תולדות התאטרון העברי מאת יהודה גבאי

יהודה גבאי  1994-1905   היה שחקן תאטרון "האהל" (1925–1969), סופר ילדים ומייסד מוזיאון התאטרון  (לימים ארכיון התאטרון) בתל אביב. בן-זוגה של האמנית, הקרמיקאית ומעצבת הבמה ג'ניה ברגר.

 

יהודה גבאי בכסית -   © כל הזכויות שמורות למולה עשת, 1961

שונה היא צמיחתו של התאטרון העברי בארץ מאשר אצל כל אומה ולשון: ראשיתו אינה נעוצה בחצרות מלכים ורוזנים.  תולדות התאטרון בארץ שזורים בתולדות הישוב החדש - בני-גיל המאה כמעט.  בדרך חיפושיו של ישוב זה אחר צורות חיים חדשים וחברה חדשה, בלטה תמיד הכמיהה למזון רוחני ושעשוע אמנותי, כחלק בלתי נפרד במסכת זו.

האמרה "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" מצאה כאן את פירושה הנכון.

כאיש במה המעורה בחיי התאטרון בארץ, להלכה ולמעשה, קרוב לשנות דור, שזכה להתהלך עם רבים ממבשריו וראשוני מחולליו, מתכוון אני לספר על ראשית זו בטרם טושטש זכרה אצל אלה שהכירוה, ולהביא מעין דיווח-של-דור לאותם ש"לא ידעו את יוסף".

ייתכן ודברים מסוימים הובאו כאן ללא סדר מדוקדק -  זה אולי טבעי לגבי מי שחי עם התקופה  ובתוכה.  החומר הקרוב ללבך, המשתמר בזיכרון בכל בושמו, משתלב באווירה שהקיפה אותו, מתערבב בזיכרונות המועלים בשעות-חסד בשיחות-רעים, שזכות קיומם באוטנטיות שלהם...

בכמה פרקים התעכבתי בתחנות מסוימות שנראו לי כבולטות בדרך התהוותו של התאטרון אצל היהודים.  מובן ש"תחנות" אלה ובחירתן - רחוקות מלהיות קובעות;  הם בבחינת שחרור-כמות-סנטימנטים אישיים, ביחס לתופעות ולשמות החקוקים על לוח-לב...

לא קל היה גם לשמור על איפוק ואיזון רגשי בפרקים בהם מדובר בתל-אביב-הקטנה (שבזיכרוני - היא היא הגדולה!), על כל מגבלותיה, קסמיה ואירועיה שהם מעבר לכל יחס לגילה.

יבואו היסטוריונים, ועל סמך רשימות אלה ודומות להן, יוציאו מסקנות יותר מאוזנות.

ותודתי נתונה להם מראש...

 יהודה גבאי עם  המשוררת לאה גולדברג וחברים נוספים

ג'ניה ברגר

העבר הקדום

שרשי התאטרון אצל כל אומה ולשון נעוצים בעבר הרחוק של המין האנושי.  האדם הקדמון הנלחם לקיומו עם הסביבה האכזרית, עם הסכנות האורבות ועם איתני הטבע המפילים עליו אימה, מחפש דרכים לרכך את זעמם על-ידי כישופים וחינגאות המתפתחים בהדרגה לטכסים ולפולחנים.

ניתן להניח שגם אצל אבות האומה היהודית התפתחו תופעות דומות שנוצרו על-ידי אותם גורמים עצמם.

רמזים מוקדמים למה שאנו רגילים לכנות בשם "סממנים תיאטרליים" אצל אבות אומתנו, אנו מוצאים בדרך נדודיהם של שבטי-ישראל במדבר, בקביעת הטכסים ב"אהל מועד" ו"המשכן", פולחן הקורבנות, ומאוחר יותר, ב"סדר העבודה" בבית המקדש, בו שולטים כבר חוקי-בימוי: מיזנסצנות קבועות, מצעדי-כוהנים, כריעות וחילופי מקומות הקשורים ל"רפליקה" קבועה, שילובה של מקהלת הלוויים במסכת תוך שמירה על המותנה מראש, החלפת-בגדים של הכוהנים בין פעולה לפעולה "לעיני כל בית ישראל" - מעין חזיון-ראווה על שחקניו, אביזריו וקהלו, על-פי תורת משה וישראל.

בימי הבית השני, בהשפעת יוון, מתפשטת הדרמה על-פני ארצות תבל.  המלך הורדוס בונה  תיאטראות בירושלים, קיסריה ומקומות אחרים בארץ;  האריסטוקרטיה היהודית מושפעת מן הרוח ההלניסטית, הנוער נוטה לאסימילציה, מדבר יוונית, מגלה פעילות במשחקים האולימפיים ובהופעות תיאטרוניות, (יש המזכירים שמות  יהודים כמחברים ואף כשחקנים). התיאטרונים נתמכים ביד רחבה על-ידי הממלכה, ומעלים מחזות מהספרות היוונית נוסח רומי.

להופעה זו קמה התנגדות.  ראשי העם ומנהיגיו מביטים בזעם על ההתייוונות ורואים בתאטרון פתח לטמיעה, הליכה בדרכי הגויים... יחד עם התאטרון באו התחרויות הגלדיאטורים, ואף אלה לא היו לרוחם של גדולי הדור, מטעמים  פטריוטיים והומניים.  הם מקדשים מלחמה על המתייוונים בלוי ובסתר:  יש הוכחות לקשירת קשר להרוג את המלך הורדוס ולשים קץ להשפעה היוונית... ואמנם, על אף ניסיונותיהם העקשניים של מחנה המתייוונים לא נקלט התאטרון, והוא נשאר נטע זר בארץ.  עם חורבן ירושלים נסתיימה גם מלחמת התאטרון.  בגלותו - חי העם חיי לחץ והשפלה, ולבו לא היה נתן לשעשועים.

ימי הביניים

בימי הביניים נפגשו היהודים פנים-אל-פנים עם גורמים תיאטרוניים במסיבות לא מעודדות: הופעות אלה היו קשורות לרוב עם הדת, הכנסייה ועבודת-קודש-נוצרית-קתולית, שהיו בעיני היהודים בבחינת "שקץ תשקצנו".  התהלוכות ההמוניות, ההיסטוריות מן הברית-החדשה על נושאים "עדינים" כמו "הולדת ישו", "הצליבה" - נושאים אשר שימשו יסוד והתחלה לתאטרון-בן-זמננו אצל אומות העולם, לא יכלו לעורר אצל היהודים ענין לאמנות זו. הופעות אלה נערכו לרוב בתקופת חג-המולד או הפסחא הנוצרית, הקרובה בזמן לחג הפסח שלנו, ו"הרמזים" על חלקם של היהודים ב"טרגדיה של הנוצרי" - לא ניבאו טובות... התאטרון נשאר קשור בהכרתם של היהודים עם האמפיתאטרון, בו עונו בחירי בניהם במרטירולוגיות הרומאיות, וראו במיסטריות הנוצריות סכנה לקיומו הפיזי של העם בגולה.

איסורים והחרמות

זיכרונות העבר והחרדה היום-יומית הביאו עמם איסורים והחרמות קיצוניים נגד אמנות זו.  חכמי ישראל אסרו את הביקור בתאטרון, ויהודי שעבר ליד מוסד כזה היה נוהג לומר: "מודה אני לפניך, ה' אלוהי ואלוהי אבותי, שנתת חלקי ביושבי בתי-המדרש ובתי-כנסיות, ולא נתת חלקי בבתי חרטיות" (ירושלמי, ברכות).

חוקר התאטרון אצל היהודים, ש. ארנסט, מביא שורה של איסורים מן התלמוד, מספרות ימי-הביניים והספרות הרבנית, (רבות מן המובאות אנו מוצאים בספריהם של היסטוריוני התאטרון היהודי ב. גארין, ד"ר י. שאצקי, נ. בוכוואלד ואחרים), ונביא כאן חלק מהם:

"ההולך לתאטרון אסור משום עבודה זרה". (ירושלמי, ע"ז)

"ההולך לאיצטדיון, קירקסין וטריאטראות, הרי זה מושב ליצים". (תוספתה, עב' זרה).

"רב הונא ורב פנחס אומרין: אפילו דברים שמלכות מתפתה בהן, כגון בי-תיאטראות ובי-קרקסאות, היא מזקת". (מדרש רבא).

"השירים שהנשים שרות, שהם דברי חשק וניבול פה, גורמים להפריד הנשמה מצרור החיים וכו'.  ורק אנשים פחותי-ערך נמשכים אחרי שירים אלה ומאבדים את נפשם". (על איסור האופרה, "ראשית חכמה", אליהו דה וידאש, 1550-1588).

"אשרי מי שלא הלך לתיאטראות וקרקסאות וכו'.  האיש העובר בזה לאו בשם ישראל יכונה". ("פחד יצחק", 1679-1756).

"ועליכם למנוע את רגליכם מתיאטראות וקרקסין, כי ההליכה לשם אסורה מן התורה, ובפרט בתיאטר שבזמן הזה, שכולם מיוסרים לעורר מחשבות רעות המלאים חציפות ועזות".  (ר' משה סופר, 1762).

"וחלילה לכם ללכת בווערצהייזר (בתי-מרזח), ומכל שכן חלילה לכם לילך לבתי טאטראות וקרקסאות הנקראים תריאטר וקומדיה" (מהתקנות של פנקס ק"ק מונקאטש, תרנ"ו).

"...ולכן, נא ונא אחי ובני, הישמרו נפשכם ללכת למקום שקורין שוישפיל, קומדיה, אופיריי, המשחקים על התיאטרום וכ'.  אוי לנו איך מלאו לבבכם לאמור תהילים 'אשרי האיש שלא הלך' ואתם הולכים ויושבים במקום מושב ליצים" (דרשות ר' יהונתן אייבשיץ, 'יערות דבש') "והנה בעו"הר (עוונותינו הרבים), איסור של הסתכלות בנשים נעשה להם כהיתר גמור לאנשי דורנו, ומדי עבור אישה ברחובות קריה, אליה ישגיחו ויתבוננו מכף רגל ועד ראש, ולא די להם בזה, אלא שהולכים לטרטיאות ולקרקסאות שקוראין קומדיעס" (ר' יעקב קצין, י-ם).

מריבוי האיסורים וההחרמות אנו למדים גם שבילויים היו קיימים אצל היהודים אפילו בתוך חומות הגטו, ולא כולם דקדקו באיסורים, ופה ושם היו גם גדולי תורה וראשי קהל שלא החמירו בכך: ר' בונים מפשיסחה ("שמחת ישראל") אמר על ר' מאיר'ל מאופטה: "הוא איש צדיק, ולא ידע מה זה חטא, ועל כן לא ידע מה להורות לחסידיו... אני הייתי בדנציג, וביקרתי בתיאטר, על כן אני יודע מה זה חטא..."

ניצנים ראשונים

הניצנים הראשונים של התאטרון אצל היהודים הופיעו, למעשה, במאה השש-עשרה.  תנועת הרפורמה הלותרנית ובשורת הקידמה ורוח ההומניזם באירופה נתנו אותותיהם גם בתוך חומות הגטו היהודי, הביאו שינויים בחיי תושביו בשטחים מסוימים וביניהם גם בשטח התאטרון, ויתכן לראות בתקופה זו את ראשית מגילת-היוחסין של אמנות התאטרון אצל היהודים, כמוסד.

כבר בשליש הראשון של המאה השש-עשרה מתערים יהודי מנטובה (איטליה) בחיים התיאטרוניים בעירם.  בחצר הדוכס, בצד הלהקות הנוצריות, מופיעה גם להקה יהודית.  (על-פי צו מיוחד פטורה להקה זו מלשחק בשבתות ובמועדים, שלא לחלל את קדושת היום).  לפרסום רב זוכה באותה תקופה השחקן היהודי שמעון בזיליאה, שהרבה להופיע באימפרוביזציות בהן הוא ממלא את תפקידי כל הנפשות הפועלות במחזה.

המשורר יהודה סומו (יהודה בן יצחק סומו משער האריה), כותב, פרט לארבעה כרכי שירה, למעלה מתריסר מחזות בחרוזים ובפרוזה (ביניהם את הקומדיה "צחות בדיחותא דקידושין"), מביים את יצירותיו בתאטרון, בחגיגות החצר ובקרנבלים.  הוא מפתיע גם בחיבורו "שיחות בעניין הצגות על הבמה", בו מוכיח סומו בקיאות רבה בתורת הבמאות, המשחק, ההיגוי, התפאורה ובכל פרטי הטכניקה התיאטרונית, ידיעות "הראויות להישמע בתשומת-לב גם כיום..." הוא מרבה דברים על קשרי היהודים עם אמנות התאטרון, שהקדימו בהרבה את היוונים בכתיבת דרמות... את ספר איוב, למשל, הוא מכנה "טרגדיה בהשתתפות חמש נפשות, מאת משה רבנו"...

בשנת 1531 קמה להקה יהודית בגטו וונציה.  ב1549- מופיעה להקה יהודית במנטובה, הפועלת בהפסקות עד 1605.  ניסיונות אחרים למחזאות עברית נעשים אף הם באיטליה: משה זכות (זאקות או זקוטה, 1630-97) כותב את המחזה הראשון בעברית, "יסוד עולם" (הופיע בדפוס כמה דורות לאחר מות המחבר);  יוסף פנזה דה-לא-ווגא (1650-1703) מוציא לאור את מחזהו "אסירי התקוה", המעורר את גאוותם של המשכילים ונאמני השפה העברית, (המשורר יצחק גומץ דה-סאסא, בן דורו של פנזא, שר לכבוד הופעת מחזה זה, בחרוזיו בלטינית: "...ושוב זורחת קרן-תקוה, שמעתה תפתח הבמה את שעריה גם בפני היצירה הדרמתית העברית...").  משה חיים לוצטו (1650-1747) כותב את מחזהו הראשון, והוא אז בגיל שבע-עשרה, "שמשון ופלישתים", ולאחריו את "מגדל עוז" ו"לישרים תהילה";  בגרמניה, עם ראשית תקופת ההשכלה, מביא דוד פראנקו-מינדיס (1713-1792) את מחזותיו "גמול עתליה" ו"תשועת ישראל בידי יהודית".

קטעים ממחזות אלה מועלים בקהילות ישראל באיטליה, גרמניה, הולנד וכו', בחתונות, בסעודות פורים, ולאחרונה גם בכל חודש אדר, ללא התנגדות מצד הרבנים.

"משחקי פורים" (פורים שפילער")

בחיי הגלות חלו הקלות מסוימות.  הקהילות היהודיות החלו להוות גוש חברתי מאורגן, האידיש הופכת לשפת-הדיבור של רוב יהודי מזרח-אירופה, ו"העם" מרגיש צורך בשעשועים...  במנהגים המסורתיים והחברתיים מתרבים היסודות התיאטרליים: חתונות-פאר בהמון-עם, תהלוכות חגיגיות בשעת הכנסת ספר-תורה חדש לבית-הכנסת, צבעוניות עליזה וריקודים ב"הקפות" בשמחת-תורה, ועל כולם - סעודת פורים, בה מצוה לשמוח ולשתות "עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן".

ברחוב היהודי מופיעים ה"פורים שפילער" ("משחקי פורים"), העתידים להתגלגל במשך הזמן למבשרי התאטרון היהודי.

לפי הדעה המקובלת, ראשיתם של ה"פורים שפילער" היא באיטליה, בשפה האיטלקית ומשם עברה לארצות אחרות, באידיש.  (ההיסטוריון של התאטרון היהודי, ב. גארין אומר בספרו "געשיכטע פון יידישן טעאטער": "מוסד הפורים-שפילער, כנראה, גילו כגיל הגלות...")  ואמנם, הפורים-שפיל נשאר כשר ומקובל גם על יהודים שאינם מזלזלים בגזרות הרבנים, והוסיף להתקיים כ"מוסד" עד ראשית המאה שלנו.  מן הראוי לציין שרבים מגדולי-התורה בדורות הקודמים היו יותר נוטים להכשיר את הצורך הטבעי לבידור העממי:

"...מה שנוגע למנהג ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלות אישה, ואישה בגדי גבר, אין איסור בדבר, מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא". (ר' משה איסרליס, הגהות הרמ"א, "אורח חיים".

ה"פורים שפילער" היו ברובם אנשים עניים, שוליות-בעלי-מלאכה, ובחורי-ישיבה, והם הם היו גם יצרי ה"דרמטורגיה" שלהם.  תחילת הופעותיהם - בחצרות בתי-המדרש, בבתי עשירים בשעת סעודת-פורים, ואחר-כך גם בשווקים ובירידים.  הבחור העני, שהצטיין בקול נעים והופעה נאה, מאסף סביבו מעגל שומעים בשוק;  ה"בדחן" (אבי הבדרנים של ימינו), משמח את הרואים בחגיגות משפחתיות, בחתונות;  קמים בדחנים מפולפלים, קלי תנועה ובעלי נתונים מוסיקליים נדירים המופיעים באימפרוביזציות, בחרזנות מאולתרת וחידודי ליצנות - ביניהם גם היודעים לטבל את דברי הבדחנות שלהם במאמרי חז"ל וצירופי-גימטראות, ולהרעיד בזמרתם את נשמותיהם של השומעים עד להוזלת דמעה בשעת שמחה...  בין הפופולריים ביותר נזכיר את ניסן "דער טענצר" ("הרקדן"), בעריל באס, מוטקה חבד (שהוא פרק בפני עצמו), אליקום צונזער, שרבים משיריו באידיש ובעברית הופיעו בדפוס ותופסים עד היום מקום נכבד בפולקלור היהודי.

המלחין והצ'לן הידוע יהואחים סטצ'בסקי, בן למשפחת כליזמרים מדורות, מביא בספרו האוטוביוגרפי "הכליזמרים" סיפור על אחד בשם פרויקה בדחן, מנגן על בטנון ובעל כשרון מזהיר בחרזנות ואימפרוביזציות ומשמח חתן וכלה: בשעת ניצוחו על חתונה היה מהלך על קביים גבוהים לפני תהלוכת-החתן ברחובה של העיר, אחר כך עולה על גג התבן של אחד הבתים וקורא מעליו את חרוזיו תוך נגינה בבטנון שלו...

סיפור זה מפענח במידה מסוימת את מקור השראתו של ציירנו מארק שאגאל, אשר כנריו-מעל—גגות-התבן כה מרעידים על לבנו...

"להקות פורים" מתרבות ואף משתכללות;  התמטיקה שלהם מתרחבת, נוספים צבעים אקטואליים;  זמרים, בדחנים וכליזמרים - ברובם אנונימיים - מעלים על הכתב מחזות "מתוכננים": "אחשרורוש-שפיל" (משחק אחשורוש), "עקידת יצחק", "מכירת יוסף", "דוד וגלית" וכו', והמשכם בנושאים מהווי הקהילות באותה תקופה.

במרוצת הימים מרחיבות להקות אלה את גבולותיהם ועוברות  מחצרות בתי-המדרש להופעות במרתפי-היין, להנעים את חייהם האפורים של "יהודים פשוטים", עמלים ובעלי-מלאכה.

ראשוני הדרמטורגים

ניסיונות ראשונים בדרמטורגיה יהודית נעשו עוד בטרם התגבש התאטרון היהודי כמוסד קבוע.  רבים מבין דרמטורגים אלה באו מתוך שורות ה"משכילים".  במלחמתם נגד החסידים והרביים, ובעיקר נגד ה"נגידים" ששלטו ביד חזקה בבני העניים, העדיפו לכתוב את יצירותיהם הדרמטיות בשפה המובנת ל"המון הפשוט", באידיש, אף כי ראו את העברית כ"גבירה" ואת האידיש (או ה"ז'ארגון" כפי שהם כינוה) כ"שפחה"...

מבין ראשונים אלה זכורים לטובה ישראל אקסנפלד (1787-1866) אשר חוקרי הדרמטורגיה היהודית מייחסים לעטו למעלה משלושים מחזות (מהם הופיעו בדפוס רק ארבעה-חמישה, ביניהם המחזה העממי "דער ערשטער יידישער רעקרוט");  ד"ר שלמה אטינגר, אשר המלודרמה שלו "סערקאלע" זכתה לפופולריות רבה;  אחריהם תופס מקום נכבד המשורר העברי, עורך "הבוקר אור", אברהם-בער גוטלובר, אשר מחזותיו באידיש הוסיפו חוליות חשובות לדרמה היהודית ותרמו לא מעט לראשית צמיחת התאטרון היהודי ברוסיה.

סופרי ההשכלה מביאים גם שורה של מחזות מקוריים ומעובדים "על-פי", בעברית מליצית, תוך כוונה מוצהרת "להכניס את יפייפותו של יפת לאוהלי שם";  מופיע מחזהו האלגורי של מנדל ברסלא "ילדות ובחרות"; מלודרמה מאת שמואל רומאנלי "הקולות יחדלון";  מחזה תנ"כי מאת יוסף טרפלוביץ "מלכות שאול";  מחזהו של חיים אברהם בן א"ל הכהן, "מלחמה בשלום", ורבים אחרים, במטרה להפיח רוח חיים באף בני עמנו המלכים כצל בין עמי נכר".  רובם של מחזות אלה היו חסרי חיים במתיים וגדושי מונולוגים מסורבלים שאינם מצטרפים לשיח תיאטרוני חי.  בשנות השמונים מורגשת יותר השפעת התאטרון האירופי על סופרי ההשכלה.  מופיעים בזה אחר זה מחזותיו של מאיר פונאר, "רבי יוסי דילה רינה", "בית עלי";  ד"ר רבינר יהודה ליב לנדא מוציא לאור את מחזותיו ההיסטוריים "המלך הורדוס", "אחרית ירושלים" ואחרים, בהם מודגש הקשר לתנועה הלאומית, ועם כל עומס המונולוגים הפתטיים ומיעוט הפעולה הבמתית שבהם, התקרבו יותר אל במת התאטרון.

"בראדער זינגער" ("זמרי בראדי")

בשנות החמישים למאה הקודמת מופיעה לראשונה להקת זמרים מקצועיים בשירים ופזמונים, בשם "בראדער זינגער" (על-שם בראדי, עיר מוצאם של חברי הלהקה).  הלהקה מנתה ארבעה-חמישה משתתפים.  בין מייסדיה היה צעיר אחד בשם יעקב'קה, שניחן בקול נעים, בהופעה נאה ובמוסיקליות רבה.  להקה זו הייתה הראשונה שמאסה בהופעות בבתים פרטיים ובסעודות פורים, ידעה לעניין במפעלה כמה משוררים מן המשכילים, ביניהם וועוויל זבארזשער-הערנקראנץ, אליקום צונזער ואחרים שסיפקו להם חומר מפרי עטם. בעקבות להקה זו הלך אפרים בראדער, אשר עלה על יעקב'קה מאינטליגנציה שלו, והקים להקה מתחרה תחת אותו שם עצמו.  מיד לאחר מכן הופיעה גם להקה שלישית של "בראדער זינגער" בהנהלתו של משה קאפ, שהייתה גם משוכללת מקודמותיה.  היא ערכה בהצלחה רבה סיבובים על-פני ערי גליציה, רומניה ורוסיה, הופיעה במונולוגים, דיאלוגים ובעיקר בשירים ופזמונים - לרוב בתי-מרזח ופונדקים בפני יהודים המסובים על כוס יין.  במרוצת הימים החלו ה"בראדער" לשוות להופעותיהם צורה תיאטרלית, נעזרו בבגדים ההולמים את תוכן הפזמון, ופה ושם - גם באיפור קל...

השחקנים-הזמרים ידעו ליצור קשר חי ודו-שיח מבדח בין הבמה והקהל.  אחד ה"מספרים" שלהם שהתחבב במיוחד על קהל השומעים היה שירו של המשורר העממי וועלוויל זבארזשער (הערנקראנץ), שהוגש על-ידי הזמרים בביום מאולתר: גנב פורץ לביתו של יהודי, ולרוע מזלו נתפס בשעת מעשה על-ידי שני שוטרים.  השניים כובלים את ידיו בשרשראות, ומובילים אותו לבית-הכלא.  הזמר-הגנב פונה חזית-הבמה, שר בהשתפכות את "שיר הנגב", והשורטים מלווים את זמרתו במפוחיות-פה... לרוב היה הקהל דורש "ביס" (הדרן), והשחקן פונה בנזיפה אל השוטרים הדוחקים בו כביכול ללכת:  "מה יש?  מה בוער אצלכם?  אינכם רואים שהקהל הנכבד דורש "ביס"?  הם שילמו במזומנים, ואתם התגנבתם לתיאטר - אנחנו מכירים אתכם..." ומיד הוא חוזר שנית על שירו, להנאתו הרבה של הקהל, המאשר בשמחה את דברי הזמר...

ה"בראדער זינגער" המשיכו בהופעותיהם עד אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת.  הם הצמיחו כמה וכמה זמרים ושחקנים בולטים, שרבים מהם נענו לקריאתו של אברהם גולדפאדן, שלא אחרה לבוא.

אברהם גולדפאדן וממשיכיו

שינוי מכריע חל בחייהם של שחקנים אלמונים אלה עם הופעתו של אברהם גולדפאדן, (נולד ברוסיה בשנת 1840, סיים בית-מדרש לרבנים, פרסם קובץ שירים בעברית "ציצים ופרחים" ושני קבצי שירים באידיש, חיבר את המנגינות לשיריו ולמחזותיו הרבים שכתב, ביניהם אחד בעברית - "דוד במלחמה" - חיזיון יסודתי בדברי הימים לישראל... מוקדש ומוקטר לכל נערי בני ישראל הלומדים באהבה וברצון את שפת קדשנו").

נודה שבמידה לא מעטה רב הערפול בחקר תולדותיו של אברהם גולדפאדן.  הרבה מאד מן העובדות מיוסדות על זיכרונותיהם של שחקנים אשר עבדו במחיצתו בראשית הדרך, ולפעמים קשה להבדיל בין האגדות שנרקמו בהשפעת "הדמיון היוצר" לבין העובדות... יחד עם זאת יש לציין שבמרוצת השנים גברה הנטייה אצל רבים מן השחקנים היהודיים להעלות על הכתב  מזיכרונותיהם, מהם אפשר ללמוד על ראשית מופלאה זו, גם אם לא תמיד זיכרונות אלה נקיים מפירושים שהסובייקטיביות בהם בולטת ביותר... בסופו של דבר זכתה ספרות זו להתעשר בשורה נכבדה ביותר של ספרי-מחקר וזיכרונות מאת אמנים דגולים בעלי השכלה מקצועית וכללית בנוסף להישגיהם הבימתיים, ביניהם: הטורקובים, אידה קמינסקה, יעקב מסטל, יאבלוקוב, חיילה גרובר ואחרים, וכן חשובי החוקרים: שיפר, שצקי, וייכרט וכו'.

אם אנחנו רוצים לקבוע את תאריך הולדתו של התאטרון היהודי כמוסד, ולא כאפיזודה מוצלחת או בלתי מוצלחת, יש לקבוע: התאטרון היהודי נוסד ברומניה בשנת 1876, על-ידי אברהם גולדפאדן.

באותה שנה, 1876, בא גולדפאדן ליאסי, עיר ואם ביהדות רומניה, בה הוציא עיתון חדשי באידיש.  שם הוא נפגש עם שרידי ה"ברודר זינגער" (ביניהם הזמר העממי ישראל גרודנר שגולדפאדן הגדיר אותו כשחקן היהודי הראשון), ועם כמה מזמרי הפונדקים, שכללו ברפרטואר שלהם את רוב מנגינותיו שחיבר עד אז.  גולדפאדן מתחיל לחלום על "להקה של ממש", בה יכול "לקשור את מנגינותיו עם פרוזה"... הוא מארגן אותם למוסד קבוע: מזמרים בודדים - מצרף מקהלה;  "קומפניה של כליזמרים" - הופך לתזמורת;  ליצנים ובדחנים - ללהקה, מחבר בשבילם מחזות ומנגינות, מעלה אותם בהצלחה, ומגבש "נוסח גולדפאדני" שרישומו ניכר עד היום בתאטרון היהודי...

עיקר קהלם של להקות גולדפאדן היה מעמד הפועלים, אנשי-עמך.  בתוך קהל זה צמחו להם כנפיים;  היה זה קהל שחיבב את השחקנים והעריצם.  לאנשים עמלים היה התאטרון מקום בילוי ומרגוע, מעין "תרופה מדיצינית לכאבי החיים"... הם ראו בשחקנים את האינטליגנציה של מעמדם, התגאו בהם ותמכו בם, ראו לעצמם זכות וכבוד להימצא בחברתם.

גם השחקן היהודי הרגיש תמיד מעין צורך נפשי לבוא במגע קרוב עם הקהל שלו גם מחוץ לגבולות הרשמיים של ההצגה, ונטייה זו הייתה הדדית.

פחות אהדה מצאו השחקנים אצל מעמד הבעלי-בתים והפרנסים.  אלה הביטו על אנשי הלהקות כעל נחותי-דרגה;  סנדלרים וחייטים, שוליות בעלי-מלאכה ובחורי-ישיבה שהתפקרו... קרה ומישהו מ"בית טוב", בן או בת, הצטרף ללהקה (ועל כך נאמר "ברח עם האקטיורים...") היה זה בבחינת כתם על המשפחה...

תוכן מחזותיו של גולדפאדן היה תמים ופרימיטיבי, והצד התיאטרוני עלה לאין ערוך על הצד הספרותי, אך הוא הצליח להשליט על במתו "קבע" במקום אימפרוביזציות, ונוסח תיאטרוני מגובש במקום "בלגן".  יותר מאוחר מתוודה גולדפאדן, במכתבו אל שלום-עליכם, בגלוי לב: "גם אני מתבייש ב"שמנדריק" (אחת הקומדיות שלו בשם זה), אולם לו התחלתי לשחק בפני מסיקי בתי-מרחק ובחורות-משרתות את "אוריאל אקוסטא", לא היה נוצר תאטרון יהודי".

חוקר התאטרון היהודי ד"ר מוקדוני מחזק את קביעתו זו של גולדפאדן, ופוסק: "לו היה גולדפאדן כותב את יצירותיו תוך שמירה קפדנית על הרמה האמנותית, כי אז היה אולי נוסף עוד קלסיקון לספרות היהודית אך אנו היינו חסרים תאטרון יהודי..."

עיקר כוחו של גולדפאדן היה הזמר, הניגון העממי, התמליל-המקשר שימש רק כאמצעי-עזר לעיקר, למנגינה... כך לדוגמא, באופרה שלו "שולמית", בתמונה בה הוא מתאר את העלייה לרגל לבית-המקדש העומד על תילו בירושלים, הוא מעלה את שולמית היפה, יושבת ומבכה את החורבן ושרה: 

              "אין בית המקדש, איך א ווינקל-חדר

               זיצט די אלמנה בת-ציון און וויינט"...

ובפשטות מובנית מאליה מסביר המחבר בשולי המחזה את המניע ל"אי-דיוק היסטורי" זה: "אף כי מילות השיר אינן תואמות את התקופה בה מתרחשת העלילה, מצאתי לנכון להביאו כאן, כיוון שהקהל הנכבד אוהב אותו מאד"...

בניגוד למחזותיהם של סופרי-השכלה, גדושי המונולוגים בסגנון מליצי וחסרי כל גוון במתי, ידע גולדפאדן לשים דגש על הצד התיאטרלי - המוזיקלי והוויזואלי, ה"פרוזה" באה בעיקר כליווי למנגינותיו והיא יכולה להיות פרי מיטבית, סנטימנטלית, לא עומדת במבחן הדיוק העובדתי או ההיסטורי...

אף כי רבים ראו בפעולה תיאטרלית מעין זו וולגריות, עלינו להודות שראשונים אלה תרמו במרוצת הימים תרומה לא מבוטלת להעלאת הרמה התרבותית של פשוטי-העם, ואולי גם לשיפור מצבו החברתי והכלכלי הירודים.

להדגשת הפנומנליות של יוצר עממי זה, נביא קטע מתוך האוטוביוגרפיה של גולדפאדן (נדפסה בשנת 1900, והובאה בחלקה על-ידי חוקר המוסיקה היהודית מ. בורנזפט באחת מחוברות "במה", בעריכת ג. חנוך):

            לכתחילה הודעה גלויה: המחבר של המוסיקה ל"שולמית" ויתר המחזות המוסיקליים היהודיים, כותב הטורים האלה, מחוסר ידיעות תיאורטיות במוסיקה, ואף אין לו ידיעה בקריאת תווים - אפשר לומר שליקטתי יותר מאשר חיברתי.  נדמה לי שגם בליקוט אפשר לעסוק כבחור אמנות.

            וזו דרכי בכיוון זה:  אני נוטל מחזן פלוני טקסטים יפים אחדים מתוך "קדושה" שלו, וכהנה מתוך "מן המיצר" של חזן שני, משלישי - כמה אקורדים מתוך "יהי רצון" וכו', ואת כל הקטעים המלודיים הללו, מסולמות שונים, אני מצרף בעזרת ה"קאפעלמייסטער" שלי בכור הטעם וההרמוניה באופן שנוצר משהוא חדש, מוצק מבחינה אמנותית...

בשנים הראשונות לאחר יסדי את התאטרון היהודי, הרשיתי לעצמי פה ושם ליטול "הלוואות קטנות - בהזדמנויות הגנבתי לתוך חיבורי מנגינות קלות מאת ליקוק, אופנבאך, ורדי, מאירבר ואפילו משל וגנר.  להצטדקותי אוכל לצטט את דברי היינריך היינה: "באמנות - הדיברה העשירית אינה קיימת..."

מלחמות, רדיפות וסבל היו מנת חלקם של גולדפאדן וחבריו לאורך כל דרכם.  השלטון הרוסי ראה בהופעותיהם פעולה מהפכנית;  הרבנים והפרנסים התייחסו אליהם כאל פורצי-גדר ומופקרים;  האינטליגנציה היהודית המתבוללת לעגה לרמתם האינטלקטואלית של הלהקות היהודיות, הממיטה חרפה על מעמדם בעיני האינטליגנציה הרוסית, ורבים מן ה"משכילים" הסתערו אף הם בשצף-קצף על נחותי-דרגה אלה המעלים הצגות ב"ז'ארגון".

בקובץ של "איוא", "ארכיון פאר אידישן טעאטר און קוסט" אנו מוצאים פסקוויל של אחד ה"משכילים", בן דורו של גודלפאדן:

            "בשנת 1877 קמה כיתה חדשה ברוסיה, היא כת המשחקים על במת משחק בשפת ההמון.  אל הכיתה הזו נספחו כל פוחז וריק, כל נבל ובליעל, אשר מאנה ידו לעשות מלאכה, ובהם גם חייט ועושה נעלים, אשר לו ידיים ארוכות ודעת קצרה.  וכל ההמון הרב הזה החלו להתהולל כמשוגעים, ויציגו לפני העם תמונות מושחתות ומוזרות, תואר פני אנשים מעולם השדים - אין שיקוצים וחלאה אשר לא השליכו על עם ה'.  הנבזה שמנדריק אשר ברא המחבר בדמיונו המבוהל לא נראה מעולם בכל גבול ישראל, וגם המחבר לא ראהו מעולם, רק פעם אחת - בעומדו להביט בפני הראי.  המכשפה, אשר מעולם לא שמענו על מכשפות בישראל, הוצגה על-ידי החוזה המשוגע לעין רואים כמו שהיא באמת.  והחבורה היקרה הזאת גדלה והתרחבה יום יום, עד כי שרצו כצפרדעים וימלאו את כל הארץ, ולולא  חסד המיניסטר אשר אסר עליהם להעלות את תעתועיהם על הבמה, מי יודע עד כמה הגיעה רעתם".

המלים "לולא חסד המניסטר" אינן משאירות ספק כי נמצאו כאלה מבין הגורמים שמנינו לעיל, אשר ביקשו "חסד" זה...

אמריקה

בשנות השמונים של המאה הקודמת החלה אימיגרציה [הגירה] מוגברת של יהודי רוסיה לאמריקה.  לא קל היה למהגרים להסתגל לתנאי החיים בארץ החדשה.  השפה האנגלית הייתה זרה להם.  הגעגועים למשפחותיהם ולבית הישן היו גדולים, ולאחר יום עמל הם חיפשו פורקן ונחמה במועדוניהם, בהם הופיעו זמרים בני-מולדתם בשירים יהודיים ובדיאלוגים מן ההווי הישן.

הסיפורים על החיים הטובים במדינה החדשה ועל האפשרויות הגדולות ב"ארץ החופש" קסמו גם לשחקנים היהודים למודי-הנדודים מרוסיה, רומניה, אנגליה, ולא אחרו גם הם לחצות את האוקיאנוס.  כאן, בין אחרים וידידים משכבר, הם מצאו שדה-פעולה נרחב, מבלי להיות תלויים בחסדי השלטון וחופשים מהשגחת הרבנות וראשי הקהל...

בין הראשונים שהקימו להקה יהודית באמריקה היה יהודי "אינטליגנטי" מרוסיה, ישראל בארסקי, שלזכותו יש לזקוף את גילויו של השחקן הנודע בוריס טומשבסקי.  הקהל היה ברובו בעלי-מלאכה עצמיים, רוכלים ובעיקר פועלי ה"פאבריקות" - אנשי-עמך - אשר מזונם הרוחני מצאו בתאטרון היהודי.

המחזאי יוסף לטיינר מעלה בהצלחה את יצירותיו: ה"פרופסור" משה הורביץ עומד בראש להקה משלו;  שחקנים ברוכי כשרון, כדור כסלר, משה פינקל ואחרים, רוכשים את הערצת הקהל היהודי וקוצרים הצלחות אמנותיות מכובדות, והתאטרון היהודי מראה סימני התבססות.

בסוף שנות השמונים בא גולדפאדן לניו-יורק.  הוא מוצא כאן מוסדות פחות או יותר קבועים ושחקנים טובים מוכשרים רבים.  עם בואו הוא זוכה לקבלת פנים חגיגית מלווה בנקטים, נאומים נלהבים, אולם כאשר החל לגולל תכניותיו ולדבר על "תכלית", נוכח שה"דירקטורים" האמריקאיים מעדיפים לשמור על האינטרסים שלהם, ואפילו בדרכים בלתי קולגיאליים ביותר...ידידיו ותלמידיו שעבדו תחת הנהלתו במולדת הישנה, החלו להראות לו אותות התנכרות ומשום מה שכחו לו את חסד נעוריו.  גולדפאדן מנסה לארגן להקה, מעלה את מחזהו החדש "לא תחמוד", אך ללא הצלחה.  לאחר כמה ניסיונות נפל נוספים, הוא חוזר במפח-נפש לאירופה.

אבי התאטרון היהודי שב לנדודיו.  מפתו הגיאוגרפית מתרחבת: לונדון - פאריס - וארשה - אודה - וינה - בוקרשט... הוא כותב ומעלה על הבמה מחזות חדשים, מוציא מהדורה חדשה של ספר שיריו "ציצים ופרחים" בעברית וקובץ "שירים לאומיים" באידיש, ונרתם לפעילות אקטיבית עם נאמני התנועה הציונית.

בראשית המאה שלנו נעשות האגודות המקצועיות של הפועלים היהודים באמריקה כוח רב-השפעה ברחוב היהודי.  עיתונותה מתבססת, מרכזת סביבה את הסופרים היהודים - הוותיקים ו"הירוקים" שמקרוב באו.  בהשפעת החוגים האינטלקטואלים מוזמן גולדפאדן לניו-יורק, והפעם הוא מוצא שם מעריצים וידידים נאמנים הדואגים בכנות לתקן את אשר פגמו קודמיהם.  לאחר כמה שנות פעולה בתאטרון היהודי באמריקה נפטר גולדפאדן בגיל (?).  היה זה יום אבל ליהדות אמריקה, והלווייתו מתוארת בעתונות של אותם ימים כ"גדולה ורבת רושם, שכמותה לא זוכרת יהדות ניו-יורק."

יעקב גורדין

יעקב גורדין נולד ברוסיה בשנת 1853 במשפחת משכילים אמידה, רכש השכלה עברית וכללית, ועסק בהוראה רוסית.  היה מחסידיו הנלהבים של טולסטוי ותורתו, ממנה הושפע וגם קיימה הלכה למעשה.  הוא נטש את עבודת ההוראה, עבד כפועל פשוט בנמל אודסה, ואחר-כך כפועל חקלאי, לבסוף עובד לניו-יורק, מוציא עיתון בשפה הרוסית בו הוא מטיף להפצת עבודת החקלאות מבין היהודים.

אישיותו הרב-גונית של גורדין, הופעתו האצילית ומידותיו התרומיות הקסימה את האינטליגנציה של המהגרים היהודים.  באמצעותם הוא מתקרב אל התאטרון היהודי.  הוא מתיידד עם השחקנים יעקב אדלר ומוגוליסקו, וכותב, לפי בקשתם, את מחזהו הראשון "סיביריה".  המחזה מוצג על במת ניו-יורק וזוכה להצלחה רבה.

השחקנים יעקב וצילה אדלר, מוגוליסקו, דוד קסלר, בוריס טומשבסקי ואחרים, הרגישו בברכה הטמונה במחזאי צעיר זה, הראו התלהבות למוטיבים העממים הבריאים שהוא  מביא ביצירותיו ו"לנפשות הפועלות המגרים את יצר המשחק"... הם מעודדים אותו להמשיך בכתיבת מחזות.

גורדין אינו מאכזב את אוהדיו.  הוא רואה בעבודתו יעוד שתכליתו להביא מפנה חדש בבמה היהודית.  הודות להשכלתו ועקביותו העקשנית הוא זוכה לאמונם של כמה ממנהלי התיאטרונים.  הוא מכריז מלחמה גלויה נגד הרפרטואר הקלוקל השולט על הבמה היהודית, נגד "השונדי" ו"הנבול-פה", הבדחנות וההלצות הטפלות לצורך ושלא לצורך השוררים על במותיהם של ה"פרופסור" הורביץ, לטיינר ואחרים...

עידוד ועזר רב מוצא גורדין אצל כמה מחשובי השחקנים מבית-ספרו של גולדפאדן שהתרכזו סביבו, ובהדרגה, תוך זהירות שלא להחריב את הבמה היהודית הקיימת, הוא יוצר את המעבר בהצלחה.   מלחמתו לשיפור הטעם נושאת פרי.  תיאטרונו החדש בניו-יורק הופך להיות גורם חשוב בהגברת התודעה התיאטרונית ובחינוך ההמונים היהודים, כולל חינוך השחקנים...  מחזותיו "המלך ליר היהודי", "מירלה-אפרת'", "אלוהים, אדם ושטן" ועוד עשרות רבות שכתב מקור  ו"על-פי", תפסו מקום נכבד ברפרטואר של התאטרון היהודי, זכו לפופולריות רבה אצל קהלו משני עברי האוקיאנוס, וההיסטוריונים של התאטרון היהודי רואים את פועלו של הבמאי-המחזאי כ"רפורמה של י. גורדין".

ה"שיקספיר היהודי"...

מספרים על אחד ה"דירקטורים אשר, באחד מנאומיו מעל הבמה (והייתה זו "חולשתם המסורתית של הדירקטורים לנאום בפני ה"הוכגעשעצטיס פובליקום" לפני הרמת המסך), ציין בגאווה: "גורדין - הוא השקספיר היהודי, ובמידה מסוימת אפילו עולה עליו, כי לשייקספיר חסרה קצת אידישקייט שישנה בשפע אצל גורדין..."

סופרים ומשכילים בעם הביעו לא פעם דעות אפיקורסיות על ערכם הספרותי של יצירות גורדין, מנו בהן חוסר מקוריות, מוסריות קונבנציונלית, "יצירות העומדות על הגבול שבין השונד והספרות", וי.ל. פרץ, שאמר דברים אלה מוסיף: "אך קרובים יותר לספרות"...

יעקב גורדין הגיב על דברי מבקריו בפשטות לבבית:

            "...לעם היהודי יש בת רכה, ענוגה ובלתי מפותחת, שגדלה בהזנחה וללא השגחה... אני הרימותיה מאשפתות, רחצתיה והלבשתיה מחלצות, גיליתי לעולם את יופייה וחינה... הענקתי לה מתנות יפות... אולי אין ערך המתנות גדול - אך איש טרם נתן לה מתנות יקרות יותר... במקום תודה הנני מקבל עלבונות מפי האם... אולם הילדה היא אהובתי, חלק מגופי ונשמתי..."

שמע ישראל!...

דרך ארוכה עבר התאטרון היהודי על גלגוליו הרבים מאז הונח לו היסוד ברומניה בסוף המאה הקודמת.  מבשריו וממשיכיו, בדרך נדודיהם על פני הקהילות היהודיות, נלחמו ברחף נפש במחרימים ורודפים למיניהם, מבפנים ומבחוץ, כשכל הצגה שלהם מלווה "בדורון, בתפילה ובמלחמה" ובעקשנות הגובלת עם קידוש השם... נחרט גם בזיכרוני מקרה מימי הילדות: בעיר מולדתי שבאוקראינה העלתה פעם להקה נודדת את ה"כישופמאכערין" ("המכשפה", וכנראה ללא רישיון מטעם הרשות.  בעוד השחקנים על הבמה הופיעו באולם השוטרים הצאריסטיים צוו על הקהל להתפזר.  כשהכול נדחקו אל דלות היציאה, הוציא אחד השחקנים את ראשו המאופר מבעד למסך וצעק לתוך המהומה: "גוואלד, יהודים!  במוצאי שבת, אם-ירצה, השם, נציג את "שמע ישראל!... וישראל שמע... בעקשנותם ומסירותם הצליחו טרובדורים יהודיים אלה להכות שרשים עמוקים בעם, ורבים מענפיהם לעתיד הפתיעו בהישגיהם האמנותיים, ורשמו דפים של זהב בתולדות התאטרון היהודי.

רוח חדשה הביאו אתם הסופרים והדרמטורגים י.ל. פרץ, ש. אנסקי, שלום עליכם, ד. פרישמן, בעל-מחשבות, פ. הירשביין ואחרים, במלחמתם הבלתי נלאית לתאטרון יהודי אמנותי.

בוורשה דורך כוכבה של השחקנים המהוללה אסתר-רחל קמינסקה, שהעם מכתירה כ"אם התאטרון היהודי";  היא יוצרת דמויות בלתי נשכחות במחזותיו של גורדין, מקסימה את שוחרי התאטרון, והמבקרים הפולנים והרוסים רואים בה "בעלת כשרון נפלא היכולה להיחשב כמתנה-חסד מן השמים אצל כל תאטרון באירופה"...

ב1907- מייסד פרץ הירשביין "תאטרון דרמתי-ספרותי" בלודז'.  במה זו, שאמנם לא נתברכה בעודף קהל, מצליחה במידת מה לקרב אליה את הנוער המשכיל שעד כה עקר רגליו מהתאטרון היהודי.  מאוחר יותר, בעזרתו של ח.נ. ביאליק, מעביר פ. הירשביין את תיאטרונו לאודיסה ומעלה בו מחזות מובחרים משל י.ל. פרץ, שלום אש, ד. פינסקי ו...יעקב גורדין.

"ווילנער טרופע" ("הלהקה הוילנאית")

ב1915- מפתיעה ה"ווילנער  טרופע" (על שם העיר וילנה בה נוסדה ) ברמתה האמנותית הגבוהה, ההופכת עד  מהרה לגאוות האינטליגנציה היהודית. הלהקה כוללת ברפרטואר שלה ממבחר הספרות היהודית והאוניברסלית, משתפת בעבודתה את טובי הציירים, המלחינים והכוריאוגרפים היהודים, עושה הרבה להרחקת המלודרמתיות הזולה ומשליטה על במת התאטרון היהודי נוסח משלה, הוא "הנוסח-הווילנאי" הזכור לטוב.  "הלהקה הווילנאית" הייתה הראשונה אשר העלתה בהצלחה רבה את "הדיבוק" של אנסקי בבימויו של דוד הרמן ובהשתתפותם של אברהם מורבסקי, יעקב וייסליץ, יוסף בולוב, יצחק וליובה קדיסון, יהודית לארס, מרים אורלסקא, נוח נכבוש ואחרים;  נוסיף לרשימה זו עוד כמה שמות מבית-ספרם של ה"וילנאים", כמו סם גולדנברג, דינה הלפרין, אליהו שטיין, אייזיק סאמברג, מ. מזאה, אזרא, סוניה עלמית, יוסף קאמין, ויובן גם "סוד" הצלחת הלהקה...

כעשרים שנה פעלה הלהקה ושמה הלך לפניה בכל ערי פולניה, גליציה, הולנד, צרפת ואנגליה.  ב1923- מוזמנים "הווילנאים" לאמריקה.  בדרך נדודיהם החלו לנבוע פילוגים בלהקה, ואחדים משחקניה-מייסדיה פורשים ממנה, צצות "להקות וילנאיות" נפרדות ובלתי קבועות במרכזי יהדות שונים, אך רחוקות מן המסורת שקבעו הראשונים...

ו...נמשכת השרשרת

נדבכים לבנין התאטרון היהודי הוסיפו רבים וטובים.  השחקן-הבמאי ברוך-הכישרון ורב-המרץ מוריס שוארץ מייסד בניו-יורק, ב1918- את ה"קונסט טעאטר" (תאטרון אמנותי) ומעלה בתנופה רבה כדרכו בקודש, את יצירות שלום עליכם, ש. אנסקי, שלום אש, מ. גורקי, ל. פויכטונגר, ז. שניאור, י.י. זינגר ואחרים, כשעל צוות שחקניו נמנים בן-עמי, סם גולדנברג, מוני ויזנפרוינד (הוא פאול מוני בעתיד), צילה אדלר, ברטה גרסטין, זינה ראפל, יוסף בולוף, פאול בראטוב ואחרים.  איגודי הפועלים היהודיים בניו-יורק מקימים מתוכם להקות חצי-מקצועיות המשיגות אף הן רמה אמנותית ניכרת, הלא הן "פולקס-בינע" ("במה עממית") ו"ארטף" ("ארבייטער טעאטר פרבאנד");  הבמאים דוד ליכט ויעקב מסטיל מייסדים בבואנוס-איירס את תאטרון "איפט" ("אידישער פאלקס טעאטר");  השחקנים אידה קמינסקה (בתה של אסתר רחל קמינסקה) ובעלה זיגמונד טורקוב מנהלים בהצלחה יפה את תיאטרונם הוורשאי "ויקט" ("ווארשעווער אידישע קונסט טעאטר");  בוורשה ובלודז' קמות במות זעירות להומור ולסטירה הזוכות לפופולריות רבה - "עזעזאל" בניהולו של דוד הרמן, "אררט" ו"חד-גדיא" בניהולו של משה ברודרזון, "סמבטיון" בניהולו של יצחק נוז'יק.  הבמאי-המחנך מיכאל וייכרט מארגן ומנהל בוורשה להקה מתוך חוגי הפועלים בשם "יונג טעאטר" ("תאטרון הצעירים" המצטיין בעיצובם המענין והחדשני-ברוח-התקופה של הצגותיו;  מרגוט קלאוזנר ו. ברנשטטר מייסדים, בסיוע ההסתדרות הציונית בפולין, "במה יהודית לאומית" ומעלים שורה של הצגות בבמויים של ל. לינדנברג, מ. מיינהרט וש. בת-דורי.

התאטרון הקאמרי היהודי במוסקבה

בחודש  יולי 1919, בעצם ימי הסער והתוהו ובוהו של המהפכה הקומוניסטית, ימי "עולם ישן נחריבה", נתקיימה הצגתו הראשונה של "התאטרון הקאמרי היהודי המוסקבאי" בהנהלתו האמנותי של אלכסנדר קרנובסקי, מוסד שפתח תקופה חדשה בתולדות התאטרון היהודי ורשם דף מזהיר מבחינה אמנותית וכאוב ביותר בסופו, מבחינה יהודית.  גרנובסקי ראה את תיאטרונו כבית-מקדש לאמנות זוהרת, ליצירה מלאת שמחה, בית-מקדש בו התפילות מושרות בשפה היהודית.  לקראת ליל הפתיחה כתב גרנובסקי, ברוח הימים ההם:

            "...לחפש - זוהי המילה שאנו רושמים בראש תכניותינו - לא דריכה במקום אחד.  יתכן שנהיה תועים בדרך חיפושינו, יתכן שניצור לעצמנו אלילים שבמו ידינו נמגרם מעל כסא הכבוד. יתכן.  אך להצדקתנו תשמש תמיד שאיפתנו ורצוננו למצוא את הדרך לאלוהי אמת..."

ואמנם, חיפש ומצא.  בהצגותיו הראשונות, "200,000" לשלום עליכם, "לילה בשוק הישן" לי.ל. פרץ ו"מסעות בנימים השלישי" למנדלי מוכר ספרים.  הוא הביא לבמה אנסמבל מלוכד, ממושמע ומאומן להפליא, ובראשו - שני שחקנים מצויינים "משכמם ומעלה", שלומה מיכאלס ובנימין זוסקין.  הצגות אלה הפתיעו את קהל מוסקבה התיאטרלית של  ימי מאירכולד, והדהימו את הצופים היהודים שהיו אמונים על התאטרון היהודי הישן.  בספרונו "חמש שנים לתאטרון הקאמרי היהודי הממלכתי" מביא מ. ליטובקוב דו-שיח בין שני צופים יהודים לאחר הצגת שלום עליכם:

            " - הבינות?"

           - אינני יודע.  אבל זה טוב.  טוב מאד...

   - לשם מה הסולמות, התעלולים הקרקסיים?

               - אינני יודע.  אבל זה נחוץ!  נחוץ מאד!  זה טוב!

            - מה הטוב אם אין מבינים?                                                                                                             

             - אלה הם החיים!  זו תנועה, עולם ומלואו פועל, עובד, שמח, שר, רוקד וצוחק.  צוחק  

                לא לנו, כי אם אתנו..."

ב1928- ייצג "התאטרון הקאמרי היהודי המוסקבאי" את ארצו באירופה המרכזית וזכה להצלחה  מרעישה שהנחילה כבוד לרוסיה והייתה למקור גאווה ליהודי התפוצות.

עם שוב התאטרון למוסקבה בחר אלכסנדר גרנובסקי להשאר בברלין...  אמנם ההצגות הנפלאות של  תאטרון זה אינן יורדות מעל הבמה אך ללא ציון שמו של גרנובסקי על גבי המודעות, התכניות ובעיתונות... מהר מאד כוסו ציורי הקיר הנפלאים שליוו את "נשף שלום עליכם" אשר צוירו בידי מארק שאגאל.  העיתונות המקצועית דורשת "להיגמל מירושת שאגאל-גרנובסקי... את הדרישה "להיגמל מירושת שאגאל-גרנובסקי זוקפים יודעי-דבר נאמנים לזכותו של החבר כגונבויץ, כשחברי הלהקה אינם מעיזים למחות על כך.

ההנהלה האמנותית של התאטרון עוברת לידיו של האמן הדגול שלמה מיכאלס, אשר הוכיח את עצמו כשחקן, במאי, מחנך ו...עסקן ציבורי רב פעלים, הנתון במלחמה מתמדת ורבת סיכונים לקיום המוסד.  הוא העלה על במתו שורה ארוכה של הצגות מרשימות ביניהן - "החדש" לדוד ברגלסון, "המלך  ליר" לשקספיר (מיכאלס בתפקיד ליר, זוסקין - בתפקיד הלץ), "משפחת אובדיס" לפרץ מרקיש, "שולמית" לגולדפאדן, "טוביה החולב" לשלום עליכם ועוד - כששני השחקנים הדגולים, שלמה מיכאלס ונימין זוסקין נושאים על כתפיהם במשך שלושים שנה את תיאטרונם המצויין עד הסוף המר והאכזרי.

ככר מיכאלס ע"ש שלמה מיכאלס (ופסי) 1890-1948 תר"ן-תש"ח

ממיסדי התיאטרון הממלכתי היהודי במוסקבה ומנהלו האמנותי
(שם הכיכר נקבע ב-1962 במלאת 10 שנים לרצח אנשי-הרוח היהודים בברית-המועצות)

 KIKAR Shlomo MIKHO'ELS

ב"מוזיאון הישראלי לתאטרון" בתל-אביב שמורה תעודה רשמית מטעם "הועד לפרסי-סטלין בשדה האמנות והספרות ליד מועצת השרים של ברית-המועצות", המאשר ש"נושא תעודה זו נוסע למינסק בשליחות הועד הנ"ל וכו' וכו'...  מצידה השני של אותה תעודה באה תוספת בכתב ידו של מזכיר התאטרון המינסקאי, בצירוף החותמות:

                        הנ"ל הגיע למינסק ב8.1.48-

                        יצא למוסקבה ב13.1.48-

שכח אותו מזכיר משום מה להוסיף: בארגז עץ...(תעודה זו נמסרה למוזיאון על-ידי בתו של האמן המנוח, הבמאית נינה מיכאלס). 

ב"אנציקלופדיה התיאטרונית" הרוסית משנת 1964, אותה "אנציקלופדיה" העוסקת לאורך כל שנות קיומה בשינויי ערכים בתלישת דפים שרירותיים והחלפתם באחרים "לפי רוח הזמן", בערך "התאטרון היהודי המוסקבאי", אנו קוראים, בין היתר, את השורות כדלקמן:

"...הנסיבות שנוצרו בתקופת פולחן האישיות של סטלין, השפיעו לרעה על פעילותו של התאטרון הקאמרי היהודי.  באותם ימים שיכל התאטרון את שני שחקניו המצוינים מיכאלס וזוסקין, הביקור בתאטרון נתמעט, ובשנת 1949 ננעלו שעריו"...

בקטע זה הושמטה משום מה האינפורמציה ששלמה מיכאלס חוסל במינסק ב1948- ובנימין זוסקין זכה לאותו גורל עצמו ב1959-.

  

דרך ארוכה

התאטרון היהודי ידע למצות את הדרמטורגיה היהודית מראשית צמיחתה ועד ימינו.  שמות כמו שלמה אטינגר, א.גולדפאדן, י. גורדין,  י.ל. פרץ, אנסקי, פרץ הירשביין, דוד פינסקר, אלטר קציזנה ורבים אחרים תפסו מקום נכבד בחייהם של ההמונים הרחבים של יהודי התפוצות, בייחוד בחייהם של שכבות העמלים ובעלי המלאכה, הידידים המושבעים של התאטרון היהודי מראשית הופעתו...  מפתח הגיאוגרפית של "כוכבים נודדים" אלה נתרחבה כרוחב הגלות" אודסה-ניו יורק-יוהנסבורג-בואנוס איירס-ורשה-פריס-לונדון-פטרבורג-קובנה-בוקרסט...

בכל מקום בו היה קיים קיבוץ יהודי ידעו על תאטרון יהודי.  ביישובים גדולים כבקטנים מופיעות להקות שחקנים אורחים או "חובבי במה" מקומיים, צומחות "סטודיות דרמתיות"...

