קובי שלום! דברים אלה העלתי לזכר "אחותי" שרה דוד
ז"ל ניצולת השואה, אחת מ"מאה ילדים שלי" של לנה קיכלר. מילדות בצל
השואה, להתערות מוצלחת בישראל ומהלך חיים המתחיל בקבוצת שילר ונמשך בהצלחה בהקמת
משפחה ומגורים בחיפה, נשר וכרמיאל.
רחוב לנה קיכלר-זילברמן 1910-1987
מחנכת "אם מאה הילדים" ששרדו מהשואה בפולין
שרה נולדה בעת מלחמת העולם השניה ברוסיה, לשם נמלטה משפחתה מפולין,
היה זה, כנראה, ב1943, אמה רוזה הוניגסמן, כמו עשרות אלפי פליטים יהודים אחרים,
מילטה נפשה מפחד הגרמנים שכבשו בספטמבר 1939 חלק גדול מפולין, בזה לא תמו הנדודים,
ביוני 1941, התקיפו הגרמנים את רוסיה, כבשו חלקים גדולים מרוסיה האירופית וגרמו
לפליטים לברוח מזרחה לחלקה האסייתי של בריה"מ, שם באחת מאותן ארצות נולדה
שרה, על אביה וגורלו איני יודע מאומה.
עם תום המלחמה עת נכבשה ברלין, בראשית מאי 1945, נקבע יום הנצחון
ל8 במאי, הוכרזה על ידי הרוסים רפטריאציה, כלומר כל פליט הורשה לחזור לארץ מוצאו
והיו מיליונים כאלה ברוסיה. אמה של שרה עם התינוקת חזרו לפולין ששוחררה על ידי
הרוסים בינואר 1945. בפולין חיו, לפני המלחמה 3 מיליון יהודים, רובם הושמדו על ידי
הגרמנים, שארית הפליטה, החלה להתארגן ובין שאר המוסדות הוקמו בתי יתומים לאלפי
הילדים היתומים היהודיים, שהוריהם נספו והם נותרו לבדם לגורלם. אחד מאותם מוסדות,
הוקם על ידי המחנכת לנה קיכלר, את תולדות אותו
מוסד אפשר לקרוא בספר "מאה ילדים שלי" שכתבה לנה קיכלר בשנות ה50.
שרה עם לנה קיכלר
החיים בפולין ההרוסה היו, כנראה, קשים אמה של שרה חלתה ונפטרה, את
היתומה הקטנה, בת שנתיים או שלש העבירו הארגונים היהודיים למוסד של לנה קיכלר שעבר
לדרום פולין, לאיזור זקופנה בהרי הקרפטים הפולנים. ב1946 החלו אנטישמים פולניים
להתנכל לפליטים היהודיים ששבו לבתיהם בפולין מכל רחבי אירופה התחוללו פוגרמים של
פולנים כנגד שרידי השואה היהודיים, הפוגרומ המזעזע ביותר התרחש בקיילצה במרכז
פולין, נרצחו בו כ70 יהודים, פליטי שואה. לנה קיכלר הבינה כי מסוכן להשאר בפולין
וכל בית היתומים הוברח דרך צ'כיה והגיע לפריז בצרפת. בפריז התמקם בית היתומים
בפרבר בלוויל, לשם אחזקתו הוקם בארצות הברית ארגון שתמך במוסד בצרפת ואח"כ
בקבוצת שילר בישראל.
לאחר הקמת המדינה ב1948 התכוננה לנה קיכלר להעלות את כל המוסד לישראל,
זה קרה ב1949, לאחר שהות קצרה במוסד אונים בכפר- סבא, הגיעו הילדים לקבוצת שילר,
יש לציין כי רק הילדים עד גיל 14 הגיעו לקבוצה, הבוגרים יותר נשלחו למקומות אחרים.
הקליטה בקבוצת שילר
זכור לי היטב בואם של "ילדי לנה" כך כונו הילדים על
ידינו ילדי הקיבוץ, הם ירדו בחשש מן האוטובוסים, כמה מהבוגרים יותר, פרטו על
מנדולינות, כנראה כדי להסוות את המבוכה, כמה מהקטנים יותר בני 5 נישאו על הידיים,
אנחנו הקיבוצניקים הסתכלנו עליהם בסקרנות. האמת, הכינו אותנו וביקשו שנקרב אותם
אלינו וכל אחד יתידד עם אחד מהעולים החדשים ויזמין אותו לביתו, אני שהייתי בן 11
התחלתי להתידד עם כמה מהבנים בני גילי, כדי לבחור לי חבר, הם כולם הגיעו עם שמות
פולניים, יאצק, יורק, שימק, אלקס אבל היו להם גם שמות יהודיים בהם התחלנו להשתמש
לאט לאט.
כך חלפו שבוע שבועיים ואז יום אחד אומרת לי אמי צילה, תפסיק לחפש
לך חבר להביאו אלינו, אני כבר מצאתי, ראיתי ילדה קטנה ישנה, יש לה שיער ג'ינג'י
היא מצאה חן בעיני ואני רוצה לקחת אותה אלינו, חשוב לזכור שאנו היינו 3 בנים משה
יליד 1934, יוסי יליד 1938 וישי יליד 1945, אמא שלי צילה תמיד דמיינה שתהיה לה בת,
ולכן ניצלה את ההזדמנות ומצאה לה בת מן המוכן. כך הצטרפה שרה למשפחתנו, בקיבוץ
דיברו על אימוץ, אך למעשה לא היה זה אימוץ חוקי, אל צירוף היתומים הקטנים למשפחות.
