יום ראשון, 19 באוקטובר 2014

השכונה שלנו

הגבולות של השכונה שלנו
לכל שכונה יש גבולות. גבול יכול להיות אפילו משהו דימיוני ובלי חומה, גדר או אפילו דגל. ברגע שהגבול נחצה יש בעיה אבל לא בשכונה שלנו. אני לא בטוח שמישהו הגדיר ותחם את הגבולות של השכונה של ילדותי. השכונה שלנו השתרעה בגבולות לא מוגדרים ובכל זאת היו לה גבולות משתנים וללא קווים סגולים, ירוקים, אדומים ובכלל. 



שכונה צפונית או סוף העולם ולפני הירקון
הגבול המערבי היה הכי ברור כי לא ניתן לחצות אותו ללא סירה או אוירון. הים התיכון הוא גבול בסדר וממש גבול טוב אפילו כשיש גלים גבוהים. מצד צפון נדמה לי שנחל הירקון גם מאד ברור וגם נחל איתן.
מצד דרום רחוב ארלוזרוב וזו כבר החלטה אישית שלי עליה ניתן לערער ללא קושי ואפילו לא באופן רישמי ומהכיוון שהשמש זורחת בואו נגיד רחוב אבן גבירול או אם תרצו דרך סומייל מפעם. 
אם אתם מתקשים לגבי הסביבה וצריכים משהו יותר ויזואלי אז אליעזר מורב הביא לנו שלוש מפות עם אותה שכונה דימיונית ואפילו באנגלית לאלו שעזבו אותנו ואולי שכחו את העברית אבל תמיד יהיו שייכים לשכונה ואתמול כתב לי מישהו שגדל ליד הירקון וחי כבר עשרות שנים ליד ההדסון שבחלומות שלו הירקון מנצח ובגדול. ותודה לאליעזר שנולד בשכונה מאד קרובה הנושקת לשכונתנו ובכל זאת מכיר היטב את הסביבה שלנו.
בגדול אלו הגבולות אבל תחשבו שניתן להיות גמישים בתנאי שלא לוקחים זאת באופן רכושני ומאד אישי.

"בא לשכונה בחור חדש"
אני הגעתי כלומר אנחנו הגענו לשכונה הזו בשנת 1962 ואני לא בטוח שאני יודע להגיד באיזה חודש בדיוק, אבל נדמה לי שזה לא היה בחורף. היינו אבא אמא ושלושה ילדים ואפילו עם המונית של אבא. 
כשבאנו לרחוב סוקולוב 93 מול רחוב עמוס היו שם כבר הרבה שכנים אחרים ונדמה שכבר אז ידעו כולם בדיוק איפה הרחוב נגמר. מרים זקס המורה גרה בבית קטן מולנו  עם בתה ציפי. זה היה בית חד קומתי (עמוס 2 פינת סוקולוב 80) שכנראה נבנה עשרות שנים קודם לכן. הן גרו שם בדמי מפתח. בהמשך רחוב עמוס המתעקל וכמעט על הפינה של נורדאו ואחרי גן הילדים שלי, גר זכריה התימני שהיה עובד אדמה אמיתי. זכריה היה נראה לי מאד זקן כבר אז, אבל יוסי אפריגן מסביר לי שזכריה היה כבר ממש לא צעיר אבל בעצם אמא שלו גרה שם איתו והרבה לפניו. בית הכנסת התימני ברחוב יהושע בן נון 67 צופן סודות עבר.
אני זוכר שהיו שם בשכונתנו בניינים ממש כמו שלנו כלומר עם שלוש קומות ועמודים וגם טיפה יותר גבוהים וגם בתים קטנים של קומה אחת. לביבי הזקן בסוקולוב 99 היתה גם גינה עם עצי פרי וחבושים ואפילו חנות בדיזינגוף למתנות ומכשירי כתיבה. על המגרש הזה יבנה הקבלן שפירא בניין ראוי ואפילו יגור שם בקצה.

מתברר שהשכונה הזו החלה להיות מיושבת בבני אדם כבר בשנות העשרים (כן 1920 וקצת)  ויש על זה מידע מפוזר. אני מנסה ללקט עוד מידע בנושא הזה אשר חלקו מתועד ברשת וגם בדפי זכרונות של משפחות והחלק הגדול כנראה שלא ראה אור. יוסי אפריגן מסוקולוב 91 מספר לי על גברת זלצר שגרה בבית קטן ברחוב עובדיה עם עצי קלמנטינה וגויאבה ואפילו שיחי תרד. יוסי מספר שפעם ראה בבית שלה תמונה ישנה בשחור לבן כמובן ובה גברת זלצר עומדת בחצר שלה עם פרה ודלי. בנימין אפרתי מספר בזכרונותיו על הקמת בית הכנסת הגדול בדיזינגוף בשנת 1927 וגם על שכונת האוהלים שליד הירקון ויש עוד. עופר גרין מספר על סבו מצד אימו שקנה מגרש בשנת 1923 במה שיקרא לימים רחוב סוקולוב 39  ובשנת 1927 עמד שם כבר צריף למגורים. אני גם מכיר את הכתוב באתר תל אביב 100 בנושא ובכל זאת יש המון מידע נעלם. 

כל ההקדמה הזו נועדה בעצם לבקש מכם הגולשים והגולשות לנסות ולהביא לי בבקשה מידע, תמונות וכל שתרצו על אנשים ומקומות שהחלו להיות מיושבים במקום הזה שברובו היה סוף העולם ולפני הירקון ואנחנו מדברים על שנות העשרים המוקדמות והלאה. חג שמח ותודה מראש לכולם. 


יום שישי, 17 באוקטובר 2014

המשיכו את המהפכה או התרוממות בכיכר התזמורת

יש משהו באויר המאותת שאולי יקרה פה משהו עם שינוי. ככה גם חשבתי בפעם הקודמת של המחאה החברתית, שנגמרה עם כמעט לא כלום בשטח, אבל בכל זאת משהו כנראה כן קרה אבל לא מספיק. האם יקרה פה משהו דרמטי שיהפוך את המציאות בישראל? אני מקווה שכן ותמיד יש לזכור שדברים מתרחשים בלי התרעה מוקדמת. ככה גם נזכרתי בפוסט מפעם על המחאה ההיא. 

 כיכר התזמורת אחרי שיפוץ עם "התרוממות" הפסל של קדישמן

הדבר הכי טוב שקרה פה בארצנו הקטנטונת קורה בימים אלו. אני מאד מקווה שלא אתבדה. הילדים שלנו יותר טובים מאיתנו. אלה שכעת נמצאים באוהלים ובכיכרות מביעים את מה שאני חש כבר הרבה זמן וסברתי לתומי שיש לי בעיה אישית. מתברר שזו בעיה של רבים. הרוב שבעצם דומם את בושתו. הילדים שלנו הוציאו את זה החוצה. הילדים שלנו דור נהדר.
ההפרטה הפכה מיליונרים למיליארדרים ואת כל השאר לניצבים. אפשר לשחק עם הניצבים איך שרוצים.
המדליה של מארק שאגאל "לאור גויים קורת גג" נועדה בזמנו לעזור לזוגות צעירים להשיג דיור.

הכל התחיל לפני שבוע. הבן שלי ניר הודיע לי שחבר ילדות שלו נמצא באוהלים ברוטשילד. הכרתי נהדר את אור גנני מראש העין. אפילו את משפחתו הכרתי. אפילו קצת את סבא שלו שהטיס מטוסים ברחבי העולם ואפילו עם איז'ו בירן. חגגנו ביחד לפני 13 שנה את חגיגות הבר מצוה של אור וניר. ניר ואור למדו ביחד וגרים באותה שכונה. מאז הספיקו לגמור תיכון וצבא ואפילו החלו בתוכניות לעתיד, כל אחד בדרכו. הרבה מאד זמן לא נפגשנו. קצת חבל אבל ככה זה במרוץ החיים העכברי.

כיכר התזמורת המשופצת שליד הבימה עם הפסל "התרוממות", התחריר הישראלי?
יופי שאנחנו הולכים ברגל לשדרות רוטשילד מהחנות בבן יהודה. אפילו כשחם מאד זה לא נורא. תל אביב בהישג רגל כמעט מקצה לקצה. הגענו לרוטשילד. כיכר התזמורת אחרי שיפוץ יפה ולבן. בהמשך ישפצרו קצת את הפסל של קדישמן שלדעתי משתלב שם נהדר. קוראים ליצירה "התרוממות" בהחלט מתאים להתרחשויות. קדישמן טוב גם בכבשים. זה לא מתאים למהפכות. בשנים האחרונות יש לי בעיה עם קדישמן אבל בבקשה לא להיום.
כשהגענו לשדרה חשתי שאני מתחיל להתרומם נפשית. יש במקום אווירה טובה. ראיתי שם אנשים טובים בשלל גוונים. ראיתי גם כאלה שמצטרפים לאוירה הכללית. הכרתי מספר אנשים. לא הרבה. פעם הכרתי יותר. היום רבים בתל אביב באו אליה מרחוק. תל אביב ממגנטת את הדור הצעיר. אווירה ותעסוקה וגם הים. סוד הקסם המשולש.
היו שם כמה שדיברו על המצב ומה בעצם הם רוצים. היו צעירים והיה גם מבוגר עם חולצה של כיכר הלחם. שועל מחאות ותיק. כשהוא החל לדבר הבנתי שהוא יודע על מה הוא מדבר. הוא הביא נתונים על הבתים הבלתי מאוכלסים בתל אביב-יפו. הוא ידע מספרים וגם עידכונים עכשווים. אחריו דיבר בחור צעיר וסיפר על נושא הדיור הציבורי בחו"ל ובעיקר בצרפת. למדתי משהו ועוד. הרגשתי שוב שאני מזדהה איתם. אחריו דיבר מישהו על מצבו העגום והביטוח הלאומי שתומך בו ואין לו בעצם כלום. הכרתי אותו כדמות תל אביבית שחוקה מהעבר. חשתי שהספונטניות והאווירה הכללית מבשלים פה משהו אמיתי ולא בלוף. הכאב הוא של רבים. האמפטיה שהתפשטה אצלי עוררה גם פעילות כימית שבהחלט עשתה לי טוב. צרת רבים אינה נחמת הטיפשים.




חיבוק ניעור האבק
מי שרוצה בית או קורת גג מעיד כי כוונותיו טובות. אין כמו בית שאתה יכול לחזור אליו. מי שקושר את עצמו למקום אומר בעצם שלפה אני שייך. כאן אני גר. כאן אני חי. כאן אוליד ילדים. כאן אני נשאר חי וקיים. אנשים תמיד רצו בית. גם שכירות זה בסדר אבל עדיף בית משלך, אפילו קטן. פעם היה גם דמי מפתח. פטנט שהומצא בשל צורך זמני והפך למציאות שבחלקה הקטן קיים עד היום. הישראלי הלא נודד. מקומנו כאן בארץ ישראל.
הלכנו בשדרות הברון רוטשילד וראינו את האוהלים והנפשות. יש גם יצירתיות במקום. ידעתי שנראה את אור גנני כי הוא גבוה. הרבה יותר מכל אוהל. זה לקח זמן ונפגשנו. ניר ואור התחבקו. יש להם לצעירים היום כזה חיבוק עם טפיחות על הכתף, כאלו שמנערות את האבק. קשה לי לראות את עצמי בחיבוק האבק הזה. בכל זאת זה נחמד לראות. דיברנו ודיברנו ואיחלנו לאור וחבריו הצלחה והתמדה. הם פה גם בשבילנו. יש תמיד כאלה שעושים את העבודה לעצלנים ולביישנים. גם תמיכה ועידוד זה משהו.

ערבים וחרדים
הסיפור של המחאה החדשה תופס את כולם. יש פה מאבק על אידיאולוגיה ותפיסת עולם. זהו מאבק פוליטי בעקרו. ככה אני רואה זאת. הכאב והמצוקה לא פסחו על שום זרם. לאנשי הימין לא הרבה יותר טוב. הכי דפוקים בסיפור הם הערבים. הם עדין לא הצטרפו לסיפור המחאה. אחריהם החרדים. גם הם עדין לא שם בהמוניהם כי הרבי לא נתן סימן. הסיפור של הדיור הוא של כולם. יש רק אחראי אחד כיום וזהו ראש הממשלה. ללכת אחורה ולהראות שביבי הוא לא האשם היחיד זה טוב להיסטוריה ולכותביה. היום בשעה הזאת הוא הכתובת היחידה. לדברי עופר שוורץ חקלאי בהווה ותל אביבי בעבר, איבדנו פה בישראל בחמש השנים האחרונות את כל הישגי המהפכה הצרפתית. אני נוטה לקבל את דעתו, למרות שהצרפתים היהודים התחילו את סיפור הנדל"ן האחרון ברכישותיהם הבלתי מרוסנות.

הפרטה לדעת
סיפור ההפרטה והפיכת המיליונרים למיליארדרים הוא סיפורו של בנימין נתניהו בעיקר. שם גם קבור וחי סיפור הקוטג' ועוד התיקרויות שהחליקו לנו בעורמה ובעדינות יוסף מהעיריה והשוחט מהביטוח הלאומי. יש לביבי את מרבית הזכויות בסיפור הזה. אם סיפור ההפרטה כל כך טוב, אז בואו ונפריט גם את תפקיד ראש הממשלה. מי שישלם יותר יקבל. ויפה שעה אחת קודם.
אם חשבתם שנסיים את סיפורנו בלי קצת מדליות, אז כנראה שהמהפכה שבדרך בילבלה אתכם. יש סיפור שבגדול מאד מתקשר אצלי לסיפור הדיור בארץ. לי יש את התובנות האישיות מהסיפור. אתם ממש לא חייבים לאמץ את מסקנותי. כל אחד וההבנה שלו.

 מדליה קורת גג מזהב שלוש אונקיות בעיצוב מארק שאגאל צילום אליעזר מורב

המדליה של מארק שאגאל לאור גויים קורת גג
מדלית קורת גג או בשמה המקורי "לאור גויים של מארק שאגאל" היא אחת המרשימות. מדליה גדולה מזהב במשקל של כמעט שלוש אונקיות ובקוטר מרשים. יש גם דגם גדול יותר מכסף שניתן לתלות בסאלון הבית, בתנאי שיש לך אחד כזה.
מארק שאגאל האמן הדגול עיצב. מי שרואה מדליה זו ואוחז בה, לא שוכח במהרה פריט שכזה. רושם הוא בהחלט שם המשחק. המדליה הזו הונפקה באופן פרטי. ניסים גאון משוויץ היה בסיפור וגם חברת הזהב השוויצרית ARGOR. החברה הממשלתית למטבעות ומדליות בע"מ מישראל , לא רצתה להיות מעורבת בסיפור. היה להם חוש ריח טוב למקבלי ההחלטות של אז. אנחנו לפני שנת 1980. בגין בשלטון. המהפך המיוחל של 1977 הוליד הרבה ציפיות. היו גם הרבה אירועים היסטוריים ותעשיית המדליות ידעה ימים טובים. מחנה הימין אלוף במדליות וסמלים, לא רק בארץ. הקומוניסטים יותר.
מישהו יזם את ענין המדליה של שאגאל שבין שאר הכוונות שלה היה את ענין קורת הגג לזוגות צעירים. ככה לפחות שיווקו את הנושא. מי שקונה מדליה של שאגאל בשם "לאור גויים" עושה השקעה כספית וגם עוזר לזוגות צעירים בעניין קורת גג. איך בדיוק? אין לי שמץ של מושג. לימים התברר שגם ליזמי האגודה לא היה שמץ של מושג. זה לא מנע מהם לרתום את ראש הממשלה מנחם בגין,לתמוך בענין ולהתכבד במעורבותו בדפי הפירסום. 

בגין הראשון גר בדמי מפתח
בגין היה איש הגון וצנוע. לטעמי האישי, מנחם בגין, הצנוע מכל ראשי הממשלה לדורותיהם. ראיתי את דירת הקרקע הצנועה בה התגוררה משפחתו בדמי מפתח ברחוב רוזנבוים שליד אבן גבירול, ואפילו ניקיתי בה את התריסים. כ- 500 מטר מפרידים בין הדירה ובין המפגינים היום. זה היה ב 1981. הוא כבר לא התגורר בה, אך בעלת הבניין הציגה את הדירה הקרקעית הקטנה והצנועה כביתו של ראש הממשלה. צניעות בהחלט היבט חשוב לבחירת ראש ממשלה. זה עדיין לא מספיק. יש עוד דרישות חשובות.
מדלית קורת גג של שאגאל הופצה בישראל ובעולם. סיפור האגודה הזאת, הגיע לכונס הנכסים הרשמי של מדינת ישראל. הסיפור שם היה מאד ריחני. לקח הרבה מאד שנים לפרק את העמותה-אגודה הזו. לא בטוח שגם היום הסיפור הזה לגמרי סגור. זה גם כנראה עלה למדינה לא מעט. דוד בן עמי אנדרס מכיר את ספיחי הסיפור טוב ממני. לכאורה דבר אחד יותר מבטוח. אין ביקום זוג אחד שקיבל מהם אגורה שחוקה לקורת גג. בעצם אולי הילדים של מנהלי העמותה עצמם. כמה עולה דירה ממוצעת בשוויץ? 
 
בכל פעם שאני נתקל במדליה של קורת גג אני נזכר בסיפור הנחמד והמשעשע שהתרחש בחנות מזמן. אספן ותיק בגילו של אבי נהג מדי פעם לקנות מטבעות זהב. היו לנו יחסים טובים עם אדון ק. שהיה בעל סגנון מיוחד ואהב לנהוג במכונית ספורט גם בגיל מתקדם. פעם כשבא לחנות ורצה לקנות משהו שאל אותו אבא שלי שאלה תמימה. "אדון ק. תגיד קורת גג יש לך?". שאלה שקצת הפתיעה את אדון ק. שהתעשת מהר וענה בחיוב "בוודאי!" ואפילו נשאר משתומם. אבא שלי היה קצת מופתע מהתגובה וככה גם אדון ק.
אני ישבתי בצד ופתאום נפל לי האסימון. אבא שלי בעצם רצה להציע לו את המדליה של שאגאל "קורת גג" ואדון ק. חשב שזו שאלה קצת פולשנית, מיותרת ומוזרה לגבי הבית שלו. כשכולנו הבנו את הבילבול פרצנו בצחוק בריא. מאז המושג של "קורת גג יש לך?" הפך לקאלט נומיסמטי. יש לסיפור הזה המשך אבל זה כבר לפעם אחרת.
כולם זכאים לקורת גג וחיים חופשיים. חברים וחברות יקרים, ילדים וילדות יקרים, המשיכו במאבק הצודק והביאו ישועה לעם היושב באוהלי ציון.


