מציג פוסטים ממוינים לפי מידת הרלוונטיות לשאילתה אבא שלי היה שוטר. מיין לפי תאריך הצג את כל הפוסטים
מציג פוסטים ממוינים לפי מידת הרלוונטיות לשאילתה אבא שלי היה שוטר. מיין לפי תאריך הצג את כל הפוסטים

יום חמישי, 1 בינואר 2015

לפני שנולדתי אבא שלי היה שוטר

לפני שנולדתי אבא שלנו היה שוטר. כשנולדתי אבא שלי היה נהג מונית מתחיל. אז נהג מונית הרוויח יותר משוטר וזו הייתה הסיבה שעזב את המשטרה.
אני לא זוכר אבא שוטר אבל יש לנו תמונה אחת לפחות עם כובע ומדים. אני מנסה לאתר עוד תמונות וזה לא פשוט. אני יודע שיש עוד שתי תמונות לפחות כי ראיתי אותן פעם אבל אלו תמונות שיכולות להיות גם תמונות של סתם אנשים במקום עבודה. 



שוטר זה משהו מאד מחייב ולא נראה לי שילדים של שוטר יכולים לעבור לצד השני של המיתרס למרות שאני מכיר מקרה אחד לפחות ובגדול. 
אבא סיפר על תקופת המשטרה בקצרה וזה מצורף פה ולקוח מפרק הזכרונות שלו המצויים באתר שלנו.

התגייסות למשטרה
"מייד לאחר בואנו ליפו, נדרשתי להתייצב בלשכת הגיוס להתגייס לצבא. הייתי אז בן עשרים ושש או שבע. בלשכת הגיוס ישבו קצין וסמל וגם סמל משטרה. הם שאלו אותי ביידיש מה שמי. עניתי בעברית. סמל המשטרה, שמו היה רוזנטל, שאל אותי מניין אני. אמרתי שאני מפולין.
"פולין גדולה", אמר. "מניין בפולין?"
"מפלך ווהלין", אמרתי לו, ואז הוא אומר שגם הוא מפלך ווהלין, מאוסטרו. אמרתי לו שאני מעיירה קטנה ליד קוסטופול, ואז הוא אמר: "עכשיו אני יודע מאין אתה יודע עברית. אני מציע לך במקום להתגייס לצבא תלך למשטרה. אנחנו מחפשים אנשים שיודעים עברית".
אמרתי: "לא. אני לא הולך למשטרה. אני עוד לא שכחתי את המשטרה בחוץ לארץ". על זה הוא השיב לי: "לך הביתה. יש לך אישה. תתייעץ אתה". וכך נתנו לי דחייה לשבוע-שבועיים.
באתי הביתה וסיפרתי לגניה את שקרה. היא אמרה: "בשום אופן אתה לא הולך למשטרה. רק לצבא".
אני ידעתי שבתל-אביב גר משה באום, שהיה ראש ה"קן" של התנועה שלנו בקליינצליש, אבל לא ידעתי את המען שלו. הוא הספיק לעלות ארצה בעלייה ב' חודש לפני פרוץ המלחמה. איכשהו איתרתי אותו. הוא גר ברחוב מסריק. הוא קיבל אותי יפה מאוד, ובמשך כמה שעות סיפרתי לו על משפחתי ועלי . לבסוף אמרתי לו שאני זקוק לעצתו: שלחו אותי להתגייס לצבא והציעו לי ללכת למשטרה. מה עלי לעשות?
הוא אמר: "קפוץ על זה. קודם כל זו עבודה ותהיה לך משכורת, לא חשוב איזה. שנית, אתה תהיה ליד הבית, בתל-אביב".
אמרתי לו שאשתי לא מסכימה, והוא בא אלינו ושיכנע גם אותה. כך התגייסתי למשטרה ומייד נשלחתי לקורס השוטרים הראשון בשפרעם. קורס הזה נמשך שישה חודשים. פתחו לי שם בחזרה את כל הפצעים. עשינו תרגילי תס"כ וא"ש לילה ולמדנו את החוקים. נהייתי שוב חייל, אם כי במשטרה. הייתי שם אחד מן המבוגרים.
כשהקורס הסתיים נשלחתי למטה בתל-אביב, ובהתחלה הייתי שוטר מקוף. מטה המשטרה היה ברחוב השחר 9. כשראו שאני יודע קצת עברית מינו אותי ליומנאי. עבדתי במשמרות בוקר, אחרי הצהריים, ולילה. לא היה לי יום ולא היה לילה. אחר-כך העבירו אותי למשטרת רחוב יהודה הלוי, שם הייתי חוקר בניידת, כי בינתיים עברתי קורס חוקרים.
יום אחד פגשתי קצין, שתוך כדי שיחה אתו פלט מילה ביידיש, ואז שאלתי אותו מניין הוא והתברר שהוא מרובנו. אמרתי לו שאני מקליינצליש. הוא שאל איפה אני משרת, ואמר: "אני מפקד המחנה של המטה הארצי ברחוב הרכבת 14. אני אעביר אותך אלי, וכך היה. שירתתי שם קרוב לעשר שנים עד שהשתחררתי". לקישור לקורות חיו המלאים של אבא שלי.

שוטר מספר 2931
כמעט עשר שנים תמימות היה אבא שלנו שמואל לידרמן שוטר מספר 2931 . משנת 1949 עם קורס השוטרים הראשון בשפרעם ועד לשנת 1958 היה אבינו במשטרת ישראל. ניסיתי להשיג מידע במשטרה עצמה על אבא שלנו אבל יש בעיה עם הארכיון מהשנים הראשונות וחלק מהמידע אבד ולא כדאי להתחשבן על זה.
קורס חוקרים במשטרה. שמואל לידרמן שורה שלישית ראשון מימין

ניתן להשלים חלק מהמידע באמצעים שונים ואני עושה זאת אבל באופן ממש חובבני כי מה שהיה היה וזהו. בעצם הדבר הכי מתבקש הוא לדבר עם אחיותי דבורה ואראלה וככה יהיה לנו את הדבר הכי טוב והכי אישי כי לעיתים המידע הכי יפה מצוי ממש מתחת לפנס ותעזבו את הבדיחות על "למה שוטרים תמיד הולכים בזוגות?" ועוד דחקות בקטנה. אישית אני אוהב את משטרת ישראל ואפילו יותר מאבא שלנו שנהג בדרכו לגחך על דברים בהווה והכל מניסיון העבר.

אני מניח שבהמשך יגיע עוד מידע ונשפצר את הפרק הזה כי שמתי לב שהיו הרבה שוטרים ותמונה אחת מקפיצה הרבה אנשים. חלק מהאנשים שעבדו עם אבא במשטרה באו לבקרו בהמשך בחנות המטבעות, וככה זכיתי להכירם עם כמה דברים נספחים. אני זוכר את יעקב קנר בא לבקר את אבא גם כי עבד קרוב וגם כי הייתה ביניהם סימפטיה. משיחותיהם בחנוק אני זוכר את השמות של בנימין זיגל, יחזקאל קרתי, דוד עופר וכאלה שזרחו מפירחוני כרגע. הקטע שנהגו להסתלבט על זיגל האיום ואחיו ראוי למיני פוסט בפני עצמו ואולי נספר רק שזיגל חזר ואמר שאם היה יודע שאחיו עושה משהו לא כשר אז אין לו בכלל ספק שהוא מכניס אותו. מכניס אותו זה מכניס אותו לכלבוש. אין לי מושג אם לזיגל הפולקובניק הפולני היה בכלל אח, ושווה לבדוק הנושא.
ניצב קנר היה לימים מפקד מחוז תל אביב ואפילו ויתר על תפקיד המפקח הכללי. אבא תמיד אמר שקנר לא פחד מאיש ואם היה צריך להשתמש בכוח אז צריך. ככה גם לגבי אחד בשם סירקיס אבל אותו לא ראיתי מעולם. בערוב ימיו הזכיר שוטר בשם בראדון שגר ליד הים ותיכון עירוני ה'. בהמשך התברר לי שהתכוון לאביו של רמי בר-אדון מבגדי הים שכתב 4 ספרים וכולם נוגעים ועוטפים את ילדותו, משפחתו והחיים ליד הנמל של פעם עם בתי הספר ובכלל. גם אביו השוטר מוזכר שם ואפילו אימו הפולניה ועוד הרבה דברים משותפים.

עו"ד יוסף שטיינמן היה ידיד טוב של אבא. שטיינמן איש חכם והגון היה גם שוטר ומי שהקים את היחידה הכלכלית במשטרה שזוהתה מאוחר יותר עם בנימין זיגל. שטיינמן בדעותיו היה כנראה מאד שמאל ואולי אפילו קומוניסט אבל אני לא מתחייב. אני יודע בוודאות שאין הרבה אנשים הגונים כמו יוסף שטיינמן. לעו"ד שטיינמן היה משרד עורכי דין ברחוב החשמל ואבא תמיד נהג לציין שהוא עצמו היה הלקוח הראשון שלו כשעשה עבירת תנועה כנהג מונית. אני חושב שאבא ציין שבמשטרה לא ויתרו והם הפסידו במשפט אבל נשארו בחיים. ביקרתי יותר מפעם אחת במשרדו ושם הכרתי את בתו ועוד אנשים טובים וגם לראשונה את דודי שוורץ, אז מתמחה צעיר ורגוע והיום פרופסור מכובד ומוערך כרקטור הקריה האקדמית קרית אונו. 

יוסף סמואלוב היה טכנאי מכשירי קשר במשטרה ועולה מבולגריה. כשדיבר אי אפשר היה לטעות לגבי ארץ הולדתו. כשעזב את המשטרה פתח חנות למכשירי שמיעה ברחוב בן עמי 10 ממש קרוב לתחנת המוניות של אבא בכיכר דיזינגוף. ראיתי אותו הרבה פעמים וגם את שמעונה בתו. משפחת סמואלוב משפחה טובה.

מיכאל (מיקי) גולדמן היה גיבור המכה ה81. גולדמן היה בצוות שחקר את אייכמן. גולדמן בדומה לאבי עבר מסלול דומה. שואה, איטליה , קפריסין והגעה לישראל באותו תאריך 20.1. 1949. מספרו האישי 3629. כשאבא סיפר לי שהילד שקיבל שמונים מכות היה איתו במשטרה הצלחתי להתבלבל. המכה השמונים ואחת הייתה המכה בה לא האמינו בארץ לניצולי השואה. אני חושב שגם אני כילד או כנער לא בדיוק האמנתי/הבנתי את מה שהאנשים האלה עברו.
אבי אבנר יצר לי עימו קשר טלפוני והשיחה הייתה בהחלט מרגשת. הבטחנו שתיהיה פגישה נוספת והפעם בארבע עיניים ויותר. כהכנה מוקדמת יש להשלים לקרוא את ספרו האישי מי באש ומי במים.

מנחם רוגלסקי שוטר מספר 814
מנחם גדול מאבא שלנו והיה שוטר עוד בתקופת המנדט. הבטחתי לו ולעצמי שאתעד את סיפורו בנפרד. נפגשנו בחנות מספר פעמים ואפילו לאחרונה ואיש לא יאמין לגילו. יש לו גם הרבה תמונות ובעקבות המלצתי הגיעו אליו ממחלקת ההיסטוריה במשטרה וגבו ממנו עדות מורשת. אני חייב לבקר אותו.

עמליה ארבל מוכרת כבעלת גלריה לאומנות. אני זוכר שלושה מקומות בהם הציגה אומנות. היום זה בבן יהודה 100 ופעם זה היה בארלוזרוב וגם בשער ציון ליד הנמל. אבא סיפר ששרתה במשטרה ותמיד הייתה יפה.
בנימין זיגל מעולם לא ביקר בחנות אבל שמו עלה יותר מפעם אחת.

"אני זוכרת אותך מהמשטרה ולא מהמכולת..."
הקטע הכי נחמד שהיה לי עם נושא המשטרה היה לפני כמה שנים בודדות. אבא שלנו היה כבר בעולם שכולו טוב. נכנסה לחנות אישה ממש לא צעירה. זכרתי אותה כי הייתה כבר פעם בחנוק, ואפילו פעם היה לה בעצמה חנות למטבעות ותכשיטים למיניהם, יחד עם בעלה שגם הוא נפרד מהעולם הזה. היא רצתה למכור משהו ושאלה אותי אם אני זוכר אותה. אמרתי לה שנדמה לי שהיא אשתו של המנוח גולדפרב עם החנות מטבעות ברחוב מונטיפיורי כמעט על הפינה של אלנבי. היא אמרה שזה נכון, אבל אני אמור לזכור אותה גם מקודם והרבה. לא הבנתי והרגשתי שיש פה משהו מעניין. היא הוסיפה "אתה לא זוכר אותי מהמשטרה?" אמרתי לה שזה לא אני כי אם אבא שלי שהיה שוטר והראתי לה את התמונה המצויה בחנות ואנשים תמיד שואלים אותי "מי השוטר הזה?". היא לא בדיוק הסכימה איתי והתעקשה שזה אני בכל זאת...

ממש בימים אלה (פברואר 2016) נוצר קשר עם שלמה חרון שהיה ניצב במשטרה והיה עם אבא בקורס הראשון. שלמה חרון איש נפלא ומוקד מטרה. פרטים בהמשך.

שוטר תנועה בככר מוגרבי דצמבר 1952 צילום: רודי ויסנשטין , הצלמניה www.zalamania.co.il

אבי אבנר "אבא של קובי". טכניקה מעורבת בסגנון פופ-ארט, קנבס, 35X35
אוטה ווליש מעצב את סמל המשטרה

יום ראשון, 22 בספטמבר 2013

כשנולדתי אבא שלי היה נהג מונית

אבא שלי היה נהג מונית. לפני זה היה שוטר, ובהמשך, אחרי המונית, קנה חנות והיה לסוחר מטבעות. בסוף הוא נפטר כמו כולם. כשנולדתי אבא שלי היה נהג מונית.

אבא ואני עם המונית מתוצרת ווקסהול וברקע רידינג


הנהג ש. לידרמן ת"א סוקולוב 93 ר"נ 57622 lic מספר מונית 40-733
תחנת המוניות הייתה ברחוב בן עמי במקביל לקולנוע חן וליד כיכר צינה דיזינגוף טלפון 288811
כמעט תמיד המונית הייתה פיז'ו. פולקסווגן ומרצדס מגרמניה? מעולם ולעולם לא. never

תמיד כשאני נוסע במונית אני חושב על המונית של אבא שלנו ועל החיים הלא קלים של נהגי המוניות. לכאורה זה נראה נחמד להיות נהג מונית אבל זה רק נראה. בדרך כלל אני נוהג לדבר עם נהגי המונית. רובם אוהבים מאד לדבר. לא פעם עוברת לי המחשבה של להיות נהג מונית מסוג שונה ולו לכמה ימים. מחשבות לחוד ומעשים לחוד. נדמה לי שכמעט ולא קרה שום דבר טוב בתחום המוניות בישראל, למרות שאולי אני לא ערני מספיק לנושא. מחירי הדיזל והסולר זו רק דוגמא. היום במסגרת החלומות באספמיה הייתי נהג מונית ברכב חשמלי או היברידי.


המונית של אבא פיג'ו 404 ברקע קיסריה ואמת המים


רוברט דה נירו גם היה נהג מונית אבל לא על אמת
להיות נהג מונית אומר שאתה נוסע לאיפה שאומרים לך ובסוף גם משלמים. אני זוכר שאבא שלנו סיפר שהיו מספיק מקרים שלא שילמו. יש כל מיני טיפוסים ותמיד היו. עם הזמן לומדים למי לא לעצור ומסיבות שונות. לפעמים עוצרים ואז מוצאים תירוץ ולא לוקחים את הנסיעה כי משהו לא נראה. פושטקים וערסים תמיד יהיו. גם נרקומנים ושיכורים. היום יש יותר ומהכל. היום נהג מונית מתפרנס הרבה יותר קשה מפעם ומהרבה סיבות. היו מספר נהגי מוניות שנרצחו סתם.

חקלאי, נהג, שוטר, נהג, סוחר ותמיד ניצול שואה
אבא שלנו הגיע למונית אחרי כעשר שנים שהיה שוטר.  אבא למד נהיגה כנער בפולין לצורך עזרה במשק שלהם במושבה החקלאית סלישץ' זוטא  שבפולין. הרישיון שלו היה גם למשאית  ובקורס החצי שנתי שעבר שם,  הוכשר גם לבצע תיקוני רכב. אחרי השואה וקפריסין הגיעו הורי ואחותי הבכורה דבורה לישראל. אבא גויס למשטרה והיה שוטר. המשכורת במשטרה הייתה כזו שחיפש יותר פרנסה. נדמה לי שהפיתוי הכספי בחוץ היה גדול והכבוד קטן.
שמעתי אותו אומר שאם אביו יעקב הי"ד היה זוכה לראותו כנהג מונית היה חוזר מיידית לקבר. פעם סיפר שהיו ימים בהם הרוויח ביומיים או שלושה יותר מהמשכורת החודשית במשטרה. נדמה לי שלימים, הצטער אולי שלא התקדם והתפתח כמו חלק מחבריו במשטרה ויש מצב שהיה מוותר על הנסיעות הבלתי נגמרות במונית. חברים ואנשים טובים שנזכור כולנו שהחיים האמיתיים זה לא תוכנית כבקשתך.

המונית הראשונה של אבא ברמת הטייסים עם אראלה ובני משפחת גרבש

תמיד לצידו 
הייתי לצידו של אבי שמואל הרבה שנים. מ-1980 השנה בה השתחררתי לעולם האזרחי ועד לפטירתו ב-2008. הייתי צמוד אליו בשעות העבודה ויותר. את השעה בה החזיר את נשמתו לבוראו החמצתי. אולי מוטב שכך. היו לנו המון שעות ביחד של כל מה שתרצו. נדמה לי שידעתי כמעט הכל אבל תמיד מתברר שחסרים כמה חלקים קטנטנים לתצריף השלם. זה ברור ככה לגבי כל אחד ובכל זאת זה אבא שלי ולכן זהו אולי, מסע אינסופי לליקוט המידע שכנראה לעולם לא יושלם במלואו. אין סוף לכמות המידע ולרזולוציה שניתן לשאוף.

תנועה חופשית ודוגמא אישית
לאחרונה עברה לי המחשבה הממש לא מוצקה שהמונית של אבא הייתה עבורו לא רק פרנסה. בעקבות עיון נוסף בזכרונותיו עברה לי המחשבה שראה ברכב משהו המאפשר לו תנועה חופשית. בעברו נאלץ להימלט ממקום הולדתו ועד שהגיע ארצה. זה היה מרוץ כנגד הכל. הקטע בו ניסה לשכנע את אביו לעזוב עד יעבור זעם עם כל המשפחה, כמו שרבים עשו ונעו מזרחה לתוך רוסיה, צץ לו כל הזמן. אז הוא היה נער עם רישיון והעלה את האפשרות שאולי רצוי לעזוב הכל מאחור ולא להסתכן. אביו ביטל זאת על הסף מנימוקים שונים ובעיקר מדוגמא אישית לשאר התושבים. 

מוניות בן עמי טלפון 288811 כיכר צינה דיזינגוף TAXI BEN AMI

לעולם לא אוטו גרמני - פיג'ו זה בסדר
כנער אני זוכר בעיקר את המונית האחרונה. זו הייתה פיג'ו 404 דיזל צבע בהיר קרם וברור שעם פס צהוב. בשביל להניע את הדיזל היה צריך ללחוץ על כפתור חימום במשך זמן רצוף ואז זה היה קורה. מתמונה אני משחזר את המונית הראשונה של אבא שהייתה פיג'ו 403 סטיישן (בתמונה) ובהמשך הייתה גם צ'אקר מארצות הברית של אמריקה שעשו פה ניסוי על חי ובסוף אספו את המוניות והפיקו לקחים. גם את השם דה סוטו אני זוכר נזרק לאוויר בשנים הרבה יותר מאוחרות כחלק מסיפורי הנוסטלגיה. הייתה גם ווקסהול ויש ממנה כמה תמונות. אבא אמר שזה לא אוטו ושהשרות של האחים עייני זה פרק בפני עצמו. אם לעולם לא אוטו גרמני אז פיג'ו זה בסדר.


שלט מקורי מפעם של ככר צינה היום בתוך מלון סינמה

תחנת מוניות צמוד לקולנוע חן וככר דיזינגוף
התחנה של אבא הייתה ברחוב בן עמי 16 בת"א. ממש בצמוד לקולנוע חן. מוניות בן עמי ככר דיזינגוף טלפון 288811. הייתה כיכר עגולה ואמיתית של צינה דיזינגוף לפני ההגבהה המזוויעה של הכיכר הנוכחית. היום אין שם יותר תחנה כי עשו רפורמה עם סילוק הכיכר. קולנוע רב חן עומד. גם תחנת הדלק שממול. גם שאר המבנים. הוריה של נדיה כהן אלמנתו של אלי כהן המרגל שלנו בדמשק, ניהלו את המזנון ממול שהיה מסעדה מזרחית עם פלאפל. אלכסנדר פן נהג לשבת שם לעיתים.

פה בדיוק הייתה תחנת המוניות שאבא עבד בן עמי 16 ליד קולנוע חן ומול תחנת הדלק

עירית תל אביב יפו NO 1444
היתר חניית מונית במקום חנייה
עפי סעיף 7 לחוק עזר לתל אביב יפו העמדת רכב וחנייתו תשיד 1954
בעל המונית לידרמן סוקולוב 93
מספר הרישוי של המונית 40-733
מקום החנייה 15 בן עמי
תנאי ההיתר הסעה מיוחדת
תוקף ההיתר עד יום 31 בדצמבר 1976

פס צהוב בגובה החלון
המוניות היו עומדות זו אחרי זו כשלכולן פס צהוב בגובה המותן של החלון. לדעתי הצבע הצהוב בטוח עם משמעות כלשהי ומעניין מי יודע להסביר. מספר המונית של אבא היה 40-733. מספר רישיון 57622. שני מספרים קבועים שהולכים איתך כל זמן שיש לך מונית. מספר למונית עולה כסף. אפשר לראות בזה סוג של מניה ממונעת היודעת עליות וירידות. אני זוכר כמה מספרים מהעבר אבל לא מתחייב לזמן ולמטבע, אז נעזוב את הכסף לכמה דקות בבקשה.  בניו יורק זה עולה הרבה יותר. בתחנה היו עוד נהגים. אני זוכר שם את הג'ינג'י וגם את קוניק וגם אחד שכולם קראו לו הגיבן מהכיכר כי הייתה לו כנראה גיבנת. בעצם בטוח שהייתה לו, כי לא נותנים שם כזה סתם. אפילו אני ראיתי את הגיבנת. תמיד גם הזכירו את קופל שהיה בעברו נהג מונית והתפתח לכיוון השכרת רכב ועוד דברים בקופל טורס עד שהלך לעולמו.

מספר המודל 404 ומתחת לוחית פח שהייתה במונית של אבא הנהג ש.לידרמן ת"א סוקולוב 93 רישיון 57622 lic s.liderman.sokolov 93 st. tel aviv

בעלי מקצוע ויועצים לחיים
המונית של אבא דרשה טיפולים. את בעלי המקצוע שטיפלו בה הכרתי לימים כשנזקקתי למכונאי, חשמלאי, פחח ועוד מיני זוטות. צביקה מלמד היה נער מתלמד כשאבא הכירו לראשונה. צביקה מלמד ירא שמיים ומכונאי רכב מסור ובעל מקצוע מעולה, חרוץ, הגון, טיפל תמיד במונית של אבא. יעקב רובינשטיין חשמלאי הרכב היה משהו מיוחד. המקום שלו ביפו היה בלתי נשכח. לא הבנתי מעולם למה תמיד נהג לעשות איתנו סיבוב כשהוא מעולם לא מאחורי ההגה. כשאבא שלי הסביר לי שאין לו רישיון נהיגה הבנתי והפנמתי. תראו לי עוד חשמלאי רכב מדופלם ללא רישיון נהיגה. צמיגים בדרך כלל אצל משולם ברחוב אלקלעי ליד שוק בזל. יועץ המס דוד שרגורודסקי מרחוב השפלה טיפל בהרבה נהגי מוניות. ביטוחים אצל אריה מזור שהיה בעברו נהג מונית וגם שכן בשכונה. יוסף שטיינמן עורך דין ברחוב החשמל שהיה חבר של אבא עוד מהמשטרה.

צביקה מלמד מכונאי רכב מעולה טיפל במונית של אבא

לקוחות קבועים
לאבא שלנו היו גם לקוחות קבועים שנסעו רק איתו. ככה לפחות ידענו. מסתבר שבהרבה תחומים יש נאמנות בין לקוח ונותן שרות. אני זוכר שני שמות בוודאות. אדון וולף וגברת לוצ'יאן. לא היה קשר בין שני השמות. אדון וולף היה ספק של דברי סידקית למקומות רחוקים. הנסיעה איתו התארכה לכמה שעות ואפילו ליום שלם. גברת לוצ'יאן גרה בקרבת מקום. אני חושב שמעולם לא נפגשתי איתם. הם לא היו לקוחות וירטואליים. גברת לוצ'יאן המנוחה שגרה בפינסקר ועדין יש שכן לבנין שלה שהוא בערך בגילי, העובר מדי פעם בחנות ותמיד מזכיר לי נשכחות וגעגועים לאבא.


אישור עבור נסיעה בעזרת הדיסקונטאים

ככה צריך לספור כסף
אני זוכר ימים בהם אבא היה מגיע בערב וסופר את הפדיון של אותו יום. אני זוכר בוודאות את השטרות של החיילת, הדייג והפועל שהונפקו ב 1958 וליוו אותנו כילדים. השטרות היו מסודרים לחבילה ואבא היה סופר עם סוג של יריקה להרטבת האצבע הסופרת. יש אנשים שספירת כסף מרגשת אותם. כסף מזומן נותן תחושת בטחון למי שזקוק לכך. אומרים שסופרים בשפה הראשונה שלך ובעצם לשפה שאתה חולם ומחובר הכי טוב. לי מעולם לא הייתה עוד שפה לספור כסף. הבנקים כתבו פרוטוקול לספירת כסף וסידורו. יש לפרצף את השטרות כלומר  שכל השטרות יביטו אליך מאותה תנוחה. חבילה זה 100 שטרות ויש לשים חבק עם שם הבנק  והסניף. לא מערבבים חבילות. אני ראיתי פעם איך סופרים שטרות כסף על ידי שקילה במשקל אלקטרוני. מענין למה אין שום אמצעי תשלום במוניות בישראל מהעבר, או שאולי נגלה יום אחד שהיה. אם תיהיה לי מונית באחד הגילגולים אז נדאג גם לאספנים וגם כי זה עסק לכל דבר. אסימון נסיעה במונית פרטית רעיון מדליק. כל הזכויות שמורות. 

פק"ל מונית
במונית הייתה קופסת סוכריות עגולה ממתכת לכסף קטן. כסף קטן לא צריך לספור. היה גם מונה נסיעות קצת מגושם ומאד מעניין ואפילו עם לחצןמתכת אפור המותאם לאצבע. המונה רק הראה את התעריף ובלי הדפסת קבלות נייר. קבלות נייר היו מפנקס עם שם התחנה ואפילו לוגו נחמד של בנק דיסקונט. אני ממש לא זוכר מכשירי קשר או סדרן אמיתי בתחנה. בבגז' מאחור היה דלי עם צינור חצי שקוף בצבע צהבהב וגילדה מעור צבי לשטיפת האוטו. היה גם סינטבון שמנקה הכל והכי ביעילות. בתחנה עצמה הייתה משמעת ידועה שמי שראשון ראשון וכך הלאה. הנהגים עבדו לעצמם. לא כולם דיברו עם כולם, ממש כמו בחיים עצמם.
הייתה במונית גם קופסא מפלסטיק לעזרה ראשונה בצבע ירקרק עם מגן דוד אדום. מדי פעם אבא מילא אותה מחדש במחסן התרופות של קופת חולים הכללית שליד (בן עמי 14). היום יש שם מכון מרכז הקבלה של ד"ר ברג המנוח, במבצעים למתענינים. מדונה ועוד חשובים בסיפור. מעולם לא הייתי שם בפנים. גרם המדרגות והכניסה מאד מיוחדים לטעמי.


המונית של אבא ווקסהול 40-733 אראלה ואני ליד רידינג ותל כודאדי בירקון.
השמש בעיניים והחיים בשחור לבן

אבא ואני עם המונית מתוצרת ווקסהול וברקע רידינג

נהגי מונית הם...?
אומרים שנהגי מוניות הם עם. סוג של טיפוסים שהעבודה עשתה אותם למה שהם. אפילו יש בדיחה נחמדה המוכיחה כביכול שהם בנים של כאלו העוסקות במקצוע העתיק בעולם. כנראה שיש בזה יותר ממשהו כי עבודה מסוימת משפיעה על דפוס התנהלות. ראה ערך עורכי דין. האם נהגי מוניות הם הלך הרוח של החברה? האם ניתן לקבוע באמצעותם תוצאות עתידיות של בחירות? האם נהגי מוניות מבינים בהרבה דברים? כמה נהגי מוניות יש היום בישראל? וכמה מספרים ירוקים? למה אין עידוד ממשלתי לרכב היברידי או חשמלי כמונית?

אמא אני אבא והמונית

אמא והמונית
אמא שלנו מעולם איך לומר לא הייתה מאד מאד, מאושרת מהעבודה של אבא. זה לא היה כבוד גדול אבל בכל זאת עבודה שהחזיקה משפחה שלמה על הוצאותיה. תמיד רצתה שאבא יעשה משהו יותר מכובד. כשהזמן התקדם הבינה שגם אין סוף אפשרויות. הגיל והבריאות לא מייטיבים איתך. כשהגיעה העת והוצעה החנות קפצה ודחפה. רוח גבית מאד חשובה. אחותי אראלה זוכרת את ההרצה שאבא היה עושה למונית חדשה. היה צריך לעשות  1000 קילומטר לפני חיזוק הראש של המנוע החדש. הנסיעה בהרצה צריכה להיות רציפה וללא עצירות מיותרות. 
"אבא היה לוקח אותי כל פעם שקנה אוטו חדש לנסיעות ארוכות.  היו סיפורים על אנשים שנסעו איתו, אמרו לו חכה תכף אביא לך כסף ונעלמו. אני זוכרת נסיעה במונית לירושלים עם משפחת רידניק מפריז. נסענו לאוניברסיטה בגבעת רם, אכלנו במנזה. אני זוכרת את הנסיעות במונית לחדרה עם אמא-את הויכוחים בדרך, לעיתים היא הייתה  מוציאה אותו מהכלים."
אחותי הבכורה דבורה זוכרת את הנסיעה עם אבא לנמל לשחרר את הרכב החדש בצבע ירוק סלדין.
נזכרתי גם בתאונה של אבא עם המונית כשמיהר להלל יפה בחדרה לראות את הנכדה הבכורה רינת. הייתה שם החלקה וסוף סביר אבל תמיד הזכיר זאת בהתרגשות איך היה לו נס כפול.

