאום ילד יהודי? ועוד עם פאות...". ואילו הבוגרת שבינינו פלטה פסקנית: "כבר לא נותרו בחיים ילדים יהודים בכל העיר הזאת...".
לא עניתי להן וה"חזיון" שראיתי ליד הבור נטמן במחסן השכחה ליד מחזות ומראות אחרים ששקעו אצלי, מיועדים להכחדה.
אך הילד היהודי עם הפאות הארוכות והאישה בצעיף אדום סירבו להיכחד. במשך שבועות וחודשים שניהם שבו לבקר אותי בחלומות הטובים ובסיוטי הלילה. האישה והילד צפו שוב ושוב ועלו עטופי סחבות צבעוניות, על רקע ההריסות, האור העכור והדממה המעיקה.
האודם של צעיף האישה ההיא סירב להישכח במשך השנים שחלפו מאז.
אור שחר מספר על אימו דנה גולדמן שחר
"אמא נולדה כנראה ב-1935 בוורשה, דנה לבית גולדמן, אחות קטנה ליוליאן-יולק. משפחה יהודית חילונית עם הורים אקדמאים - האמא עבדה כעורכת דין עד ללידת הילדים והאבא עבד בסוכנות ביטוח גדולה. הייתה להם דירה מרווחת [בעיניים של ילדה] בוורשה ודירת נופש בכפר שהיום הוא בפרוורי וורשה. דנה גדלה ולמדה בבית שהיה תמיד מלא בקרובי משפחה משני הצדדים של ההורים והייתה מוקפת אהבה. בחשבון שעשינו פעם היו במשפחה המורחבת למעלה מ-70 איש. את השואה שרדו שניים - יוליאן ודנה. בן דוד אחד הגיע לארה"ב לפני השואה ובת דודה מדרגה שניה ואמה ברחו לרוסיה וניצלו.
סיפורם של יוליאן ודנה בתקופת המלחמה מורכב. לנה קיכלר מאתרת אותם ובסופו של דבר עולים ארצה באוניה אקסודוס".
הילדים של לנה קיכלר באירופה
סבתי אני מתגעגעת אליך המון
השבמחקרק עכשיו אחרי שגדלתי אני מבינה.
אומרים שהזמן מרפא הכל אבל אני מרגישה כאילו יש לי חור בחזה.
אני כלכך רוצה שתהי פה שזה כואב, יש לי כל כך הרבה מה לספר לך אבל מספיק לי רק עוד חיבוק אחד.
אני אוהבת אותך המון וסליחה שלא ביקרתי אותך בבית החולים