אם

 לו הייתי היום שר החינוך או מנכ"לו, הייתי מנסה ללמד את הפרק הבא בשיעורי היסטוריה או מורשת, או איך שתרצו לקרוא לזה.

האיש שאתם מביטים בו והמופיע על מטבע מצרי מכסף, ניסה להתחיל פרק חדש ביחסים שבאזור שלנו. למי ששכח או לא יודע, כי נולד אחרי הארועים הללו, אנחנו חוזרים כחמישים שנה לאחור ומדינת ישראל ענקית עם מה שיש היום וגם מדבר סיני או חצי האי, שהיה פעם שטח מצרי, עוד מזמן משה רבינו ובני ישראל התברברו בו המון עד שנכנסו לארץ המובטחת ולא לשכוח את מעמד הר סיני ולגבי המיקום המדוייק נעשה סמינר נפרד.

סאדאת מתחנן בדרכים מגוונות ומבקש חזרה את השטח ואפילו מאיים שמצרים מוכנה להקריב מיליון חיילים והשטח יוחזר, אבל ישראל מסרבת ולא סופרת את הגדולה שבאויבותיה. ואז הגענו למלחמה מפתיעה 1973 וגם באוקטובר, עם תוצאות נוראות ואין בישראל מישהו שלא חווה אובדן חיים, או כאלה שלא מכירים נופל או פצוע והיינו בניגוד להיום בסכנה קיומית.

מאי 1977 ויש מהפך ובשלטון עכשיו בגין הראשון האיש שנחשב סמן ימני וגם אחד שעלול להביא אסון. ואז סאדאת שוב, כן אותו אחד שפעם איים פונה וקורא לפיוס והתחלה של משהו אחר. פה בכנסת הוא מכריז שמצרים היא הראשונה בכל. גם במלחמה וגם בשלום ומזכיר את קרב עין חרוד ותודה ליוסי דרורי שלימדני פרק זה (והתברר שהוא עצמו עשה את אותה עבודה כמו ג'ורג' כהן ורמי האן אבל לפניהם).

גם אז רבים רבים, לא מאמינים (אפילו היום נשארו כאלה) ומפחדים מניסיון לחסל את ישראל (אפילו מוטה גור הרמטכ"ל הגאון). בסוף יש שלום של אמיצים. סאדאת מכריז שלא תיהיה עוד מלחמה ואם זה היה תלוי בו, ככה היה קורה, אבל רצחו אותו הרבה לפני שרצחו את רבין בהמשך ומאותה סיבה בדיוק. שני מנהיגים שהבינו משהו אחר ורצו טוב לעמם ולסביבה כולה.