יום ראשון, 12 באוקטובר 2014

על ערבון, עט שפר שחור ומי זה דוד ברוך מירושלים

אנשים לא מעטים מגיעים לחנות בשביל למכור דברים מיותרים ותופסי מקום או סתם לקבל מושג מה יש להם וכמה הם אולי שווים ואם בכלל. ברוב המקרים הם לא יזכרו אותי וגם אני אותם, כי על פי רוב זהו ארוע קטן, זניח וגם לא משאיר סימנים.

ככה גם קרה לי עם בחור צעיר בשם שי אשכנזי שהיה בחנות ומכר לי כל מיני דברים שנשארו במשפחה, כמו מטבעות מדליונים וכסף מחזור מפעם שתופס מקום. שי שייך לקבוצה הטובה (לפחות מבחינתי) כלומר אלו שבאים, שומעים ומחליטים במקום ומבינים שהחיים זה סרט נע ואנחנו רק ניצבים הצריכים להתקדם. לא הייתי אמור לזכור אותו אבל שי חזר שוב כעבור מספר ימים כי מצא עוד כמה דברים ויש אנשים המעדיפים להשתחרר מדברים לא נחוצים ויש כאלה אחרים האוחזים בזה עד אין קץ. לאלו המעדיפים לשמור דברים בחוזקה ולנצח, יש גם משפט מוביל בדרך כלל ומלא בשכל. "זה לא מבקש אוכל ומים..."  אגב לאיזה קבוצה אתם משתייכים? אם חשבתם שניתן לעבור קבוצה אז כנראה ששוב טעיתם כלומר טעינו.

חטטנות ומציצנות אבל ברשות
שי אשכנזי חזר אלי עם עוד כמה דברים שהיו שייכים לסבא שלו מצד אימו. הוא ידע שאני לא קונה בולים ובכל זאת רצה לדעת מה בעצם יש לו ביד ולכן הראה לי כמה דברים בתפזורת שלדעתי לא היו ממש שווים. נבירה בתוך כל מיני דברים מפעם יש בה חטטנות ומציצנות אבל ברשות. הרבה פעמים זה מאד מרגש אותי לגעת בדברים השייכים לאחרים ולעיתים אתה נתקל בדברים ממש חמודים כמו המכתב הזה. 
דוד ברוך כותב שם במכתבו המודפס והחתום ומודה על היחס הנאה של הקצין הממונה במשטרת זכרון (הסבא של שי) ומחזיר לו חוב של שתי לירות בתוספת חצי לירה עבור דמי המשלוח והאריזה. הוא שולח המחאת דאר בסכום הזה. הוא מזכיר שהשאיר את העט שפר בצבא (הטעות במקור) שחור כערבון. 

מכתבו של דוד ברוך מרחביה ירושלים לכבוד הקצין הממונה במשטרת זכרון יעקב 1955 
צילם אליעזר מורב


"בזכרון תפנה ימינה. היזהר יש עצור בכניסה! יש אנשים יפים בזכרון" נפתלי אלטר
מה ניתן ללמוד ממכתב כזה אם בכלל? האם ניתן להשתמש במכתב שכזה כחלק משיעור היסטוריה על ארץ ישראל של שנת 1955? רמי כהן המורה שלנו להיסטוריה בתיכון עירוני ה', אמר לנו שהמצאת הטלפון הביאה סנוקרת להיסטוריונים בשל העדר מסמכים כתובים. אני לא בקטע של תחקיר והסבר אבל אשמח מאד לעזרת הקוראים. מה קרה שם בזכרון יעקב באותו בוקר שדוד ברוך מרחוב אברבנאל 14 רחביה ירושלים "נתקע" והיה צריך את אותה עזרה? כמה זה שתי לירות בשנת 1955 במושגים של היום? זה שהמכתב היה מודפס אומר משהו?  ומה לגבי הטעות של הצבע? האם האותיות  ע' ו א' היו במיקום זהה במכונת כתיבה כמו שהיום במקלדת? האם עט שפר שחור שווה יותר משתי לירות וכמה זה שווה היום? מתי השתמשתם בהמחאת דואר?
האם גם לכם היה ארוע בו נזקקתם ללוות כסף והשארתם ערבון? אולי מישהו מכיר את אותו דוד ברוך מירושלים ובכלל מה דעתכם על המכתב הזה?

יום שישי, 10 באוקטובר 2014

בוב מארלי ואבא שלי

כנראה שאבא שלנו לא הכיר בכלל את בוב מארלי. ככה גם לגבי המוסיקה שלו. אני לא חותם על זה אבל כמעט בטוח ויש לי הרבה נימוקים משלי. חוץ מזה בוב מארלי הלך לעולמו הרבה שנים לפני אבא שלנו. היום שניהם בעולם שכולו טוב. אתמול קרה משהו מאד מוזר ואני לא יודע להסביר זאת, אולם כעת אני יודע שיש מצב ששום דבר כבר לא ודאי.

בוב מארלי ואבא שלנו. עיבד וגם מצא אליעזר מורב

סוף היום בבן יהודה 18 א'
אתמול בערב קצת אחרי שעה שבע התארגנתי לסגירת החנוק. דני ליפשטיין מאירלנד ביקר אותי והיה מאד נחמד ולא הפסקנו לדבר וגם לשתות תה עם ערגליות של אוסם שאולי בברלין יותר זולות וגם תמר מג'הול שבעיראק זה ממש חינם. מישהו היה אמור להגיע לחנות ולאסוף מארז של פדיון הבן אבל משהו כנראה לא הסתדר לו ואני החלטתי שמספיק ודי לאותו יום. כיביתי המזגן, כיביתי המחשב ולבסוף את האורות ואני כבר בחוץ עם התיק המצ'וקמק  ואני נועל את הדלת ובהמשך את הסורג החום והחלוד עם המנעול של רב בריח. כשהיד שלי למעלה עם המפתח אני שומע את הטלפון הנייד מצלצל. חשבתי שהנה אותו אחד שהיה צריך לאסוף את פדיון הבן מגיע ומבקש שאחכה לו. הסתכלתי על הצג של הנוקיה 6230 שלי ומשהו היה שם מוזר. בחושך אתה לא בטוח במה שאתה רואה ולכן אתה כלומר אני מקרב את המכשיר אבל אז אתה כלומר שוב אני, עוד יותר לא רואה ומשהו בכל זאת כתוב שם ואפילו משהו שכל ילד קטן יכול ויודע לקרוא. על הצג מופיע המילה אבאל'ה וגם המספר 0528429325. לא הבנתי מה אני בדיוק רואה מול העיניים אבל היה ברור שחור על גבי צג שהטלפון של אבא שלנו מצלצל אלי. האם ככה אמורה להתחיל תחיית המתים של הדור שלנו?

שלום. המילה הכי מוצלחת
כשמצלצל הטלפון אני עונה במילה אחת ואפילו טיפל'ה מתמשכת "שלום", כי ככה לימד אותי דני רוגובסקי, שהכי טוב וגם מנומס לענות בשלום ולא בהלו , הי , וגם לא ב כן, שומע,  או כל אילתור אחר. שלום זו מילה נהדרת ולדעתי כדאי לכם לאמץ זאת ולפחות כעת זה גם ממש בחינם ולא עולה כלום. תגידו שלום ותראו שזה רק יועיל לכם.
אז אחרי השלום אני שומע מישהו באנגלית עם קול כזה מוזיקלי ששואל אותי אם התקשרתי אליו כי הוא ראה כמה שיחות שלא נענו. האמת הייתי מה זה מופתע אבל הקול של הבחור היה ממש נעים וסימפטי והרגשתי איך הוא משחק עם צלילי הקול שלו למעלה ולמטה. ההבזק הראשון היה שאני מדבר עם בוב מארלי למרות שמעולם לא באמת דיברנו ואפילו לא בחלום. 
הסברתי לבוב הבחור הסימפטי שגר בתל אביב, שהמספר ממנו הוא מדבר היה המספר טלפון של אבא שלי וכבר שש שנים שהקו הזה לא ממש חי וככה גם בעליו. הבחור מה זה צחק והסביר לי שקנה את הטלפון הזה לפני כמה ימים וכעת הוא שם לב שיש כמה שיחות שלא נענו וכולן מאותו מספר. הבטחתי לבוב שנשמור קשר לפחות טלפוני. 
עד לכאן הסיפור כפי שהיה וגם כמה הבהרות למניעת אי הבנה. הקו והמספר של אבא שלי חדל לפעול באופן מסודר אחרי שנפטר בשנת 2008 ובעצם המספר חזר למאגר של סלקום כפי שכנראה קורה בדרך כלל. 
המספר של אבא מופיע אצלי עד היום בנייד ויש שם גם כמה פרטים נוספים שאולי אזדקק להם אז שיהיו תמיד זמינים ואיתי. זה גם השם הראשון ואני מניח שככה זה גם אצל עוד הרבה אנשים, כי אבא זה אפילו לפני אמא ואנחנו מדברים על השמות בנייד. אגב האם גם לכם יש מספרים או שמות שאתם לא נפרדים מהם למרות שכבר אינם איתנו? 

יום שני, 6 באוקטובר 2014

דני ליפשטיין צייר מעולמות אחרים

לפני למעלה משנה נכנס לחנות בשעות הערב, בחור נחמד ופנה אלי ככה באופן ישיר ושאל אם אני זוכר אותו ואפילו אמר לי "קוראים לי דניאל. דני ליפשטיין מהתיכון." האמת לא זכרתי אבל משהו נשמע לי מוכר וחוץ מהמבוכה הרגעית הבנתי שעברה חתיכת זמן והבזקי הזכרון המיידיים דורשים גירסת עידכון חדשה.

אז דני אמר לי שהוא בביקור בארץ ובעוד כמה ימים נעשה שוב פגישונת ושבטח אזכר בהמשך. אמרתי "בסדר". הרבה פעמים אני אומר "בסדר" מתוך תקווה שיהיה בסדר וגם בשביל להרוויח זמן. זהו תרגיל ידוע שבישראל משתמשים בו רבות והאמת שהוא ממש לא מוצלח, כי בשביל שיהיה בסדר צריך לעבוד קשה. ככה גם אמרנו תמיד לעצמנו ואפילו אחרי כל מלחמה. יהיה בסדר זה מאד ישן וזה מאד לא פשוט לעבוד קשה, כי עבודה קשה זה בשביל חמורים. העובדה ששם אצל החמורים זה כנראה לא הכי בסדר, ורבים נוהגים לצחוק על החמורים בלי סיבה ממש מיוחדת. בלי חמורים של עבודה קשה אין עולם. בינתיים יש חמורים ויש עולם.

נפל האסימון
אז הגעתי הבייתה וכל הדרך הראש שלי עם השם של דני ליפשטיין ובום טראח נפל האסימון. איך יכול להיות שככה זרח מפרחוני השם שלו. דני ליפשטיין? ברור שאני זוכר אותו עם הבלורית והמבט הטיפה מלנכולי והעינים היפות ובעלי החיים וילד כזה רגיש, ברור שאני זוכר כעת, למרות שדני למד איתי רק עד השלב שפוצלנו למגמות. המוח האנושי עובד מענין ובסדר  בתנאי שיש לך גירסה מעודכנת. תמיד אני נפעם מאנשים עם זכרון חד ומיוחד המסוגלים לשחזר דברים באופן חריג ובמיוחד חובות של אחרים. המיוחדים שבהם זוכרים אפילו דברים שגם לא קרו באמת ובנוסף לזכרון המדהים שלהם, יש להם גם דימיון.

אוכלים במוניקה
אז לאחר מספר ימים נפגשנו לשיחה בקפה מוניקה בבן יהודה 34 , שבינתיים שינה פניו והפך למשהו צרפתי -קפה קרפרי - עם שלושה צבעים תואמים וקצת שונה אבל לכל דבר מתרגלים. אז ישבנו במוניקה ודיברנו גם על תקופת התיכון וגם על ההמשך. דני זכר דברים מתקופת התיכון וגם מהורי, שהצליחו לגעת בי ולרגש ממש. אני כמעט ולא זכרתי כלום. נפלאות דרכי הזכרון.

'פחד אינטנסיבי משוחרר ברוח הים' 

המדיום: חומר מעורב עם עלה זהב על נייר. המימדים: 57 על 76 ס"מ.



דניאל ליפשטיין Daniel Lipstein נולד 1959 צייר יליד תל אביב , היוצר באירלנד
"עבורי ציור אלו חיים רוחניים מלאים ואני לא יכל לחיות בלי לצייר"
כשדני הראה לי את עבודות הציור שלו במחשב נשארתי המום. ראיתי דברים נפלאים ובסגנון מיוחד שהזכירו לי דברים של ואן גוך. אני מומחה קטן בתחום ובכל זאת ממש התרגשתי והאמת שאם לא הייתי קצת נבוך הייתי אומר לכם שאפילו התרגשתי עד דמעות. כן יש ציורים שבא לך לבכות. כשראיתי את הדיוקן של אלי ליפשטיין אחיו הצעיר של דני ,נשארתי בלי מילים ואפילו חסר נשימה. אני מקווה שלא היה לזה קשר לעיסוקו המעט שונה של אלי ליפשטיין שכתב על כך את ספרו המיוחד והמומלץ  "חי בין המתים"

'דיוקן של אלי מעשן סיגריה'. מדיום: שמן על בד. מימדים: 50 על 40 ס"מ.

דני נותן מתנה
דני השאיר לי במתנה ציור בעבודת תחריט מקסימה של עץ חצי ערום וככה אני נזכר בו כמעט מדי יום, למרות שהוא באירלנד ואני בראש העין. לדעתי ציור שאתה אוהב הוא המזכרת הכי טובה והמתנה האידיאלית. נדמה לי שהגיע הזמן לקנות ציור הביתה בצבעים משונים עם פרשנויות לרוב.



אירלנד שאני לא מכיר
אירלנד מבחינתי זה שני דברים ואולי שלושה כי ככה עובד הראש שלי. על אירלנד וצפון אירלנד תעשו אתם עבודת בית. בשבילי זוהי אירלנד עם או בלי הפיצוצים והמחתרת. הראשון הוא חיים הרצוג הנשיא השישי שסיפור דיוקנו כפול 2 מעטר מדליה ממלכתית.
השני הוא ג'ורג' בסט והאחרון זה ליאון פלס שעבד שם וממנו למדתי על קשרי הבשר של ישראל ואירלנד. לטעמי יש משהו מעט מלנכולי בשטרות האיריים שתמיד נראים לי אפורים משהו ומחביאי סוד. הקטע האירי עם האירו קצת מוזר לי משום מה.
ביקשתי מדניאל לספר קצת אודותיו ועל עבודתו היצירתית וכל זאת מפיו. זה היה טיפה מורכב כי דני שקוע בעבודה ופחות בדיבורים. אחרי כמה ניסיונות ברשת, זו התוצאה.

 'ביתי הנחמד,' . מדיום: שמן על קרש. מימדים: 40 על 30 ס"מ.


"הכי חשוב זה העבודה של הציורים"
"קובי אני לאיודע אם הפרטים על משפחתי וכל זה רלבנטיים. הכי טוב זה להראות הרבה ציורים שהם מדברים בעד עצמם, אני ממש לא יודע מה לכתוב, מה הכוונה פרטים ביוגרפיים או אישיים, הם מאד פשוטים, אני חי עשרים ותשע שנים באירלנד, גדלתי בתל אביב ברחוב בן יהודה 47 ממש די קרוב לחנות שלכם. 

בן יהודה 47 צילם אמנון יצחקי VTLV

אין מה לומר, העיקר זה הציורים ויש לי המון עבודה בדרך, הם עוד לא נוצרו. למי איכפת מסבתא שלי וכל זה,לכל אחד היתה סבתא וכולי.... אני מזכיר אותה כי אהבתי אותה ואת אווירת הציורים שהביאה, אבל הציורים שלי לא קשורים אליה, בכל אופן לא כל כך מעניין אותי מחמאות וכל זה, העיקר זה העבודה ולשמור על בריאות, כושר וכלכלה המאפשרים את העבודה. זה הכל מהנפש שהיא פעילה וחייה, זה הכל, ובן אדם כמו שהיה ילד כך הוא בבגרותו, נפש פועלת. כל העניין הזה של כתיבה וכתבה מביך אותי כי אני אדם מאד פרטי שאוהב לעבוד, אוהב אלמוניות ושקט, וזהו.
אני מסכים אתך שעניין הפייסבוק הוא מדהים, אני לא משתמש בו הרבה, רק להראות ציורים, אני סובל מעודף מידע, יותר מדי אינפורמציה שאני לא יכל להתמודד עם זה... אני אוהב שקט ואלמוניות, תמיד הייתי ככה, טוב אלו דברים מורכבים שקשה להבין, העיקר זה העבודה. לפייסבוק של דניאל ליפשטיין Daniel Lipstein

"כשאני עובד אני מאד מאושר אפילו כשאני עצוב"
אולי יותר קל זה לכתוב לך בגוף ראשון. תמיד חיפשתי משהו אמיתי, מהותי, רוחני. היתה לי תקופה מאד דתית, ובהדרגה הגעתי לכך שאני מחפש ומוצא הכל בציורים שהם סוג של חזיונות. תמיד היה לי עולם חלום מאד עשיר ומ-1979 כשהייתי בצבא תעדתי את החלומות שלי על ידי כתיבה בעברית, במשך השנים הכתיבה היתה באנגלית אבל זה אותו תעוד. את הציורים שלי אני בונה כחלום או כחזיון, רבדים על רבדים. כך גם יצירת התחריטים של כמה פלאטות משתלבת עם יצירת רבדים בצבעי שמן. יתכן גם שמסיבה זו יש דימיון בציורים שלי לוינסנט ואן גוך, כי הוא למד מפול סירט שהמציא בתקופתו את הפונטיליזם, כלומר שאפשר לבנות חזיון שלם מנקודות. כמה ציירים לקחו את זה מאד ברצינות ווינסנט היה אחד מהם, ואכן צורת העבודה הזו מאד התאימה לאישיות החזיונית שלו. עבורי ציור אלו חיים רוחניים מלאים ואני לא יכל לחיות בלי לצייר, כשאני עובד אני מאד מאושר אפילו כשאני עצוב, אני מתמודד אז עם האמת ועולם המהות והאמת.


'מאחורי ביתי, הספרדי רודף הדגים.' 
המדיום: שמן על בד. המימדים: 30 על 40 ס"מ.

אז מה היה לנו?
ועכשייו פשוט במשפטים ספורים אנסה לספר לך את הקורות הבסיסיים של חיי. אז בתקציר מוחלט יצאתי לאירופה בקייץ 1981 ומאז התרחשו המון דברים ששינו לי את החיים. זה סיפור ממש ארוך. חזרתי אחרי שנה לישראל. למדתי פילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית אבל לא סיימתי את השנה הראשונה. עברתי לאירלנד ממשיך לקרא סיפרי פילוסופיה ודת במשך שנים רבות. במשך שנות השמונים והתשעים המוקדמות עסקתי ברפואה טבעונית.  היתה לי קליניקה פעילה מאד בקילקני.  הייתי מרפא בשיטות מגע מניפולטיביות ובצמחי מרפא. למדתי שיטות ריפוי בלונדון ובטוקיו ויישמתי אותן באירלנד. בתקופה הזו חשבתי שאעסוק בריפוי כל חיי. זו היתה עבודה מאד מעניינת שדורשת השקעה מירבית. היו באים אלי אנשים ומשפחות מרחבי המדינה ויצא לי שם של מרפא מחונן. הגעתי למצב שבו היתי אמור לשדרג את הפרקטיקה על ידי הקמת בית ספר וקורסי לימוד ואז פתאום הבנתי שהרפואה הטיבעונית בעצם לא מבטאת ולא ממלאת את מי שאני באמת. משהו חסר לי ואורח החיים של מרפא לא סיפק אותי.
לא יכלתי להסביר את זה אפילו לעצמי אז עזבתי את הכל ועברתי לניו יורק. חייתי שם שלוש שנים. זה סיפור כל כך ארוך בעצם... כשחזרתי הייתי מצייר וכותב, ובשנות התשעים המאוחרות התחלתי קרירה רצינית שלציור ואמנות תחריט. התקבלתי לגרפיק סטודיו באלפיים ושתיים על בסיס הפורטפוליו ושהצגתי להם, שזה היה אז דבר קצת חסר תקדים כי לא היתה לי הכשרה רישמית. באותה שנהגם התחלתי לימודי תואר ראשון בבית הספר הלאומי לאמנות ועיצוב. למדתי לתואר ראשון, קיבלתי פרסים ומלגות, עשיתי תואר שני וסיימתי באלפיים ותשע. תוך עשור של עבודה חסרת פשרות ומפרכת נוצר מצב שבו אני אמן מוכר וידוע באירלנד. מבחינתי אני עדיין בתחילת הדרך, שזו תחילת דרכי.
אז זהו בקיצור רב. אני לא יודע למה אתה רוצה לכתוב עלי, ובעוד כמה זמן שתיהיה  לי תערוכה בגרפיק סטודיו של אירלנד תגיע לפה. " 
אני לא נוהג להבטיח אבל נראה לי שאגיע לתערוכה.  בינתיים  אני ממליץ לכם לראות את האתר של דניאל ליפשטיין ברשת  

 דניאל ליפשטיין - פורסם לראשונה במגזין של קובי לידרמן ב MySay


'שדה והרים'. מדיום: שמן על בד. מימדים: 174 על 225 ס"מ.


'קיין והבל'. 

מדיום: שמן על בד. מימדים: 105 על 145 ס"מ.




תחריט בשחור לבן, 'גשר הפ'ני, מבט מהגראנד סוצישל, אביב 13'. 
מדיום תחריט. מימדים: 38 על 29 ס"מ.


'דרך המים 1'. מדיום: חומר מעורב עם עלה זהב על נייר. מימדים: 57 על 76 ס"מ.

יום שישי, 3 באוקטובר 2014

דם אדום וגם כחול

קיבלתי מיסרון מבנק הדם של מגן דוד כחול שלפני החג הם מבקשים לתרום דם "עקב מחסור חמור" או סיבה אחרת והאמת שלא איכפת לי למה ומדוע. אז יופי לכולנו והעיקר הבריאות, והלכתי לתרום ואפילו הפעם זה היה זריז למרות שפעם ראשונה ראיתי תור אמיתי של ממתינים.


הכי טוב זה לקבל מיסרון בתנאי שזוכרים וככה מרגישים שעושים משהו במיוחד כאלה שלא עושים כבר מילואים, לא מתנדבים לטובת הקהילה ובכלל סתם חיים ועושים מה שאנשים עושים בכל העולם מבלי שלימדו אותם בכלל. אם לא הבנתם את המשפט האחרון אז תשאלו את קובי ניב. 
איש לא ראה דם כחול על אמת, אפילו לא בתחנות מד"א ובטוח שלא בתחנה ברחוב אלקלעי פינת השל"ה אבל אני קורא לה בזל. זה נראה לי מוזר שאין באמת דם כחול, כי כל מושג אמור במשהו להיות אמיתי והאצולה מחייבת. צורפתי בזמנו לתורמי הדם המיוחסים של מד"א אחרי שהסברתי להם שהם לא עושים לי טובה שהם מקבלים ממני דם ואם הם צריכים אז שיואילו להזיז את הטוסיק שלהם וליידע אותי ואז אני בא, כי בדרך כלל אין לי מה לעשות. חנוק מטבעות זה נחמד רק בתנאי שאתה בא לבקר כצופה ולא עובד שם 34 שנה.

יש לך דם?
כשמדובר בנושא דם יש לי גאווה מסוימת ולא בגלל שעשיתי מעשה גבורה. אני יודע שהדם שלי די מיוחד ויש שיגידו בעייתי. יש לי דם מסוג O ואפילו RH-מינוס. אמרו לי שסוג כזה יש רק לכמה אחוזים בודדים ופה מתחילה הבעיה כי כשצריך דם באופן דחוף ללא זמן לאיבחון  זה הדם המועדף כי הוא נותן לכולם כולם. אם הוא צריך דם אז נקווה שיש כי הוא מקבל רק מכאלה זהים. RH יודע לעשות בעיות וזה למדתי פעם בצבא אבל לא על הדם שלי. נתבקשתי יחד עם קומץ חיילים לבוא ולהיבדק לצורך תרומה למי שהיה סגן הרב הראשי בזמנו. אותרנו וקובצנו מבין כמה עשרות אלפים ונתבקשנו להגיע לתל השומר ואפילו קיבלנו חופשה מסודרת. לצערי זה לא עזר כי עוד לפני הבדיקה המאבחנת האיש נפטר וחבל. נדמה לי ששמו היה פירון אם אני לא טועה.

קומביבינה
תחנת מד"א שלי נמצאת היום באחלה של מקום. מגדל מרום בזל, גבוה ולא לוהט כשמסביב הרבה בתי קפה וחנויות מותאמות לקהל צפונבוני חוגג ומפונפן. שני דברים נותרו לי כתעלומה נמשכת מביקורי האחרון שם. למה הכניסה למקום נשארת ככה כבר כמה שנים כשנדמה לך שהבנין מתקלף וכאילו הטיח צועק בקול עם הגרפיטי החמוד בכניסה-קומביבינה. האם זו עוד שיטה של רחמנות וגיוס כספים או סתם הזנחה מכוערת כי המצב בכניסה  רק מחמיר וזה ככה כבר הרבה הרבה זמן. חוצמזה אולי מישהו יסביר לי את עניין הדרגות במד"א והאם יש קשר בין הדרגות ומצב הכניסה המתפורר. חברים אל תשללו כל דבר על הסף. אני זוכר את מתחם בזל כשהיה שוק מקומי חשוך, קטן ומקורה וממש לא משהו מזמין וממש מסחרי. הייתה בצמוד גם תחנת כיבוי אש אמיתית עם סירנות מיללות עד שזה הועבר לסוף העולם של אבן גבירול והמיפגש עם ש"י עגנון וליד הכלביה העירונית בקדימה של רידינג. פעם היה שם שוק די קטן ומקורה ואפילו אני זוכר אותו כי הייתי שם וקנינו דגי קרפיון ששחו בבריכה קטנה עם מים שיצאו מברז והמוכר היה פולני נחמד. אפילו היה שם ירקן חביב שהיה שכן שלנו וגר מולנו בסוקולוב. בשבילי הוא היה אבא של אלה ורבקה וקראו לו יעקב סאיאס. אני יודע שפעם היה שם גם בית חרושת לקרח וזה מפי השמועה.  לסביבה הזו הסמוכה למקום ילדותי הייתי מגיע בעיקר לצמיגי משולם ברחוב אלקלעי והיום זה בית קפה מצליח ונראה אתכם משיגים שם מקום בשישי בבוקר. באתר תל אביב 100 יש ערך סימפטי על המקום ואיזכורה של כיכר בוני העיר על קבלניה ההיסטורים. משום מה הראש שלי זוכר גם דברים לא סימפטיים בפרויקט בזל ולכל עיר יש את ההולילנד שלה ונדמה לי שגם פה היו כמה מהמעורבים למיניהם שראו בתי כלא מבפנים. כסף גדול תמיד עושה בלגן גדול

נושא הדם ותרומות דם, תמיד מקפיץ לי כמה הקשרים אישיים ללא שליטה ולסדר אין חשיבות אבל לך תדע אם המשפט האחרון הוא רצוני בכלל. אוטומטית עולה לי אותו התשדיר המצליח מתקופת נעורי פלוס על תרמתי דם תרמתי דם עם אותה שחקנית אלמונית ולא צעירה. בהמשך עולה דמותה של שכנה שלנו מסוקולוב בשם ג'ויס-גילה הבר ז"ל (אשתו של איתן) ממשפחת נול שעבדה בתל השומר בבנק הדם, ד"ר אופירה בן טל ז"ל מבנק הדם באיכילוב שאחיה רונן הקדיש לה את האלבום החדש שלו עם אור כשדים. אני נזכר במרסל הבדלה ז"ל שהיה סוחר מטבעות ובולים ובניתוח קיבל עירוי בעייתי שלא הוסיף לו הרבה בריאות. גם צביקה לוינשטיין ז"ל שנפצע במלחמת יום כיפור הסתבך עם מנת דם לא מתאימה. נכון יש גם מדליה די נפוצה למרות שהיא לא נמכרה לציבור הרחב אבל הכמות הגדולה נשפכה לשוק והיא מצויה. חברים יקרים חג שמח ובבקשה אל תאספו שטויות והעיקר הבריאות.


המגדל הלא לוהט של מרום בזל ופעם שוק קטן ומקורה עם תחנת כיבוי אש


כמה בתי קפה מסביב הנוף מחדר תרומות הדם



קומביבינה בכניסה למד"א בזל ,אלקלעי , השל"ה



יובל למגן דוד אדום מגן דוד אדום מדליה להענקה רשמית, תש"מ 1980עיצוב נתן קרפ. גילוף והטבעה קרצ'מר


מרכז שירותי מגן דוד אדום צילום אלכס בקרמן




קרל לנדשטיינר מפתח השיטה המודרנית לסיווג הדם וזוכה פרס נובל. צילום אלכס בקרמן