מאפו בן יהודה וגורדון נפגשים ומעלים זכרונות

February 28    2016 · 

אמנון יצחקי מאתר VTLV מביא תמונה תמימה מבן יהודה פינת רחוב מאפו. אמנון לא זוכר מאיפה הוא השאיל את התמונה וזה אפילו יותר מעניין כשאין מידע מבלבל וניתן להמציא עובדות. תמונות שכאלה מצליחות לעורר בי כמה דברים שנרדמו ופתאום צצים ועולים ואין לי שליטה עליהם. חלק חושבים שהתמונה מכוערת כי ככה נראית להם הסביבה ואני טוען שבכל כיעור יש יופי והדברים שאתה זוכר קובעים את ההתרשמות. רבים גם לא מבינים למה זה בכלל מעניין להתעסק בדברים מפעם שלא מזיזים כבר לאיש ואין להם שום משמעות להיום. להם אני עונה שכל אחד וריגושיו הוא ואני מבטיח לא להטרידם בעניני האח הגדול ועוד דברים הרי גורל מעודכני ריאליטי.
את הקטע הזה של רחוב בן יהודה מהפינה של מאפו ועד לרחוב גורדון עם מלון דבורה והפרחים של רונן התחלתי להכיר במעט, רק בתקופת התיכון כלומר 1975 לערך. עד אז לא הגעתי לשם כי ככה זה כשלא מאבדים כלום. היום אני מכיר כמעט כל אבן בסביבה וחלק מהעוברים ושבים וגם כאלה שלא ישובו לעולם.
התמונה שלנו מצולמת מרחוב מאפו פינת בן יהודה ונראה לי שמדובר בשנות השבעים המאוחרות ואולי אפילו תחילת שנות השמונים. נראה לי שזה צולם ביום שבת בשל הנסיעה של הרכב הפרטי בצמוד למונית השירות בנתיב הציבורי. השלט של אולמי רות ממש מדליק וככה גם הצבע שלו ושל מונית השירות (פורד טרנזיט) של קו 4 עם הפס הצהוב.

רחוב מאפו שהיה פעם רחוב הגליל היווה את הגבול הצפוני וההיסטורי של שכונת תל נורדוי הצפונבונית הראשונה של תל אביב. בית מרקחת הגליל משמר את השם וזה בית מרקחת נחשב ואני מעדיף את מושנזון במספר 83 כי הכרתי גם את האבא וגם את אילן מהסרטים.
הצייר זריצקי גר בבן יהודה פינת מאפו 18 ויש לוחית הנצחה וזה המקום ממנו מצולמת התמונה לדעתי. שושנה דמארי שרה את שירו של אלתרמן "צריך לצלצל פעמיים וכתובתי הגליל מספר 2" הצמוד לצד השני ולרחוב הירקון ולים. מי יודע למה מצלצלים פעמיים? פעם הסבירו לי ולכן אני יודע. ד"ר ליטה קנדל גרה במאפו 11 פינת בן יהודה בבניין בו גרו גם אנט ואריה דולצ'ין מהסוכנות. עם ליטה אני אני מדבר על כל העולם ואחותו. ולא משעמם לנו.
ד"ר ברגר רופא המשפחה שלי במכבי נמצא בבן יהודה 82 ממש צמוד לאולמי רות של פעם ולמקווה. הייתי שם (באולמי רות ולא במקווה) לפני המון שנים בחתונה של חגיק ובני גרינברג שהתחתנו ממש צעירים.
אליסה בניש גרה עם משפחתה בסמולנסקין שזה ממש צמוד לבית הכנסת שיבת ציון. אני זוכר שהייתי שם עם יעל וגלי. המסעדה האיטלקית הסמוכה ארנסטו היא נהדרת וחדשה יחסית בסביבה.
גם כרמלה ביתנר שלמדה איתנו בתיכון גרה ממש שם ובצד המספרים הזוגיים ליד החנות מזכרות של ויצ"ו או משכית.
ממש ממול כלומר בבן יהודה 81 ממול ובצד השני וליד השופרסל הראשון הייתה חנות העתיקות של קאופמן שאפילו פירסם ספר נחמד וצהוב באנגלית על מטבעות יהודים. זה לא ליאו קדמן קאופמן המפורסם שגר ברחוב של"ג כי אם קאופמן אחר שהיה סוחר עתיקות. מעל החנות שלו שהייתה צדדית ואחורית גרה מורה מיתולוגית ומשונה לעברית. זו הייתה מורה פרטית שלימדה המוני תלמידים לפני בחינות הבגרות. קוראים לזה חיזוק והמורה הזו הייתה אקזמפלר יחידאי. עברית מיוחדת בפיה ולבעלה קראה אישי. באתי אליה להתחזקות והיא ישר קלטה שתחביר זה לא בעיה וניקוד לא אדע לעולם והיא צדקה לחלוטין. אני זוכר אותה עובדת בשעות לא סבירות כשהיא עטופה שמיכות וסוודרים ובעלה כלומר אישה, אמון על שמירת הכסף בזולה מוסלקת. מי זוכר אותה ואיך קראו לה?
האמת שיכולתי להמשיך עם הדבר הזה לפחות עוד עמוד, אבל נראה לי שהגזמתי אפילו כלפי עצמי.

TLV

גברת נחמדה עם מדליונים

לפני כמה חודשים נכנסה לחנות גברת נחמדה. אנשים נחמדים מגיעים לחנות כי הם רוצים למכור דברים שאגרו, ירשו או משהו אחר. מיד ראיתי שהדברים האלה הם אסופה שהיא עצמה לא ליקטה. ידוע לכל שנשים לא אוספות מטבעות ומדליות משום שנשים נולדו עם כמה יתרונות על פני הגברים וזה אחד מהם. שמתי לב שהיה שם מגן עץ של אורט עם מדליה ולוחית עם כמה שורות והשם שהקפיץ לי משהו מפעם.

השם ליפא בס הזכיר לי מישהו שהיה עורך של הירחון למטבעות ולבולי ישראל בשם "שקל". הירחון הזה הופץ אי שם בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. שקל היה בהחלט משהו מכובד ואני עצמי הייתי אז מאד ירוק אבל עובדה שהשם ליפא בס נחרט בראשי כמו גם עוד כאלה שכתבו שם. 

ארנה ליכטנשטיין היא בתו של ליפא בס. ידעתי שיש פה הזדמנות מבחינתי לפחות ללמוד כמה דברים על אביה שעשה עוד הרבה דברים לפני סיפור המדליות. ביקשתי מארנה שאולי תוסיף לי משהו משלה על אביה והנה היום זה פה ואני מודה לה מאד. ככה בדרכי אני אוסף עוד סיפור למיקבץ הכללי.

"קובי ביקש שאכתוב משהו על אבא שלי, ליפא בס. הרגשתי שזה לא הזמן, הרי היומיום שלי נתון לעניינים אחרים. אז קובי אמר בפשטות: אפשר להתחיל במשהו קטן. אז הנה בינתיים ה"משהו הקטן".
סתם ככה בלי הכנה מוקדמת זה קרה: הבית של הורי, הבית ברמת אביב אליו הגעתי כשהייתי בת שש, פונה מהדיירת שלו, ולי לא נותר אלא לרוקנו. הצלחתי ולא ברור איך, לאסוף יחד את כל הנכדים, עמר בני שהגיע עם טל והבת יובל, הגר ונעה בנותיי, לילך וענבר, הבנות של אחי, רונן, והם פשפשו ופשפשו כל אחד בדרכו ועם זיכרונותיו, מצאו כמה חפצים שאהבו לראות או לשחק בהם בבית של סבא וסבתא, אבא שלי ליפא ואמא שלי נעמי, ולקחו אותם לבתיהם למזכרת. לקחו מקטרות (מי בכלל קרא להן מקטרות? אלה הפייפים של אבא, המריחים מטבק בבית, במעלית ובבניין כולו, הכל כך יפים ומעניינים אשר הגיעו מכל רחבי העולם), כשאצל נעה הפייפ הכי יפה יחד עם ערמת שעונים ישנים שלא באמת שווים משהו. ולקחו תמונות, וכלי מטבח, ובהם, כוסות, כשהגר כמובן לקחה את הספלים הכי יפים בעולם עליהם ויתר עמר רק כי זה לא נוח להעביר ספלים לגרמניה, שם הוא גר. ולקחו כוסיות, ונעה לקחה פינג'ן עם ספלים להגשת קפה שחור מקרמיקה שחורה ויפהפייה, ולקחו קישוטים לקיר ולמדפים, חרבות, וואזות (אצל אמא שלי לא אמרו וואזות. לנו היו כדים...), וכמובן שאת המפתח השחור הענק, כנראה לאיזשהו בית פרטי בקונייטרה שמצא אבא, קצין קישור לאו"ם ברמת הגולן, לקח הנכד הבכור, עמר, והגר ויתרה... 

ועם השאר, נשארתי אני מול ערמות ענקיות של חפצים אישיים, תעודות, מסמכים, רהיטים, תמונות, בגדים, מצעים, עיתונים, כלי מטבח והגשה- הלא הם הסרוויסים היפים של פעם, והמפות היפהפיות.
מה עושים? הספרים, מאות הספרים, הלכו כמובן אל חנויות ספרים משומשים.
הרוב- אל הסוחר החרדי הנמרץ משוק הפשפשים, שכמובן הסביר שאינו סוחר, אלא רק אוסף הכל לאחיו התלמיד הצדיק חסר הכל, שיהיה לו מה למכור כדי לפרנס אשה וילדים. לקח לו הסוחר גם את המזכרות מאיראן, אליה ברחו הוריו של אבא מקייב, בימי סטאלין הקשים. שם נולד אבא באחד ביולי (היישר לחופש הגדול...), 1928. ב-1933 הגיעו סבא וסבתא שלי לארץ ישראל, עם אבא שלי הקטן, כשהוא בן חמש. סבתא שלי לא הפסיקה להזכיר שסבא הציוני לקח אותה לארץ ישראל, על חמורים, בקור ובחום, דרך סוריה, לבנון, וכמובן מטולה, מאותה פרס (בבית שלנו הייתה זאת פרס, לא ידענו על איראן...) נפלאה, בה חייהם היו טובים ומאושרים. כנראה ישבו שם על סיר הבשר... אני חושבת שלבסוף סבתא סלחה לסבא על ציוניותו. ועוד לקח אותו סוחר, כל מיני מזכרות קטנות שהביא אבא הפלמ"חניק לאמא שלו בימי מלחמת השחרור מבתי ערבים שברחו. נדמה לי שהסיפורים היו על רמלה.
לא מעט- לקחו מכולות האשפה הענקיות שמתחת לבניין. את תעודת הגמר בהנדסת חשמל של אבא מהטכניון עם ההזמנה לטקס הסיום לקח חבר, פרופסור בטכניון, כדי לתלות על הקיר בחדרו, כמובן, במחלקה להנדסת חשמל. 

ומה לקחתי אני? כמה ספרים בודדים, רק כאלה עם הקדשות. וגם לקחתי תעודות ומסמכים. רק את אלה המרגשים והמעניינים. לקחתי את תעודת הלידה של אמא באנגלית- היא נולדה בפלשתינה של המנדט הבריטי. ולקחתי את תעודת הלידה שהונפקה לאבא בישראל על כי נולד בטהרן. אבא שלי, שדיבר בבית עם ההורים רוסית שוטפת ועם הסבתא אידיש קצת פחות שוטפת, לא הפסיק מעולם להשוויץ שהוא בעצם פרסי. לקחתי גם את תעודת הצופה של אבא שלי משבט "קהילה". ואת תעודת "מכבי" שלו, כילד קטן מתאבק (אולי מתאגרף?), ואת התעודות שלו מתיכון מונטיפיורי כי להורים שלו לא היה מספיק כסף לשלוח אותו לגימנסיה הרצליה, כמו שאר ילדי הטובים התל אביבים. ולקחתי גם את תעודת האישור על שירותו של אבא פלמ"ח. 

ב-1945, כשאבא רק בן שבע עשרה, הוא שכנע את הוריו להרשות לו להתנדב לפלמ"ח, בהסבירו כי אלה הם ראשי תיבות של "פלוגות לעזרת משקים חקלאיים" (איזה מזל שההורים שלך הם עולים חדשים, שלא כל כך נוח להם עם עברית). אבא שלי היה פלמ"חניק אמתי (שנים רבות אחרי כן הוא אהב להזכיר שיש גם פלמ"חניקים מתחזים), הוא הצטרף להכשרת תל יוסף, והיה למדריך לטופוגרפיה ולנשק. ב-1947 החל ללמוד בטכניון, אך מלחמת העצמאות קטעה את לימודיו. הוא השתתף בהגנה על חיפה, ואחר כך הצטרף לגדוד החמישי של הפלמ"ח, בחטיבת הראל, תחת פיקודו של יצחק רבין, במחלקה עם לאה רבין, מכובשי ירושלים. אבא נפצע בשייח ג'ראח, ועבר שיקום ארוך להצלת תפקוד היד, עם הזיכרון הנפלא שמעולם לא עזב אותו על הרופא שהחליט שזאת היד לא תיכרת, והיא תחזור להיות יד אמתית. זאת אותה שייח ג'ראח אליה חזר אחרי שנים בני עמר, ועליה הוא כתב ושר עם להקת הרוק שלו בברלין But I can't see how I could be the one who saves Sheikh Jarrah, והצעירים הגרמנים מקשיבים מרותקים...

אחרי הפציעה, אבא עבר להיות מפקד המחנה של חטיבת הראל, שכונה "הדיוויזיה", והוא זה שמצא את גופתו של מיקי מרכוס, הקולונל האמריקאי שהובא לפקד על חזית ירושלים, ואשר נהרג בשוגג על ידי אחד השומרים.
וכמובן שהגיעה אלי גם הכתובה של אמא ואבא שלי, עם ההתחייבות של אבא לשלם לאמא חמישים לירות (הוא תמיד היה שוויצר, כולם יודעים!) אם תגורש או תתאלמן.
ועוד לקחתי, אחרי ששנים שאלתי וניסיתי לברר היכן הן, את הערמות ששכבו תחת ענני אבק במדף הכי תחתון, בנישה הכי לא נגישה, של כל מה שאבא כתב, מפזמונים פשוטים משורבטים על מפיות נייר, ועד לספר גנוז, שטרם קראתי, כשאני מעלה בזיכרוני את תמונת אבא, חופשי בימים בשל מעבר בין עבודות, יושב וכותב וכותב, ולא מפסיק. 

וגם לקחתי, דווקא בלי הרבה נוסטלגיה, קצת מטבעות ומדליות. אחרי שחבר שידך לי מומחה למטבעות ומדליות שהבהיר לי שמה שיש לי לא שווה כלום, והתלבטתי האם דרכן של המטבעות והמדליות שלי ישירות לפח או למגרה שאף פעם לא פותחים, הצצתי בגוגל, ולו רק לצאת ידי חובה, וכך גיליתי מוסד תל אביבי ותיק ומכובד- לידרמן. תוך כמה דקות של שיחה עם קובי לידרמן, הסתבר לי שקובי הכיר את אבא שלי (ההוא עם הקרחת...), שמסתבר שביקר כמה פעמים אצלו בחנות. זה היה מרתק, כי לאבא שלי היו פנים רבות, וקובי הכיר את פני העוסק במדליות. אני רק זוכרת שאבא בדרכו השרמנטית הצליח לשכנע אנשים רבים לקנות מדליות של החברה הממשלתית למדליות (חלקם לא אתנו יותר, חלקם וודאי מתחרטים...). להפתעתי נמצאו בחנותו של קובי, בין שאר האוצרות, גיליונות המגזין "שקל" אותם ערך אבא שלי, אשר רק מרפרוף בהם מבינים שאבא למד את נושא המדליות באופן עמוק ויסודי, כמו שאר הדברים שעשה, סיפור שנשכח ממני, ושלא מצאתי לו זכר בבית הורי (ואולי פשוט העפתי כמה גיליונות של "שקל" בלהט הפינוי, או בעייפות הפינוי?). קל לנחש שנשארתי יותר מכמה דקות בחנות, שמעתי הרבה סיפורים תל אביביים, קצת גם סיפרתי אני, והצלחתי להרגיז את נעה בתי שחכתה לי בחוץ במכונית, כי הבטחתי שאני נכנסת לרגע, וכבר יוצאת...

ואבא היה לא רק מומחה למדליות. פנים רבות מקצועיות היו לו לאבא: עם תום מלחמת השחרור חזר לטכניון, השלים את לימודיו והחל לעבוד כמהנדס בחברת החשמל. במקביל, השתתף בקורס מפקדי סוללות נ"מ, ופיקד על סוללה במלחמת קדש. בשנת 1957 התגייס לצבא הקבע והיה ראש מדור אביזרי מטוסים בחל האוויר. בשנת 1960 השתחרר ונתמנה לקצין קישור לאו"ם בצפון, והיה קצין מבצעים של יחידת הקישור. זאת היחידה בה שרתה בתי הגר אחרי יותר מארבעים (!) שנים, אחרי שאבא ובני דורו הבטיחו שילדיהם, ושלא נדבר על נכדיהם, לא יידעו יותר מהן מלחמות. אחר כך, כמזכיר הארצי של הסתדרות המהנדסים (1960-1963), אבא היה ממובילי שביתת המהנדסים הגדולה בראשית שנת 1962. עד היום כשאני אומרת לאנשים מבוגרים ממני את השם ליפא בס, הוא נשמע להם מוכר, הם מאמצים קצת את המוח, ואז נזכרים באותה שביתת מהנדסים. כנראה שהיה שם הרבה רעש... אני, שהייתי אז בכיתה גימל, ולא הצלחתי לפגוש את אבא שלי שהיה כה עסוק בימי השביתה, רק זוכרת את הוויכוח המר עם בן כתתי שאמר שבשביתה לא עובדים, ואני התעקשתי שבשביתה עובדים הרבה יותר קשה... אחר כך אבא עבר להיות המהנדס הראשי של חברת "תיעוש" (של חברת העובדים), ואני זוכרת את ימי החופש הגדול בו טיילתי אתו בכל רחבי הארץ בין המפעלים של "תיעוש". זכור לי ביקור אחד במיוחד במפעל "אבני חן" אשר בתרשיחא. שם אמרו לי הפועלות שהן מרוקאיות, ואני נורא התעקשתי שהן טועות וצריך להגיד אמריקאיות... ב-1967 ייסד אבא וניהל את המכון ללימודי מבוגרים של רשת "אורט", שהיה חלוצי בתחום. בהמשך היה סמנכ"ל נכסים, תכנון, בנייה ורכש של "אורט". והרשימה לא נגמרת: אבא גם כתב שלושה ספרי ילדים, והם כולם מסתובבים היום אצל הנכדים, מחכים לנינים יובל וארי, ואלה שעוד בדרך....

אבא נפטר ב- 2.7.2008. ויש עוד מה לספר.

עוד על ליפא בס :

כתבה מעיתון הארץ 2007

הספרים שכתב ליפא בס

להוספת זכרונות על ליפא בס בדף הנצחה

הילד עם הפאות

August 13, 2015 at 7:52pm

מדליה ממלכתית לזכר יהדות פולין 1989. מדליה ממלכתית עיצוב: נתן קרפ. גלף: תדהר דגן. מיטבעה: הכט. החברה הישראלית למטבעות ומדליות

הילד עם הפאות כתבה דנה גולדמן שחר

ורשה 1945

הרוסים מתקדמים והגרמנים נסוגים. המרד הפולני נגד הגרמנים דועך אך לפני שאלה נסוגים הם מענישים את העיר ורשה שמרדה  בעונש כפול - הם הגלו את האוכלוסייה למחנות כפייה והרסו את העיר באופן שיטתי. עם להביורים הם עברו מרחוב לרחוב והפכו את העיר לתל חרבות עשן.

לאחר שהצבא האדום חצה את הגשרים ונכנס לגדה השנייה של הנהר ויסלה, העיר השוממת החלה לחזור לתחייה. המגורשים חזרו אל חורבות בתיהם. בני אדם התגוררו במרתפים ששרדו מתחת לבתים הרוסים, חפרו מאורות מתחת לאדמה, אספו חלקי רהיטים והבעירו מדורות כדי להתחמם ולבשל מזון. אמנם המלחמה הסתיימה, אבל הרעב לא חלף והוא המשיך להכות בתושבים גם כעת. גם הקור לא חלף. לא היה חשמל, לא אספקת מים או גז. אך משהו מפחיד עוד יותר מאלה שרר בעיר: אנרכיה גמורה. כאילו שהעולם חזר לתוהו נורא.

אני הייתי בת 12. היינו שלוש ילדות כאשר הגדולה בינינו הייתה בת 13.

תוהו נורא

גרנו במרתף שדלתו נעקרה אך הוא סיפק לנו קורת גג ומחסה מפני הקור. היו לנו שלושה מזרונים  ממולאים בקש וגם אוצר שהיה מוחבא מתחת לערמת סמרטוטים – חצי שק תפוחי אדמה. היה לנו גם סיר לבישול, שימורי מזון ודלי. מצבנו היה טוב יחסית. קיימנו תורנות וכל בוקר אחת מאיתנו הייתה הולכת להביא מים מבור מים באחת החצרות, במרחק הליכה של כרבע שעה.

באותו הבוקר הגיע תורי להביא מים. מאחר שהיה עדיין קר מאוד, לבשתי את מעיל הפרווה הקצר ששלושתינו חלקנו. היה לי גם כובע צמר וצעיף.

הייתה שעת בוקר מוקדמת ואני פסעתי אל הבור. שער החצר העקור היה שעון על שארית קיר הרוס של אחד הבתים. ליד  הבור עמדו כעשרה אנשים מכורבלים במיני לבוש משונים ובידיהם כלים ריקים, ממתינים לתורם לקנות מים.  מסביב לבור התהווה משטח קרח חלק. ממש ליד הבור נחפרה גומה ובתוך הגומה, בשלולית בוץ חומה עמד גבר רחב כתפיים, במגפיים ובמעיל שהגיע עד ברכיו. הוא היה בעל המקום. פניו קשוחים וכל הופעתו אומרת עוצמה. רכושו כלל גם דלי עשוי פח וחבל ארוך. הוא עמד בפיסוק רגליים, היה משלשל את הדלי אל תוך הבור, דולה אותו בתנועות נמרצות מן העומק ומעמיד אותו על שרפרף עץ. הוא היה גובה תחילה את התשלום עבור המים ורק אחר כך מוזג אל הכלי של הלקוח שהיה בראש התור. פניו של הדולה היו סמוקות מהמאמץ וכפות ידיו היו מוגנות בכפפות עור פרווה. הפעולה התקיימה בדממה מוחלטת ומתוך סדר מופתי. כמעט בקצב של ריקוד נמזגו המים את תוך הכלים הריקים. אנשים נשאו את משאם בזהירות כדי לא להחליק על שכבת הקרח. הם היו פוסעים על השלג המלוכלך ונעלמים בפתח החצר. ככל שעבר הזמן, התווספו אנשים חדשים בסוף התור. רוב העומדים היו נשים ומעט גברים זקנים. חוץ ממני לא היו ילדים בתור, אולי בגלל השעה המוקדמת.

ילד יהודי עם פאות ארוכות

התור כולו נע בתנועה איטית קדימה באוויר המקפיא את הפנים. מעל היו פרוסים שמים אפורים כבדי עננים, האור היה עכור ושררה תחושת מועקה כללית. לפתע, במעבר הפרוץ שבפתח החצר הופיע מאי שם ילד. הוא היה צנום, עור פניו צהבהב, על ראשו כובע מצחייה שכיסה את מחצית פניו. הוא היה לבוש במעיל בצבע ירוק דהוי שכיסה את כתפיו הכפופות. ברכיו היו ערומות ועל רגליו הדקיקות נעל נעליים ענקיות. מתחת לכובעיו הסתלסלו שתי פאות ארוכות. ילד יהודי, בוורשה, אחרי המלחמה. הפאות השתלשלו לאורך רקותיו והגיעו כמעט עד כתפיו הכפופות. על רקע השלג המלוכלך שעליו פסע, הוא נראה כמו רוח רפאים.

האישה הראשונה שהבחינה בו נרתעה באימה. היא הצטלבה בתדהמה ושפתיה הפליטו: "מריה הקדושה, אם כל חי, רחמי". אחרי שניות מעטות נרתעה לאחור ונצמדה אל האישה שעמדה בסמוך לה. קריאת פליאה ותדהמה נפלטה מפיה: "אנשים ראו, זה יהודון קטן עם כובע ופאות!!".

יתר האנשים הפנו את ראשם כמתעוררים מתדהמה. רטט עבר בהם. אנשים העבירו את משקל גופם מרגל אל רגל, כפוחדים לאבד את שיווי משקלם. נשים אחדות הצטלבו. אחרות נאחזו בקרובות להן. בתוך הדממה המעיקה נשמעו קריאות: "הביטו וראו – יהודון חי!".

"אלוהים אדירים! רחם עלינו כי חטאנו", "רחמים, רחמים!... איך הוא נשאר חי?", "זה לא יכול להיות אמיתי...". היו עוד ועוד קריאות מתוך אימה, בוז, רחמים.

גבר אחד, זקן וכפוף במיוחד, בעל שפם ארוך קרא בקול מתחנן: "מריה הקדושה, אם כל חי, רחמיי עלינו ועליו...".

הילד פסע קדימה בצעדים מהססים ונעמד מול הקהל. הוא היה אחוז אימה. בידו קופסת שימורים ריקה וחבל קצר מחובר אליה. הוא לא הצטרף אל התור ועמד במרחק כמה פסיעות ממחלק המים, אינו מעז לזוז ועל פניו צפייה אטומה, כעין חוסר אונים נורא.

תפוחי אדמה תמורת מים

דולה המים לא פסק ממלאכתו וזירז את הניצב הראשון שבתור – "נו אז מה, נותר יהודי קטן בחיים בעיר הזאת... ועכשיו שלם את המגיע לי והסתלק...". האיש הוציא מכיס מעילו ארבעה תפוחי אדמה גדולים והעביר אותם לידיו של בעל המקום כתשלום. הלז זרק אותם אל שק  שהיה מונח לידו.

האיש שמילאו את הדלי שלו הסתלק בשתיקה מהמקום. פוסע בזהירות, אך נחפז ככל יכולתו, כמי שבורח ממקום פורענות. האישה שאחריו הייתה לבושה במעיל אפור ונעליים על עקבים. על ראשה היה צעיף צמר אדום. הצעיף היה ארוך דיו כדי לעטוף את צווארה. הוא היה קשור על עורפה בקשר כפול ומסורבל. גם היא קיבלה את המים ושילמה את פדיון המים במעות. היא הרימה את הדלי שלה והתחילה לפסוע בזהירות לעבר הפתח הפרוץ של החצר, אך כאשר הגיעה אל מול הילד עם הפאות, היא סטתה מהשביל החרוט בתוך השלג ונעמדה במרחק צעד אחד מהילד, לקחה מידו את קופסת השימורים וטבלה אותה בדלי שלה. היא הושיטה לו את הקופסא כמעט מלאה ואמרה בשקט, כמעט בלחישה: "הנה לך גור כלבים אומלל שכמותך. רק תזהר לא ליפול בגלל הקרח. ועכשיו ס'תלק מכאן מהר ככול שאתה יכול".

הילד נשאר מולה כמשותק. האישה סובבה אותו כשפניו לעבר פתח היציאה מהחצר ודחפה אותו דחיפת עידוד קלה. הילד הסתובב כמו מריונטה, התחיל לצעוד בצעדים איטיים לעבר הפתח וכעבור שניות נעלם בין ההריסות. האישה מלמלה עוד משהו והתרחקה בראש מורכן, בוחנת את הקרקע שלפניה, נזהרת לא למעוד עם דלי המים הכבד על עקביה הגבוהים שלא נועדו להליכה בין  שברי לבנים וזכוכית וגושי שלג מפשיר.

ואני? אני התקדמתי עד שהגיע תורי למלא את הכלי שאיתי וללא מילה השלכתי לידיו של בעל המקום ארבעה תפוחי אדמה.

גם אני הופתעתי לראות במו עיני ילד יהודי חי ועוד יותר ילד שפאותיו נחשפו לאור יום, בעוד שאני הצפנתי את יהדותי וניסיתי לנעול את סוד יהדותי, לא רק מאחרים, אלא רוב הזמן גם בפני עצמי. בצורה מכנית, כאילו לא בכוחותי אני, הרמתי את הדלי ובעצלתיים גיששתי את דרכי למחסה שלי – שם המתינו לבואי שתי הבנות האחרות. במתינות, מבלי לזרז את עצמי, עקפתי את המהמורות. משהו קרה לי בדרך, שוב לא הייתי צריכה להיחפז במסעי.

כנראה שהדרך בחזרה ארכה הרבה זמן. כאשר הגעתי לבסוף אל המקלט שלנו, קידמו אותי בנזיפה "למה התעכבת כל כך?, כבר התחלנו לדאוג שמא נפלת בדרך...".

אחת הילדות לקחה ממני את הדל ומזגה ממנו מים לתוך קומקום מפויח. המדורה כבר בערה מזמן. האש הפיצה אור אדמדם ורוטט חמימות נפלאה. קירבתי אל האש את ידי ופרסתי את אצבעותיי הקפואות. שתקתי. הייתי מבולבלת. רק בערב, לפני ששכבנו לישון, חלקתי עם הילדות קצת ממה שקרה לי באותו הבוקר. סיפרתי להן, שומרת על טון אדיש: "אתן לא תוכלנה להאמין למה שראיתי שם ליד הבאר. ראיתי במו עיניי ילד יהודי עם כובע מצחייה ועם פאות". דברי לא עוררו התעניינות מרובה אצל בנות דודתי הנוצריות ואחת מהבנות אמרה, כמעט בנזיפה: "את והרעיונות הדמיוניים שלך. מה פתאום ילד יהודי? ועוד עם פאות...". ואילו הבוגרת שבינינו פלטה פסקנית: "כבר לא נותרו בחיים ילדים יהודים בכל העיר הזאת...".

לא עניתי להן וה"חזיון" שראיתי ליד הבור נטמן במחסן השכחה ליד מחזות ומראות אחרים ששקעו אצלי, מיועדים להכחדה.

אך  הילד היהודי עם הפאות הארוכות והאישה בצעיף אדום סירבו להיכחד. במשך שבועות וחודשים שניהם שבו לבקר אותי בחלומות הטובים ובסיוטי הלילה. האישה והילד צפו שוב ושוב ועלו עטופי סחבות צבעוניות, על  רקע ההריסות, האור העכור והדממה המעיקה.

האודם של צעיף האישה ההיא סירב להישכח במשך השנים שחלפו מאז.

אור שחר מספר על אימו דנה גולדמן שחר

"אמא נולדה כנראה ב-1935 בוורשה, דנה לבית גולדמן, אחות קטנה ליוליאן-יולק.  משפחה יהודית חילונית עם הורים אקדמאים - האמא עבדה כעורכת דין עד ללידת הילדים והאבא עבד בסוכנות ביטוח גדולה. הייתה להם דירה מרווחת [בעיניים של ילדה] בוורשה ודירת נופש בכפר שהיום הוא בפרוורי וורשה. דנה גדלה ולמדה בבית שהיה תמיד מלא בקרובי משפחה משני הצדדים של ההורים והייתה מוקפת אהבה. בחשבון שעשינו פעם היו במשפחה המורחבת למעלה מ-70 איש. את השואה שרדו שניים - יוליאן ודנה. בן דוד אחד הגיע לארה"ב לפני השואה ובת דודה מדרגה שניה ואמה ברחו לרוסיה וניצלו.

סיפורם של יוליאן ודנה בתקופת המלחמה מורכב. לנה קיכלר מאתרת אותם ובסופו של דבר עולים ארצה באוניה אקסודוס". 

הילדים של לנה קיכלר באירופה

 הניצחון הגדול על הגרמנים - לנסוע עם הילדים [אני ואחי הגדול] במכונית גרמנית. 1971-1972

דנה 'וילד' נוסף עולים להדליק משואה לזיכרה של לנה קיכלר או לזכר הילדים בשואה.

הבניין שלידנו

February 27, 2015 at 9:10am

דפמן כתב על "הבניין שלידנו". דפמן תלאביבי שגר בפריז עובד בשיפוצים ומתגעגע לחוף פרישמן ולחומוס. אני מאד אהבתי. 

בבית זה פעל ארגון האצ"ל עמוד הנצחה בבן יהודה שטראסה

מול החלון של החדר שלי ושל אחי, חצי קומה למטה, יש את המרפסת של הפולנים שהגישה אליה היא מהמטבח. בקיר שמאחורי המרפסת ישנם שני חלונות קטנים. אחד של השרותים ואחד של חדר האמבטיה. בהמשך, ממש מול הסלון שלנו, נמצא החלון של הסלון של הפולנים. שם מציצות הרגליים של הפולני על השולחן הנמוך מול הערוץ היחיד במדינה. הבת מתקלחת, הבן המשתין והאמא במטבח. אידיליה פולנית.

הזכרון שלי מהטלוויזיה של הפולנים מתחיל במצעד הצבאי הראשון אחרי מלחמת ששת הימים. צפיתי בו מהחלון ובכמה מהשכנים שבאו לפולנים כדי לחלוק את החמימות הפטריוטית שיצר הנצחון המפתיע. הפולניה, תוך הגשת וופלים, קלטה אותי מהחלון בוהה בטלוויזיה שלה וקראה לי להצטרף. לך, עודדה אותי אמי להתגבר על ביישנותי. נסים רצון לא היה בין הנוכחים ולא מתוך היעדר רגשות פטריוטים. הוא היה מסוכסך עם הפולנים, כשם שהיה מסוכסך עם עולם ומלואו. בשנים שיבואו יאמר לי ניצול השואה המשוגע הזה, שהפולניה היתה קאפו ושהבת שלה היא בכלל זונה בפריז ולא סטודנטית לרפואה כמו שהאמא שלה מספרת. לך תדע. לבת של הפולניה היה שיער צבוע בלונד ומבט זועף. מאז שפשטה את התלבושת של בית הספר התיכון לטובת בגדים אלגנטיים, ראיתי אותה פחות ופחות עד שחדלתי לראות אותה. היא הופיעה יום אחד בסלון שלהם כשהייתי בגיל הערות המינית, אשר עדיין, בזמן כתיבת שורות הללו, טרם הסתיים. מאוחר יותר ראיתי חלקים ממנה במקלחת. עורה היה בהיר והבזק של פיטמה וורודה יכל לגרום לי אושר, זהה לזה של דייג שהעלה דג נאה בחכתו. במהלך חופשתה, די היה שאשמע קול זרימת מים בכדי שאגש לחלון בחדר שלי. לרוב הייתי מתאכזב כי היה זה אחד משלושת הפולנים הנותרים. הבן, שהיה הר-אדם בעל פגור שכלי, היה כרוך אחרי אמו, שראשה התנשא קצת מעל למרפקו. היא נהגה להלביש אותו בבגדים אלגנטים בהירים. למראית עין חזותו היתה מרשימה, אך תוך זמן קצר דאג להסגיר לזולת את מגבלותיו.

מתחת לפולנים גר זוג מבוגר עם בנם היחיד שנגן בחצוצרה, לכעסו הרב של אבי. בדירה זו הכין האצ׳׳ל אמצעי לחימה. אחרי עליית הליכוד לשלטון, פרטים היסטוריים זניחים כמו אלו, זכו להנצחתם על גבי לוחיות בחזיתות בניינים שונים, כדי לאמר: אתם קיימים גם בזכותנו, המחתרות. המוזיקאי הרעשן התגייס לתזמורת צה׳׳ל ולבסוף זנח את החצוצרה לטובת עיסוקים שקטים.

נסים רצון התגורר בקומה מתחת עם אשתו השמנה וחמשת בנותיו. מיכל הקטנה מכולן, למדה אתי בבית הספר והיינו חברים קרובים. כיום ממרחק השנים, מתוך מבוכה אנחנו נמנעים מלומר שלום זה לזה ברחוב, עד כדי חציית הכביש באופן מקרי כביכול.

נסים רצון ספר לי ספורים נעדרי תום, כאלה שלא מוצאים בספרי ילדים. הוא תמיד שמח לקראתי ודאג לשמור אותי ככל האפשר לצדו. כעבור שנים הבנתי שהייתי הבן שהיה כה חסר לו. מאידך, נסים רצון היה מפגע שכונתי. סלוניקאי במוצאו וימאי בפנסיה, נסים רצון היה קטוע כף רגל כתוצאה מנפילת תורן של ספינה. הוא צלע על אחת מנעליו שהיתה בעלת סוליה עבה פי שלושה מאחותה. כשנחה עליו הרוח נהג לשבת במרפסת הפונה לרחוב, עם בקבוק ערק וטייפ גדול שהשמיע שירים יוונים בווליום גבוה. מדי פעם היה מצטרף לשירה. מהחלון יכולתי לראות ממנו, רק את רגליו הלא סימטריות לצד ערמת גליונות המגזין בורדה, אותם אסף לצורך פתירת התשבצים שבתוכם. הוא ידע לדבר לידיעתי, שבע שפות לפחות.

נפגעי הרעש העיקריים של נסים רצון, מלבד בני משפחתו, היו בני משפחת שפילמן שמרפסתם הייתה מקבילה לזו של משפחת רצון. מחאותיהם לרוב לא הואילו, כי תפיסת עולמו של נסים רצון הייתה שאין לאף אדם זכות לקלקל את המסיבה שעורך נסים רצון לעצמו. הוא ידע להיות אלים ודאג להראות לעולם מיהו הבוס.

באחת מחופשותי מהצבא, השלכתי בטעות קונדום משומש אל תוך המרפסת של משפחת שפילמן שהיו אנשים דתיים. המעשה נעשה בהיסח הדעת, מכיוון שאחי איים לשבש בכניסתו את סיומו של מעשה הבראשית עם חברתי החדשה, שהייתה גם היא חיילת בחופשה.

אביבה הזמרת שגרה מעל לפולנים והייתה מיודדת עם הורי עזבה, כשהיתה בהריון מגבר מסתורי. היא הספיקה לשמוע אותי בבית הכנסת מזמר את המפטיר בבר המצווה שלי. להורי המופתעים אמרה שצפוי לי עתיד גדול כזמר. את הכשרון הזה אכן טפחתי, אך בדלתיים סגורות, מעטים הם אלה אשר יכולים לאשר או להזים את התחזית בת ארבעים השנה.

אחד הזעזועים המשמעותיים בחיי היה קשור לעזיבתה של אביבה. לשתי הבחורות הצעירות שהחליפו אותה ישנה אחריות כבדה בעיצוב המיניות שלי. נאמר שכיום הן במקרה הטוב, נשים בשלות, אולי סבתות. ייתכן שהן מציגות מדי פעם תצלומים של עצמן כנערות פרחים בשנות השבעים. האחת שחומה בשיער אפרו והשניה כגרסה מקומית של ז׳קלין ביסט.

היה זה עומס יתר של התרגשויות, עבור הנער הצעיר שהייתי. המזוג של תחושת הגנב שבהצצה מחלון אל חלון והפחד מלהחשף על ידי מושא התאווה, החרדה מהופעתה הפתאומית של אמי, כל אלה גרמו ללבי הקטן להלום בחוזקה.

אבי כבר לא התגורר אתנו בעידן העירום הנשי המאיים וטוב שכך, שכן גם בלעדי כל זה, לא חסרו בעיות בין הורי.

כשבן דודי לן אצלי ערב אחד ולמרבה המזל, אחי לן במקום אחר, הצצנו מבעד לחרכי התריס במה שלימים אזהה כ׳׳אהבה בשלישיה׳׳. לשתי הנפשות הפועלות הצטרף גבר בעל קול נמוך. ככל שהחלקים המעניינים היו מחוץ לשדה ראייתנו, כך רבה הייתה פרשנותנו לנעשה. חברים מהשכונה ומחוצה לה, היו בסוד העניינים. שעון מעורר שפעל ממול מדי יום בשעה חמש אחה׳׳צ, היה האות עבורי לעלות לגג ולהביט מבעד לחרכי ארגז בנסיכת האפרו, קמה משנתה ומקדישה לי רגעי עירום ארוכים. כמה מחברי זכו גם הם להזדחל מאחורי אותו ארגז.

הבנות של נסים רצון נשאו בזו אחר זו והקימו משפחות, למעט מיכל שמעולם לא נשאה ובגיל מאוחר נהייתה לאם חד הורית. גברת רצון מתה ואחריה מת נסים מבלי שאצליח לשחזר מתי. חיי התנהלו אז בתוהו ובוהו הצבאי והרומנטי, שהיו משובצים בו יישובים מאוכלסים, כבישים שוממים ואויבים סמויים מעין. הפולנים עזבו וגם נערות הפרחים היפהפיות. החצוצרן לשעבר עזב, הקים משפחה והוריו עזבו וכנראה שגם מתו. מיכל מעולם לא עזבה את הבית שבו נולדה. שכנים חדשים באו והתקינו מזגנים. צלילי הסכו׳׳מים העליזים של ארוחות הצהרים של יום שבת, אנחות של נשים משתגלות, מריבות של גיל ההתבגרות ושאר דרמות משפחתיות, כל אלה שייכים לפס-קול מימים עברו. זמזום המזגנים ושאון התנועה שהכפיל את עצמו פי שבעה, המרפסות שנאטמו והחלונות הסגורים הרחיקו מאתנו את הבניין שלידנו. אין לי מושג מי הם שכני וגם לא ממש אכפת לי. אני חוזר לבית ילדותי בחופשותי בתל אביב. ביתר הזמן עומדת הדירה להשכרה לתקופות משתנות

Like

סרטן זללן צד רשת מרחוב חובבי ציון

August 17, 2015 at 8:23am

רחוב אורך

רחוב חובבי ציון הוא רחוב ההולך לאורך השכונה שלנו בתל אביב מרכז. הוא מתחיל מאידלסון ונגמר בבית ספר תל נורדאו. בדרך הוא חוצה בפניה קטנטונת ושמאלה את טרומפלדור, בוגרשוב, דרויאנוב, אהרונוביץ, בן עמי ומסיים במנדלי עם הספרים ושם חובר לדב הוז. לא ניתן לנסוע ברכב בכיוון אחד לאורכו הכולל. ברגל כן ואפילו מומלץ למרות שאין שם מחזות חריגים. אחרי שאריק הלך לבלי שוב יש לרחוב עדנה מהזן המורבידי.

פעם אומרים לי, שהרחוב הזה היה אפילו יותר ארוך ודי הרבה. מהיום שהחליטו להנציח את דב הוז ,אז חובבי ציון צומצם ולי אין שום טענות בנושא. תמיד כשעוצרים ושואלים אותי איך מגיעים לחובבי ציון, אני משחק אותה ידען ותמיד שואל "איזה מספר בבקשה?" וככה הנשאל/ת חש בטחון שיש פה ידען רציני, וככה הכל מסתדר בהמשך. בדרך כלל זה כאלה למכון הריאות שפורח בשנים האחרונות עם המהגרים שבאו הנה והביאו איתם כמה דברים נחמדים וגם כאלה שפחות מומלצים. מה נגמר עם הליגה למניעת שחפת? היום זה מלש"ח - ליגה למניעת מחלות ריאה והאמת שם די מפחיד.

יש ברחוב חנות אביזרי מין והנאה בשם הפולניה ואפילו באדום וזה למטה על הפינה של בוגרשוב גם ממול משהו לגברים. הבית הכי מיוחד לטעמי הוא חובבי ציון 42-44 שנבנה ב 1936 ע"י קמנצקי את ח. בלומנפלד אינג' מדופלם ואדריכלים ויש אפילו שתי לוחיות בקליט בעברית ובאנגלית. 

אם אתם חושבים שאני ממש מכיר את אנשי הרחוב לדורותיהם אז התשובה היא שהידע שלי לוקה בחסר רציני ואפילו לא ידעתי שאריק איינשטיין הכי זמר שיש, גר שם עד שהלך מאיתנו ללא התרעה מקדימה. הקטע של האנדרטה ליד הבית של אריק וסימה לא ברור לי עד הסוף.

אני לא מכיר לוחית הנצחה של העירייה על בית כלשהו. בכל זאת יש כמה דברים שווים ואולי רק אני לעיתים מתחרמן מהם, אבל בטוח שיש עוד. בקיצור הידע שלי ברחוב חלש עד חלש מאד ואפילו בינוני אבל רם גופנא הבטיח לי סיור עם הסבר בגוף הסרט. אני מחכה וגם מצפה. גם באתר תל אביב 100 של דני רכט לא ראיתי שבית מסוים זכה לערך מסודר ואני יודע שיהיו כאלה בהמשך. אמנון יצחקי באתר vtlv מתעד בצילום כל בית וגם שם הכל די יבש. בעצם הבית הפינתי עם מסעדת בוננזה זכה לעדנה והנה הקישור לשי שטיין והמסעדה שעברה כמה וכמה גילגולים והיום חלק מאתר בניה ובצד של הקישור תמצאו היה היה עם לקט תמונות וסיפורים 

הפולניה - Fun Sex Store בחובבי ציון

אנדרטה על המדרכה "יהלום שנשבר" אריק אינשטיין

חובבי ציון 42-44 בית מיוחד נבנה ע"י קמנצקי את בלומנפלד 1936

מספרים נמוכים עם ברכה ביולוגית

החלק של חובבי ציון עם המספרים הנמוכים הוא ממש באחוריים של החנות ומטבע הדברים הכרתי שם כמה אנשים בנסיבות שהטבע והזמן גרמן. 

על נתן החלפן החכם כתבתי בעבר וככה גם על אברהם שלדובסקי. שניהם ז"ל וגרו בחובבי ציון ורק שלדובסקי נשאר שכונתי לתמיד בטרומפלדור יחד עם איינשטיין. גם בני המשפחה של חנות הצפירה מכשירי כתיבה שפעלו בבן יהודה גרו שם וכנראה שגם סטרויה מהתכשיטים ואפילו אחד מוותיקי השכונה שעבד במכבסה מולנו בשם אופרה. ארז איכילוב הנשוי לאחותו של גלנט גר שם פעם ואפילו מאחורי החנות בבניין שבשתי החניות שלו היה פעם צורף מאד משונה. רוני סגמן מנערי החוף גם שם. על המכולת של מיכאל הגרוזיני וההוסטל של סמיר בפעם אחרת. עם הזמן יעלו מתהום הנשיה עוד כאלה ואפילו טובים. חוצמזה דני פרידמן שלמד איתי בתיכון זוכר את ילדותו שם ברחוב ובהמשך יגיח ויספר. 

בחובבי ציון 5 וגם 5א הושלם בניין חדש ומבריק ואפילו יש שם דגי זהב בגינה ביולוגית שזה הטרנד החדש בגינות הדאווין ותמיד פרויקטים עם מים לוקחים אותי לדברים שמתחילים עם זיקפה ומים ובסוף זה נופל ואין לי הסבר אבל גם בשדה התעופה זה קרה כמו בעוד הרבה מפעלי מים וראווה וחבל ונקווה שפה יהיה יופי וטוב. 

מורה לערבית עם בית מרקחת למטה בחצר

את חובבי ציון הכרתי על אמת רק בשל עבודתי בסביבה, וההכרות המעשית היא רק משנת 1980 ואילך, כי בילדותי לא הגעתי לשם ובכל זאת הכותרת של הפוסט הגיעה מהזמן שלמדתי בתיכון ונזקקתי להגיע לחובבי ציון. זו לא הייתה חברה או חבר כי אם מורה גברת לערבית. כן למדתי כמה שיעורים אצל מורה פרטית לחיזוק הערבית החלשה שלי, כי ידוע לכל שאם לא נדע ערבית לא יהיה שלום. האם זה עזר לאבא אבן? למה הגרמנים בעבר נחשבו לטובי המזרחנים והבלשנים? מי המזרחן המועדף עליכם היום? גיא אמרתי לכם ממש לא לדעתי. תזכרו שפרופסור אלי פודה למד בתיכון שלנו ולעיתים הוא מצליח לרגש אפילו את לונדון וקירש. 

בתיכון עירוני ה' למדתי ערבית. זה היה ממש בקטנה ולא בהרחבה יתרה. המורה הראשונה לשפת הערבית הספרותית הייתה גברת בשם מזל עבוד ולימים יורש ולא ברור לי למה לא יורשת כי היא בכל זאת גברת, שיש הטוענים שאפילו הייתה המחנכת שלנו ואני מוכן לקבל טענה זו, למרות שלצערי לא זכרתי שום דבר בקטע החינוכי, כי אם דברים אחרים לגמרי. מה דעתכם על לימוד חובה של השפה הערבית בישראל? אמא שלי הייתה מאד בעד אבל אם זה היה ממש תלוי בה הייתה מעדיפה שאלמד צרפתית קודם ובהמשך פולנית והכי עדיף יידיש כי ביידיש הכל נשמע יותר טוב. מי זוכר את שייקה אופיר מלמד ערבית?

מורה לערבית שיכול היה להיות שחקן בסיינפלד

המורה השני היה אדון נחמד וגבוה בשם שמעון זילבר, שהיה דמות בלתי נשכחת עם מראה מיוחד ותמיד נדמה לי שהיה יכול להיות סוג של שחקן בסטאנד אפ עצמי ואפילו דמות מרכזית בסיינפלד. חייבים לעשות עם זה משהו.

זילבר הזה היה איש טוב בבסיסו ואפילו בראשו וכולו היה בקטע של לימוד ערבית עם מבטא מאד מוזר. ני בטוח שבעזה ובשכם היו מחליפים מבטים לגבי הערבית שלו והכרתי כמה אנשים משם ויש לי הסבר לכל דבר. לגבי אנשי חברון היא חליל אני ממש לא בטוח. נדמה לי שאני מסוגל להתחייב שהיה נטול אגו וככה גם לגבי רוע בסיסי. אם לא הבנתם אזי האיש הזה היה פשוט נשמה טובה ואולי שוב אני נסחף והכל בשל אילוזיות בלתי פתורות.

איפה ניתן לרכוש מבטא לשפה באופן רציני ובלתי מצחיק? אני זוכר היטב את משקפיו הכהים שהיום הם שיא המודה וככה לגבי הבלורית מקדימנית. אני יודע שלימד בעוד בתי ספר כמו ט' והיה מורה שקדן וטוב. זילבר הזה מבחינתי היה ממש גולד ואפילו פלטינה.

אני בטוח שהמורה הפרטית שלי לערבית גרה ברחוב חובבי ציון ואני כמעט בטוח בבנין עצמו ונדמה לי שאפילו היה שם בזמנו בית מרקחת. היום אין ובכל זאת אני חושב שזה הבית. אני לא זוכר את שמה אבל יש מצב שאם יזכירו לי, אז לפתע אזכר ואדע. חוקרי שב"כ מיומנים יודעים לעשות זאת ואני יודע על זריקה שעושה נהדר את העבודה, למרות שמעולם לא הייתי בשב"כ ויש לי הוכחות טובות לזה. כמה מדליות של שב"כ אתם מכירים? אז תדעו שיש כמה והן שוות פוסט ולו רק מהסיבה שהן מעידות משהו בסיסי על הראש השושו שלנו מפעם. מי יודע למה נבחר יעקב פרי לעבוד בסלקום? סתם שאלה מטופשת ולא קשורה אבל יש לי סברה אישית אותה אני לא מוכן לחשוף לאיש בשל החיסיון האנושי לחופש המידע ולחרות האדם. מה דעתכם על הערבית של דיכטר? איך אומרים דאווין ביידיש?  

אותיות שמש (באדום) ואותיות ירח (בשחור) ויקיפדיה Obersachse

עזרי זכרון לטובת הציבור השכחן

אני יודע שהלכתי למורה הזו בחובבי ציון בעקבות המלצה כלשהי, והיא אכן עברה איתי על דברים ממש ראשונים והדבר היחידי שאני זוכר מהשיעורים אצלה זה את הצרוף הזה "סרטן זללן צד רשת" האמור להזכיר לנו אותיות אלף בית בשימוש מסוים. אם תרצו להרחיב ולקרוא על עניני אותיות שמש וירח והעלמת אותיות לפני ה' הידיעה או משהו בסגנון הזה, אז יש הסבר בסדר בויקיפדיה והאמת שאני כבר שכחתי. בכל מקרה טוב תמיד לזכור באמצעות כלים פשוטים כל מיני דברים מורכבים הדורשים תירגול ראשוני. זה לא בדיוק כמו שושנה קוטפת רימונים אבל קרוב לזה ומתוחכם יותר. 

"עזר זיכרון ידוע ונפוץ לזכירת אותיות השמש הם המשפטים: "שטן תרד לצד", "סרטן זללן צד רשת", "שרת זללן צד סרטן", "סרטן זללן צד שרת" מתוך הויקיפדיה לאותיות שמש וירח. האם יש לכם עזרי זכרון לכל מיני דברים? תודה

דני פרידמן חי בפריז ופעם גר בחובבי ציון 29 בניין לשימור והיום מבקר בארץ 

"נתחיל מהגן ילדים מול הבית שריציתי בו תקופה מסויימת ומהבית שלידו שגרה בו משפחה תימנית מרובת ילדים. אגב היו בשכונה הרבה תימנים. מאחורי שני הבתים החד קומתיים האלה השתרע בית הקברות. הבתים נהרסו ובמקומם צמחו בניינים תלאביבים טיפוסיים שהוציאו את בית הקברות משדה ראייתי. פעם היה יותר טוב, כמו שנהוג להגיד.הייתי מספר לך על דמויות ציוריות ידועות ולא ידועות, כמו אבא של רונית בר ציון הסלוניקאי, אורי סלימאן ממכבי שאימן אותנו בבעיטות על הכביש. האחות השרלילה של א וכו׳.

חבורת הילדים של חובבי ציון שהיו אחלה ילדים, לעומת החבורה של שלום עליכם, ושלא לדבר על החבורה של רחוב סירקין שהיו ממש מגעילים. משפחת סלימאן, זוג הורים ושלושה בנים, גרו ב 31. האחים מרקוביץ׳ גרו אולי ב21 או ב19. אחד מהם שחק כדורסל במכבי ת׳׳א. את שלדובסקי, אני לא זוכר בשם. אבל הוא היה שכן של מאיר נוי המורה האימתני שלנו למוזיקה בגורדון, שהיה גם מלחין (ופרצת ופרצת ימה וקדמה...) דני ליטני גר לקראת סוף הרחוב והסקסופוניסט ממולו מאוחר יותר גר בקטע שבין אידלסון לשלום עליכם, אם אני לא טועה. סקסופוניסט מוכשר אחר, ינקלה מירון גר ב27 לידינו, בבניין של בר ציון. האחרון, איש נחבא אל הכלים שלא חפש להיות סלבס. 

בין מיודעינו, אפשר להזכיר את הזוג אבנר ודנית, נורית גרושקא ובח׳׳ל שהוא הבנדוד שלי. שמעון חסין משפץ דירה ב55 בימים אלו ויעבור אליה בע׳׳ה, במהלך השנה. שמעון מזכיר לי את המשקולן שלום בבלוקי מ33 שנשאר גמד מרב משקולות. הבית שלנו מספר 29. בניין לשימור. איכשהו הצליחו לשייך אותו לבאוהאוס. בילדות השכנים שלנו היו לפי קומות: הדר (היתה ליוסף הדר פז׳ו 404 מבריקה שאם הוא לא נמצא בתוכה, הוא שמר אתה על קשר עין. הוא דאג שהיא תחנה מול החלון שלו ששם העביר את זמנו. נראה שעם אשתו היה לו פחות קשר). זיינבל היו דוסים מזן מפד"ל. הבעלים של אולמי דן שהחליפו את קולנוע דן בירקון פינת טרומפלדור. קומה שנייה: שטייר, רומנים שאבא שלך הכיר על בטוח כי היה להם חנות נעליים בבן יהודה איפשהו בין החנות שלכם לזומרפלד. לידם היו משפחת אברמוב הפרופסור לרפואה הבולגרי יפה הבלורית ואשתו הפולניה הנרגנת ושתי בנותיהן, שעם הקטנה שחקתי בחולה ואחות."

תמיד בסוף זה נגמר בסקס ותודה לדני פרידמן שגדל בחובבי ציון ונשאר בכל נימי נפשו חובב ציון וישראל. 

בקישור הבא יש תמונות מעכשיו של הרחוב. אשמח לתוספות מכל הסוגים. תודה 

קישור לאלבום תמונות מרחוב חובבי ציון בתל אביב 

מי לא זוכר את המורה שלו להתעמלות

November 7, 2015 at 1:22pm

מי לא זוכר את המורה שלו להתעמלות? את הכותרת הזו הגה נור ארד, שלמד בתיכון שלי ואפילו באותו מחזור בדיוק. אמא של נור ושל לילה אחותו הבוגרת, הייתה מורה להתעמלות בתיכון עירוני ה', ואני זוכר אותה נהדר ולטובה. 

אני כמעט בטוח שכולם זוכרים את המורה שלהם להתעמלות. לפחות אחד או אחת ויש מצב ליותר ואולי אפילו את כולם. רם גופנא זוכר את חיים ויין, אלון מליס זוכר את אבא של אהוד צין , יוסי שחם זוכר את אלפרד קוזמינסקי וגם את חומי נדב, אפי שחק זוכר את דני בראון השובב. ינקלביץ מבני ברק זוכר את אברהם זית החרדי. יהודה מאי מעין גנים זוכר את המורה לוין. ברוך גולדברג זוכר את טוביה כהן ואפרת אמיר וכולם מחדרה הירוקה. אורי מורמי זוכר את פסקל מרמת גן ורק אבנר אברהם לא זוכר את המורים שלו להתעמלות או ששוב יש פה התעלמות מכוונת ותחילתה של מזימה.  

 קורס שנתי ראשון למורי החנוך הגופני - תש"ה 1945

הועד הלאומי לכנסת ישראל בארץ ישראל 

חיים רוזנברג בשורה העליונה ראשון מצד שמאל

מי זוכר את ישעיהו פרס ואת הינרייך לווה?

חיים קאופמן כותב "המורים הראשונים שלימדו התעמלות בבתי-הספר היו מורים כללים, שלימדו את המקצוע כנוסף לאחרים, בלא שהוכשרו לכך במיוחד. המורה הראשון שבהם היה ישעיהו פרס, שלימד בבית הספר "למל" משנת 1894, ואחריו הינרייך לווה, מראשי התנועה הציונית בגרמניה שלימד, בין היתר, את מקצוע ההתעמלות בבית-הספר "אליאנס" ביפו שנה לאחר מכן."

חיים קאופמן, ממדרשה למורים להתעמלות למכללה אקדמית המכללה האקדמית בוינגייט 70 שנות 2014. 

המורים שלי

היו לי כמה מורים להתעמלות. נדמה לי שאני זוכר כמעט את כולם. כמעט זה רק כמעט ולכן על מנת שנזכור את כולם (אני יודע שהחסרתי שנים אבל בעתיד אוסיף אותם כמו עוד דברים) אולי אזדקק לעזרתכם, כי לכולנו היו מורים ומורות להתעמלות. האמת ששיעור התעמלות היה השיעור הכי אהוב עלי ואין לי סיבה טובה למה בדיוק, אבל כנראה שזה משהו בילדות הקשור לתנועה בחוץ ובכלל אנרגיה המוצאת כיוון. אולי כי מעולם לא נדרשנו להכין שיעורי בית? מי אמר נפש בריאה בגוף בריא? מי שנועל אסיקס חייב לדעת אבל אני מעדיף ניו באלנס והכל הודות לביל קלינטון ידידי כמו גם איז'ו בירן.

המורה משה חכמוב עם הכובע והסטופר וגם אלי קזס ואני באצטדיון המכביה עם הטריבונות מעץ רעוע 1972 כיתה ח וסליחה שניצחתי בריצת 60 המטר

בית ספר לדוגמא ע"ש הנרייטה סאלד עם המורה משה חכמוב

בבית הספר היסודי אני זוכר רק את משה חכמוב ואני בטוח שהייתה גם מורה גברת לבנות כי מורה אדון זה בעיה בגיל מסוים.

משה חכמוב זכור לי גם משיעורי ההתעמלות באולם שבתוך בית הספר וגם מריצות השישים מטר ברחוב ויתקין וגם מימי הספורט באצטדיון המכביה ליד הירקון. היה לו סטופר וגם משקפי שמש וגם כובע. מזכרוני האישי זה היה תמיד כובע טמבל. היה גם חמור בתוך אולם הספורט ונדמה לי שספסלים, סולמות והתעמלות שוודית זה מושגים שנחרטו לי מאז.

בבוקר היה גם סוג של מופע המוני של התעמלות בוקר בסגנון שוודי, והתלמידים היו עומדים בטורים והייתה מנגינה ברקע והיה קצב של תוף מרים עם רמקול ואולי עוד משהו כמו מפוחית. האמת לא נראה לי משהו הדבר הזה וכנראה שזה לא היה כזה להיט ממושך שהחזיק הרבה זמן.

ריצת השישים מטר וההקפות של רחוב ויתקין היו הדבר הכי זכור לי משיעורי ההתעמלות. הריצה הקצרה הייתה כמעט במרכז רחוב ויתקין לעבר בית הספר ויש מצב שהמורה היה מזניק וגם בודק את קו הגמר ואפילו לוחץ על הסופר ורק בשביל זה צריך להיות סופרמן. הייתה גם קפיצה למרחק או לרוחק וזה היה בחורשת עצי האשל. מתברר שגם למורים להתעמלות היה מורה שלימד אותם כיצד להיות מורים. אנחנו עוד נשוב בהזדמנות למשה חכמוב ולמורה שלו שהיה גם המורה שלי בהמשך. 

מאשה ארד המורה שלנו בתיכון עירוני ה' בתל אביב וארבעת השליחים. דודי, יוסי ופעמיים קובי

עירוני ה' בתל אביב עם הרבה מורים להתעמלות ואחד לחינוך גופני

בתיכון עירוני ה' בתל אביב היו לנו ממש הרבה מורים ומורה אחת מיתולוגית בשם מאשה ארד ששמה לא מש מהזכרון הקולקטיבי של כל המחזורים וכולנו זוכרים כי היא הייתה זו שדאגה להכל וגם כי הייתה וותיקה ואולי כי נשים תמיד דואגות להכל אפילו אם לא רואים את זה. כן היא גם עישנה ומי אמר שהמורים להתעמלות הם כליל השלמות מבחינה רפואית. פעם הסבירו לי שהרבה ספורטאי עבר סובלים מפציעות וממחלות משונות בשל פעילותם הספורטיבית. כששאלו את שמעון פרס לגבי פעילותו הספורטיבית ענה שימון בקצרה "האם ראיתם ציפור עושה התעמלות?". 