הילדים בקבוצת שילר מימין מירים ,
חנה , שרה ,יאצק , ז'יגה ויורק
היה זה צעד זהיר ונבון מאד כי בשנים הראשונות היו כמה מקרים
שהורים, שרידי שואה, איתרו את ילדיהם בקבוצת שילר ובאו לקחת אותם אליהם, אלה היו
פגישות מרגשות מאד, אני זוכר נער אחד בשם אברהם, רומק, שגר איתי בחדר, אותר על ידי
אביו שבא ולקח אותו לצ'ילה הרחוקה ומשם הוא שלח לנו מכתבים.
שרה נקלטה במשפחה ובקבוצה והחלה ללמוד בבית הספר, כבר בשנים
הראשונות, היא התקשתה בלימודים והסוכנות היהודית, עלית הנוער, שהילדים העולים, היו
באחריותם, החליטו להעביר אותה למוסד חינוכי אחר, אני לא זוכר באיזו כיתה היא היתה
, אבל היא הועברה למוסד של עלית הנוער בקריית עמל ליד טבעון, בחופשות היא היתה
חוזרת אלינו לקבוצת שילר וגם אנחנו ביקרנו אותה שם בקרית עמל. היא למדה שם 6 או 7
שנים, עם התבגרותה חזרה לקבוצת שילר, שרה התגייסה לצה"ל ובמסגרת הנח"ל
שרתה בקיבוץ חקוק ליד הכנרת כשנה או שנה וחצי, זה היה בתחילת שנות ה60 ,אני הייתי
אז משוחרר טרי מצה"ל, עדיין בקבוצת שילר ודאגתי שאמי או אני בעצמי נשלח לה
חבילות, כפי שהיה נהוג אז, לשלוח לחיילים בצבא. כאשר השתחררה שרה מצה"ל שבה
לקבוצת שילר ועבדה בעבודות שונות, טיפול בילדים, מטבח וחדר אוכל וכו'. היא לא
הרגישה טוב בקבוצה, כי הניתוק בן 6 או 7 שנים הרחיק אותה מבנות גילה.
כאן נכנס לתמונה השדכן החובב, יעקב פוגל, משפחת פוגל הגיעה לקבוצה
ב1957 עם מה שנקרא עלית גומולקה, ראש ממשלת פולין שדחק ביהודים לעזוב את פולין
ואכן אלפי יהודים עלו אז לישראל. פוגל זה עבד במטבח ושם הכיר את שרה, הוא הציע לה
להכיר לה את שמואל, רווק מבני משפחתו שהתגורר בחיפה, אולי הורי, צילה ואברהם ידעו
מכל הסיפור, אני לא ידעתי משום כלום, יום אחד הגעתי לבית הורי ושם נלחש לי
"השידך של שרה הגיע והם משוחחים בבית" מרוב תדהמה התיישבתי, נפלתי על
הספה שהייתה שם ושברתי אותה לשתיים!
עוד באותו ערב, כך לחשה הרכילות הקיבוצית, הם נראו מטיילים בשדה
האספסת, אתר רומנטי ידוע ומוכר, כעבור כמה חודשים, נערכה חתונה בבית התרבות ושרה
עברה למשפחתה החדשה, במושבה הגרמנית בחיפה תחתית. במצב חדש זה החלה מסכת התכתבות
בה דיווחה שרה לאמי צילה, על כל שינוי קטן בחייה החדשים, רכישת מקרר, מכונת כביסה,
הריון ראשון, ילדה, ילד עוד ילדה, הקשר היה במכתבים, אני עוד זוכר את כתב ידה
העגול המסודר של שרה. ביקרנו כמה פעמים בדירתם של שמואל ושרה בחיפה, שהייתה חלק
מחמולה גדולה משפחתית וחמה, נוכחנו ששרה מאושרת, אחרי הרבה גילגולים ומסכת חיים
לגמרי לא קלה, היא מצאה את מקומה.
הוזמנו גם לאירועים, ימי הולדת, בר מצוה, חתונות, בתחילה יחד עם
אבי אברהם, לאחר פטירתו ב-1979 המשכתי לנסוע עם אמי עד פטירתה ב-1987. המשפחה עברה
לנשר, ביקרנו גם שם, למספר אירועים משפחתיים בקבוצת שילר, הגיעה שרה עם הילדים,
כאשר עברה שרה לכרמיאל ביקרנו אחי ישי ואני, גם בכרמיאל, שמרתי על קשר וכל פסח או
ראש השנה, היינו מדברים בטלפון, בקיץ האחרון, ביקרתי בכרמיאל, ניסיתי ליצור קשר
ולדבר, לא היתה תשובה, בראש השנה ניסיתי שוב, אין מענה! הבנתי שמשהו דרסטי קורה,
אך לא היה לי אמצעי קשר, כך זה נמשך עד הטלפון של שלמה שהזמין אותי להלוויתה של
שרה בכרמיאל. תמה מסכת חיים כואבת בראשיתה, מרפאה ומנחמת בהמשך הדרך ומוצלחת
ומאושרת עד הסוף שאין ממנו חזרה.
העליתי את הזכרונות האלה, להם אצרף
מספר תמונות ואת הספר של לנה קיכלר "מאה ילדים שלי" למען בני המשפחה,
הילדים הנכדים והנינים של שרה ושמואל, כד שלא ישכח פרק חיים שלם שהיה ואיננו.
יוסף שחם, שטיניג פברואר 2016
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה