אין בפוסט הזה שום דבר מיוחד אבל בכל זאת משהו שגרם לי לכמה דקות של התרגשות מסוימת עם קצת אבק אמיתי נטול כוכבים.
מזה כמה ימים באופן מוזר יוצא לי להחנות את הרכב ברחוב שלום עליכם הקרוב לעבודה שלי . הרחוב הזה מתחיל בים הגדול ליד השגרירות של הדוד סם ברחוב הירקון , עובר דרך בן יהודה בבית אל על ובהמשך בד"ר בוגרשוב ונגמר בבית ספר תל נורדוי יחד עם מנדלי מו"ס. אם יש לך מזל אז תמצא מקום מוצל בחלק מהיום ולא עם הרבה ליכלוך של פיקוסים. אגב רחוב שלום עליכם מקבל את שמו בפברואר 1925 ממש כמו רחוב סירקין , הגליל (מאפו) ואפילו רחוב טרומפלדור. אישית אני מכיר רק מדליה אחת של שלום עליכם שנעשתה על ידי קרצ'מר כשהצד השני שלה חלק אבל אלכס בקרמן הראה לי עוד אחת נחמדה ותודה לאלצ'קו על התמונה.
מדליה שלום עליכם תוצרת שמואל קרצ'מר צילום אלכס בקרמן
פעם בשלום עליכם מספר 44 א' היה בית די קטן שבשנים האחרונות שימש כגן ילדים או בעצם פעוטון משפחתון של אתי. המקום כבר שנתיים לא פעיל כי הנדל"ן בתל אביב רוצה את שלו ובעלי הנכסים עושים להם שיקולים פיננסים והישן מוצא לטובת החדש והחיים ממשיכים. אתי הגננת הייתה שם שלוש שנים בלבד עם יחסי שכנות טובים וזהו אין יותר גן. כשנתיים הגן וכל המבנה הקטן היה סגור ובסוף הגיע הזמן להרוס. לי זה קצת הזכיר את גן נעמי של ישי שריד אבל אין לי שום מידע על אתי וקורותיה למרות שהחלפנו מספר משפטים כללים. ככה גם לגבי ההיסטוריה של הבית הקטן הזה שבטוח היה חלק משכונת נורדיה המקורית הנושקת לשכונת תל נורדוי עם גבולות מטושטשים ומתפתלים לפחות מבחינתי.
ראיתי ששני הבתים עומדים לההרס וזה עניין של ימים ספורים ואולי שעות שהכל שם יעלם וימחק כי איציק כראדי מיחזור למען הסביבה בע"מ עובד בנחישות להשלמת המטרה שלשמה נדרשו כישוריו. קודם גמרו עם הבית הקטן ועם טרקטור קטן ובהמשך הביאו משהו יותר כבד שהזכיר לי עוקר שנים היודע לכופף קורות ברזל ולכסח קירות ואבני סיליקט מאובקות ועוד כמה שעות או יום וטיפ טיפה ולא ישאר כלום חוץ מתמונות מפעם ותודה לאמנון יצחקי מאתר VTLV שצילם שם לפני כחמש שנים לערך.
שלום עליכם 44 א' צילם אמנון יצחקי שנת 2010 לערך ברקע בנין כלל
שלום עליכם 46 צילם אמנון יצחקי אתר VTLV שנת 2010
שלום עליכם 44א בהריסה ובניין כלל ברקע
שלט פח של סימן אש עם מספר הבית
איציק כראדי מיחזור למען הסביבה בע"מ עובד בנחישות
שלום עליכם 44א וגם 46 על הריצפה וברקע בניין כלל
שלט אש במצב נהדר
עברתי ברחוב הזה בעבר המון פעמים ונדמה לי שאני מצליח לזהות שם כמה אנשים חוץ מעורך דין בני דון-יחייא שבחר למקם את משרדו במקום הזה. גם אמוץ יעקובי עם האופנוע הצהוב והסירה מפלשתינה א"י בשוק הפישפשים גר שם ויש לי מה להגיד על מראה הרחוב וריחות הפיפי של בעלי החיים בכניסות לחלק מהבתים אבל אולי בהזדמנות אחרת. הפעם כשראיתי את הריסת הבתים ושעוד מעט ישארו רק אבני סילקט (שהגיעו במקור מבית החרושת הקרוב שהיום זה בנין כלל) ואבק חיפשתי מזכרת כלשהי ולפתע שמתי לב שליד מספר הבית 46 מצוי גם שלט אש מפעם בצבע לבן עם כיתוב באנגלית ועברית. רואים שם חנוכיה שרצתה להיות מנורה כשמה של סוכנות הביטוח. ניגשתי לאחד הפועלים וביקשתי יפה שיוריד עבורי את שלט האמייל כשבידי שטר של חמישים ש"ח ובצמוד לו שטר נוסף של 20 ש"ח והם אכן עשו את העבודה ואחרי דקה ורבע היו שני השלטים האלה אצלי ביד עם הרבה לבן וסיד ואחרי רחיצה יפה עם ניגוב הולם התוצאה נהדרת.
סימן אש של מנורה משרד לאחריות כללית בע"מ
מספר הבית 46 וסימן האש של מנורה
לוחית המתכת נושאת את הכתובת משרד לאחריות כללית בע"מ תל אביב מנורה MENORAH POLICICIES LLOYD's THE GENERAL INSURANCE OFFICE LTD TEL-AVIV גודל לוחית הפח של סימן האש 21 על 15 ס"מ לערך כאשר ארבעה מסמרים קיבעו אותה לקיר.
האוסף של עוזי ז"ק נותן מענה לכל הנושא של סימני האש והייתה גם תערוכה נהדרת במוזיאון הרצלילינבלום של בנק דיסקונט. יש גם מצגת נהדרת של הניה מליכסון והכל נגיש ברשת ואפילו אצלי באתר יש משהו
ידעתי שברגע זה מה שנשאר לי לעשות זה לחפש קצת מידע על הבית ומי אם לא פרופסור רם גופנא שנולד ממש לא הרחק משם ברחוב סירקין 18 ובטח יהיה לו משהו להגיד ואכן רם עשה אחד ועוד קצת ומיד סבר שיש קשר למשפחה ואחרי שיחה פנים משפחתית הסביר לי שדינה בר לב בתם של ד"ר יעקב וחיה קפלן הארכאולוגים תסביר לי כי זה בעצם הבית של הסבא והסבתא מצד האמא שלה כמובן.
הבית ברחוב שלום-עליכם 44א' כתבה דינה בר-לב (קפלן)
בית זה נהרס שלשום . קובי לידרמן ,שעבר שם בשעת מעשה, ביקש שאכתוב עליו.
סבי, נפתלי ריטר, החל בבניית הבית בשנת 1929 . הבניה הסתיימה רק בשנת 1933. מדוע נמשכה זמן כה רב? מחסרון כיס. פפה ,(כך קראתי לו כי בהיותי תינוקת חיקיתי את אמי) , ניסה לחבר בין הטוב והיפה ביותר לבין אמצעיו הדלים. הוא עלה לארץ בשנת 1924 או 1925,לאחר סאגה שהחלה עם גיוסו לצבא האוסטרו-הונגרי בתחילת מלחמת העולם הראשונה ונמשכה עד הגיעו לארץ. לאחר כארבע שנות עבודה קשה בבניין ,קיבל סבי משרה שתאמה את כישוריו ( הוא ידע שפות רבות והוסמך כמורה) בחברת Jaffa" ", החברה האנגלית שיצאה פרי הדר. רק אז יכול היה לחסוך לקראת בנית ביתו ולקחת על עצמו משכנתא שסיים לשלם רק בסוף שנות החמישים.
הארכיטקט שבנה את הבית היה אהרן שלוש. מר שלוש עמד בפני בעיות תכנון קשות ופתר אותן באופן שהצדיק את השם שקנה לעצמו כארכיטקט: המגרש עליו נבנה הבית ארוך וצר. רוחבו כרוחב חדר גדול ועוד כשלושה מטרים של משטח מרוצף ,שהחל בשער הבית והסתיים במדרגות לחצר האחורית. בנוסף היה מצידו האחד ,קיר משותף עם בית מס' 44. אז לא נהגו כמעט לצרף בתים זה לזה בקיר משותף. כיום נראה לי שסבי רכש מגרש שאף אחד אחר לא רצה בו וכנראה שמחירו הזול תאם את אמצעיו . יתרונו הקטן של המגרש נעוץ בכך שהצד המזרחי של רחוב שלום –עליכם בו נמצא הבית, גבוה מרחוב חובבי-ציון בכמה מטרים ,לכן התאפשרה בניית דירת מרתף אחורית קטנטונת שבה גרו קרובי משפחה במשך שנים רבות.
שלום עליכם 44 א מתוך האלבום המשפחתי של דינה בר-לב (קפלן) 1946 פלוס
הבית נבנה בסגנון "באוהאוס" ,בקווים ישרים ופשוטים וסויד לבן. תקרותיו היו גבוהות, הרצפות כוסו באריחים צבעוניים וגרם המדרגות חופה כולו בשיש ורוד. זה היה קוטג' שחדריו נבנו בטור באופן שהכתיבה צורת המגרש. בקומת הקרקע היו חדר כניסה ראשון, חדר- מגורים ענק שחולק לשניים בעזרת דלתות מתקפלות ,כניסה שנייה עם גרם מדרגות לקומה השנייה, מטבח גדול ובו משטח שיש איטלקי לבן ולבסוף : חדרון מזרחי קטן ובו קבוע חלון גדול הנשקף אל החצר האחורית. בקומה השנייה הייתה מרפסת גדולה בחזית עם מעקה התואם לסגנון הבית, ומאחוריה בטור –חדרי השינה :שניים פונים צפונה ואחד מזרחי. בחצר הקדמית הקטנה נשתל עץ פיקוס בעל פרחים גדולים וריחניים ובחצר האחורית, ליד הברז נשתל עץ תות לבן שכל ילדי המשפחה שיחקו עליו ובצילו.