חוקר התאטרון היהודי, הד"ר מוקדוני (ב"טעאליט", ניו-יורק 1923) קובע שבשנת 1923 היו קיימים אצל היהודים חמש מאות חוגים תיאטרוניים ולהקות שחקנים, בחלקם  פרופסיונליים וקבועים.  בשנות השישים מנו עסקני התאטרון כעשרים ושניים תיאטרונים יהודיים בכמה  מארצות אירופה, אסיה, אפריקה, וארצות הברית.  המעיין של הקהל הפוטנציאלי היהודי באירופה - חרב.  רבים ממשפחת השחקנים היהודים מצאו בסוף ימיהם מקלט ושדה-פעולה מסוים באמריקה.  אחד משרידי החבורה המהוללה, האמן בעל הזכויות הרבות בעיצוב פני התאטרון היהודי החדש, זיגמונט טורקוב, השתקע בארץ, השתלם בשפה העברית בה שלט גם קודם לכן, יסד במה משלו עליה הופיע עד יומו האחרון, תוך הערכה וכבוד מצד קהלו.

כאן המקום לציין במיוחד שני שמות של שחקנים שחלקם רב ב"המשכת השלשלת", הלא הם שמעון דז'יגאן, אשר קבע מקומו בתל-אביב וממשיך בהופעותיו ביידיש ומהנה את הקהל בהיגוי המיוחד שלו, בכשרונו ויכולתו הבמתית הגדולה, וכן את האמן  הדגול יוסף בולוף, אשר ביקוריו התכופים של שריד ה"להקה הוילנאית" הזה כשחקן-אורח הם בבחינת חוויה אמנותית גם לאלה שאינם שומעים אידיש.

האודים המוצלים אינם מצליחים לחנך דור חדש שידאג להמשכת השרשרת, וראוי לציין שדווקא בישראל מצא התאטרון היהודי שדה-פעולה מכובד, יחסית;  קיימות שתיים-שלוש להקות, פחות או יותר, קבועות ,וכן מבקרות בה מזמן לזמן להקות אורחות מחו"ל.  גם התיאטרונים העבריים הקבועים תורמים חלקם לתהליך זה, רשאים מידי פעם להעלות על במתם, כמובן, בעברית, מחזות מתוך מבחר הרפרטואר היהודי: מירלה אפרת, "מסעות בנימין השלישי", "פישקה החיגר" וכן מיצירותיהם של גולדפאדן, גורדין, מאנגר ואחרים, תוך הדגשת הערך הספרותי והתיאטרוני של היצירה.

"בר כוכבא" לש. הלקין, שולמית" לא. גולדפאדן, "טוביה החולב לשלום עליכם, ועוד.  שני השחקנים הדגולים מיכאלס וזוסקין, נשאו על כתפיהם במשך שלושים שנה את תיאטרונם המצוין עד הסוף המר והאכזרי...

ב"אנציקלופדיה התיאטרונית" הרוסית משנת 1964, אותה "אנציקלופדיה" העוסקת לאורך כל שנות קיומה בשינויי ערכים בתלישת דפים שרירותיים והחלפתם באחרים "לפי רוח הזמן", בערך "התאטרון היהודי המוסקבאי", אנו קוראים, בין היתר, את השורות כדלקמן:

"...הנסיבות שנוצרו בתקופת פולחן האישיות של סטלין, השפיעו לרעה על פעילותו של התאטרון הקאמרי היהודי.  באותם ימים שיכל התאטרון את שני שחקניו המצוינים מיכאלס וזוסקין, הביקור בתאטרון נתמעט, ובשנת 1949 ננעלו שעריו"...

בקטע זה הושמטה משום מה האינפורמציה ששלמה מיכאלס חוסל במינסק ב1948- ובנימין זוסקין זכה לאותו גורל עצמו ב1959-

.

דרך ארוכה

התאטרון היהודי ידע למצות את הדרמטורגיה היהודית מראשית צמיחתה ועד ימינו.  שמות כמו שלמה אטינגר, א.גולדפאדן, י. גורדין,  י.ל. פרץ, אנסקי, פרץ הירשביין, דוד פינסקר, אלטר קציזנה ורבים אחרים תפסו מקום נכבד בחייהם של ההמונים הרחבים של יהודי התפוצות, בייחוד בחייהם של שכבות העמלים ובעלי המלאכה, הידידים המושבעים של התאטרון היהודי מראשית הופעתו...  מפתח הגיאוגרפית של "כוכבים נודדים" אלה נתרחבה כרוחב הגלות" אודסה-ניו יורק-יוהנסבורג-בואנוס איירס-ורשה-פריס-לונדון-פטרבורג-קובנה-בוקרסט...

רבים מהם מצאו בסוף ימיהם מקלט ושדה פעולה באמריקה (פרט לשריד החבורה המהוללה, השחקן-הבמאי-הסופר זיגמונד טורקוב שהשתקע בארץ ויסד במה משלו בעברית, בה שיחק עד ליומו האחרון).  ונציין במיוחד שמותיהם של שני אמנים דגולים: השחקן הפופולרי שמעון דז'יגאן אשר קבע את מקומו בתל-אביב ומהנה את קהל צופיו בכשרונו ויכולתו הבימתית הגדולה, והאמן הדגול יוסף בולוף, אשר ביקוריו התכופים של שריד "להקת הווילנאים" הזה, כשחקן-אורח, הם בבחינת חוויה בלתי נשכחת גם לאלה שאינם שומעים אידיש...

בפרק זה התעכבנו בקיצור על  חלק קטן של כמה תחנות בולטות של יוצרי הבמה היהודית.  מן הראוי שצעירי תאטרונינו וחניכיהם ידעו יותר על "אבות" אלה, על חלקם בהחייאת התאטרון אצל היהודים, כולל התאטרון העברי, ולא  יידחקו למחוזות השכחה, או, מה שיותר גרוע, למחוז ההתכחשות...

1890 עד 1914

ניצנים ראשונים בארץ ישראל

דברי ימי התאטרון בארץ ישראל הם כמעט כדבר ימי הישוב החדש ותחילת הדיבור העברי בפי הדור הצעיר.  ניצניו הראשונים בשנות התשעים למה הקודמת.

את חלק הארי בטיפוח ניצנים אלה יש לזקוף בראש וראשונה לזכותם של המורים העברים, שיחד עם בני העלייה הראשונה עמלו בחיפוש דרכים חדשות בחינוך, ויצירת יחסי חברה בין העדות השונות של היישוב, אשר מנה אז כמה עשרות אלפים.

ירושלים הייתה אז מרכז האינטליגנציה ומקום הופעתם של העיתונים העברים ("חבצלת", "הצבי", "ההשקפה").  המורים נלחמים עם החוגים החרדים להשלטת העברית בחיי היום-יום.  בין היתר, העזו - וגם הצליחו! - לקיים את ההצגה העברית הראשונה בתולדות היישוב החדש.  לכבוד זה זכה ב1890-, בירושלים, מחזהו התמים והרומנטי של מ.ל. לילינבלום, "שיבת ציון" או "זרובבל".  (נכתב במקורו באידיש ותורגם לעברית על-ידי דוד ילין). מפעל זה נתקבל באהדה גדולה, ואף זכה ל"יישר-כוח" נלהב בעיתונות של אליעזר בן-יהודה.

ישעיהו פרס  [מחנך וחוקר ארץ ישראל, 1955-1877] מספר בספרו "מאה שנה בירושלים", שעם רדת המסך בסוף ההצגה הריע הקהל לשחקנים החובבים בקריאות "בראוו!", קם אליעזר בן-יהודה וצעק לעבר הבמה: "הידד! הידד!"... מאז התאזרח ה"הידד" בארץ לשמחתם של תושביה ולגאוותם של האגודות הציוניות בגולה.  (אגב, בין "חובבי שפת עבר" בעיירות רוסיה הייתה מהלכת הלצה ש"האידישיסטים" התקנאו ב"הידד" הציני והמציאו מונח מקביל לו באידיש - "גוואלד!"... אך כאשר ניסו להשתמש בחידוש זה הלכה למעשה, קמה פניקה באולם והקהל רץ בבהלה לעבר הדלתות).

ההצלחה שזכתה לה הצגת "זרובבל" עודדה את השחקנים וכבר בשנה הקרובה, העלוה בצפת, בראשון לציון, בזיכרון יעקב וברחובות!  בדרך כלל, בני המושבות אשר בהן נתחנך הדור החדש על השפה העברית, הראו פעילות יתר בהעלאת הצגות - אף כי, גם כאן לא חסרו אינצידנטים והתנקשויות: הידיעה על הצגת "זרובבל" ברחובות עוררה מהומה במושבה;  הרב מיפו דרש בתוקף שלא תופענה נשים בהצגה, ושגברים לא ילבשו שמלת אישה.  מאחר שדרישה זו לא התקבלה על דעת המארגנים, הופיעו בליל ההצגה חיילים טורקים ולא נתנו להרים את המסך.  (כיצד נודע לחיילים אלה על המאורע, לא קשה לשער...).  הקהל שהתאסף בעוד מועד, חיכה בסבלנות ארבע שעות תמימות.  לבסוף, בהשתדלותם של נכבדי המושבה הוסר המצור.  ההצגה החלה בחצות, נמשכה עד אור הבקר, וניצחון המורים היה שלם.

כעבור זמן לא רב העלתה ראשון לציון הצגה חדשה: "השפה העברייה", מאת המשורר י.ל. גורדון.  מעין אלגוריה על המשורר מיכה יוסף לוינסון, שמת בגיל צעיר ממחלת השחפת.  מושג מה על רוח היצירה ואופן הצגתה, נוכל לקבל מהסבר התוכן שהובא באותו שבוע בעתון "האור":

תוכן החיזיון

"מחזה א':  מיכה יוסף על ערש מותו, בני ביתו ומשפחתו נאנקים בזווית הבית, ואחדים אצל          המיטה.

מחזה ב':   שמי מרום.  השפה העברית בדמות אישה זקנה כמתעלפת, וצבא השמיים מסביבה.

מחזה ג':   ארץ התחתית.  אישון לילה.  צלם עול-ימים, מיכה יוסף המת, ומלאך הדומה.

בגלל סירובה של "הפקידות" להעמיד לרשות המציגים את אולם בית הספר, הועלה ה"חזיון" על מרפסת ביתו של המורה דוד יודלוביץ, הוא גם במאי ההצגה.  החיזיון עבר בהצלחה וגם זכה לביקורת נלבבת בעתון "האור".  נשמור נא ל"רצנזיה" זו זכות ראשונים, ונביאה כאן כלשונה:

"...עורכי החיזיון, אף כי לא ראו מימיהם בשחוק החזיונות, השכילו להבין אשר לפניהם והוכיחו למדי, כי הם יודעי טעם, חן, יופי, באילו מלים להשפיל קולם, ואיפה להרים, להבין התנועות והנגינות... לפי מרוצת השיר והליכת העניינים... עלו, בני ציון היקרים בכוחכם זה, למעלה להשכיל, להחיות שפתנו הקמה לתחיה בפיכם ובלשונכם, להרנין ליבות כל אוהביה בעוד מחזות כאלה בעתות לא רחוקות..."

חובבי ראשון לציון מתכננים את הצגתם הבאה: "החשמונאים" מאת אליעזר בן-יהודה.  החוגים החרדים מרגישם ברעה המתקרבת ומנסים להפריע בכל האמצעים העומדים לרשותם:  איסורים, הטפת-מוסר, ו... שתדלנות מסוימת אצל השלטון הטורקי... העיתונות מתעשרת בנושא חדש, והוויכוחים לוהטים:

"...לפי עניות דעתי, החזיונות והריקודים, אנשים ונשים יחד, הם דברים שלא רצויים כלל וכלל בחייכם, ועוד יותר מזה: הם מזיקים... אל נא תשכחו כי אתם קולוניסטים בארץ הקודש... למה איפה, בגלל נחת-רוח קלה  שאינה נותנת מזון לא לרוח ולא לגוף, תתנו תואנה להוציא עליכם דיבות רעות, להאשים אתכם בריקות, קלות ופריצות...?" ("הצבי" 1895).

וי.מ. פינס מתנבא בשער העיתון "חבצלת", שאין תקומה לתאטרון בארץ הקודש, וכיתת-הבמה לא תעצור כוח להילחם בהתנגדות של העם... אכן ניבא ו... לא ידע מה שניבא...

למרות כל ההפרעות נמשכים הניסיונות.  בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" מעלה, בהשראתם של פקידי הברון, הצגות המדרמטורגיה הצרפתית: "אסתר" לראסין, "תעלולי סקופן" למולייר... ההצגות מושכות קהל רב מיפו והמושבות, וכעדותו של "הצבי": "כולם לבושים בגדי חג, כולם שמחים, כולם מרגישים רגש של נחת רוח רוחני נעלה."  ובית הספר "מקווה ישראל", מעודד מהצלחתו, מעלה את "עתליה" ואת "הכילי";  המושבות ראשון לציון, זיכרון יעקב רחובות ומלחמיה מציגות מן הרפרטואר הישן שלהם ומוסיפים עליו חדש.

לבם של אחדים מבני היישוב החדש (ביניהם גם מחנכים בעלי זכויות!) לא היה שלם עם תופעה זו, וגם התקוממו נגדה.  הם ראו בה אפילו בגידה בלאומיות ישראל:  "נימוסי היוונים ישביתו את טוהר המידות של העם"... בעיקר יצא זעמם על שבין העוסקים בדבר יש גם מגודלי זקן ואבות לבנים, אנשים שלפי שנותיהם ומעמדם בחברה "לא נאה להם להיות מנים בכלל ליצנים, בוקיון, מוקיון ולוליון";  והם קראו מעל דפי העיתונות "לכל אדם מישראל להתנגד לתופעה זו, וכל העושה כך תבוא עליו ברכה"... אליעזר בן-יהודה דוחה בחריפות את ההתקפות האלה, ופונה מעל דפי עיתונות בברכה אל החובבים:

"...חיזקו ואימצו!  וכשם שזכיתם להציג לפני קהל ירושלים המחזה הראשון בעברית, (הכוונה להצגת "זרובבל"), כן תזכו לראות בבית-חיזיון עברי מפואר בנוי כהלכה, ואתם תהיו המשחקים בתוכו".

"חובבי הבמה"

עם ראשית המאה שלנו חלה התקדמות ניכרת.  המרכז היהודי ביפו עמד בסימן התבססות.  הפועלים הצעירים שעד כה התבודדו כל אחד בפינתו, החלו להתאגד, יסדו מועדונים צנועים ובמות משחק, והפעם - לא רק כאמצעי להשלטת העברית, אלא כאמנות לשם אמנות...

בשנת 1904 נוסדה ביפו אגודת "חובבי האמנות הדרמתית". 

בין חברי האגודה היה מספר צעירים שעל אף חיבתם לשפה העברית מצאו לנכון להתחשב בעובדה שאין העברית מובנת לכל, ואפילו לכמה מן השחקנים קשה להשתלט עליה, ולכן החליטו לשחק באידיש.  ואמנם אמרו ועשו.

הרכב השחקנים בהצגה "בר כוכבא" ביפו בשנת 1908

בשורה הראשונה ראשון מימין יושב חיים מילמן שהיה המנהל המוסיקלי ומאוחר יותר המורה הראשון לזמרה בגימנסיה העברית ביפו

התמונה מעיתון עלום שאיתר יורם מילמן נכדו של חיים מילמן

חילוקי הדעות בשאלת השפה הביאו לפילוג הקבוצה.  הפלג העברי שפרש ("...אנחנו שעיני כל העם נטויות אלינו מזלזלים בשפתנו ומציגים חיזיון בז'רגון..."), הקים קבוצה חדשה שיש לראותה כמבשרת לא מבוטלת בדרך צמיחת התאטרון העברי לעתיד בארץ ישראל.

הרוח החיה בקבוצה זו היה ד"ר חיים הררי - מורה ושחקן חובב ומוכשר;  אליו הצטרף צעיר אחד מעובדי היקב בראשון לציון, בשם מנחם גנסין (בעתיד יתפוס צעיר זה מקום נכבד בממלכת התאטרון העברי בארץ...).  מנחם גנסין, בן למשפחה רבנית ואחיו של הסופר אורי-ניסן גנסין, הביא עמו מרוסיה מטען של השכלה עברית שורשית, אהבה לאמנות ונסיון-מה בעבודה עם "חובבי במה" שליד האגודה הציונית בעיירתו.  שניים אלה, יחד עם חבריהם, התייחסו למשימתם כאל שליחות, עבדו בהתמדה תוך התרוממות-רוח, ובפורים שנת 1905 (גם כאן הציר המרכזי הוא פורים...), הופיעו בהצגתם הראשונה "אוריאל אקוסטה" לקרל גוצ'קוב.  ההצגה התקיימה בבית קפה ערבי ביפו, ובין משתתפיה - לינה קריצ'בסקה, רבקה פפר, אליעזר פפר, מנחם גנסין, י. מושלי, שיפריס, קיפניס, וא. סקר.

"חובבי הבמה העברית"  רכשו את אהדתם של בעלי ההשקפות הפרוגרסיביות ביפו ושל האינטליגנציה הירושלמית (בראשם של אליעזר בן-יהודה ומייסד "בצלאל", הפרופסור בוריס שץ).  התעניינות אקטיבית בעבודתם הראו גם רבים מן הסופרים ואנשי השם ביישוב:  י.ח. ברנר, ש"י עגנון, ש. בן ציון, ר' בנימין, י. אהרונוביץ ואחרים.

גנסין מספר בזיכרונותיו על הצגת "אוריאל אקוסטה":

"...יהודים שמעולם לא דרכה רגלם באותו בית קפה באו לבושי חג... בנעריהם ובזקניהם באו הנה.  מי מן הוותיקים לא יזכור את שורת העגלות שנהרו בחולות ממושבות יהודה, עגלות מלאות נשים וטף, כשהבעלים הולכים ברגל בצד העגלות, לחזות במחזה העברי המוצג ביפו?... בין אלה נראה גם הגיבור הראשי "אקוסטה", (הלא הוא גנסין עצמו,  - י.ג.) הולך ברגל מן היקב, לאחר שקיבל חופשה לשחק במחזה בעברית... על הצד האמנותי של המחזה אין מה לספר.  אך החג הגדול של נצחון העברית שנשמעה מעל הבמה - וכל הקהל האזין והבין - היה לשיחת היום."

אחרי "אוריאל אקוסטה" מעלה הקבוצה את מחזהו של צ'יריקוב "היהודים".  הפעם התגייסו החרדים ביתר שאת למלחמת קודש:  ביום בו נקבעה ההצגה בירושלים, יצאו דחופים שליחי בית הדין הירושלמי להכריז בכל בתי הכנסת בשעת קריאת התורה, על  האיסור החמור "ללכת לראות את המחזה 'היהודים' בזה הלילה";  גם בשמו של הרב קוק ז"ל הופיע כרוז חריף נגד "טיאטראות בכלל וביחוד הכי דזמרי נשי וגברי האסורים על פי תורתנו הקדושה";  ובחוצות ירושלים נראו מודעות באותיות של קידוש לבנה, מטעם החרדים, נגד "הטריאטער" ("ההשקפה", י"ח כסלו, תתל"ח).

"...וביותר יתפלץ ויחד כל לב בר ישראל, מי אשר רגש וזיק היהדות עוד לא כבה מלבבו, לשמוע כי יערך מחזה מצרות אחינו בני ישראל, אשר במדינת רוסיה, ומשחק לקראת אידם של אחינו אשר נשפך דמם כמים, אשר על כן, מזהירים בכוח תורתנו הקדושה, לכל מי שיראת ה' נוגע ללבנו, למנוע מלכת למקום המחזה הזה אשר כינוהו בשם מחזה 'היהודים'.  זכרו את ה' ואת מקדשו החרב וכו' וכו'".

הרוחות אינם נרגעים.  הוויכוחים בעיתונות הארץ נמשכים והדיהם מגיעים גם לעיתוני הגולה...

"חובבי הבמה העברית" ממשיכים בעקשנות.  ב1907- הם מעלים את מחזהו של ה. איבסן, "דוקטור שטוקמן".  ושוב סערה... הפעם מצד אחר ומתוך נימוקים אחרים... נמצאו כמה אזרחים חשובים שנפל עליהם פחד תנועת העבודה, אשר הודבר בה חותם ה"סוציאליזם";  הם חיפשו ואף מצאו דרכים משלהם להכשיל את ההצגה בעודה באיבה.  אכן, הנימוקים והנסיבות השתנו, אך "הנשק המסורתי" לא נשתנה... ונמצא מי שהלשין בפני השלטון הטורקי.  וכאשר מנחם גנסין (אשר הופיע בתפקיד פטר שטוקמן) טרם הספיק לסיים את המונולוג שלו במערכה הראשונה, נכנסו לאולם שני פקידי השלטון והפסיקו את ההצגה.

גם "החובבים המתבדלים" שהזכרנו, אינם מוותרים על זכותם להציג באידיש, ומעלים מדי פעם בפעם מחזה בתוך הרפרטואר שלהם ללא בעיות יתירות וכנראה גם לא חסר קהל:

"...כפי הנראה קונה לו הז'ארגון ביפו זכות אזרח על הבמה - זהו אצבע הזמן!  הלא סימן הוא כי ישנם עושי התעמולה בשבילו, כי ישנם לו מעריצים הנותנים לו דחיפה.  והקהל נענה כי במקום שיש הצעה יש דרישה - לא בזה היא הצלחת הז'ארגון שמובן הוא לרוב, כי משום שכל החזיונות הז'ארגוניים לקוחים מחיי עמנו - איזו חזיונות נותנים "חובבי הבמה העברית" שיעניינו את הקהל העברי?  "כילי" של מולייר, "שידוכין" של גוגול וגם צ'כוב הורסים, שהתערו באזרחים ביפו - סו"ס מה לנו? - והראיה, הספרדים יוכיחו, שכל חיזיון עברי כמעט נפקד מקומם, ובחיזיון ז'ארגוני לוקחים הם מקום בראש, וכמה פעמים ישבו מאחורי או בצידי "משפחות ספרדיות" וישאלוני בעברית לתרגם להם את פירוש המילים של המשחקים.  ואם לא הבינו - שאלתי אותם איזה ענין היה להם לבוא ולראות?  פשוט להתבדח - הייתה תשובתם - הלא צוחקים הרבה ודי"; ("החרות", ניסן, תר"ע, 1910).

סופרים ואנשי ציבור מתגייסים אף הם נגד ה"ז'ארגוניסטים", העתונות מפרסמת מתוך התקנות של "חובבי הבמה העברית":

"...המטרה: לפתח את החזיונות העבריים, לברוא את הצורך לאמנות כזאת, ולסול את הדרך לבמה העברית;

אמצעים רוחניים: הצגת חזיונות בעברית עם חברי האגודה;  עיבוד מחזות מקוריים והכשרתם להצגה;  תרגומים ממבחר  חזיונות העמים;  סידור אגודות כאלה בכל מקום ואיחוד כל הכוחות הדרמטיים בארץ ישראל;  קריאות והרצאות על אמנות החזיונות בכלל, על תולדותיה והתפתחותה בעמים ובארצות, אופני המשחק וחיי הבמה.  וכו' וכו'."

ובירושלים קוראים ידידי הבמה העברית לאסיפה בראשותו של מייסד "בצלאל" הפרופסור בוריס שץ ובה ק.י. סילמן "יבאר את נחיצותה של אגודה חזיונית לתחיית השפה ולמלחמה בסכנה הז'ארגונית."

"חובבי הבמה" בירושלים מוצאים עידוד בפעולה זו, ומשתדלים להצדיק את הענין שעוררו.  מעלים את "הרפגון" למולייר, "אלישע בן אבויה" לי. גורדין ואת "דון יצחק אברבנאל", דרמה מימי גרוש ספרד, כתובה על-ידי "ספרדי צעיר" סנטו סימו.  על הצגה זו באה כתבה ב"האחדות" מיום ט"ו אדר 1911:

"...אי אפשר להגיד שחובבנו השכילו לעשות בזה, שבחרו בדרמה זו להעלותה על הבמה הירושלמית - אין אנו שומעים בדרמה זו את הד התקופה ההיא, הגדולה כל כך במקריה החיצוניים וגם בהלך נפשה הפנימי.  מלבד זה אין בחזיון גופו כל עלילה, אין כל פסיכולוגיה.  ביחוד היה מורגש חסרון מסדר מומחה בשעה שעל הבמה נמצאו הרבה אנשים.  מתוך אי ידיעתם מה לעשות וכיצד להתנהג בשעה שאחרים מדברים, עוררו רק שחוק אצל הצופים על-ידי תנועותיהם המשונות שלא לצרכן ושלא בשעתן.  נקוה שלאט לאט ימלאו את החסרונות האלה.  ועל החתום: דן. (דוד בן-גוריון).

"חובבי הבמה העברית" ממשיכים בעקשנות ובהתמדה.  מעלים הצגות בזו אחר זו ולעתים קרובות: "יצא וחזר" לשלום אש, "האינטליגנט" לפרץ הירשביין, "בגלל האושר" לפשבישבסקי, "יעקב הנפח" לד. פינסקי, "היבל" לא. פ. צ'כוב, "מפוזר ומפורד" לשלום עליכם, "שידוכין לנ. גוגול...

בפרק זמן זה מתעשרת הקבוצה בכוח שחקני בולט בדמות נערה ספרדייה בת מצרים, בשם ליזה ורון.  ל"שחקנית" זו כמעט ולא היה כל ניסיון בימתי, פרט למספר הופעות עם קבוצות חובבים במצרים, ודווקא באידיש, אף כי העברית לא הייתה שגורה בפיה, היא הוזמנה על-ידי "חובבי הבמה" ביפו להופיע בתפקיד הראשי במחזהו של פשבישבסקי "בגלל האושר", וכאן נכונה הפתעה: עם הופעתה הראשונה כבשה את הבמה ביכולת השחקנית, בקולה וחינה הרב.  בהצגה הבאה, "יעקב הנפח" לפינסקי, מופיעה ליזה ורון בתפקיד "תמרה", לצידו של מ. גנסין, ואוצלת מחינה על כל ההצגה.  מ. גנסין מביא בספרו, דרכי עם התאטרון העברי, כמה שורות הערכה רגשניות על השחקנית:

"...אותה שחקנית פרימיטיבית, שלא ראתה תאטרון ממש בחייה, שלא ידעה כל ספרות בכל לשון שהיא, הפליאה אותנו במשחקה העדין והרך - היא נחונה מידי הטבע  בכל הסגולות שנתברכו בהן שחקניות גדולות.  פשטותה ותמימותה עמדו לה בהם.  כנסיכה התהלכה על הבמה לעיני הרואים.  ערה וגמישה, ועם זה מודדת ושוקלת תנועותיה במומנטים הדרמטיים, ריתקה את הקהל בכל ניד וזיע של גופה, וכמה רוך ועדנה היו בפניה!  כמה שירה ענוגה הייתה בקולה!  זו הייתה השחקנית הראשונה על קרשי הבמה הארצישראלית, שהראתה משחק אמיתי, משחק אמנותי, שהיה בו מן היצירה התיאטרונית."

אוירת הבושם התל-אביבית...

(קטע מעיתון)

"הומה היא תל-אביב מרוב אנשים, לאור פנסי הלוקס הירקרקים נוהרים זוגות-זוגות, קבוצות-קבוצות, אל בנין המדרשה.  חג היום ביפו.  בתלבושת תיאטרונית ובקישוט חגיגי עוברות בנות ציון היפות, הלוך וטפוף, מהן מדברות עברית יפה ומצלצלת, מהן רוסית או ז'ארגונית, וכולן הולכות לתאטרון העברי".

הקבוצה הולכת מהצלחה להצלחה.  ד"ר חיים הררי מוצא את הזמן בשל להכריז שלהקתו מכינה את עצמה לתפקיד-מניח-היסוד לתאטרון עברי: "אנו מנסים.  הבמה העברית לפנינו"...  התודעה התיאטרונית גברת יותר ויותר, והעיתונות מקדישה לה טורים רבים.  "הילד העברי הראשון" איתמר בן-אבי משתפך בכל הטמפרמנט הלוט שלו במאמרו ("הצבי", 1910), בו הוא מגיע לרמזים שהם אקטואליים גם בימינו:

"...התאטרון העברי! - האם הגיע סוף סוף היום הגדול והנעים, שממנו והלאה אפשר לקבוע בדברי ימינו את אותו הדבר החשוב ונכבד אשר קוראים בכל מקום "תאטרון"?... התאטרון!  התאטרון! האחד, היש לך היום בעולם הנאור כולו, מוסד יותר יקר ויותר חביב מהמוסד הזה?  -  ההתחלה נעשתה, ויש לנו בארץ כישרונות אחדים.  השמות, הררי, שלומי, הררית, גנסין, לינה, ואולי עוד אחדים שאינני יודע אותם... יישארו בדברי ימי החיזיון לזיכרון תמיד - האח, לו היינו עם פה בארץ, לולא שיטו בנו הקנאה והנרגנות - כי אז האם לא עשינו כל אשר היה ביכולתנו עתה ליצור סוף סוף תאטרון עברי?  - מדוע יש גם כסף לכמה וכמה דברים בטלים ואין כסף לתאטרון עברי?"

רוח שונה מזו נושבת מדבריו של י. ח. ברנר, שקשריו עם "חובבי הבמה העברית"  התהדקו.  לאחר הצגת "יעקב הנפח" לדוד פינסקי, הוא מביע במאמרו ("הפועל הצעיר", 1910), את קורת רוחו מן הבחירה המוכיחה שאפשר ואפשר למצוא מחזות טובים מחיי היהודים, מן הספרות היהודית, הנקיים מאפקטים זולים, ויחד עם זאת נותנים אפשרות לשחקנינו להביע את עצמם;  משבח את משחקם של מ. גנסין ושל ליזה ורון ש"קשה להאמין כי אל לא ביקרו מעולם בבית-ספר דרמתי" וכו' וכו' ברוח של ביקורת תיאטרונית מקובלת. אך, בהמשך דבריו מורגש שלא רק לכך התכוון המבקר... ו"בעל-רשות-הזעקה" מסיים את מאמרו ברוח ברנרית מובהקת:

"...וכשכובו הנרות ונתרוקן האולם, נשארו עדיין חברי "האגודה", עייפים ושמחים מעבודתם, לשוחח על העניינים העומדים על הפרק בחיים האגודה - וכאן נתגלה אותו דבר, שהלב נלחץ ממנו כמו בצבת!  גם ה' גנסין וגם הגב' ורון, שהפליאו אותנו במשחקים הערב, עוזבים בימים אלה את הארץ.  בואו, בואו וראו מה מדאיב הדבר, כמה עניים אנו ומה דלים אנו בחיינו כאן... – חיינו!  משחק מר ואכזרי נעשה בנו הפעם!  איזה מאן-דהוא התגרה בנו: הרי יש אפשרות, הרי כבר הגיעו לאיזו מדרגה - ולא!... שחוק הגורל, שחוק גורלנו המר והמציאות שלנו הנוראה... - ומה שקשה לנו ביותר: אם בנוגע לא' גנסין עוד לבנו סמוך ובטוח כי הוא יושב אל הבמה העברית - איש עברי הקשור באלפי  חוטים אל החיים העבריים ביהודה - הנה בנוגע לגב' ורון אין להגיד זאת.   נלקחים!  בתוקף יד ההכרח!  בתוקף אימת הגטו!  ואנו עזובים, דוויים וחסרי כל..."

ואשר יגור ברנר בא.  ההצלחות שבאו  בזו אחר זו סחררו את ראשה של השחקנית הצעירה ליזה ורון, והיא לא האריכה ימים על הבמה העברית.  בעצת ידידים היא נעלמה באופן מפתיע מנוף הארץ, והלכה לחפש את מזלה על "במות-של-ממש" מעבר לים.

בשנת 1912, בעוד קהל שוחרי התאטרון בארץ מתחזק באמונתו שהנה נוצרת והולכת במה עברית, מתחילה הלהקה להתדלדל מכוחותיה, והחלום על תאטרון עברי שוב מתרחק... ליזה ורון איננה וחסרונה נותן את אותותיו... טייטלמן-תמרי, אחד הפעילים מבין חברי הלהקה, עוזב גם הוא את יפו, מנחם גנסין מחליט לצאת לחוץ לארץ להשתלמות בתורת הבמה.  הקבוצה ממשיכה בהעדרם עד 1914.  עם פרוץ מלחמת העולם, ובעקבותיה - גירוש יפו, נפסקת פעולתה (אם כי ניסיונות המשך אחדים נעשו פה ושם על-ידי חברים בודדים גם במקומות גלותם: בטבריה, מלחמיה, מצרים...).

הבשורה ממוסקבה

רווח והצלה לתאטרון העברי, שניסיונותיו המבטיחים בארץ נפסקו בגלל המלחמה, קמו ממקום שפחות מכל ציפו לכך באותם ימים קשים וגורליים.  הפעם נכנסת לתמונה מוסקבה הרחוקה.  אמנם, מראשית המאה שלנו נעשו ניסיונות דומים במדינות אירופה המרכזית והמזרחית, ובמידת מה גם מאמריקה, אך מטרתם העיקרית של אלה הייתה, בדומה לזו של המורים בארץ, החייאת השפה העברית - במסגרת "חובבי שפת עבר" או, מאוחר יותר - חברת "תרבות", אולם "המפנה המוסקבאי", שחל בימיה הסוערים של ראשית המהפכה הרוסית, שימש גורם רב משקל, ובמידה מסוימת, גם מכריע בדברי-ימי התאטרון העברי, ולמען האמת ההיסטורית: התאטרון העברי של ימינו נולד ברוסיה, בסוף מלחמת העולם וראשית המהפכה הבולשביסטית.

רבים הם בינינו השומרים בזיכרונם ידיעות וקטעי סיפורים על פלא-המפנה-המוסקבאי ומחולליו, הנמסרים בשיחות חברים;  אך לא תמיד הם משוחררים מסילופים שלא בכוונה, ומערבוב עובדות ואמיתות, אך דבר זה עומד וקיים: מחוללו של פלא זה היה נחום צמח, ומקומו בכותל-המזרח שח דברי ימי התאטרון העברי של זמננו, כאחד מגדולי יוצריו ומעצביו.

נחום צמח

"... יש לכרוע ברך לפני האומץ הבלתי שכיח של אדם זה... הוא אחד האנשים הגדולים שלנו שיש לשימו על נס..."

                         (ביאליק על נ. צמח, "בראשית הבימה")

נחום צמח, דמות ברוכת-חזון ומעש, מורה, שחקן ובמאי מביאלסטוק, מייסד בעירו ב1913- קבוצה דרמתית עברית שכבר עם ראשית צעדיה מתבלטת מבין האחרות שהיו קיימות פה ושם ברוסיה הצארית.  מטרתו וחלומו של צמח להעלות מחזות היסטוריים, תנ"כיים, אותם העדיף על מחזות גלותיים.  בשאיפתו זו הוא ראה שליחות ויעוד-חיים.

גנת נחום צמח ע"ש מיסד "הבימה" רחוב חיסין

באותה שנה מתקשר צמח עם שחקן צעיר המופיע על הבמה הרוסית (בלהקת אורליניב), בשם יהושע ברטונוב, המקבל על עצמו  לביים את "היהודי הנצחי" מאת אוסיפ דימוב (עם צמח בתפקיד הראשי).  שותפות-ידידות זו מבין השניים היא שהחזירה את ברטונוב לבמה העברית.  ההצגה הובאה בפני הקונגרס הציוני האחד-עשר שהתכנס באותו זמן בווינה, והצליחה לעורר את ההתעניינות בתאטרון העברי אצל צירי הקונגרס.

בשנת 1917, מייסד צמח במוסקבה את הסטודיה העברית "הבימה".  אילו נערך באותה שנה סקר בכל קהילות  ישראל בתפוצות, ספק אם היה מישהו מעלה על דעתו זמן ומקום פחות מתאימים להקמת תאטרון עברי מאשר בירת רוסיה הנתונה בחבלי המהפכה וזעזועיה, במלחמת-אזרחים, קור, מחסור ורעב.  באווירת-מצוקה זו מרכז צמח סביבו חבר חולמים שנענו בהתלהבות לקריאתו, ביניהם - מנחם גנסין, חנה רובינא, דוד ורדו, אהרון מסקין, משה הלוי, יהושע ברטונוב, צבי פרידלנד, ברוך צ'מרינסקי ואחרים - שמות העתידים לרשום דפים של זהב בהיסטוריה של התאטרון בארץ... הוא ידע גם להלהיב לרעיונו את חשובי יהדות הבירה ובראשם הרב המוסקבאי יעקב מזא"ה, רכש את אהדתם ואת עזרתם הפעילה כמורים-וידידים, של גדולי הבמה הרוסית - סטניסלבסקי, וכטנגוב, שליאפין;  מצא אוזן קשבת אצל גורקי, ויאצ'יסלב-איבנוב, לונצ'רסקי, שהתייצבו כמליצי יושר אצל היהודי מולוטוב... בימי מצוקה והרס עלה בידו להשיג מקום קבע לפעולות הסטודיה, ועל-אף תנאי הרעב ששררו בבירה - גם לכלול אותה רשמית בשורת המוסדות הממלכתיים הנתמכים על-ידי הממשלה.

השחקן הוותיק דוד ורדי מביא בספר זיכרונותיו שורות חמות על צמח החולם-בהקיץ בלילות מוסקבה הקרים, ורואה בעיני רוחו את עתיד הבימה בארץ, השוכנת כבוד בבניין בנוי לתלפיות על הר-הצופים,  ושחקניה משמשים כעין לוויים: "יש לנו מקהלה משלנו, ציירים, במאים, רקדנים ורקדניות משלנו..." והיה מסיים, כמתעורר מחלומו: "לעת עתה קר מאד.  לעת עתה אנו במוסקבה..."

ואמנם, קר היה במוסקבה, קור חורצי-לשון... ביחוד נשבה רוח קרה ואף יותר מזה, מצדם של אחינו ה"ייבסקים" (אנשי "הסקציה היהודית") אשר נחרדו מעצם הרעיון של סכנה עברית בלב ליבה של מוסקבה.  הם פנו בדרישה אל שר החינוך והתרבות, למחוק את שם "הבימה" מרשימת מקבלי התמיכה הממשלתית, פתחו במסע השמצה נגד צמח וקבוצתו, אשר "במקום להביא אמנות להמונים היהודים בשפתם הם - בוחרים לשחק בשפה מתה, שהיא נחלתם של מספר אינטליגנטים רקובים וקונטר-רבולוציונרים..."  בישיבת "המרכז לתיאטרונים", בנוכחותו של שר ההשכלה לונצ'רסקי, תבע ראש ה"ייבסקציה", הקומוניסט היהודי דינשטיין, "לסגור את 'הבימה', להשליך את צמח לכלא, ואת שחקניו לשלוח לחזית."

ה"ייבסקים" הביאו לביטול הכרת השלטון בלהקה.  צמח מצליח להפעיל כמה אישים מגדולי הספרות והאמנות במוסקבה, ודווקא לא מבני-ברית, שנלחמו על זכות קיומה של הסטודיה העברית.  בשנת 1923, מבטלת רשמית החלטת הנידוי: "מחאת הסקציה היהודית של המיעוטים הלאומיים נחשבת כבטלה, ואינני מתנגד למתן הסיוע על-פי הכללים המקובלים".  על החתום: י. סטאלין...

