אצלנו במשפחה יש חלוקה סבירה. הצד של אבא שזה רק אבא לפליטה, היה שומע נהדר ואפילו מבין מעולה ויותר והצד של אימא פחות. אמרו שמשפחת הלפרן לא הצטיינה בשמיעה אבסולוטית וחלק הזדקקו למכשירי שמיעה, אבל לא הסכימו ולכן היו המון מקרים שצעקו צרחו ואיש בסביבה לא הבין למה ומדוע. מי שלא שומע טוב זקוק למכשיר ותקשיבו טוב טוף לסביבה הסובבת אתכם.
אז הפעם סיפורון עם אבא שמואל שהיה בסוף דרכו ואפילו בבית חולים תל השומר וחשבנו כמו תמיד שגם הפעם יצלח ויפתיע ויצטרף לכולנו. אבא היה די על הפנים. רוב שעות היום היינו כולנו סביבו ואולי הבנו שזה הסוף. דיברנו, צחקנו, בכינו ואפילו הצטלמנו ואז ב2008 היו טלפונים עם מצלמות אבל לא כמו היום ואבא מיעט לדבר והעיניים היו עצומות ופה ושם מילמל משהו. המצב לא מזהיר.
יש רגעים בהם המשפחה ספונה ומחכה למשהו והרבה דברים נשברים ובמובן הטוב. לא עושים חשבון ומרגישים קרובים. אני חושב שכל אחד כמעט עובר דברים כאלה וכל אחד רואה ומרגיש אחרת. ביחד עם אבא היה בחדר השחקן הנהדר אליאס. אשתו ובתו סביבו והחלפנו מילים ואפילו משפטים שלמים. מפעם לפעם ניגשנו לאבא ואמרנו משהו ופה ושם הייתה תגובה כלשהי. פתאומית למישהו ברח פוקי לא קטן ולא נעים לי להגיד שזה היה אחד מהנכדים אבל לא הילדים שלי. כולם פרצו בצחוק משחרר ואבא אמר מה אתה לא מתבייש ככה לפני ולפני כולם...אז הנכד אמר סבא חשבתי שאתה לא שומע ולא ידעתי שאתה קודם. כל מילה אמת. בקלפי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה