לפני למעלה משנה נכנס לחנות בשעות הערב, בחור נחמד ופנה אלי ככה באופן ישיר ושאל אם אני זוכר אותו ואפילו אמר לי "קוראים לי דניאל. דני ליפשטיין מהתיכון." האמת לא זכרתי אבל משהו נשמע לי מוכר וחוץ מהמבוכה הרגעית הבנתי שעברה חתיכת זמן והבזקי הזכרון המיידיים דורשים גירסת עידכון חדשה.
אז דני אמר לי שהוא בביקור בארץ ובעוד כמה ימים נעשה שוב פגישונת ושבטח אזכר בהמשך. אמרתי "בסדר". הרבה פעמים אני אומר "בסדר" מתוך תקווה שיהיה בסדר וגם בשביל להרוויח זמן. זהו תרגיל ידוע שבישראל משתמשים בו רבות והאמת שהוא ממש לא מוצלח, כי בשביל שיהיה בסדר צריך לעבוד קשה. ככה גם אמרנו תמיד לעצמנו ואפילו אחרי כל מלחמה. יהיה בסדר זה מאד ישן וזה מאד לא פשוט לעבוד קשה, כי עבודה קשה זה בשביל חמורים. העובדה ששם אצל החמורים זה כנראה לא הכי בסדר, ורבים נוהגים לצחוק על החמורים בלי סיבה ממש מיוחדת. בלי חמורים של עבודה קשה אין עולם. בינתיים יש חמורים ויש עולם.
נפל האסימון
אז הגעתי הבייתה וכל הדרך הראש שלי עם השם של דני ליפשטיין ובום טראח נפל האסימון. איך יכול להיות שככה זרח מפרחוני השם שלו. דני ליפשטיין? ברור שאני זוכר אותו עם הבלורית והמבט הטיפה מלנכולי והעינים היפות ובעלי החיים וילד כזה רגיש, ברור שאני זוכר כעת, למרות שדני למד איתי רק עד השלב שפוצלנו למגמות. המוח האנושי עובד מענין ובסדר בתנאי שיש לך גירסה מעודכנת. תמיד אני נפעם מאנשים עם זכרון חד ומיוחד המסוגלים לשחזר דברים באופן חריג ובמיוחד חובות של אחרים. המיוחדים שבהם זוכרים אפילו דברים שגם לא קרו באמת ובנוסף לזכרון המדהים שלהם, יש להם גם דימיון.
אוכלים במוניקה
אז לאחר מספר ימים נפגשנו לשיחה בקפה מוניקה בבן יהודה 34 , שבינתיים שינה פניו והפך למשהו צרפתי -קפה קרפרי - עם שלושה צבעים תואמים וקצת שונה אבל לכל דבר מתרגלים. אז ישבנו במוניקה ודיברנו גם על תקופת התיכון וגם על ההמשך. דני זכר דברים מתקופת התיכון וגם מהורי, שהצליחו לגעת בי ולרגש ממש. אני כמעט ולא זכרתי כלום. נפלאות דרכי הזכרון.
'פחד אינטנסיבי משוחרר ברוח הים'
המדיום: חומר מעורב עם עלה זהב על נייר. המימדים: 57 על 76 ס"מ.
דניאל ליפשטיין Daniel Lipstein נולד 1959 צייר יליד תל אביב , היוצר באירלנד
"עבורי ציור אלו חיים רוחניים מלאים ואני לא יכל לחיות בלי לצייר"
כשדני הראה לי את עבודות הציור שלו במחשב נשארתי המום. ראיתי דברים נפלאים ובסגנון מיוחד שהזכירו לי דברים של ואן גוך. אני מומחה קטן בתחום ובכל זאת ממש התרגשתי והאמת שאם לא הייתי קצת נבוך הייתי אומר לכם שאפילו התרגשתי עד דמעות. כן יש ציורים שבא לך לבכות. כשראיתי את הדיוקן של אלי ליפשטיין אחיו הצעיר של דני ,נשארתי בלי מילים ואפילו חסר נשימה. אני מקווה שלא היה לזה קשר לעיסוקו המעט שונה של אלי ליפשטיין שכתב על כך את ספרו המיוחד והמומלץ "חי בין המתים"
'דיוקן של אלי מעשן סיגריה'. מדיום: שמן על בד. מימדים: 50 על 40 ס"מ.