מאשה לימדה את הבנות ובנוסף דאגה לכל המינהלה בתחום הספורט. כל ההתארגנות וההתנהלות הספורטיבית בבית הספר הייתה עליה ועל הצוות שמינתה סביבה. נגה יציב זכורה לי לטובה והשם מחייב לניהול מחושב ויציב. אני זוכר איך מאשה תירגלה איתנו את ריצת השליחים והעברת המקל מרץ לרץ. התירגולים היו חיננים ובריצת שליחים של 4 כפול מאה, אם הפלת את המקל, הלכה הריצה. מאשה הסבירה לאט איך דואגים להחזיק את המקל ובהמשך להעביר אותו ליד השניה ובהמשך הלאה לרץ הנוסף ואם אתה שמאלי או ימיני יש לזה משמעות. יש גם פתיחת כף היד ולפיתה נכונה ולא רק גניקולוגים אמורים להשתמש בכל חמש האצבעות. גם לסדר הרצים יש משמעות ומי שצעדיו קטנים יעשה את הסיבוב באיצטדיון ומי שפותח טוב כלומר עם זינוק יהיה הראשון, בקיצור ריצת שליחים זה לא אסטרופיזיקה  אבל דורש מיומנות והתארגנות ומאשה עשתה הכל. אני גם זוכר כיצד נהגה להגיד לי "קובי אני הורגת אותך אם תמשיך ככה ותתחיל להיות נורמאלי" לא בטוח שזה בדיוק הנוסח אבל זו רוח הדברים. ילדיה הבטיחו לי חומר נוסף על מאשה ארד המורה להתעמלות מהתיכון ואני עדיין מחכה ולא בחושך. 

יצחק הוכמן היה המורה הראשון שלנו בכיתה ט וזה קרה בשנת כ"ה למדינה ואפילו בשנת 1973. אני זוכר את מראהו מצויין כמו גם את הליכתו ושפת הגוף שלו. הוכלה היה מורה עם כריזמה ודמותו הייתה דומה לפסל יווני קלאסי ואין לזה שום קשר שבא ממשפחה אדוקה ופעם אפילו היה חובש כיפה. היו לו עיניים חודרות ומבט מעט מלנכולי. הוכלה היה איתנו פרק זמן קצר ביותר ואולי רק חודש וטיפ טיפה. מלחמת יום כיפור פרצה ושם בעיר סואץ מצא את מותו שהשאיר רבים המומים וכואבים.

חיים תמיר ופעם רוזנברג "חינוך גופני והדגש אצלי הוא על המילה חינוך"

חיים תמיר היה המורה שלנו אחרי הוכלה. אולי הוזעק כמחליף בעקבות האסון בו נהרג יצחק הוכמן במלחמת יום כיפור. הוא היה וותיק ומבוגר עם שיער לבן וגו זקוף. הדגש אצלו היה על שיעורי התעמלות באולם שם ניסה להקנות לנו משהו מהידע שלו בתחום. ככה הכרתי את ארגז הקפיצות, הקורה והטבעות. מבחינתי צוקהרה זה מתאבד יפני שהחליף את טיסת הקאמיקזה  חיים תמיר היה אלוף ישראל בהתעמלות ועוד כמה דברים בספורט הישראלי. 

הדבר שאני תמיד אזכור מחיים תמיר זה ארוע בו כינס אותנו על ספסל באולם ההתעמלות ושם הרביץ בנו את משנתו. המושג חינוך גופני הוסבר לנו לפרטים וחיים המורה טען שאצלו המילה חינוך היא העיקר והגופני רק במקום השני. הכל נבע מזה שראה ניר של מסטיק כמדומני על הריצפה וחיכה לראות מי יעלה בגורלו. אני לא משוויץ אבל נדמה לי שאני הרמתי אותו ואולי זה היה דווקא חיים לביא וככה ניצל כבודנו של הבנים הספורטאים, לא לפני ששמענו הרצאה מלומדה בנושא חינוך גופני וחשיבות היותנו אנשים המועילים לחברה ולסביבה בעצם ההתנהגות והדוגמא שלנו. חיים תמיר דיבר איתנו על המילה חינוך ועל היגינה אישית וסביבתית ואני משוכנע שהיה נאה דורש וגם מקיים. הייתה גם תלבושת אחידה עם חולצת בית הספר לשיעורי ספורט אותה קנינו בחנות של ששון מדוגית ממש ממול בית הספר. היום דוגית כבר חנות גדולה והבן רני שם והמיקום זז 200 מטר דרומה.

ניסיתי לדלות חומר נוסף על חיים תמיר המורה שלנו. פניתי למכון וינגייט עם בקשה למידע אודותיו. הגיעה תשובה זריזה ויעילה מהלן לשכת ההנהלה המכללה לחינוך גופני ולספורט ע"ש זינמן במכון וינגייט בע"מ חברה לתועלת הציבור לשכת ההנהלה. הם הבטיחו לשלוח חינם אין כסף וגם קיימו ספר עב כרס 2014 בכריכה קשה על המכללה האקדמית 70 שנות עורכים חיים קאופמן, ורדיתה גור וגם פרופסור רוני לידור שלמד בעירוני ה' וכנראה שגם הכיר את חיים תמיר. את מאשה ארד בטוח וככה גם את גרשון דקל. 

המכללה האקדמית בוינגייט 70 שנות עורכים חיים קאופמן, ורדיתה גור רוני לידור 2014

הספר סוקר את החינוך הגופני בארץ ישראל החל מהמורים העבריים הראשונים בירושלים בסוף המאה ה-19. מוזכר שם  צבי נשרי אורלוב שעליו שמעתי ואפילו את סיפור הבית בשכונת תל נורדאו אני מכיר הודות לרם גופנא. גם את שם הרחוב שקיבל נשרי ליד אורט סינגלובסקי והדואר המרכזי שליד בית בארבור, אני מכיר. גם המורה יהושע רוזין מתיכון גאולה שאימן את מכבי תל אביב בכדורסל ולא רק, זכה לרחוב בעיר העברית הראשונה ואפילו בסביבה צפונית צפונית.

לגבי חיים תמיר לא נראה לי שמצאתי חומר ממשי. אולי תמונה מהקורס השנתי הראשון למורי החינוך הגופני - תש"ה מעידה ששמו היה חיים רוזנברג לפני שהפך לתמיר. כמו כן מצאתי שהגיע ארצה ב 1935 למכביה השניה. ראיתי תמונה משנת 1949 מבית ספר תל נורדוי ושם רואים אותו עם הכותרת חיים רוזנברג מורה להתעמלות. מאד רציתי למצוא חומר על חיים תמיר ואולם התוצאות לא היו משהו. ישועת השם כהרף עין ולאחר פירסום משהו מקדים בפייסבוק הגעתי לזה שנכדתו של חיים תמיר הודיעה לי חגיגית שהנושא בטיפול ויש חומר וגם תמונות וכל מה שתקראו בפוסט עתידי על חיים תמיר בעזרת השם הוא הודות לנליני יעל תמיר.

חיים תמיר המורה שלנו להתעמלות והחוברות שכתב. עיצב אליעזר מורב

חתולים עם שפם שהופכים לנמרים

גרשון דקל היה המורה האחרון שלנו להתעמלות בתיכון. הכרנו אותו כשחקן במגרש הפועל באוסישקין ואת הצליפות שלו מרחוק. גרשי דקל לא היה ליבוביץ הפילוסוף וגם לא בארי ליבוביץ הגדול מכולם, אבל היה אחלה שחקן ואפילו בנבחרת ישראל וגם מורה בסדר גמור. הדגש אצלו היה כמובן על כדורסל עם הסבר על קליעה נכונה ויד מלווה ואני זוכר את התנועה של היד שלו העושה שלום לכדור ולסל. משום מה אצלי לא תמיד רצה הכדור להיכנס פנימה. גרשון דקל הבטיח לנו שיעשה אותנו נמרים ואפילו עם שפם כי כעת היינו מבחינתו רק סתם חתולים ואולי סתם חתולי רחוב בבן יהודה וברחוב הירקון פינת כ"ד יורדי הסירה.  

גרשון דקל היה גם המאמן של נבחרת בית הספר בכדורסל. אני לא הייתי בנבחרת כי היו טובים וזריזים ממני אבל עודדתי את הקבוצה שתמיד נאלצה להאבק בנבחרות טובות של בית ספר שבח עם דני ברכה בזמן שלנו ואפילו מיקי ברקוביץ לפני זה. גם אליאנס היו בסדר.

גם לעירוני ה' היו שחקנים נהדרים ואם אתחיל למנותם אסתבך שוב ואחסיר ולכן אשקול מילים ושמות כי היום עושים כבוד למורים מפעם. נבחרת הכדורעף עם יאיר שרון הייתה נבחרת בסדר וברמה סבירה.

מאמנים ומדריכים הם גם מורים

אהרון שפינקה היה המאמן שלי לאתלטיקה באצטדיון המכביה. שפינקה שנולד בפולין והרכיב משקפים כהים היה גם מורה להתעמלות אבל לא שלי. פעם במקרה הגיע לחנות וככה נפגשנו אחרי עשרות שנים. הייתי צריך להזכיר לו שהתאמנתי תקופה קצרה ואפילו עם שמעון מדברי מהתיכון שלמד שנה מעלי. שפינקה זכר מיד והשיחה שניהל עם אבא שלי בפולנית על העיטור הפולני וירטוטי מילטרי גם היא נחרטה בראשי. כדאי שתזכרו שאהרון שפינקה היה זה שגילה את אסתר שחמורוב עוד לפני שעברה להתאמן עם עמיצור שפירא. בצבא הכרתי במקצת את סגן אלוף תל אביבי שהיה מפקד בסיס ההדרכה במכון וינגייט. 

יש המון מורים ומורות להתעמלות בישראל. אני לא מסוגל לדעת כמה יש היום וכמה היו פעם, אבל נדמה לי שאצטדיון ידרש להכיל את כולם. מה אתם זוכרים מהמורה שלכם להתעמלות?

תודה לאליעזר מורב