גל השרפות הנורא שפקד אותנו לאחרונה מיקד את תשומת לבי לתופעה בה כפרים ערבים כמעט ואינם נפגעים, הנפגעים העיקריים הן שכונות או ישובים יהודיים הבנויים בלב החורש, כל ה"גני הדובדבן" או "וילות בחורש" על זניהן וצאצאיהן מועדות לעלות באש במוקדם או במאוחר.
הישובים הערביים שרובם ככולם ממוקמים בשטחים הפתוחים נהנים, כנראה, מחוכמת קיום ומסורת מדורי דורות, המכתיבה מיקום מוגן מפני כל גורם עוין ופגעי טבע.
גם מסורת הבישול הפלשתינית של פעם, שהסתמכה על חומרי בעירה טבעיים, דיללה במשך שנים את הצומח הקרוב לישוב ויצרה חייץ הגנה מפני אש.
וכאן אנו מגיעים לאזרח הישראלי המצוי שכל רצונו לראות ירוק מבעד לחלון והוא מוכן לשלם הרבה בשביל החלום של בית בטבע. במוקדם או במאוחר יהפוך הירוק לשחור ובמקרים קיצוניים תסחוף סופת האש גם את הדופלקס המפונפן שהוקם בניגוד לכל הגיון ומסורת מקומית בת מאות שנים.
מה חשבו להם אלה שהקימו את נטף בהרי יהודה, או השכונות היוקרתיות בצפונה של זכרון יעקב, שמחזור החיים בטבע הכולל גם אש התבטל לכבודם ויוקרתם? לצערי, הם טעו בגדול, הטבע לא משתנה ולא סולח.
נושא ה"חוכמה הישראלית" הידועה בא לידי ביטוי גם במהלכים אחרים הנוגדים את איתני הטבע וכוחם האכזר.
עוד זכור לי המקרה של הישוב די זהב בסיני, מאות בשנים התגוררו שם בדואים, מאהליהם והחושות שלהם שכנו בשוליים של מניפת הסחף של נחל אכזב שנשפך לים, כאשר באו המתכננים הגאונים של משרד השיכון לתכנן את הישוב די זהב, הם בחרו באפן טבעי לישראלי יודע כל, את המשטח הישר של השפך, כצפוי, כעבור כמה שנים ירד גשם רציני, הואדי זרם בעוז ו"לקח" איתו חצי מהישוב לים.
כאשר אני משוטט בארץ ואני עושה זאת הרבה, אני מגיע לישובים או שכונות הממוקמים בלב היער, יער אורנים כמו חלק מהישוב כרמי יוסף, או חורש גלילי עבות כמו הישוב חורשים בגליל. יש לי עצה לאותם חמדני טבע אמיצים, תעשו ביטוחים טובים, אל תחסכו, הטבע לא "מאכזב", אתם עוד תזדקקו לביטוח.
ככלל אני מציע לנו לתושביה היהודיים של ישראל להיות קצת יותר צנועים, לנסות וללמוד מניסיונם הרב של תושבי הארץ מדורי דורות, אולי כך נדע להתמודד טוב יותר עם תעלולי האקלים והטבע.
יוסי שחם שטיניג
מושב נטעים
אש תעשיות מיגון אש וגם קונה מטבעות ושטרות בולים ויודאיקה וזה לא אני (קובי)
שרותי כבאות בישראל בהוקרה
מהאוסף של אלכס בקרמן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה