לפני כמה שבועות קבלתי הזמנה לתערוכת ציורים. משה גרין - קצוות 2013-1926. השם היה קצת מוכר אבל לא יותר מזה. גרין זה שם נפוץ ואפילו פעם היה אחד כזה ראש ממשלה ששינה את השם שלו ולחץ על רבים לעברת את שמם. רבים שינו את שמם. היו גם כאלה שלא וביניהם אפילו האח שלו. גם אבא שלנו סרב בנימוס. אם הייתם משנים את השם גרין במה הייתם בוחרים? ירוק, ירקוני או אולי גורן כפי שקרובים שלנו בחרו. לדעתי גרין זה בסדר ומאד סביבתי.
משה גרין לוחם תעשיין ואמן 1926 2013
ידעתי שזו תערוכה לזכרו של אבא של יובל שהוא גם אבא של עופר ובתערוכה למדתי שגם אבא של דורון שהוא האח הבכור. שלושה בנים שגדלו והתחנכו באותה שכונה מורחבת בתל אביב שלפני כארבעים שנה ויותר. לעיתים יוצא לי להכיר הורים של חברי שכונה לאחר שנפרדו מהעולם. להכרות המאוחרת הזו יש אופי משלה בתנאי שיש שם סימני דרך או אם תרצו סיפור הנושק גם לסיפור האישי שלך. לעיתים קרובות החיפוש אצל האחר הוא גם החיפוש הפרטי.
משפחה נורמטיבית
יובל גרין למד בתיכון שלי - עירוני ה', ומעולם לא ראיתיו כי היה גדול ממני. נפגשנו בסלון הספרותי אצל המחנכת המשותפת שלנו הרצלינה יגר. סלון ספרותי זה שם קוד ליודעי סוד. שם גם למדתי שהוא אח של עופר שהיה קטן ממני והסתובב עם תלתלי זהב, גם בשכונה וגם בבית הספר עם בחור נחמד נוסף בשם ארז יניב שאפילו הכין את התאורה בתערוכה. עופר היה כזה אחד שמשאיר סימן וגם זוכר דברים שאחרים היו רוצים לשכוח. לא מזמן הוא העלה מתהום הנשייה איך קיבלתי סטירה מצלצלת אחרי מרדף קצר ונחוש בשדרות מוצקין מאבא של ארז יניב (אהרל'ה שרסטינסקי) שפעם היה אפילו שוער במכבי תל-אביב. הסיבה המרכזית כי לא איפשרתי להם לשחק, בשל היותם קטנים ומושתנים המסרבים להישמע לבוגרים מהם. אולי גם משום ששיחקו טוב מדי. אנשים נוטים לשכוח דברים, אבל סטירה חינוכית זה דבר המצריך דיון ציבורי מעמיק. מאז כנראה הפסקתי להורות לקטנים ממני, ואבא של ארז המשיך בנסיעות בקווי דן ואפילו ניצל בנס באחד הפיגועים בקו 5.
אני לא מגזים ולא מחניף אבל שני עופרים שהיו קטנים ממני בבית הספר התיכון (עופר גרין ועופר שפירא), תמיד הזכירו לי משום מה את הבחור ההוא בסרט הוא הלך בשדות, למרות שבסוקולוב בזמן שלנו לא היו בכלל שדות. בהמשך ילך כל אחד מהם בדרכו המקורית. משפחת גרין גרה בסוקולוב 39 ואנחנו בסוקולוב 93. מפעם לפעם אני מגלה שברחוב סוקולוב חיו אנשים ממש בסדר, מה שנהוג להגדיר בבתי משפט כמשפחה נורמטיבית.
פתיחה חגיגית
יום חמישי הגיע והזמנה זו הזמנה, אז הלכתי עם אפי שחק (שלא מכיר את משפחת גרין אבל הבטיח להתנהג בסדר) לפתיחה החגיגית והיה ממש נחמד ואווירה סבבה עם לא מעט חברים, מכרים ומשפחה שאכלו, שתו ושוב אכלו דברים ממש טעימים וגם יין שעולה לראש והתמונות מסביב מתחילות לדבר מעצמן. מופשט, נוף ואפילו כאבים בתנועות ספירליות. עופר הסביר לנוכחים שרצוי שכמה יותר ציורים יהיו תלויים בכמה שיותר בתים ולא לכל דבר יש הסבר כי גם אבא שלהם לא אהב ששאלו אותו "מה זה צריך להיות?" חלק מההכנסות יועברו לעמותת דור ההמשך של הפלמ"ח. בכניסה תלויה תמונתו של משה גרין ז"ל עם ציוני דרך בחייו המובאים בהמשך.