דני נותן מתנה
דני השאיר לי במתנה ציור בעבודת תחריט מקסימה של עץ חצי ערום וככה אני נזכר בו כמעט מדי יום, למרות שהוא באירלנד ואני בראש העין. לדעתי ציור שאתה אוהב הוא המזכרת הכי טובה והמתנה האידיאלית. נדמה לי שהגיע הזמן לקנות ציור הביתה בצבעים משונים עם פרשנויות לרוב.
אירלנד מבחינתי זה שני דברים ואולי שלושה כי ככה עובד הראש שלי. על אירלנד וצפון אירלנד תעשו אתם עבודת בית. בשבילי זוהי אירלנד עם או בלי הפיצוצים והמחתרת. הראשון הוא חיים הרצוג הנשיא השישי שסיפור דיוקנו כפול 2 מעטר מדליה ממלכתית.
השני הוא ג'ורג' בסט והאחרון זה ליאון פלס שעבד שם וממנו למדתי על קשרי הבשר של ישראל ואירלנד. לטעמי יש משהו מעט מלנכולי בשטרות האיריים שתמיד נראים לי אפורים משהו ומחביאי סוד. הקטע האירי עם האירו קצת מוזר לי משום מה.
ביקשתי מדניאל לספר קצת אודותיו ועל עבודתו היצירתית וכל זאת מפיו. זה היה טיפה מורכב כי דני שקוע בעבודה ופחות בדיבורים. אחרי כמה ניסיונות ברשת, זו התוצאה.
'ביתי הנחמד,' . מדיום: שמן על קרש. מימדים: 40 על 30 ס"מ.
"הכי חשוב זה העבודה של הציורים"
"קובי אני לאיודע אם הפרטים על משפחתי וכל זה רלבנטיים. הכי טוב זה להראות הרבה ציורים שהם מדברים בעד עצמם, אני ממש לא יודע מה לכתוב, מה הכוונה פרטים ביוגרפיים או אישיים, הם מאד פשוטים, אני חי עשרים ותשע שנים באירלנד, גדלתי בתל אביב ברחוב בן יהודה 47 ממש די קרוב לחנות שלכם.
בן יהודה 47 צילם אמנון יצחקי VTLV
אין מה לומר, העיקר זה הציורים ויש לי המון עבודה בדרך, הם עוד לא נוצרו. למי איכפת מסבתא שלי וכל זה,לכל אחד היתה סבתא וכולי.... אני מזכיר אותה כי אהבתי אותה ואת אווירת הציורים שהביאה, אבל הציורים שלי לא קשורים אליה, בכל אופן לא כל כך מעניין אותי מחמאות וכל זה, העיקר זה העבודה ולשמור על בריאות, כושר וכלכלה המאפשרים את העבודה. זה הכל מהנפש שהיא פעילה וחייה, זה הכל, ובן אדם כמו שהיה ילד כך הוא בבגרותו, נפש פועלת. כל העניין הזה של כתיבה וכתבה מביך אותי כי אני אדם מאד פרטי שאוהב לעבוד, אוהב אלמוניות ושקט, וזהו.
אני מסכים אתך שעניין הפייסבוק הוא מדהים, אני לא משתמש בו הרבה, רק להראות ציורים, אני סובל מעודף מידע, יותר מדי אינפורמציה שאני לא יכל להתמודד עם זה... אני אוהב שקט ואלמוניות, תמיד הייתי ככה, טוב אלו דברים מורכבים שקשה להבין, העיקר זה העבודה. לפייסבוק של דניאל ליפשטיין Daniel Lipstein
"כשאני עובד אני מאד מאושר אפילו כשאני עצוב"
אולי יותר קל זה לכתוב לך בגוף ראשון. תמיד חיפשתי משהו אמיתי, מהותי, רוחני. היתה לי תקופה מאד דתית, ובהדרגה הגעתי לכך שאני מחפש ומוצא הכל בציורים שהם סוג של חזיונות. תמיד היה לי עולם חלום מאד עשיר ומ-1979 כשהייתי בצבא תעדתי את החלומות שלי על ידי כתיבה בעברית, במשך השנים הכתיבה היתה באנגלית אבל זה אותו תעוד. את הציורים שלי אני בונה כחלום או כחזיון, רבדים על רבדים. כך גם יצירת התחריטים של כמה פלאטות משתלבת עם יצירת רבדים בצבעי שמן. יתכן גם שמסיבה זו יש דימיון בציורים שלי לוינסנט ואן גוך, כי הוא למד מפול סירט שהמציא בתקופתו את הפונטיליזם, כלומר שאפשר לבנות חזיון שלם מנקודות. כמה ציירים לקחו את זה מאד ברצינות ווינסנט היה אחד מהם, ואכן צורת העבודה הזו מאד התאימה לאישיות החזיונית שלו. עבורי ציור אלו חיים רוחניים מלאים ואני לא יכל לחיות בלי לצייר, כשאני עובד אני מאד מאושר אפילו כשאני עצוב, אני מתמודד אז עם האמת ועולם המהות והאמת.
'מאחורי ביתי, הספרדי רודף הדגים.'
המדיום: שמן על בד. המימדים: 30 על 40 ס"מ.
אז מה היה לנו?
ועכשייו פשוט במשפטים ספורים אנסה לספר לך את הקורות הבסיסיים של חיי. אז בתקציר מוחלט יצאתי לאירופה בקייץ 1981 ומאז התרחשו המון דברים ששינו לי את החיים. זה סיפור ממש ארוך. חזרתי אחרי שנה לישראל. למדתי פילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית אבל לא סיימתי את השנה הראשונה. עברתי לאירלנד ממשיך לקרא סיפרי פילוסופיה ודת במשך שנים רבות. במשך שנות השמונים והתשעים המוקדמות עסקתי ברפואה טבעונית. היתה לי קליניקה פעילה מאד בקילקני. הייתי מרפא בשיטות מגע מניפולטיביות ובצמחי מרפא. למדתי שיטות ריפוי בלונדון ובטוקיו ויישמתי אותן באירלנד. בתקופה הזו חשבתי שאעסוק בריפוי כל חיי. זו היתה עבודה מאד מעניינת שדורשת השקעה מירבית. היו באים אלי אנשים ומשפחות מרחבי המדינה ויצא לי שם של מרפא מחונן. הגעתי למצב שבו היתי אמור לשדרג את הפרקטיקה על ידי הקמת בית ספר וקורסי לימוד ואז פתאום הבנתי שהרפואה הטיבעונית בעצם לא מבטאת ולא ממלאת את מי שאני באמת. משהו חסר לי ואורח החיים של מרפא לא סיפק אותי.
לא יכלתי להסביר את זה אפילו לעצמי אז עזבתי את הכל ועברתי לניו יורק. חייתי שם שלוש שנים. זה סיפור כל כך ארוך בעצם... כשחזרתי הייתי מצייר וכותב, ובשנות התשעים המאוחרות התחלתי קרירה רצינית שלציור ואמנות תחריט. התקבלתי לגרפיק סטודיו באלפיים ושתיים על בסיס הפורטפוליו ושהצגתי להם, שזה היה אז דבר קצת חסר תקדים כי לא היתה לי הכשרה רישמית. באותה שנהגם התחלתי לימודי תואר ראשון בבית הספר הלאומי לאמנות ועיצוב. למדתי לתואר ראשון, קיבלתי פרסים ומלגות, עשיתי תואר שני וסיימתי באלפיים ותשע. תוך עשור של עבודה חסרת פשרות ומפרכת נוצר מצב שבו אני אמן מוכר וידוע באירלנד. מבחינתי אני עדיין בתחילת הדרך, שזו תחילת דרכי.
אז זהו בקיצור רב. אני לא יודע למה אתה רוצה לכתוב עלי, ובעוד כמה זמן שתיהיה לי תערוכה בגרפיק סטודיו של אירלנד תגיע לפה. "
דניאל ליפשטיין - פורסם לראשונה במגזין של קובי לידרמן ב MySay
'שדה והרים'. מדיום: שמן על בד. מימדים: 174 על 225 ס"מ.
'קיין והבל'.
מדיום: שמן על בד. מימדים: 105 על 145 ס"מ.
תחריט בשחור לבן, 'גשר הפ'ני, מבט מהגראנד סוצישל, אביב 13'.
מדיום תחריט. מימדים: 38 על 29 ס"מ.
'דרך המים 1'. מדיום: חומר מעורב עם עלה זהב על נייר. מימדים: 57 על 76 ס"מ.