לסבי וסבתי רבקה היו שלוש בנות. משפחת הבת הבכורה, אמי, התגוררה באותו הרחוב ,בבית מס' 52. עד גיל שתיים עשרה, ביליתי כמעט את כל שעותי הפנויות בבית סבתי . שביל הכניסה הרחב שימש מגרש משחקים : לקלאס , מחבואים, תופסת, הצגות ,ריקודים ,משחק בבובות ועוד. בנות השכנים מבית מס' 46 (שגם הוא נהרס שלשום) הצטרפו אלי כמעט תמיד.
בבית סבי וסבתי חגגה כל המשפחה את ימי ההולדת של שלושת הנכדים הראשונים: אני ושני בני דודתי, בתם השנייה של סבי וסבתי (בשנים ההן היתה דודתי הצעירה רווקה). בחגים ערכו שולחן ארוך שהשתרע על פני שני חלקי חדר - המגורים והוארך בתוספת של שני שולחנות. אחותה של סבתי ומשפחתה וקרובים נוספים מילאו את הבית. סבתי בישלה לחגים ושמחות בסירי ענק . אמי נהגה להתחפש לאליהו הנביא וכמעט שכנעה את הילדים שזהו אכן אליהו ,אך נעלי העקב שהציצו מתחת לסדין בו התכסתה ,קלקלו את הרושם האדיר.
סבתי עבדה כרוקחת בבית המרקחת המרכזי בקופ"ח של ההסתדרות (כך נקראה ה"כללית" אז) אשר ברחוב זמנהוף. מעט מאוד נשים עבדו מחוץ לביתן בימים ההם. למרות זאת, היה הבית נקי ומצוחצח ותמיד הומה אורחים וקרובי משפחה.
ימי הכביסה נראים לי כיום כמשהו שלא יאמן: זו הייתה משימה הירואית. סבתי הזמינה כובסת שעשתה את עיקר המלאכה. דוד גדול עשוי פח מגולוון הועמד על בלוקים בחצר האחורית. מתחתיו בערה במשך שעות אש פרימוס חזקה. כמות גדולה של פתיתי סבון נשפכה למים שבדוד. הכל חיכו לרתיחת המים. הילדים לא הורשו להתקרב. כשהגיעה השעה הוכנסו כלי המיטה והלבנים לדוד. הכובסת בחשה בכבסים בעזרת מקל מיוחד. כאשר רתחו הכבסים החלה להוציאם בעזרת המקל לשורה של גיגיות שטוחות מלאות מים נקיים לשטיפה. מלבד זאת כיבסה בקוביית סבון ושפשפה בידיה כבסים שאי אפשר היה להרתיחם. סבתי בישלה עמילן בסיר מיוחד על הכיריים בבית . העמילן עורבב עם מים נקיים ,ולאחר שלוש שטיפות טבלו בו רב הכבסים. מלבד זאת הייתה גם שקית בד קטנה וסגורה מלאה חומר כחול שהושלכה לגיגית מים נקיים. כל כלי המיטה (שצבעם היה אז אך ורק לבן) הוטבלו במים התכולים כדי שלא יצהיבו, חלילה. כשדהתה התכלת בשמש, קיבלו הכבסים גוון לבן מבהיק. בתם הכביסה זכה עץ התות לכמות אדירה של מים ואכן גדל והצל על מרבית החצר האחורית.
אסיים בזיכרון מסוג אחר לגמרי:
זמן קצר לפני שפרצה המדינה הטילו הבריטים עוצר. כזכור, גרנו, אבי, אמי ואני ברח' שלום-עליכם 52. הייתי בת שש. ואבי,שרצה , כמו כולם להאזין לחדשות, נדבר מראש עם סבי. מעט לפני השעה היעודה בזמן העוצר, ירד מדירתנו שבקומה השניה לחצר האחורית כשהוא מרכיב אותי על כתפיו. הוא החל לטפס על גדרות החצרות האחוריות שהפרידו בין ביתנו לבית סבי וסבתי. כשהגיע לגדר האחרונה שהייתה גבוהה למדי ,שרק לסבי . פפה יצא מן הבית ונטל אותי מעל כתפי אבי. אבי עבר את הגדר בקפיצה ורץ לתוך הבית. ברחוב נסע משוריין בריטי, אבל הכל עבר בשלום.
אתמול באתי לראות את הריסות הבית. רציתי לקחת למזכרת אריח צבעוני או אולי פיסת שיש ורוד, אך הריסות הקומה השניה כיסו על הראשונה והיה מסוכן מדי לגשת. אסתפק בזכרונות.
דינה בר-לב (קפלן). 19.7.14