התערוכה מוצגת ברחוב אבולעפיה 3 שביפו עד ה-13.9 יום שבת.
אם חשבתם שלא ניגע בכלל במטבעות אז רק תזכרו שפעם ולא לפני הרבה שנים היה פה ברחוב אבולעפיה שליד בית המשביר המרכזי (אדריכל אריה שרון 1938 שהנכד שלו ארד שרון למד בתיכון שלנו) מישהו בשם ארמין שהגיע/נמלט מגרמניה והחל לשווק במרץ רב מארזי מטבעות בחנויות לתיירים. הוא הגיע לירושלים, בית לחם, נצרת ובכלל לכל מקום שקנה ממנו את אותם מטבעות מחזור ישראלים מפעם המודבקים בצד אחד על קרטון עם שטר או בול ובתוספת שרינק מהודק. את כל המארזים האלה הוא הכין ברחוב אבולעפיה.
משפחת גרין משפחה נורמטיבית
משה גרין , לוחם תעשיין ואמן.
נולד בשטרסבורג (צרפת) בשנת 1926 לחווה ושלמה גרין. עלה ארצה בשנת 1935 והתיישב עם משפחתו בתל אביב.
התחנך בבית הספר היסודי "תל נורדוי" ולאחר מכן למד את מקצוע החרטות בבית הספר המקצועי "מקס פיין".
במקביל למד ציור אצל האמן אהרן אבני (מייסד מכון אבני).
התגייס לפלמ"ח בגיל 17 במסגרת הכשרת אפיקים, אז פגש את אשתו לעתיד רות לבית קופילביץ'.
לחם בשורות הגדוד השלישי של חטיבת יפת"ח (פלמ"ח) בשורה של קרבות מהמפורסמים שבקרבות מלחמת העצמאות.
היה ממשחררי רמלה ולוד ועמד בראש חייליו בפעולה לכיבוש הכפרים עין זייתון וביריה הערבית במערכה לשיחרור צפת.
השתתף בהשמדת גשר "אל חמה" בליל הגשרים. היה מגרעין המקימים של קיבוץ חצרים בליל הקמת 11 הישובים בנגב.
לאחר השחרור מצה"ל פנה לעולם התעשייה והקים יחד עם גיסו (דב קופילביץ') מפעל לעיבוד שבבי בשם "בן-דור". מפעל בן דור התמחה בייצור רכיבים לתעשייה הביטחונית ואף היה מחלוצי היצואנים של הענף כבר בשנות החמישים.
באמצע שנות השמונים חש כי באה העת להתרכז באמנות, סגר את המפעל, הועסק כקצין משטרה בדרגת רפ"ק ושימש בתפקיד פיקוד במסגרת "המשמר האזרחי".
בשנות השמונים והתשעים שהה רבות במחיצתם של האמנים איציק עדי ואביגדור סטימצקי, אשר תרמו רבות להתפתחותו המקצועית ולשינוי בסגנון הציור שלו אשר הפך מופשט יותר ויותר.
בסוף שנות התשעים החל ללמד כיתות אמן במסגרת האוניברסיטה העממית ובסטודיו הפרטי שלו. בתחילת שנות האלפיים הדריך אמנים בהונגריה וצייר עמם.
במהלך שלושת העשורים האחרונים בהם התמקד באומנותו, הציג את יצירותיו בשבע תערוכות שונות, רובן במסגרת אגודת הציירים והפסלים בסניף תל אביב.
בשנת 2012 לקה במחלה קשה ממנה נפטר באוגוסט 2013.
הותיר אחריו אשה (רות), שלשה בנים, שבעה נכדים וארבעה נינים.
בית המשביר המרכזי רחוב אבולעפיה 1 פינת סלמה