 אני והמונית של אבא
בית הספר היסודי "דוגמא" היה ממש לא רחוק מהבית שלנו. זה לא מנע מאבא שלי לקחת אותי לבית הספר בשרות ספיישל. בחורף גשום זה בסדר להגיע עם מונית צמודה. נדמה לי שהיו עוד נהגים בקרב ההורים. האבות של דוד ביצ'ו , עודד קדם, אבי רוזן, עופר וייס גם עבדו כנהגים. השכן שלנו דוד פאר ז"ל היה חבר דן. גם אבא של בני מידלש היה נהג מונית וגר בסוקולוב. חברי דן למיניהם ואוספי מטבעות ושטרות הולך נהדר ביחד. אנ זוכר מספר פעמים בהם נסעתי עם אבא לעבודה. לראות ולהנות. תמיד הייתה לי בחילה קלה וצורך לפתוח את החלונות בשביל אוויר מבחוץ כי מזגנים לא היו. היה מאוורר קטן שהורכב ליד לוח המחוונים. זה היה סוג של בחילה וכאילו רצון להקיא שמעולם לא מומש. תמיד כילד חשתי כאילו מחלת ים מוניתית. אני גם זוכר את כיסוי החרוזים שהיה סוג של כיסא לנהג שאבא ניסה ולא אהב. גם את הכיסויים לכסאות ואפילו את המגן להגה עם חוט הפלסטיק המסולסל. היה גם מונה קילומטרים מתכתי, מגושם  וכסוף עם תעריף ואפילו תעריף לילה. הקבלות ידניות ומפנקס עם שם התחנה והלוגו. חשבוניות מס עם מע"מ זה כבר מזמן אחר וכמה שנים מאוחר יותר.


מונה של פעם כמו שהיה במונית של אבא

למה אני נוסע במוניות
חיים לוין נהג מונית ושרותי לימוזין ואפילו מורה דרך מוסמך לטיולים פרטיים, מספר לי במקצת על עבודתו תוך כדי נסיעה בעיר לאחרונה. אין שום קשר בינו לשוער הכדורגל העצבני מפעם. המונית שלו פשוט תענוג צרוף. נקיה, מצוחצחת, מבריקה ומריחה נפלא. הוא נוהג בזהירות, במקצועיות ובשלווה המתאימים לי. לא תמצאו עוד הרבה כאלה.
חיים לוין על המונית רק 10 שנים אחרי הרבה שנים באגד. הדיבור איתו מוביל לזה שמצאנו קשר משפחתי גיאוגרפי עקיף אחרי שיחה של כמה דקות. חיים יליד ישראל ואין לו בעיה לנהוג במרצדס. נסיעה קצרה במונית זה עסק לא יקר. אני נוהג לעשות זאת מדי פעם בתוך העיר מסיבות שונות. נסיעה באוטובוס תמיד יותר זולה. לך תסביר לאנשים שבנסיעה שכזו, צפים ועולים לי הזכרונות שלי מפעם עם אבא במונית.

כשנולדתי אבא שלי היה נהג מונית, פורסם לראשונה  ב-MySay  במגזין של  קובי לידרמן משולחנו של שולחני.

תודה לאליעזר מורב ולאבי אבנר על הצילומים.

יום שלישי, 5 בנובמבר 2013

קפריסין שלי והשוטרת מריה



קפריסין שלי זה המקום שאחותי הבכורה דבורה שכנאי מחדרה נולדה אחרי שהורי הגיעו לשם בעזרת הבריטים. מאז אוטמטית השם קפריסין מחבר אותי להיסטוריה המשפחתית. מזה זמן אני מלקט מידע ממש לא חשוב במיוחד, אודות קפריסין וענין המחנות.
מלבד ילדים עשו בקפריסין גם כל מיני עבודות אומנות שונות גם למזכרת וגם לפרנסה
לקחו מטבעות רגילים של קפריסין החליקו צד אחד וחרטו באופן אומנותי מהווי המקום והנה סיכה!

זמן רב שאני מתכנן ומתכוון לכתוב על קפריסין ואפילו מההיבט האספני. האי הזה מבחינתי הוא קודם כל מקום שבו נתקעו הורי עם עוד כמה עשרות אלפים לזמן לא מוגדר בדרכם לארץ שלנו.
יש גם ספר רציני מאד שנרדמים איתו יופי וזה מידע וניסיון אישי של נחום בוגנר גירוש קפריסין, 1948-1946. על הספרון של דודו דותן ז"ל שהיה בקפריסין המון פעמים תשאלו את אליעזר מורב.
הייתי שם באי של קפריסין ליום אחד. זה היה לביקור קצר ומטופש עם נונק וחבורתו לפני כמה שנים. היה מאכזב למדי, אבל הסיום עם השוטרת המפשיטה מריה ילידת פאפוס עשה לי חשק לחזור לשם. עד היום זה לא קרה ומענין מה קורה שם. אני כמעט בטוח שמריה קשורה לשוטרת ויקי מהמחסום הלא מוצלח בשדרות רוקח. 

הסיכה הנהדרת של בנצי ויפתח קוטלר מעוררת הדים
לפני כמה ימים בנצי ויפתח קוטלר הראו לי מטבע נהדר מהאוסף שלהם. מטבע קפריסאי שצדו האחד הוחלק ונחרט במעשה ידי אמן במחנות בקפריסין. איכות העבודה נהדרת וזה הפריט הכי יפה שראיתי מימי בנושא זה. אז אליעזר מורב סרק אותו והעלתי את הפריט שאמור היה לשמש כסיכה קישוטית לרשת הפייסבוק ופתאום כל מיני אנשים מצאו עצמם מחוברים לנושא. זה התחיל בזמנו עם חיים קובלסקי האספן שהוריו היו באותה אוניה עם הורי, רלי פנחס שסיפרה במעט על אביה שהגיע לקפריסין כילד, רוני גולן כתב שיש לו פריט דומה ושהסיכה כן נשתמרה ויוסי גלוזמן הטוען שהוא הילד היהודי הראשון שנולד בקפריסין של מחנות המעצר.

קפריסין 1948 מטבע שעבר חריטה אומנותית מהאוסף של בנצי ויפתח קוטלר צילום: אליעזר מורב 

קדם מכירות פומביות מוכרים מזכרות מקפריסין 
מחנות-מעצר בקפריסין – אוסף תצלומים  מכירה מספר 17 לוט 13340 תצלומים של אסירים במחנות-מעצר בקפריסין, [1947-1948]. אימונים בנשק, תצלומים קבוצתיים, מבני-המגורים במחנה ואוהלים, אסירים משוחררים בדרכם לישראל, לוח מודעות של מזכירות מחנה 64, סַפָּר, ריקוד הורה, הפגנה עם שלטים "יחוסלו מחנות ההסגר", ועוד. אחד התצלומים חתום בצדו האחורי בחותמת הצלמת "Sa-ra studio, Cyprus". גודל משתנה, 9X7 בממוצע עד 3.5X2.5 ס"מ. מצב משתנה, בכולם שאריות-דבק ונייר בצדם האחורי, בחלקם קמטים.

קדם מכירות פומביות  מחנות מעצר בקפריסין מכירה  מס 17

יוסי גלוזמן הילד הראשון שנולד במחנות קפריסין מספר
"למעלה מ - 2000  ילדים נולדו בקפריסין. אני הייתי הילד הראשון שנולד במחנות ב 12 לאוקטובר 1946 ,ששה שבועות לאחר מכן קיבלו הורי סרטיפיקט לעלות לארץ כי הבריטים לא ידעו איך לטפל בתינוק.. עם הולדתי הטיסו מהארץ מוהל ואחות מירושלים. לפני כמה שנים כינס שגריר קפריסין בארץ [אז עיברי עיבריאדיס] כנס של הילדים שנולדו במחנות בקפריסין. אורח הכבוד היה פפה וסיליו , האיש שבצד היווני דאג לסייע לפליטים. "בתמורה "זכה לקבל מחברת "שוהם" [אח"כ צים] זכיון ליצגם בקפריסין לכל חייו."

גם הם היו בקפריסין
מי שעבר את קפריסין זוכר זאת ויש המון חומר בנושא ואפילו מזכרות ואמצעי תשלום די נדירים ויקרים המוכרים למתי מעט. הורי לא זכרו אמצעי תשלום אלה.

5 שילינגים טוב לקניה בקנטינה במחנות העקורים בקפריסין צילום אפי שחק

הכרנו כמה אנשים שהיו שם ובהמשך החיים דרכינו הצטלבו. יהודה לידרמן מחיפה קרוב משפחה , תמיד מספר על הזכרונות של הוריו משם עם העוגה המופלאה שאמא שלנו גניה אפתה שם. לפי הסיפורים שלו הריח של העוגה עבר אוקינוסים. כל פעם יהודה ואחיותיו רחל ושושנה מזכירים את העוגה של גניה בקפריסין. יענקלה דור - הרשדורפר גם נולד שם והורינו שמרו קשר עד הסוף. הביקורים של שושנה דמארי ויפה ירקוני גם נחרטו לנצח.
רדיאטורים יוסף ובניו  זה עסק ענק למצננים ביפו ומאחורי בלומפילד של הכדורגל. היום קוראים לזה ש.ש. רדיאטורים בע"מ , כי לילדים של יוסף קוראים שלמה ושמעון. נדמה לי ששלמה נולד בקפריסין. כשבאתי עם אבא שלי אליהם לביקור מקצועי סיפר לי איך יוסף מהרדיאטורים היה עושה שם בקפריסין מיכלים ממתכת לרחיצת תינוקות ועוד יצירות מתכתיות שונות. יש גם עבודות עצם מקפריסין המעטרות ספרי זכרונות. הייתם בתערוכה של פוטו רחל? גם ספר התערוכה נהדר. הקישור המצולם הבא מומלץ 

עמותה לילדי קפריסין כי ככה גם עושים לירות קפריסאיות
לפני כמה שנים אפילו הקימו עמותה לילדי קפריסין ואפילו אני הייתי שם עם כל המשפחה למרות שאמרו שזה רק למי שנולד שם. אמא שלנו אמרה "שיקפצו קודם" ואנחנו נשב שם וכך היה. באותו מיפגש למדתי שתמיד ניתן לעשות עמותה לטובת משהו ובסוף מישהו סופר כסף וזה בסדר, והיהודים שמחים וטובי לב , כי מיפגש בלי כסף בצורה כלשהי זה סוג של אזכרה שגם שם יש כסף לחזן.
אחותי דבורה אפילו הגרילה כרטיס חינם לקפריסין וזה בפני עצמו ראוי לפוסט שלא יגיע. כרטיס אחד חינם ואם רצית לקנות כרטיס נוסף אז השני היה עולה כמו שנים וחצי כרטיסים רגילים. מי זוכר מה נגמר עם העמותות של ברק שזה בעצם העמותות של בוז'י?  בוז'י אומר שהוא לא זוכר!
הורי כתבו בקצרה על השהות במקום וניתן לראות זאת באתר החנות. הם שהו שם כשנה וחצי יחד עם האחות הבכורה של אימי פלה פסיה. זו גם התמונה היחידה שיש לנו מקפריסין כנראה. 

   פלה הלפרן ברי הדודה שלנו מימין בקפריסין

מחנה מעצר בקפריסין זכרונות בצימצום של אמא ואבא
אבא שלנו שמואל לידרמן מספר "בנמל חיפה הורידו אותנו מספינתנו אחד אחד לאוניה בריטית, ובה הפלגנו לקפריסין. בקפריסין המתינו לנו חיילים בריטיים. הם הורידו אותנו  למשאיות והסיעו אותנו למחנה מעצר מספר 55 על יד פמגוסטה. לכל שתי משפחות נתנו שם אוהל.
עכשיו מצאנו את עצמנו כלואים במחנה מוקף גדר תיל, שנשמר על-ידי חיילים מזויינים ברובים. אמרתי אז:"אַ בְּרוֹךְ! יצאתי מהגהנום ושוב אני בגיהנום!"
במחנה גרנו שלושתנו בחצי אוהל. בחצי השני הייתה משפחה של שלושה אנשים. היינו שם שנה תמימה. במשך הזמן החלטנו שאם ייוולד לנו ילד אולי ישחררו אותנו ואז נולדה לנו בתנו הבכירה דבורה ב-14באוגוסט 1948.
חיים טננבאום, שאותו הכרנו באיטליה, היה פעיל בעלייה ב' והיה מנהל המחנה שלנו בקפריסין. כשדבורה נולדה הוא עזר לנו לקבל צריפון ומצבנו הוקל".

אחותי הבכורה דבורה שכנאי מחדרה נולדה בקפריסין ואפילו בניקוסיה 14לאוגוסט 1948
אמא שלנו גניה מספרת שפלה אחותה הבכורה שהגיעה יחד אתם עלתה אחרי חצי שנה ארצה עם עליית הנוער." נשארנו במחנה והתקיימנו ממנות הקרב הצבאיות ומעזרה שהגיעה מהג'וינט. במחנה 55 הריתי ונולדה לנו בתנו הבכורה דבורה, על שם אמי ז"ל. דבורה נולדה בבית חולים בניקוסיה. אחרי הלידה העבירו אותנו ל"מחנה החורף 64" ושם היינו 19 חודשים. הגענו לארץ בינואר 1949."

אהבה בקפריסין של דב אדלשטיין
לפני כמה שנים קיבלתי טלפון מאיש נחמד ולא צעיר שרצה למכור כמה מטבעות ומדליות מפעם. המחיר סוכם ואז נתבקשתי באדיבות להגיע לאלפי מנשה וזה קצת היה משונה. אומנם את ראש המועצה מפעם שלמה קטןהנמרץ והבלתי נלאה הכרתי עוד מהצבא ואפילו את מתי קידרון אבל למה להגיע לאלפי מנשה בשביל צמד מטבעות ובכל זאת הגעתי. ראיתי שם זוג נחמד ולא צעירשעמד לפנות את הבית הגדול לפני שעברו לדיור מוגן. הם עשו מעין מכירת חיסול של מה שלא התכוונו לקחת איתם למעונם החדש. היו שם הרבה דברים בסדר מענין , כולל יצירות עבודת יד של גב אדלשטיין יוצרת מקורית.
ערמת ספרים בצבע כתום משכה את תשומת ליבי והכותרת "אהבה בקפריסין". סיפרתי לזוג על הקשר שלי לקפריסין , רכשתי 4 ספרים במחיר מבצע מיוחד ועם הקדשה אישית לאחותי דבורה מחדרה, שאם שכחתם היא ממש קפריסאית מלידה. ככה למדתי על הקשר של הרב דב אדלשטיין ורעייתו לאי הנחושת. הם הראו לי אלבום מפעם עם המון תמונות נהדרות מקפריסין. "במשך 22 חודשי שהותו במחנה 55, דב אדלשטיין היה חבר וועד המחנה והממונה על ענייני חינוך ותרבות." ועוד על הרב דב אדלשטיין 

הרב אדלשטיין ודודו דותן בקפריסין  צילום: אליעזר מורב

הטיסה עם נונק במאה דולר, האין ציצים באיה נאפה והשוטרת המפשיטה
לפני כמה שנים נונק החבר שלנו החליט שאנחנו הבנים טסים לקפריסין ובלי הנשים בפקודה. לא טיסה רגילה רחמנא ליצלן כי אם במטוס פרטי עם טייס ונהג צמוד ו"הכל יעלה בסך הכל 100 דולאר לראש וזה סופי וסגור". לנונק יש קשרים בכל מקום ובסוף זה תמיד עולה ביוקר. אז מה? העיקר החוויות בחיים ותפנימו כבר בבקשה כי החיים מה זה קצרים. אז אמרתי "יאללה בסדר" , כי מאה דולר זה לא כסף ויום אחד זה כלום , ואולי נראה ונלמד משהו חדש בקפריסין שלי.

