מדליון לא מצוי של התערוכה הערבית הבינלאומית הראשונה בירושלים 1933 / גיל שלו

 קניתי לאחרונה מדליון של התערוכה הערבית הבינ“ל הראשונה שהתקיימה בירושלים המנדטורית. התערוכה הנפיקה מספר ווריאנטים של מדליונים, והווריאנט שמוצג פה לא מופיע בספר של סילביה הפנר (1978). יש לכן תמריץ להציג אותו כאן, ולספר בהזדמנות הזאת על שתי התערוכות הערביות הבינ“ל (,1933 1934) שהוצגו בבית המועצה המוסלמית (מלון פאלאס). מדובר במבנה מפואר של 9 קומות שנבנה בכישרון רב ביוזמת חאג‘ אמין אל-חוסייני שעמד בראש המועצה המוסלמית העליונה (1928-1929), וזאת אחרי שגייס כספים בפלטפורמת מימון המונים כלל עולמית. הפלטפורמה התמקדה בקידום אינטרסים פרו־ערביים בעיר, היא מקמה את משרדיה בבית המלון, ומכאן הובן שהמקום עסק בפעילות פוליטית של המועצה המוסלמית העליונה, פרט למילוי היעוד של בית מלון אקסקלוסיבי. ברקע יריד המזרח הבינ“ל שפעל בת“א משנת ,1923 יריד שאירח ארבעה נציבים עליונים (הרברט סמואל, הרברט פלומר, ג‘ון צ‘נסלור וארתור ווקופ) וזכה לאהדת הממשלה וסוחרים רבים באירופה, התערוכה הערבית זכתה בהדהוד זעום בגלל שהחרימה באופן מופגן תוצרת חוץ ואת תוצרת בתי המלאכה הירושלמיים בלי שום קשר למגזרים אליהם הם השתייכו. כתבי העיתונות הערבית נתנו לתערוכה שם לא רשמי, ’תערוכה להצגת מוצרי התעשייה של סוריה ומצרים‘, ולמרות שהוצגה במשך חודש שלם (7.7-7.8.1933), בסגירת היריד ששאף לאצור תוצרי תעשייה של עיראק, עבר הירדן, חיג‘אז וניג‘ד (סעודיה), לבנון וא“י, לא נמצאו מילים אוהדות בעיתונות הערבית המקומית ובעיתונות הערבית של המדינות שהשתתפו בתצוגה. בהסתכלות יותר רחבה, ברור שהתערוכה הייתה מבחן לתנועה הערבית שעשתה את הצעד הכלכלי הראשון שלה... ובתוך כך, הנהלת התערוכה והעיתונות הערבית (’פלשתין‘, ’אל-כרמל‘, ’מראת אל שארק‘) בחרו להשתמש בתערוכה ככלי ניגוח של התעשייה הציונית... “לחקות את הציוניים גם בענייני מסחר ותעשייה ולהדגים יכולת להתחרות בהישגי יריד-המזרח“, למנוע גישה או שיתוף של בתי מלאכה שאינם ערביים, ואף לאסור גישה של כתבים לא ערביים לסיקור של התערוכה.

ההובלה האופרטיבית של המיזם ע“י עורך עיתון ’פלשתין‘ (עיסא אל עיסא) ומנהל הבנק הערבי בירושלים (אחמד חילמי פחה) רתמה נכבדים ערביים רבים מיפו, שכם וירושלים, שהשתייכו לשתי המפלגות הדומיננטיות סיעת המופתי וסיעת האופוזיציה הערבית. שתי המפלגות שכיסו את כל הקשת הפוליטית, גייסו אנשים רבים לתעמולה כדי לשוות למיזם אופי עממי ולא אופי פוליטי. אלא שיש פה סייג... מימון המיזם לא צלח כפי שכולם רצו: הגרעין שהוביל את הפרויקט הפיץ 5000 מניות, שהוצעו ע“י גוף ייעודי שנקרא ’חברת התערוכה הערבית‘, לא מצאתי מניה כזאת בשיטוטים בעיתונות הערבית... כן ברור שמכירת המניות לא עמדה ברף שהוצב כדי להחזיר את עלויות התפעול. נרשם מאמץ עצום להפיץ את המניות במסע תועמלנות רחב היקף שפעלו בתוכו תלמידי בתי ספר, עסקני ציבור וטובי הנואמים בין הערבים בארץ. המועצה המוסלמית והוועד הפועל הערבי הציגו את המפעל כ“מפעל לאומי גדול“, ופנו עם האמירה הזאת לחברי ממשלה רבים כדי לגייס כספים לקופת המנגנון. אך הדרישה למימון לא נענתה, כאשר נודע שלתערוכה אופי עדתי ושהיא מחרימה תוצרת חוץ בכלל ואת תוצרת אנגליה בפרט. 

מה הציגו בתערוכה? הייתה נציגות אחת מעיראק של תעשיית בד לחליפות, ירדן הציגה את החרב של המלך חוסיין, ולצידה, פגיונות עתיקים ועבודות מלאכה של בית הספר הממשלתי ברבת עמון. סעודיה הציגה עבאיות ושטיחים מצמר גמלים וגם דבק מתוצרת בדואית. מכלל הפריטים שנכנסו לתערוכה, תוצרת התעשייה הערבית הארץ ישראלית הייתה מועטה, והדבר עורר תסכול גדול של הסוחרים הירושלמיים. הוצגו 5 בתי חרושת לסיגריות, 3 בתי חרושת לסוכריות, תוצרת 3 מסבנות פרימיטיביות משכם, מוצרי זכוכית פרימיטיבית מחברון, עבודות רקמה של תלמידי בתי הספר, רהיטים מתוצרת הנגריות של בית היתומים של המועצה המוסלמית ושמן מבית בד פרימיטיבי בחיפה. ביום חתימת התערוכה התברר שמספר המבקרים היה נמוך והסתמנה החמצה בגיוס דעת הקהל ובקבלת תגמול למאמץ הארגוני... היה הפסד ניכר של הסוחרים הערביים בא“י בכלל ושל סוחרים ירושלמיים בפרט, כי הצפת השוק בפריטי חו“ל גזלה מהם את ההכנסה ממכירות עד לתום השנה. הסוחרים שהגיעו מהמדינות השכנות אולצו להשאיר את המוצגים שלא נמכרו, ולא רבים הסכימו לצאת עם ידם על התחתונה. בשורה התחתונה, פרט לכשל ברמה הארגונית, היה ברור לבאי התערוכה שהתעשייה הערבית המקומית לא התפתחה דיה, ושהתערוכה לא הצליחה לפתוח אופקים עסקיים חדשים בתקשורת בין המדינות השכנות... כתבים של העיתונות הערבית )כתבים יהודים לא הורשו לנכוח שם( סיכמו בתובנה שהמיזם היה לא יותר מאשר בזאר קמעונאי, שאמנם כיסה את הוצאות ההקמה, אך לא השיג כל תועלת כלכלית.

נגיע לחלק המעניין... המוטיבציה לחקות את יריד המזרח, הניעה את הנהלת התערוכה להטביע מדליונים, להדפיס בולי זיכרון, להעניק תעודות הערכה למשתתפים ולהוציא קטלוג מפורט של כל הפריטים שהוצגו. על המדליון שקניתי כתוב: ’מזכרת מהתערוכה הערבית בירושלים, לציון שיתוף פעולה כלכלי עם ארצות ערב‘, עם ציון של השנה 1352 (1933). ובצד הגב: לציון היריד הערבי בירושלים 1352 )1933(. קוטר המדליון 27 מ“מ, הוא נשמר במצב מרשים ורואים בו את סימנים להלחמת טבעת שאפשרה חיבור לסרט או לסיכת דש (צילום שני צדדים עם טבעת לא שלמה). הוספתי את תמונת מדליון -2AM, שמופיע אצל סילביה הפנר, והופץ באותה התערוכה (צד אחד בלבד). 

מדליון מזכרת מהתערוכה הערבית בירושלים, 

לציון שיתוף פעולה כלכלי עם ארצות ערב, 1352 ( 1933 ).

מדליון AM-2 המופיע בקטלוג של סילביה

הפנר שהופץ בתערוכה של 1933 .

מצורפים צילומים של שני בולי זיכרון שהודפסו לתערוכה הראשונה, עם תמונת מסגד אל-אקצא, גודלם 4.5x3.0 ס“מ. לצידם, שלושה בולים שהודפסו לתערוכה השנייה שהתקיימה באפריל 1934 

שני בולי זיכרון שהודפסו לתערוכה הראשונה 

הנושאים את תמונת מסגד אל-אקצא, גודלם x 4.5 3.0 ס"מ.

שלושה בולים שהודפסו להפצה בתערוכה השנייה, שהתקיימה באפריל 1934 .

מצורפת כריכת קטלוג של התערוכה הראשונה ותעודת הוקרה שנתנה לכל בעלי הדוכנים בתערוכה.

כריכת קטלוג כל מוצגי התערוכה הראשונה, 1933 . 

תעודת פרס שניתנה לבעלי הדוכנים בתערוכה השנייה, אפריל 1934 .

בשורה התחתונה, ייתכן שמדובר בווריאנט פחות מצוי, אז הנה הסיפור שמאחורי ההטבעה. מעצם זה שהפריט לא נסקר ע“י סילביה הפנר, איננו יודעים היכן הוטבע, ומה כמות המדליונים שהוטבעה, אז כל פרט נוסף שאתם מוצאים עשוי להשלים את מה שכתוב פה.

כתב: ד"ר גיל שלו, חבר טוב, מעמיק בחקר ירושלים, ופורסם לראשונה בעלון עמותת אספני שטרות ומטבעות - מרץ 2025