אז תדעו שלא ראינו אפילו ציצי אחד באיה נאפה , כי היה קר ואין תירות בכלל ומאה דולר זה לא כסף ובסוף זה עלה רק 500 דולר, כי נונק למרות היותו מהנדס מכונות מדופלם וגם תואר שני בהנדסת חומרים וחמורים קפריסאים, לא יודע לספור בלירות קפריסאיות שתמיד היה כסף חזק ומאד יפה. מענין מה עשה היורו לקפריסאים? בנמל של יפו יש מפה על הרצפה המראה את המרחק לכל מיני מקומות בקפריסין.

המרחק מנמל יפו לנקודות בקפריסין 

גבינת חלומי והפיפי של עמוס
הטיסה הפרטית שלנו  עם המטוס החד מנועי הייתה די רוטטת ומפחידה. הטייס הפרטי דאג כל הזמן לאיזון המטוס כי האחים של נונק שוקלים ביחד כמעט חצי טון וזה משקל חריג. הם גם מאד אוהבים לזוז בכיסאות בגלל הגזים , וזה ממש מטען הדורש תשומת לב קפדנית. הטיסה עצמה עם ההקאות של הגבינת חלומי לשקיות המתפקעות , והאין פיפי של עמוס נחרטו לנצח.
הארוע הכי מרגש היה בדרך חזרה לישראל בשדה התעופה האינטימי של לימסול. הגענו לשם וראיתי שוטרת חטובה ומידתית עם מחשוף נדיב שקראו לה מריה. היה לה שיער שחור ומבט חודר ומעט מקפיא. לבושה טיפ טופ ומאד מטופחת. היא נראתה דרוכה כאילו היא מצפה למשהו. ייתכן והיא עקבה אחרי במשך כל שהותי שם? הייתה לה למריה חברה ברונטית בשם קונסטנטינה שעבדה איתה באותה משמרת. מריה קלטה אותי בתור עם המזוודה ליד מכשיר השיקוף. היא לא הורידה ממני את מבטה לשניה. חשתי שהיא סורקת אותי לכל האורך והרוחב במבט מה זה מחרמן ולא הבנתי למה.




 משרוקית משטרה מפעם תוצרת בירמינגהם אנגליה דוד בן עמי אנדרס

מריה השוטרת והמשרוקית של אבא שלי
המזוודה שלי יצאה מהשיקוף ואז מריה ניגשה אלי , אחזה בידי וביקשה ממני לפתוח ולהראות לה את תוכן הכבודה שלי. היה לה ריח נהדר של בושם יוקרתי בלתי מזוהה. פתחתי את המיזוודונת והיא ישר הלכה איתי הצידה מחוץ לתור ומיד ניגשה לצרור המפתחות שלי עם המשרוקית הישנה ממתכת. זו מזכרת מאבא שלי מפעם כשהיה שוטר. זו משרוקית נהדרת שיוצרה בבירמינגהאם אנגליה ויש לה מיספור אישי. (זו שבתמונה נמכרה ב40 דולר אצל בן עמי אנדרס).  היא שאלה אותי באנגלית קפריסאית "אתה שוטר מישראל?"  אמרתי לה שאני סתם תייר ובאנו עם נונק לראות קצת ציצים באיה נאפה ולא ראינו כלום, אבל אבא שלי היה שוטר בישראל. אז השוטרת מריה אמרה לי שבפעם הבאה שאני בא לקפריסין היא וחברתה קונסטנטינה, כבר יראו לי הכל.  

החזיה הכחולה של מריה
היא הוציאה לפתע ממש מתוך החזיה הכחולה שלה שרוך עם משרוקית ממש דומה אבל חדשה לגמרי וגם בלי מספר בכלל. החזקתי את השרוך הכרוך לצווארה ובחנתי את המשרוקית של מריה וראיתי לה את הלבן בעיניים. הרגשתי שהיא מתרגשת כמעט כמוני והכל בגלל משרוקית. חוץ מזה היא אמרה לי שהיא יודעת המון על ישראל ואפילו על המחנות של קפריסין כי סבתא שלה סיפרה לה בסוד שהאבא האמיתי של אמא שלה היה פה בקפריסין יחד עם הרבה יהודים ואחר כך המשיך לתל אביב ועד היום היא מתגעגעת אליו ומישהו סיפר לה שהוא שוטר.


תודה רבה לאליעזר מורב

יום שבת, 21 בינואר 2023

אוסף המטבעות הנדיר של סימיון הגרוזיני

דימה מאם המושבות והתותבות שאל אותי הבוקר אם ראיתי מטבע של 37.5 רובל מזהב ואיך יודעים שזה מטבע אמיתי. מטבע כזה מקורי, נחשב למשהו נדיר מאד וגם יקר מאד. תמיד זה היה יקר וכנראה גם יהיה בעתיד. יקר זה דבר יחסי ובכל זאת פריט שעולה עשרות אלפי דולרים ואולי גם למעלה ממאה אלף דולר נחשב יקר בקנה מידה שלי. אין הרבה פריטים כאלה בעולם הנומיסמטי שאני מכיר. המטבע שצירפתי פה נמכר כמעט במאתיים אלף דולר. למטבע הזה יש סיפור חיים מעניין ולא בטוח שאני האיש לספרו. מטבע שלא יועד להיסחר כמטבע עובר לסוחר במחזור ויותר כפריט יצוגי שהרוסים השתמשו כמתנות לכאלה שכדאי לתת להם. משפחת רוטשילד חזק בתמונה כי הרוסים נזקקו להלוואות והבנקים באירופה מימנו אותם והמטבעות האלה היוו חלק מהסיפור וניתן לראות גם את איזכור הפרנק הצרפתי על גבי הצד השני.

הזכרת השם 37.5 רובל רוסי מהמטבעות הנדירים גרם לי להיזכר בסיפור שלי והמטבע הזה.כנראה שזו הפעם היחידה שאולי ראיתי מטבע כזה אמיתי ולא בתמונה או בקטלוג כי אם מטבע חי שניתן להחזיקו ביד. ראיתי גם ראיתי מטבעות כאלה והיה ברור שכולם זיופים מזהב. הפעם ההיא אולי זה היה מטבע אמיתי. אולי. היום יש חברות דרוג מעבר לים שיבדקו ויקבעו אם המטבע מקורי ואם כן אז יתנו לו ציון ויחתמו אותו בקפסולה יפה עם כיתוב נאה באנגלית. אומרים שהחברות הטובות האלה לא טועות כלומר אפס טעויות ופריט טוב ימצא עצמו יום אחד, כלוא ומקופסל והשיטה הזו הולכת וחודרת לעולם האספנות. לאחרונה למדתי שאין דבר כזה אפס טעויות. הכל תלוי כמה מקרים ספרת.
הארוע הבא שברצוני לספר נחרט בראשי ולעד. היה בו את כל המאפיינים של סרט מתח, ואולי רק סרט בורקס. המוזיקה הייתה ממש לא משהו. אין לי מסקנה והמלצה כלשהי. החיים לוקחים אותנו בשבילים לא מסומנים.
א. סימיון הגרוזיני היה שכן בשכונה שלנו עם חנות עתיקות ומחסן ליד אליק מהבולים בפסז' בית לנדאו – רחוב פינסקר 2, פינת אלנבי 27. פעם היה שם בקומה ב משרד של השירות הבולאי. מספרים שהיו שם תורים ארוכים ביום הנפקת הבול והמדרגות ידעו הרבה שיפשופי רגלים ויש עדות בשטח עד היום.
א. סימיון נולד בגרוזיה היא גיאורגיה ארץ גיזת הזהב ועלה לישראל ואין לי שום מידע נוסף מעברו. נדמה לי שהיה בגילו של אבא שלנו לערך כלומר שאם היה איתנו היה חוגג 100. הייתה לו קרחת וגם כיפה סרוגה לא קטנה. רזה ונמוך ואני נזכר בהליכתו המעידה על אופיו הפעיל. א. סימיון היה סוחר נחוש, נמרץ ואיש עסקים חובקי עולם בתחום האומנות והעתיקות. שמתי לב שכמעט בכל סיפור מתח ישראלי, יש גרוזיני פעיל.
מעולם לא יצא לנו לעשות עסקים עם א. סימיון, אבל הכרנו מרחוק וגם שלום שלום זה בסדר ואני יודע כמה מילים בודדות בגרוזינית ופולי זה המילה הכי חזקה מבחינתי בשפה הגיאורגית וכבוד גם.
יום אחד בשנות השמונים נכנס לחנות שלנו אדון א. סימיון עם אלבום מגולגל בצבע ירוק ובתוכו מטבעות מדהימים. אוסף מטבעות רוסיה מכסף וגם זהב שמעולם לא ראיתי בחיי ועד היום לא ראיתי כאלה וכנראה שגם לא אראה. הוא ביקש הערכה לצורכי בטוח. זה אוסף אישי שלו וחברת הביטוח ביקשה הערכה מוכרת. זה לא היה קל, אבל בסוף אחרי בדיקה והתיעצות עם קולגה ותיק בתחום, היה נייר עם הערכה והשם שלנו למעלה וגם חתימה וחותמת שלנו ואני חתום על זה. סכום האוסף כולו היה כמה עשרות אלפי דולרים בודדים ורק תזכרו שהדירה שלנו אז בהרצליה אה עלתה 53 אלף ירוק ועוד חמש מאות דולר. כן ככה זה היה בשנת 1984 והסיפור שלנו כנראה כמה שנים בודדות אחרי אבל לא הרבה. סימיון שאל מה מגיע לי ואמרתי שבין סוחרים לא נהוג לקחת כסף ובכל זאת א. סימיון הביא מתנה, מייבש שיער בצורת אקדח והבן שלו עסק בסחר מכשירי חשמל בסיטונאות. הפרט הזה נראה שולי אבל יש סיכוי שמייבש שיער יכול לירות במערכה הלפני אחרונה. שכחתי מהסיפור ומייבש השיער עשה עבודה בסדר ומי שנהנתה ממנו היא מינה המיוחדת במינה.
עברה שנה ואולי שנתיים ואולי יותר או פחות ויום אחד מצלצל הטלפון בחנות. טלפון של בזק ואין ניידים, בצד השני משטרת תל אביב. אבא שלי דיבר איתם והם מתענינים במישהו מסביון שקיבל הערכה לגבי אוסף מטבעות. אבי לא הבין במה מדובר וכאשר הטלפון עבר אלי התחלתי להבין שמדובר בסימיון הגרוזיני שגר בסביון אבל אני הכרתי אותו רק בסביבה שלנו ורק מאותו ביקור בבן יהודה 18א כאשר בא אלי עם אותו אוסף מדהים. הם שואלים אם הנייר של החנות עם הלוגו מפעם שפה הוא שלנו ואם אני חתום על זה. אמרתי שבהחלט ייתכן ולא הייתי בסביון מעולם אבל את האוסף ראיתי גם ראיתי. הם בקשו ממני לסור לתחנה ברחוב דיזנגוף לצוות החוקר. החסרתי הרבה פעימות והגעתי לתחנת המשטרה בדיזנגוף ליד קפה זיגל ומול הבית של עופר וייס וגם שמעון מדברי ודי צמוד לבית שגר ניסים אלוני שלימים ביקרתי שם אחרי שנפטר.



הושיבו אותי שם בחדר החוקרים והסבירו לי שעדותי דרושה לחקירה חשובה. אני חייב להגיד את האמת וגם לחתום. אז הכל היה על נייר ואני נזכר שהיו שם הרבה שגיאות מביכות במלל שנכתב ממה שנשאלתי אבל לא אמרתי מילה והיום ידוע שגם גאונים טועים עם שגיאות מביכות. הם הסבירו לי שהיה ארוע פריצה רציני בבית של סימיון והמון דברים נגנבו וגם אותו אוסף מטבעות שאני עשיתי לגביו הערכה. המטבעות שלי כלומר שלו הם משחק ילדים וקליפות בוטנים במובן הכספי לעומת הדברים האחרים. לצוות החוקר הייתה הנחת עבודה שאני אולי לא ראיתי האוסף ואולי לא היה בכלל אוסף וכל הרישום היה פיקטיבי. התעקשתי שראיתי גם ראיתי והנייר מוכיח זאת וזה אחלה אוסף ואינעל העולם למי שמסתבך עם דברים כאלה. אני זוכר שראיתי שם בצוות החוקר בחור חסון שלמד שנה מעלי בבית הספר היסודי. החברה האלה היו כנראה חלק מהיחידה המרכזית ואלי דדון המפורסם לא היה בשטח. עניתי להם על כל השאלות ונדמה לי שהם כאילו שוכנעו ואז הגיעה שאלת המחץ. "תגיד לנו בבקשה מה קיבלת על אותה הערכה ואיך סימיון שילם לך?" אמרתי שלא לקחתי כסף וסימיון הביא לי מתנה מייבש שיער לשיער הנפלא של זוגתי שתחיה. "מה אתה אומר מייבש שיער? ואיפה המייבש הזה עכשיו?" בבית בהרצליה ברחוב איבן גבירול 37 קומה ב. יש הרבה חניה והרבה דשא בכניסה. "אתה יודע מה, בוא ניסע להרצליה ותראה לנו התמורה". בסדר עניתי.
הם התלוו אלי ולפני שנכנסנו לפיג'ו 404 שלי הם אמרו טוב הבנו בוא נחזור לתחנה. הם הסתכלו לי בעיניים הקטנות והסבירו לי שאם אני משתף פעולה עם סימיון אז הסוף יהיה לא טוב. עניתי להם שלא משתף ולא משתתף ושלא יפחידו אותי ואם צריך אז זיגל הנורא תיכף יבוא לכאן ועוד חברים של אבא שלי שהיה פעם שוטר בקורס הראשון של משטרת ישראל ושיחפשו עץ אחר לטפס עליו. (ברור שלא אמרתי את זה). היה אוסף מדהים, ראיתי אותו וזו ההערכה וכל השאר תשברו הראש עם הגרוזיני והשווילים האחרים. נגמר הסיפור.
א. סימיון הגרוזיני ישב במעצר לפחות 7 ימים ואולי גם כפול. הביטוח התפוצץ וככה גם המשטרה. הם היו בטוחים שעובדים עליהם. בסוף סימיון שוחרר והיה לו צ'ק גדול של מיליון דולר מחברת הביטוח.
מאז בכל פעם שהייתי רואה מרחוק את סימיון הולך ברחוב עברתי לצד השני