בעקבות מוסקבה נעשה ניסיון רציני גם בניקולייב על-ידי יהודה רובינשטיין (שהצטרף יותר מאוחר ל"הבימה").  רובינשטיין הושפע מדרכו של צמח ויסד סניף "הבימה" בעירו.  (בתקנון של להקתו כתוב: "הבימה הניקולייבית היא אוטונומית בפעולותיה...).  הלהקה מעלה מספר הצגות בעברית בבימויו של המייסד, ובין שחקניה אנו מוצאים את מאיר תאומי, פרידה כרמלית, גברת רובינשטיין, טרייבמן ואחרים.

לאור הצלחותיו הוא מוזמן באותה שנה לייסד את "הבימה העברית" באודסה, ומעלה שם את "בין החרבות" ליעקב רבינוביץ, ואת "לילה בכרם" לדוד שמעונוביץ.  בעתון "ייבריי" ("היהודי"), המופיע בעירו בשפה הרוסית, אנו קוראים ביקורת על תיאטרונו, בחתימתו של א.ר. צ'רניחובסקי(?):

"...ניקולייב העברית ומוסקבה העברית, צפון ודרום- חושבות מחשבה אחת, על תאטרון בשפת התנ"ך והנביאים הקמה לתחיה - הם הראשונים אשר זקפו ראשם, הם נוכחו לדעת כי שאיפתו של עם לתחיית האמנות הלאומית שלו, שפתו וספרותו, חזקה יותר מכל הניגודים המפלגתיים ביהדות - ניקולייב היא העיר השנייה אחרי מוסקבה אשר העלתה מחזה בשפה העברית –".

הצגת הבכורה של "הבימה" התקיימה במוסקבה ב1918-, בעזרתם הנלהבת והנאמנה של מוריה הגדולים, סטניסלבסקי, ווכטאנגוב, ושל חשובי הציירים והמלחינים אשר עבדו במחיצתם.  תוך כבוד והערצה ליצירתם, הצליחה הלהקה להיכנס, עם צעדיה הראשונים, לשורת התיאטרונים הגדולים שרוסיה התברכה בהם.  ב1926-, עוזבת "הבימה" את מוסקבה, ויוצאת לנדודיה, אשר הנחילו לה כבוד רב.  הלהקה ביקרה בעשרים ארצות באירופה ובארה"ב, זכתה לפרסום עולמי ולשגשוג אמנותי, והנחילה כבוד לתרבות העברית.  גדולי המבקרים התיאטרוניים בעולם גמרו עליה את ההלל, והעם בתפוצות התגאה והתברך בה: "הדיבוק", "היהודי הנצחי", "הגולם" ו"חלום יעקב", נתנו ביטוי לגילוי המיסטיקה היהודית והשאיפה המשיחית הכמוסה בעם, וציינו את ייחודה של להקה מופלאה זו ששמה "הבימה".  ב1927-, בשהות "הבימה" באמריקה, חל בה פילוג גורלי.  כעבור שנה עולה הלהקה לארץ-ישראל, כשצמח וכמה מחבריו נשארים בארצות הברית.  בארץ מצטרפים ללהקה מנחם גנסין עם מספר חניכיו-שחקניו מהתא"י (לאחר שנים רבות, כאשר "הבימה" כבר התבססה בארץ, הגיע נ. צמח מארה"ב, תוך כוונה לשוב ולהשתלב במוסד שהוא הקים.  לא נחטט כאן בנסיבות שגרמו לדחיית "האיחוד מחדש", אך צמח שב כלעומת שבא, ומת בבדידות רחוק מארץ חלומותיו... לסיום פרשה זו, נביא כמה שורות מתוך מאמרו המרגש של שחקן "הבימה" שמעון פינקל, ב"ספר צמח":

"...הגדרתו של ביאליק, כי 'צמח הוא אבי התאטרון העברי', תישאר לעולם ועד בדברי-ימי התאטרון העברי, כשם שאברהם גולדפאדן נשאר אבי התאטרון היידישאי.  מוזר הדבר, כי חייהם של שני עמודי התווך בחיי התרבות .................................(הנקודות - במקום מילים שנחתכו בדף המצולם שממנו הדפסתי) במשך מאת השנים האחרונות דומים.  לשניהם התאכזרו החיים בצורה האיומה ביותר, שניהם נידונו בסוף ימיהם לבדידות;  בשניהם התקיים הפסוק 'בנים גידלתי ורוממתי'... חבריהם השחקנים עזבו אותם לנפשם ופנו להם עורף.  בגורלם המר של שניהם היה משהו מנביאי האמת, אשר הופיעו קודם זמנם, ועמם - עם השחקנים - לא הבין אותם."

בארץ (1918-1920)

מתוך העיתונות:

"...מיד לאחר שחרורה של ירושלים, באותו או לאחריו, כשהתחילה האנרגיה שנצטברה בקרבנו במשך השלטון המדכא להתפרץ, לשאוף למעשה, להתחדשות, נעורה בחוג ידוע גם השאיפה הישנה, זו המרחפת באווירה של הארץ מאז החל הישוב החדש להתרבות בערים, ליצור ולחדש את הבמה העברית, את התחלת התאטרון העברי - ואין אני מהסס כלל לבטא בנשימה אחת את שני השמות הללו: בית הספר העברי והתאטרון העברי. --- התאטרון העברי ותחילתה של האופרה העברית יגרמו לכך, שבבתי ישראל ישירו עברית ויחקו בעברית את התנועות ואת הקולות, וילעגו ויצחקו בעברית - ואת אלה לא ייתן בית-הספר בלבד.  וכשם שבתי החרושת הנחוצים בארץ אינם צריכים להיות, ובוודאי גם לא יהיו פבריקות במובן הרגיל, אלא בתי-ספר לעבודה, כך גם התאטרון העברי שלנו, יהיה לבית-הספר העברי בשביל העובד, בשביל ההמון הרחב, הפועל."  (נובמבר 1918)

היישוב העברי, המונה כ60-70- אלף נפש, מתחיל להתאושש מפצעי המלחמה.  בני יפו והמושבות שבים לבתיהם ממקומות גלותם.  מופיעים מבשריהם הראשונים של העלייה השלישית, יוצאי רוסיה, אוקראינה, גליציה, ומביאים איתם עידוד ליישוב הנתון במצוקה כלכלית ומדינית. מאורעות הדמים נראים באופק, והיחסים עם השלטון המנדטורי מתחדדים.  שערי הארץ ננעלים בפני זרם החלוצים הגואה, הפורץ בדרכים-לא דרכים את חומות הגבלת העלייה.  מפלגות ה"פועל הצעיר" ו"אחדות העבודה", עליהם נמנים פעילי היישוב, סופרים ואנשים-שם, מפתחים פעילות רבת-תנופה, ומעלים ארצה נוער תוסס, אידיאליסטי ומשכיל, המוסיף ערכים חברתיים ותרבותיים חדשים, ומתערה מהר מאד בחיי הישוב.  אמנם חוסר העבודה גדול, קושיי הקליטה מעיקים, תעסוקה ופרנסה אין בשפע, אך חזון - יש ויש!  נוף הארץ משתנה מיום ליום, או יותר נכון, מאניה מורי בית-הספר "בצלאל", אתם כמה מיוצאי "הגדוד העברי וחלוצים שמקרוב באו, מייסדים בירושלים להקת "חובבי הבמה העברית", פותחים בנשפי מערכונים ואף מעלים את "אוריאל אקוסטה" לגוצ'קוב.  התוצאות אינן מספקות את החובבים.  הם מזמינים את הסופר ואיש התאטרון בן-ציון ידידיה, אשר זה עתה שם מגלותו במצרים, להיות להם מדריך ובמאי.  (אגב, גם במקום גלותו הקים ידידיה במת חובבים עברית).  בהדרכתו מעלה הקבוצה את "שמע ישראל" לאוסיפ דימוב, את שלום-עליכם, י.ל. פרץ וכו' כשבין שחקניה בולטים מורי "בצלאל" הציירים שטריך, פרסוב, הילל ורעייתו;  הנער ירמיהו הלפרין (בעתיד רב-החובל העברי הראשון),בוגדנובסקי, ברוך עוזיאל, גל-עזר, זליג סוקניק (בעתיד הארכיאולוג רב-הפעלים פרופסור ז. סוקניק) ואחרים.

גם חובבי חיפה מתעוררים לפעולה, מחדשים את הרפרטואר הישן שלהם ומוסיפים עליו חדש.

"חובבי הבמה העברית" ביפו פותחת אף היא בתנופה מחודשת.  ד"ר חיים הררי וחבריו - ש. ברכוז, טייטלמן-תמרי, הג' וה' פפר, ישי אדלר, ז. סוסקין ואחרים מייסדים בתל-אביב "קלוב הבמה העברית" בו מקיימים שיחות בשאלות תאטרון ואמנות, בוחרים בוועד שחקנים, (בין אלה: איינשטיין - הוא אלדמע, ידידם וחביבם של שחקני התיאטרונים העתידים לקום בארץ), וכן קובעים "ועדה ספרותית (וילקנסקי, ד"ר טורוב, לופבן, יעקב שטיינברג).  פותחים בנשפים ספרותיים-מוסיקליים וממשיכים בהעלאת מחזות: "הנבלה" לפרץ הירשביין, "הנעלם" ליעקב גורדין ועוד.  הפעולה המחודשת זוכה להצלחה, והעיתונות בצד האהדה, יודעת גם לדרוש מאת הלהקה לא להסתפק בגורדין וברפרטואר של התאטרון ה"ז'ארגוני" ולהביא לציבור "חזיונות מודרניים": איבסן, ואדאקינר, ווילד, סטרינדברג, כי "יש בארץ קהל משכיל הצמא לכגון אלה" ("חדשות הארץ", 1919).

פעילות לא מבוטלת מראה גם "להקת בר-כוכבא", שנוסדה על-ידי יוצאי הגדוד העברי, סטפנובסקי ושטרן.  השניים השקיעו בלהקתם מרץ רב ואמצעים כספיים משלהם, העלו מספר הצגות בערי הארץ ובמושבותיה, בהצלחה אמנותית לפי מושגי הימים ההם, המעמסה לא הייתה לפי כוחותיהם - הן מבחינה חומרית והן בגלל המחסור בשחקנים ומדריכים.  אחרי מספר חדשי פעולה התפזרה הלהקה...

העשור הראשון של תל-אביב

1919. תל-אביב חוגגת בצניעות את העשור הראשון לקיומה.  אווירת-מצור שוררת בארץ.  השערים נעולים.  פקידי השלטון המנדטורי ממציאים פירושים מוזרים להצהרת-בלפור תוך שמירה מופרזת על שיווי-משקל-חד-צדדי, (צירוף מילים קולוניזטורי מובהק...), במסגרת "פלשתינה-ארץ-ישראל", ושמירה זו מקילה על הערבים לחבל ביישוב.  בדרכים שונות מסתננים ארצה חלוצה, בודדים או בקבוצות קטנות, תוך סכנת-נפשות, גנבת-גבול והערמה על עינם הפקוחה של אנשים הממשל.  בארץ שורר חוסר עבודה, מאורעות-דמים נראים באופק.  החלוצים מסתפקים במועט ובפחות מזה, וחיים בתקוות: מתנהל משא-ומתן עם השלטון על סלילת רשת כבישים... בקרוב יתחילו ב"תכנית-רוטנברג"... ובתוך סבך ההתלבטויות, יחד עם התביעה ללחם לא נשכחת גם התביעה לחזון:

"...אכן, חיים אנו תודה לכל מי שעסקו עד היום בבמתנו - אלא שאם נמשיך את עבודתנו זו כאשר עשינוה עד כה, לא תאיר לנו ההצלחה את פניה. - עמנו הוא עם של שחקנים pareycellence ומתוכנו יצאו כוכבים שהעשירו את שמי החזיונות הלאומיים של כל עמי העולם כולם - איככה לא נמצא לפחות אחד מהם, שכשרונו די גדול והתלהבותו מספיקה, ליצור לנו בירושלים את אותה הבמה העברית שלה ייחלנו עד כה? אין אנו מבטלים את כישרונותיהם (של "חובבנו" - י.ג.), רבים מהם יכולים להתפתח למדרגת משחקים חשובים, אילו עמדו תחת השגחתו של משחק מומחה, או אילו היו מבקרים בבית הספר למשחקים - מדוע יש לנו פה בתי-מדרש לאמנות, לנגינה, לציור לכיור, לכל מה שתרצו, ורק לא לחזיון? - תנו לעמנו חזיון לאומי בכל משמעות המילה, והקלתם את שאר העבודות במידה שאי אפשר לשערה, מפני שהחזיון הוא סם החיים לעם השואף לקדמה". ("דואר היום, 21.81919).

האניה מאודסה ("רוסלאן")

בעצם הימים ההם עוברות לחישות מפה לאוזן על "אניה מאודסה", המתקרבת אל חופי הארץ, ובה יהודים לעשרות ואפילו למאות... ואמנם, באחד מימי חנוכה תר"פ עוגנת בחוף יפו האניה "רוסלאן", שכל כך הרבה אגדות נרקמו סביבה, ומעל סיפונה בוקעת שירה אדירה ("העלייה השלישית"!) מפיותיהם של קרוב לשבע מאות איש, צעירים וצעירות ממיטב הנוער הציוני-חלוצי מרוסיה, נוער אשר הביא עמו ערכים ששינו כבמקל קסם את פני הנוף האנושי בארץ.

בין באי "רוסלאן" היו גם כמה שחקנים בעלי ניסיון במתי מגוון: מאיר תאומי, פרידה כרמלית וברוך אגדתי.  תאומי ואגדתי למדו קודם בגימנסיה "הרצליה", אך עם צאתם בחופשת הקיץ לביקור אצל הוריהם ברוסיה, ,נתקעו" שם בגלל המלחמה.  בשנות שהותם ברוסיה הם רכשו השכלה  תיאטרונית יסודית, ושבו ארצה במטרה להמשיך כאן בייעודם האמנותי.  הודות לחינוכם העברי לא היו זקוקים לתקופת התאקלמות.  מאיר תאומי ופרידה כרמלית החלו מהר מאד להופיע בנשפים ספרותיים ("בתכנית: מערכונים, מונולוגים ודקלמציות").  ברוך אגדתי הפתיע ב"רסיטלים לריקוד" מיצירותיו;  חיפושיו אחר ערכים חדשים בריקוד היהודי המסוגנן עוררו ענין רב.   זכורים לטובה עיצובים המעניין של ריקודי החסידים שלו, "ר' שכנא", "מלווה מלכה" ואחרים.  לזכותו של אגדתי, אשר הפך לדמות בולטת בחיי הבוהמה התל-אביבית של שנות העשרים, יש לזקוף גם את היוזמה בארגון מסעות ה"עדלידע" העליזים (מעין גלגול מודרני ל"משחקי פורים"...)

לוותיקי תל-אביב זכור חלקו של ראש העיר מאיר דיזנגוף וברכתו האבהית לחגיגות פורים, כשהוא רכוב על סוסו בראש מסע ה"עדלידע", ולצדו חיים נחמן ביאליק - גם ברכיבה על הסוס לא הוציא מידו את מקלו - המורה אלדמע - פרח הציפורן הרענן תמיד תקוע בלולאת חולצתו הלבנה, וראש המשטרה העברית הראשון, הצעיר והתמים, חיים אלפרין...

באותו פרק זמן מגיע ארצה - ללא כל הכנה ציונית מוקדמת - במאי ושחקן מקצועי בעל השכלה תיאטרונית וניסיון במתי - דוד דוידוב.  בספרו של אליעזר לבני, "העלייה השלישית", אנו קוראים קטע מתוך המונולוג של דוידוב, שבא כתשובה על שאלתו של האחראי לקליטת ה"חלוצים" וסידורם בעבודה:

האחראי:  מקצועך?

דוידוב: שחקן.  נתתי גט-פיטורין לבמה.  לא הייתי ציוני כלל.  שיחקתי על במות שונות באירופה ובמזרח הרחוק.  והנה, בדרכי מרוסיה למצרים דרך הודו, נודע לי על הצהרת בלפור, על הבית הלאומי, על התנועה החלוצית, ועל הגדודים העבריים.  נפגשתי עם חלוצים מאוקראינה שהיו מלאים התלהבות ומוכנים לכל סבל בארץ.  אמרתי אז לעצמי: יש לשים קץ לנדודי כשחקן.  באה העת לבנות את ארץ ישראל.  אהיה איכר.  ואתה שלחנו נא לפי שעה להכשרה חקלאית באחת המושבות, ואחר כך, אתיישב על הקרקע...

אנשי המוסדות התרשמו מאישיותו של שחקן זה, מהופעתו הנאה ומשליטתו בשפה האנגלית, והחליטו לשכנעו לקבל על עצמו משימה שונה לגמרי, שנראתה להם כיותר חיונית באותם ימים... לאחר הבטחה מפורשת שיעזרו לו בעתיד בהכשרה חקלאית ואף ברכישת פרה או שתיים, מה שנראה לו כשיא חלומותיו, הסכים דוידוב להישלח כפועל ברכת "פלשתינה-א"י" (היה זה אחד ממקומות העבודה החשובים בארץ, אשר לפועל העברי לא הייתה בם דריסת רגל...).  שחקננו, שהיה רגיל בנימוסי החברה האנגלית, השתלב יפה במקום עבודתו, עלה בדרגה, ובמשך זמן שהותו במפעל עשה לא מעט להחדרת עובדים עבריים וכיבוש עמדות במקום עבודה חשוב וחיוני זה.

בארץ נמצאו אז גם כמה שחקנים, אשר היו מפוזרים במושבות ובמחנות עבודה שונים.  אלה חלמו ואף ניסוי מידי פעם להקים להקה מקצועית, בשיתוף עם הבולטים מתוך "חובבי הבמה העברית".  הרוח החיה ביניהם היה מנחם בנימיני, שעלה ארצה ב1918- עם קבוצת עולים דרך ביירות, עבד בגליל כשומר בכרם, בייבוש ביצות במקומות עבודתו היה ידוע כחקיין, מספר בדיחות ועושה מעשי-קונדס.  היה עורך נשפים, מופיע בהם כקריין, והתפרסם בין "החברייה" כשחקן.  חלומו היה להשתבץ  בתאטרון של ממש, בתאטרון מקצועי.  שאיפה זו הביאה אותו להתקשר עם רבקה פפר (שחקנית מוכשרת אשר מילאה בהצלחה תפקידים חשובים ברוב להקות החובבים לגלגוליהם, והראויה שיישמר לה מקום כבוד בתולדות ניצני התאטרון בארץ).  אליהם הצטרפו פעילי החובבים הוותיקים: טייטלמן-תמרי, קוזלובסקי, דושמן, סוסקין, ואחר-כך גם מייסדי קבוצת "בר-כוכבא" - שטרן וסטפנובסקי (מחיילי הגדודים המשוחררים), הבמאי הצעיר בן-ציון ידידיה, שולמית הלפרין, ואחרים.

הרבה מסירות ורמץ, השקיעו בנימיני וחבריו בארגון הלהקה, אך כנראה שההגדרה "להקה פרופסיונלית" לא הייתה לטעמם של החובבים, ולאחר מספר נסיונות שעברו ללא הדים מלהיבים, התפזרה הקבוצה.  בנימיני לא אמר נואש. הוא מצא עזר בחברו משכבר - יוסף אוקסנברג, שעלה ב1920-, והיה בין סוללי כביש עפולה-נצרת.  בין ה"כבישניקים" היה אוקסנברג האמן שבחבורה: פעיל בארגון מופעים אמנותיים במחנה, חיבר סקטשים ומערכונים, ושמו התפרסם בכל מחנות העבודה כמחבר ומספק פזמונים, הלא הם שירי הכביש הזכורים לטובה: "מחצבה", "הדווין", "פעם אחת בחור יצא", "תל-אביב", ורבים אחרים.  (גם כותב שורות אלה היה עולה בשבתות ברגל, מהמחנה התחתון של הכביש אל מחנהו של אוקסנברג, מהלך של שבעה-שמונה קילומטרים, לקבל אצלו חומר חדש בשביל החברייה.).  בנימיני ואוקסנברג הגיעו לתל-אביב, ויחד עם השחקנים תאומי וכרמלית צירפו להקה, הופיעו לראשונה בנשפים ספרותיים, והודות לעקשנותם ללא-גבול וגישתם המקצועית, הצליחו להעלות מספר הצגות.  עם צעדיהם הראשונים הרגישו צורך ביד מארגנת, במנהל אמנותי בעל ניסיון.  בא תורו של דוידוב.  הוא נעתר לפנייתם של כמה מחבריו אשר העריכו את כושרו הארגוני והאמנותי, וניגד יחד איתם לייסד תאטרון מקצועי, על-אף העדר כל אמצעים חומריים וכוחות אמנותיים בעלי ניסיון.

ביחוד הורגש מחסור בשחקניות, שלפי המסורת לא הראו התלהבות ל"מקצועיות", אף כי היו נלהבות לשחק בלהקות חובבים.  בהשפעת הדרכתו הנבונה של דוידוב, וביחוד עם הצטרפותם של השחקנים תאומי וכרמלית, שינו אלה את גישתן.  לאחר עבודת הכנה בתנאים קשים ביותר, ללא עזרה ציבורית, ברוח חלוצי העלייה השלישית, התגבשה קבוצה שכללה את דוידוב (הבמאי), תאומי, י. אוקסנברג, כרמלית, בנימיני, ליאוני, ומתוך הבולטים של חובבי יפו - רבקה פפר, שרה מלר, לילצ'וק, ובלי ספק יש לראות בקבוצה זו את מניח היסוד לתאטרון מקצועי בארץ-ישראל.

"התאטרון העברי בארץ ישראל"

בחוצות תל-אביב מופיעה מודעה גדולה ועליה כותרת: "התאטרון העברי בא"י", המביאה לידיעת הציבור, כי "ביום חמישי, ראש חודש כסלו, תרפ"א, בתאטרון "עדן" בתל-אביב", תיערך ההצגה הראשונה של התאטרון העברי בארץ-ישראל".  בתכנית: המקובלים - אטיוד דרמטי עפ"י סיפורן של י.ל. פרץ; מלך הרגלים - אטיוד דרמטי מאת גריגורי גה; השידוכין - קומדיה במערכה אחת מאת א. צ'כוב.  (במודעות הבאות של הלהקה וכן בראש תכניתה, מתנוסס, במסגרת בולטת ה"מוטו" שלה:

"בראותנו בתאטרון אחד הגורמים התרבותיים היותר גדולים בכלל, ובפרט בארצנו המחודשת בשעה זו של תגבורת העלייה;  בראותנו בו ביחוד, גורם חשוב להחייאת שפתנו, אנו עושים את הצעד הראשון בדרך הקשה למטרתנו, יצירת תאטרון עברי אמנותי".

יחד עם הסנסציה שעוררה מודעה זו, הייתה מורגשת לראשונה גם הסתייגות כל-שהיא מצד הקהל אשר שמר לחובבים חסד-נעורים.  לא קל היה לבני תל-אביב למצוא את הקשר בין "במה" ובין "פרופסיה".  אך גם לא יכלו להתעלם מרמת ביצוע ההצגה של יצור חדש זה, שהורג בו שוני בולט ממה שהיה רגיל לראות עד כה אצל החובבים.  ההצגה עשתה את שלה, ואהדת הציבור נכבשה בהדרגה.  סיוע רב מצאה הלהקה אצל המבקרים אשר ראו עצמם "עדים להתהוותה של תקופה חדשה", והשתדלו להאיר להם פנים:

"...הניסיון הראשון - היה מוצלח.  בנשף החזיונות הראשון שנערך על-ידי התאטרון העברי הורגשה רוח אחרת.  כתובת הצניעות שהייתה כאילו תלויה על הבמה: "אל תגעו בנו, אנחנו רק חובבים" - נעלמה.  במקומה באה הפריטנסיה, המניירה התיאטרלית, וכשאלה באות בלי התפתחות יתרה, אינן מורידות, אלא  מעלות.  לידי "תאטרון עברי אמנותי" זה לא הגיע עדיין, אבל נשמעו צעדי בטחון, התגלו מומנטים שבהם גבלה הדלטנטיות עם אמנות.  הובלטה עד אמונה סדרנית ודיספלינרית - אף הדקורציות העניות היו מסודרות בטוב-טעם".

                                                                               (י. חובב/לופבן/הפהצ')

גם הסופר נתן ביסטריצקי רואה בהופעה של הלהקה החדשה,  על-אף המגבלות שמנו בה, סימן טוב לבאות.  הוא מעריף דברי-שבח על השחקנים הצעירים "העומדים על מדרגה של תרבות ידועה", ופונה אל הציבור ואל המוסדות בתביעה "תכליתית" שאינה משתמעת לשתי פנים: "צריך לתת להם את היכולת לחיות ולעבוד..."

קריאה זו הביאה איתה עידוד-מה.  משהו זז בציבור.  על-פי האיניציאטיבה של מר טולקובסקי נוסדת קרן-עזרה לתאטרון לרכישת אביזרי במה, בניית תפאורה; הסופרים י. בן-ישי, נתן ביסטריצקי, המשורר יעקב פיכמן ואחרים נותנים אף הם ידם ללהקה ומשמשים כיועצים ספרותיים, וכאשר נמצא מבקר המרשה לעצמו להראות מומחיות יתירה ב"רצנזיה" שלו תוך פגיעה בכבודם של השחקנים, (הדרך הבדוקה מאז ומתמיד להפגין "מבינות"), הרי הוא מעלה את זעמם של החרדים למוסד הרך, המוצאים לנכון להגיב בצורה בוטה וחד-משמעית:

"...אין אנו יודעים מה יחס המערכות לרצנזיות משונות כאלה, אולם אנו יש לנו בשבילם כינוי אחד, (אנו מבקשים סליחה מאת הקהל בעד הביטוי) - חוצפה!"

                                                                        (בצלאל, הפעה"צ)

עם הבשורה לתאטרון העתיד, התאטרון המקצועי בארץ, נראו הסימנים הראשונים לסיומה של תקופת החובבנות.  זמן מה עוד המשיכו להתקיים להקות חובבים שונות, אך לבסוף פינו מקומם למוסד החדש.  בין הראשונים שהתחסלו, היו חובבי הבמה ביפו.  אחריה - הבמה הירושלמית (בהנהלת בן-ציון ידידיה, אח"כ בהנהלת א. גינזבורג), גם "הבמה העממית" (דוידון וליסיצקי) ו"הבמה הדמטית" (גלגולה של הקודמת, אשר הקים דוידון בחיפה), לאחר שהעלתה מספר הצגות, ביניהן בעלות רמה לא מביישת, לפי תביעות הזמן ותנאי המקום, לא עצרה כוח והתחסלה.  לא קל היה לכל אלה להתחרות עם מקצוענים בעלי ניסיון ומסורת ניכרים, אשר שאיפתם ותכליתם המוצהרת היא, להקים תאטרון עברי בארץ, ולהתפרנס ממקצוע זה.

"לא לשכוח..."

מתוך נאמנות לצו "לא לשכוח ולא להשכיח", נביא כאן שני קטעי זיכרונות, על להקות החובבים לכל גלגוליהם, אשר תחילתם הייתה צנועה ורפודת אהבה נאמנה לשפה העברית המתחדשת, וחובבות תמימה למשחק, עד הגיעם להתמודדות עם חומר רפרטוארי רציני.  מנחם גנסין מעלה בזיכרונותיו (לאחר הבכורה של "אוריאל אקוסטה"):

"...ואלה שמות השחקנים העולים בזיכרוני: הגבירות לינה קרישבסקי ורבקה פפר;  האדונים - י. מושלי, נ. קרול, שיפריס, קיפניס, א. פפר, א. סקר, מ. גנסין;  א. ארליך היה הלחשן והעורק החי שבחבורה.

על הצד האמנותי של המחז אין מה לספר, אבל החג הגדול של ניצחון העברית שנשמעה מעל הבמה - וכל הקהל האזין והבין - היה לשיחת היום.  ניקרה השאלה: ההייתה כדאית כל אותה הטרחה בגלל ערב אחד?  ומדוע לא להכין עוד מחזה להצגה?  וכך נצנצה המחשבה, להמשיך את ההצגות - הצגות תאטרון לשמן".

                                                                     ("דרכי עם התאטרון העברי" - מ. גנסין).

וד"ר  חיים הררי כותב בראשית שנות השלושים, תוך התרפקות על זיכרונות ה"ראשית":

"...ואתה זוכר פתאום חלומות נעורים, התלהבות, מסירות, ימים ולילות של עבודה נאמנה למפעל האמנות החזיונית העברית בארץ.  מה הקהל יודע על אותם הלבטים הראשונים, ההעזה והחרדה, התקוות והאכזבות, התענוגים והייסורים, בראשית יצירתו של התאטרון העברי בארץ?  חבר צעירים היינו, צמאים ליופי, לאמנות, ליצירה, ובאהבה אין גבול התמכרנו לעבודת הקודש של הקמת תאטרון עברי, שנעשה לא רק גורם אמנותי ותרבותי בארץ, אלא גם כוח משפיע, מכריע, בתחיית הלשון ובשיפור הניב העברי.  וכמה הרפתקאות עברו על תאטרון זה, למן ראשוני ה"חובבים" ועד אחרוני ה"אמנים". כמה נשמה, רחמים, מאמצים הושקעו בכל פרט ופרט של עבודת התאטרון החל במסמר הקובע את הקלעים וגמור במסך החוצץ בין הקהל ובין הבימה--"    ("במה" בעריכת ג. חנו   חוברת ל', 1941).

line-height:200%;font-family:David'>  בשניהם התקיים הפסוק 'בנים גידלתי ורוממתי'... חבריהם השחקנים עזבו אותם לנפשם ופנו להם עורף.  בגורלם המר של שניהם היה משהו מנביאי האמת, אשר הופיעו קודם זמנם, ועמם - עם השחקנים - לא הבין אותם."

רשימה זו משקפת, פחות או יותר, את פעילותם הבימתית של "קבוצות החובבים" לגלגוליהם השונים:

1904.  צוזייט אין צושפרייט - שלום עליכם -  "חובבי האמנות הדרמטית"

1905.  אוריאל אקוסטה        - גוצ'קוב        -  "חובבי האמנות הדרמטית"

1906.  היהודים                     -  צ'יריקב       -  "חובבי האמנות הדרמטית"

1907.  הולכים וכבים           -  פ. הירשביין  -   "חובבי האמנות הדרמטית"

1907.  האינטליגנט               - פ. הירשביין   -  "חובבי האמנות הדרמטית"

1907.  אונגרמן וקבצנזון      -  א. גולדפאדן - "חובבי פתח תקוה"

1907.  יצא וחזר                     - שלום אש     - "חובבי הבמה העברית"

1907.  האחות הבכורה          -  י. ל. פרץ   - "חובבי הבמה העברית"

1907.  השיר הנצחי                - י. ארנשטיין - "חברת האמנות הדר מבצלאל"

1907.  דוקטור שטוקמן        -  ה. איבסן    -  "חובבי הבמה העברית"

1907.  על פתחו של גהינום   -  טביוב          - חברי "מוריה" ירושלים

1908.  בר-גיורא                   -  דוד ילין       -  חברי "מוריה" ירושלים

1908.  היובל                        -  א. צ'כוב       -  "חובבי הבמה העברית"

 1908.  שידוכים                   - א. צ'כוב        -  "חובבי הבמה העברית"

1908.  הדוב                          - א. צ'כוב       -   "חובבי הבמה העברית"

1908.  אלוהים, אדם ושטן   -  י. גורדין     -    "חובבי הבמה העברית"

1908.  בר-כוכבא                 -  א. גולדפאדן -  יידיש

1909.  אברמ'ל הסנדלר        -  ב. שפיר       -  "חובבי הבמה העברית"

1909.  מפוזר ומפורד           - שלום עליכם   -  "חובבי הבמה העברית"

1909.  הסוכנים                    - שלום עליכם  -  "חובבי הבמה העברית"

1909.  מזל טוב                    - שלום עליכם   - "חובבי הבמה העברית"

1909.  הגט                          -  שלום עליכם   -  "חובבי הבמה העברית"

1909.  העצה                      - שלום עליכם    -  "חובבי הבמה העברית"

1909.  לו הייתי רוטשילד  - שלום עליכם   -  "חובבי הבמה העברית"

1909.  הרצליה מיוחס       -  י. גורדין         -  יידיש

1909.  הרפגון                    -  מולייר             -  "חובבי הבמה העברית"

1910.  אחשוורוש              -   א. גולדפאדן   -  "חובבי הבמה העברית"

1910.  מלחמה ואהבה      -  ארנו                -  "חובבי הבמה העברית"

1910.  הרופא בעל כורחו            -  מולייר           -  "חובבי הבמה העברית"

1910.  טרגיקון בעל כורחו- מולייר          -  "חובבי הבמה העברית"

1910.  בגלל האושר        - פשבישבסקי    -  "חובבי הבמה העברית"

1910.  הייחוס                - שלום אש        -   "חובבי הבמה העברית"

1910.  יעקב הנפח          - ד. פינסקי        - "חובבי הבמה העברית"

1910.  היהודי הנצחי      -  ד. פינסקי       - "חובבי הבמה העברית"

1911. דון יצחק אברבנאל  -  סנטו סימו   - "חובבי הבמה הירושלמית"

1911.  אלישע בן אבויה  - י. גורדין          - "חובבי הבמה הירושלמית"

1911.  הרפגון                - מולייר                        - "חובבי הבמה הירושלמית"

1911.  תקיעת כף           -  פ. הירשביין   -  "חובבי הבמה העברית"

1911.  המכה האחת-עשרה - פ. רוטקובסקי - "חובבי הבמה העברית"

1912.  מירלה אפרת       - י. גורדין          - "חובבי הבמה העברית"

1912.  הלאנדסמן           - שלום אש        - "חובבי הבמה העברית"

1913.  הנעלם                 - י. גורדין          - "חובבי הבמה העברית"

1913. בעל הבית שעלה לגדולה  -  מולייר  -  הגימנסיה "הרצליה"

              (הבמאים: ד"ר לוריה וד"ר ההרי;  המשתתפים: דוד ורדי, י. קיסר)

1914. אש יוחנן              - זודרמן            - "חובבי הבמה העברית"

1914. שולמית                - א. גולדפאדן    - יידיש

1914. משפחת צבי          -  ד. פינסקי       - "חובבי הבמה העברית"

1914. המלך ליר היהודי  -  י. גורדין         -  "חובבי הבמה הירושלמית"

1918. אחיזת עיניים       -  לאביש           -  "חובבי הבמה העברית"

1920. יהודית                 - פ. הבל                        -  "חובבי הבמה הירושלמית"

1920. פוסעים ועוברים   - ח. שורר          -  "חובבי הבמה הירושלמית"

1920. בלשאצר               - ה. רושה          - "חובבי הבמה העברית"

1920. הנבלה                  - פ. הירשביין    - "חובבי הבמה העברית"

1920. החזן מווילנה        - מ. ארנשטיין    - "הבמה העממית הירושלמית"

1921. שאול ובעלת האוב - א. גינזבורג      - "הבמה העממית הירושלמית"

1921. עבר המועד           - א. רייזין         - "הבמה העממית הירושלמית"

1921. יוקל הגנב             - ד. בן-שלום     - "הבמה העממית הירושלמית"

1921. השדכן                 - אפלבוים         - "הבמה העממית הירושלמית"

1921. בגלל בנים                        - י. ל. פרץ         - "הבמה העממית הירושלמית"

1921. פגע רע                  - י. ד. ברקוביץ  - "הבמה העממית הירושלמית"

1921. פרא אדם             - י. גורדין          - "הבמה העברית חיפה"

1921. הגטו החדש          - ת. הרצל          - "הבמה העממית ירושלים"

1921. חסיה היתומה       - י. גורדין          - "הבמה העממית ירושלים"

1921. הרצליה מיוחס     - י. גורדין          - "הבמה העממית ירושלים"

1921. מירלה אפרת        - י. גורדין          - "הבמה העממית ירושלים"

1921. עלובי האושר        - ד. פינסקי        - "הבמה העממית ירושלים"

התאטרון העברי בארץ ישראל מוצא עידוד מצד הקהל והביקורת, ומראה סימני התקדמות מהצגה להצגה.  אמנם המחזאות המועלים הם בעיקר מן ההווי היהודי בגולה, ואינם נבדלים בהרבה מן הרפרטואר של התאטרון היהודי ברוסיה ואמריקה, פרט לעובדה שתורגמו לעברית, אך המאבק להשלטת השפה חדל עם הזמן להוות גורם מכריע, וגם "גדוד מגיני השפה" לא בדק בציציות המקור, ובלבד שישחקו בעברית, ורבים אף מצאו שהעברית מעדנת את המקור ומעלה את רמתו הספרותית.  ועוד: הקהל למד להעריך את הידע המקצועי הבולט של אחדים וראה בלהקה יסוד לבמה עברית.

הלהקה מעלה בזה אחר זה (כמעט אחת לשבועיים!...) את: "בדגלי הנצחון מאת ד. פינסקי, "הדוב" מאת א. פ. צ'כוב, "עם הזרם" מאת שלום אש, "הנודד" מאת ה. היירמנס, "מעשה באדון סונקין" מאת ש. יושקוביץ'.

"...סוף-סוף - כותב הסופר דב קמחי ב"הארץ" לאחר הבכורה בירושלים - נוכחנו, שהנה כאן בלהקת משחקים זו מונח כבר הגרעין לתאטרון העברי, העתיד לבוא בארץ.  זו הייתה לנו הפעם הראשונה, שישבנו לא  מתוך "הכרח לאומי" למען הקשיב למשחק בשפה העברית, אלא מתוך הנאה - ואמנם גרעין אמת של אמנות היה בהצגה האחרונה הזאת.  מ. תאומי (האדון סונקין) מילא את תפקידו בכל המערכות באופן אמנותי-פנימי - "פוזים" (מנחם בנימיני), זו הדמות הקריקטורית, המשלימה בעיקר את סונק אף היא התהלכה כראוי לה—".

מודעות "התאטרון העברי בארץ-ישראל" תופסת מקום של כבוד על לוחות המודעות, בחלונות בתי העסק ובמטבחי הפועלים בעיר ובמושבות, והצגה רודפת הצגה: "הולכים וכבים" מאת פ. הירשביין, "חסיה היתומה" מאת י. גורדין, ועד "נורה" מאת ה. איבסן.

העלייה השלישית מוסיפה להזרים ארצה נוער חלוצי המביא עמו עידוד וברכה ליישוב, וברכה זו אינה פוסחת גם על התאטרון.

מרים ברנשטיין-כהן

ב1921- מתעשרת משפחת האמנים בארץ בשחקנית צעירה, בעלת תרבות כללית ועברית תיאטרונית יסודית, הלא היא מרים ברנשטיין-כהן.

בעשור הראשון למאה שלנו הייתה מרים תלמידת הגימנסיה "הרצליה", וחזרה עם הוריה לרוסיה.  למדה רפואה באוניברסיטה של חארקוב, ובו-בזמן למדה גם תורת התאטרון בבית-ספר דרמתי.  היא הופיעה בלהקות שונות בחרקוב, בקייב ובערים אחרות, והמשיכה להשתלם בבית-הספר לשחקנים שליד הפילהרמוניה המוסקבאית בהנהלתם של סטניסלבסקי ונמירוביץ'-דנצ'נקו.  עם שובה ארצה היא מצטרפת ל"תאטרון העברי", ומופיעה בתפקיד "נורה" מאת ה. איבסן. (לפני בואה מילאה שחקנית אחרת תפקיד זה).  מסירת תפקיד "נורה" לשחקנית הצעירה הרימה את קרן הלהקה בעיני הציבור.  הקהל רואה במרים שחקנית רצינית, נהנה ממבטאה העברי החי והרענן וזוקף לזכותה את הצלחת ההצגה.  זוהי נורה העברית שלנו, יוצרה של הבמה העברית בארצנו" - כותב י. קרניאל ב"דאר היום" לאחר הצגת הבכורה.

הכרזות מודיעות על הצגות חדשות: "תרופה לחותנת" מאת דיורל ז'אק, "מסע החתונה" מאת ר. בנדיקס, "הנמר הבנגלי" מאת א. ברייזר, "גנבים" מאת בימקו...  אמנם, החיים בארץ אינם מתנהלים על מי-מנוחות, אך התאטרון מתחיל  להשתלב בנופה, בימי גיאות כבימי שפל, כחלק מחזון בנין הארץ, ללא כל קשר עם המילה "בידור" שטרם הייתה פופולרית... באותו גליון עצמו של העתון היומי בו הופיעה הודעה רשמית מטעם "ועד הצירים" על התנפלויות הערבים על מושבות יהודה והשומרון, על הצתות והשתוללויות דמים של כנופיות אבו-קישק בפתח-תקוה, באה גם רשימתו של א.מ. אפשטיין, הקובל על "שאין עדיין חזיונות עבריים חדשים, עבריים ברוחם כבלשונם - בשבוע שעבר ראיתי שתי הצגות, אחת ברחובות ואחת בתל-אביב - "הנמר הבנגלי" ו"גנבים" - אינני רואה מה מרויחה השפה העברית אם משתמשים בה לרמזים אי נקיים - מה  ליהודי ארץ-ישראל, חלוצי העם, וענין אהבה גרוע של גנב מקצועי?  - מתי יקום המחזאי הארץ ישראלי שיעשה עבור הבמה הלאומית מה שעשה בן-יהודה עבור השפה ואחד-העם עבור הפילוסופיה?"

אמנם, "התאטרון העברי" אינו  יכול עדיין להביא את בשורת המחזה העברי המקורי, אך לעומת זאת הוא מנסה להתמודד עם "האב" מאת סטרינברג, והקהל רואה בהצגה זו נצחון לבמה העברית, וכרגיל - כל המחמאות נופלות בחלקה של הגיבורה הראשית מרים ברנשטיין-כהן, ולתשבחות נלהבות זוכים גם הבמאי-המנהל ד. דוידוב, והצייר ש. שלזינגר, אשר לתפאורה שהתקין "הייתה לווית-חן אירופית". 

"נראה שאין עוד שתי דעות בדבר - כותב הסופר-המבקר ק. י. סילמן ("הארץ" יולי, 1921) - התאטרון העברי בארץ ישראל הולך!"

משבר...

לאחר הצלחת "האב", חל משבר בלהקה.

הבמאי דוידוב נאלץ לצאת לחוץ-לארץ לצרכי ריפוי.  הלהקה מנסה להמשיך בהעדרו, אך ללא הצלחה יתרה.  היא מעלה את מחזהו של הסופר הפולני פשבישבסקי, "בגלל האושר", ומיד לאחריו את מחזהו של ל. קוברין שזכה באותם ימים להצלחה על במות התיאטרונים היהודיים במזרח אירופה ואמריקה - "בן הכפר".

עם ההצגה הזאת נוסף ללהקה כוח חדש:  ארי קוטאי, שמיד עם עלותו ארצה נתקבל על-ידי דוידוב לתאטרון.  א. קוטאי קיבל את הכשרתו בבית-הספר הדרמתי של אדשב באודסה, ועם הצטרפותו ללהקה הוא מופיע לראשונה בתפקיד "פרוקופ" ב"בן-הכפר".

נסיעתו של דוידוב מביא את הלהקה במבוכה.  היא מעלה עוד את מחזהו של פ. הירשביין "שדות ירוקים" בבימויו של מ. בנימיני, המצב נעשה יותר ויותר מעורפל.  לאחר הופעתה המרשימה ב"נורה", עוזבת מרים ברנשטיין-כהן את הלהקה מסיבות פרטיות, ועוברת לגור בזכרון  יעקב;  גם תאומי וכרמלית מצאו טעמים משלהם לעזוב. סכנת התפוררות מאיימת על הלהקה.  השחקנים מתחלקים לקבוצות קטנות ונודדים על פני הארץ ב"נשפים ספרותיים" (מונולוגים, דקלמציות, מערכונים), הפעם תחת השם "שחקני התאטרון העברי".  לאחר ויכוחים ודיונים פנימיים מזעיקים הם את מרים ברנשטיין-כהן לעמוד בראש הלהקה.  מרים נכנסת לתפקידה זה בכל המרץ והמסירות שנתברכה בהם, ועל אף התנאים הקשים מביאה איתה אווירת יצירה והתלהבות מדבקת.  היא פותחת בתנופה מחודשת  תוך שימת דגש על בחירת הרפרטואר והעיצוב ההולם את דרישת הזמן, ואף יודעת לגייס את עזרתם של הסופרים ואנשי-ציבור.

לפי הצעתה של מרים הוחלט להעלות את מחזהו של אוסקר ווילד, "חשיבותה של רצינות".

"תאטרון דרמתי"

"להקת שחקנים פרופסיונליים" - מבשרת העיתונות - תתחיל בקרוב בהופעותיה"...

שם הלהקה: "תאטרון דרמתי".

המשתתפים: מרים ברנשטיין-כהן (הבמאית ושחקנית ראשית), יוסף אוקסנברג (עוזר-במאי), א. בן-נשר, הגבירות לילצ'וק ופיחבסקי (מ"חובבי הבמה העברית"), א. קוטאי, מיכאל בן-מנחם (גור) ואחרים.

הציירים: א. אורלנד וש. שלזינגר, המנהל המוסיקלי: הא' ארמי.

השחקן מיכאל גור המופיע כאן לראשונה ברשימת שחקני "התאטרון הדרמתי" סיים בית-ספר תיאטרוני בחרקוב, הצטרף שם ללהקתו של השחקן היהודי הנודע רפלסקו ("אוזער ווינקעל");  ב1921- עבר לליטא, שם  ייסד סטודיה דרמתית באידיש.  בסוף אותה שנה עלה ארצה עם קבוצת חלוצים, עבד בסלילת כבישים, והחל להופיע בנשפי קריאה עם קוטאי, אוקסנברג וברטה לילצ'וק, וכבר ב1922- הוא מנהל את הסטודיה הדרמתית שליד הגימנסיה "הרצליה", מעלה עם התלמידים את "תעלולי סקאפן" למולייר, כשבין "שחקניו-תלמידיו" אנו מוצאים את שמותיהם של אהובה רבינוביץ (היא א. קוטאי) ואת רפאל קלצ'קין, אחד משחקניה החשובים של "הבימה" לעתיד.

לאחר "חשיבותה של רצינות", בה הופיעה מרים בתפקיד ליידי ברקניל, (אגב, בחודש האחרון להריונה...), מעלה הלהקה את "רוחות" לאיבסן.  וכרגיל, כשמדובר ....... בעל רמה ספרותית, בולטת נוכחותה של מרים ברנשטיין-כהן.  הקהל יודע להעריך את חלקה של שחקנית זו בחיזוק יסודות להקתה המתרופפים מדי פעם, ורואה אותה כאישיות המרכזית בין חבריה.

ולאחר הצגת "רוחות" כותב איתמר בן-אבי בעיתונו "דואר היום":

"...לא מעטים היו בקהל אנשים ונשים שהתחנכו על מחזה זה באחת מערי אירופה, ושמצאו קורת-רוח רבה בהצגה. כבר בהצגות הקודמות הרגיש הקהל היטב, כי כאן יש לנו עסק עם להקת שחקנים ממדרגה ראשונה - ושמה של המשחקת העיקרית, מרים ברנשטיין-כהן, החל להינשא על שפתיים".

והפעם דבק משהו מן ה"אירופאיות" גם בבקורת... הסופר ק.י. סילמן מסיים את רשימתו באותו באותו עיתון: "...תלבושות הגברות היו יפות ומגרות את היצר..." ומפיה של מרים ברנשטיין-כהן: מנחם אוסישקין התרשם מאד בפיסקה זו, ואמר לרעייתו: "אם כך, צריך ללכת לראות..."

ההצגה "רוחות" זכתה להצלחה אומנותית, אך לא קופתית.  ושוב, המצב החומרי בכל רע.  הלהקה ממהרת להעלות קומדיה קלוקלת בתקווה לאזן את הקופה (אמצעי בטוח גם בימינו...) הקהל "הפשוט" מקבל את הקומדיה ("הבעלים נבהלו"), אך העיתונות אינה עוברת בשתיקה על בחירה זו: "תאטרון עברי שתפקידו חינוך העם, אינו צריך לשכוח שאנו משתוקקים לדברים תרבותיים יותר".

הוויכוחים בשאלת הרפרטואר סוערים ואף משפיעים על הבחירה, אך לא על מצבה החומרי של הלהקה, הממשיכה את קיומה בתנאים קשים ביותר.  עד החודש האחרון של שנת 1922 מעלים את "רומן" לפ. שלדון, "הדיבוק" לאנסקי, "פרנסואזה" למופסן, ואת "שולמית" על-פי קופרין (בעיבודה ובבמויה של מ. ברנשטיין-כהן).

אין חדש תחת השמש...

מדי פעם מופיעות בעיתונות קריאות נרגשות לציבור ומוסדותיו בתביעה להגיש עזרה חומרית

ללהקה:
"בארצנו הורגלנו להביט על התאטרון כעל דבר של מה בכך - כל עסק פרטי של הלהקה.  הקהל מסתפק בביקורת של "מבין", ו"האינטליגנציה" כביכול, רואה חובה לעצמה לבטל את הבימה הארץ-ישראלית כעפרא דארעא.  מפונקים אלה ראו יותר יפה בחוץ-לארץ.... מוסדות הציבור נזכרים אודות התאטרון רק כשצריך לגבות את המסים השונים, אך לדאוג לגורלו אין שעתם פנויה.  ובתנאים כאלה צריכים אמננו לחשוב על אמנות, לדאוג לשכלולם ולהתפתחותם!"

ובעל הרשימה טורח גם להביא הצעת-תקציב מפורטת ודרך מימושה: "בתקציב קבוע קטן של 70-80 לירות לחודש אפשר להבטיח את קיומם המינימלי של חברי הלהקה, בכדי שיכולו לעבוד במנוחה ולהתמסר לעבודתם.  את התקציב הזה על נקלה היה להשיג לו רק רצתה עירית תל-אביב לעשות התאמצות קטנטנה.  גם הקהילות האחרות צריכות להשתתף בסכומים ידועים, והעניין יסודר.  את התקציב אפשר לחלק באופן כזה:

עירית תל-אביב...............................35 לירות לחודש

ועד העיר ירושלים............................20 לירות לחודש

ועד העיר חיפה................................15 לירות לחודש

יתר הערים והמושבות.....................15 לירות לחודש

                                   סך הכול:         85 לירות לחודש

את הכסף הזה קל להשיג.  די שיקמצו במשכורות הפקידים הגבוהים וכו' וכו'..."

בן-תקוה, "הארץ")

                                                                                          

שם חדש

החודש האחרון של שנת 1922 היה גם האחרון לשם "תאטרון דרמטי".  במקומו בא השם "תאטרון עברי", הממשיך להעלות שורה של הצגות, בבימויה של מ. ברנשטיין-כהן, ביניהן: "אל נקמות" לשלום אש, "ישראל" לה. ברנשטיין, "שדים" לטולסטוי, "עלומים" למקס דראייר, "המלך" ליושקביץ, "גברי והנשים" לד. פינסקי, "קשה להיות יהודי" לשלום עליכם, "קומדית נישואין" לאימרה פלדוש, והחל משנת 1923 - את "אוקינוס" לאנדרייב ואת "דוקטור כהן" למכס נורדאו.  מחזהו של נורדאו היה, כנראה, האחרון בגלגול זה: מעתה והלאה ממשיכה הלהקה את הופעותיה - וכמעט באותו הרכב עצמו - תחת השם "חברי התאטרון העברי"... יש לציין שנטיה כרונית זו להחלפת שמות הלהקה לא העסיקה כלל את הקהל, ומסופקני גם אם הבחינו בשינוי נוסח  הכותרת במודעות.  הקהל ברובו ידע והעריך את אותם ששה-שבעה שחקנים שאת שמותיהם מצא בכל הגלגולים למיניהם, והם הם שהשרו מרוחם, ובהם ראה את מניחי היסוד לתאטרון בארץ.

תגבורת

בין גלגול-שם למשנהו נוספים כוחות חדשים למשפחת השחקנים.  מגיע ארצה השחקן יעקב טימן (אחיו הצעיר של מאיר תאומי).  גם יעקב, כאחיו הבכור, קיבל הכשרה תיאטרונית  בבית-ספר דרמתי ברוסיה;  בשל אי-ידיעתו את השפה העברית, הוא מועסק תחילה כפועל-במה בלהקה, וכעבור זמן מה, מופיע בהצלחה בהצגת "יושקה מוזיקנט" לאוספ דימוב (בבמויו המפתיע של אורסיני), ומשתלב יפה בלהקה.

באותה שנה, (1925), נוסף ללהקה עוד שחקן צעיר: בצלאל לונדון, בעל עבר במתי לא מבוטל - סיים בית-ספר דרמתי באודסה, שיחק על במות שונות ברוסיה, יותר מאוחר נדד לקובה, שם הופיע בלהקות מקצועיות, באידיש ובספרדית.  עם עלותו ארצה הוא מצטרף לפלג החדש של "חברי התאטרון העברי".  הופיע לראשונה כשחקן עברי בתפקיד בולט במלודרמה "הוא יהודי" לסופיה ביילאיה, על במת בירת הגליל, צפת.

כעבור שנתיים אנו פוגשים את שני השחקנים, טימן ולונדון,  בין ראשוני יוצריה של הבמה הסטירית בארץ.

שקט, התינוק ישן...

ההכנסות מהצגת "הוא יהודי" היו דלות, ו"שחקני התאטרון העברי" נתקעו בצפת ללא אמצעים לשוב לתל-אביב.  לאחר מאמצים רבים, עלה בידם להביא את ההצגה לעכו, בפני קהל ערבי.  כל אותו יום היה כרוז ערבי מסתובב בסמטאותיה של עכו, מצלצל בפעמון גדול ומבשר לקהל הנכבד בקולי-קולות על ה"קישקיש אל-יהוד" (כינוי לתאטרון), שיראה הערב נפלאות על במת בית-הקפה הגדול;  יהודי ספרדי תושבי העיר קיבל על עצמו להסביר לצופים, לפני כל מערכה, את התוכן של ההצגה... הקהל הערבי הרב שמילא את ה"אולם" עד אפס מקום, עקב בעניין אחר המתרחש על הבמה, ואף הוזיל דמעה לטרגדיה של ה"סית" (הגברת).  לזוג השחקנים, נחמן זיבל ורעייתו (שניהם השתתפו בהצגה זו), היה תינוק.  כיוון שלא יכלו להשאירו לבד באכסניה, הם לקחוהו עמם אל "אחורי הקלעים", ומה גם שלפי מהלך ההצגה צריכה להופיע על הבמה גברת עם תינוק בעגלת ילדים - הרי אין בעיות... כאשר הגיע תורו של "השחקן-הרך" להופיע, הוא היה נתון בשינה עמוקה, ומתוך דאגה שלא להעיר את התינוק החלו השחקנים "להגיש את הטקסט בלחישה.  ונציין שהקהל באולם הבין את המצב המיוחד ושיתף פעולה - ישב בשקט מופתי עד סוף המערכה....

הכנסות ההצגה בעכו אפשרו ללהקה להגיע לתל-אביב, ואף להעניק לכל חבר חצי לירה מצרית במזומנים!...

ושוב, על תל-אביב דאז

העיר תל-אביב מונה באותו פרק זמן קרוב לעשרים וחמישה אלף תושבים.  עדיין טרי בזיכרונה חלקה במאורעות 1921, עת הובילה לקבורה בזעם עצור את חללי יפו והרוגי בית-העולים, ושיכלה את יוסף חיים ברנר וחבריו...

בגימנסיה "הרצליה" הוקצע מקום למטה "ההגנה".  הגימנזיסטים (רבים מהם נשאו כבר בילקוטם את שרביט הגנרל, המשורר, המנהיג, ראש-הממשלה...) - התרוצצו על אופניים על-פני רחובותיה הלבנים של עירם, כקשרים בין "הנקודות" הפזורות במרחבי יפו-תל-אביב והסביבה... המשטרה העברית, אנשי הגדודים וחלוצים מקרוב-באו שומרים על בטחון העיר ומצליחים להדוף את ההתנכלויות של המוני הפורעים המוסתים מזה, ואת המוסווים-למחצה של ההמונים על הקמת הבית הלאומי ברוח הצהרת בלפור - מזה...

תקופות השפל מתחלפות בתקופות גאות, וכן חוזר חלילה.  המוסדות קובעים את מרכזיהם בתל-אביב ומפתחים פעילות ענפה הנותנת אותותיה ביישוב כולו.  צצים בתים חדשים, נבנות שכונות חדשות;  מתפתחת התעשייה הקלה, מפעלים חדשים קמים, מתמוטטים - וקמים אחרים במקומם - ושוב משבר כלכלי, הפוגע בעיקר ב"אנשים הקטנים",  ובפועלים המייחלים לעצמם, לפחות, "יומיים בשבוע"... אך אלה הם ברובם בני העלייה החלוצית, אנשי "יש לי פת, אין לי פת - למאי נפקא מינא", היודעים למצוא את פורקנם בלילות על שפת ימה של תל-אביב, או בפינת אלנבי - נחלת בנימין, ב"הורה" סוערת וגואלת.

בחיי הרוח של העיר גוברת התסיסה מיום ליום: באים ביאליק, אחד-העם, טשרניחובסקי, אליעזר שטינמן, ד"ר גליקסון, דרויאנוב, אביגדור המאירי, יהודה קרני... אלה מוצאים כאן את קודמיהם לעליה: יעקב פיכמן, ש. בן-ציון, מ. אבי-שאול, אז"ר, רחל, ר' בנימין, ש"י עגנון, דוד שמעונוביץ (שמעוני), אשר ברש, ואת הצעירים שבחבורה: יצחק למדן, א. שלונסקי, יעקב הורביץ,  יצחק נורמן, יצחק שינברג, (י. שנהב), עזרא זוסמן, ישראל זמורה, אורי צבי גרינברג ואחרים...

במורד רחוב אלנבי צצים בתי-קפה ספק פרולטריים ספק בוהמיים, וחוט של זהות משוך על שני אלה גם יחד;  בזו אחר זו מופיעות במות ספרותיות, מהן פרודיות ומהן חד-פעמיות;  הציירים ראובן פרנקל, גוטמן, זריצקי, תג'ר, לובין, פלדי ואחרים מתכננים "תערוכה כללית של ציירי תל-אביב", כשכל הצד הטכני נופל על כתפיו של הצייר-התפאורן שנדר, העושה את עבודתו ללא שכר, ואיש אינו יודע ממה הוא חי...

הד"ר בלובשטיין-סלע משקיע את כל מרצו בהקניית "השכלה להמונים" מעל במת בית העם הבלתי מקורה, ואין הוא מתייאש גם כאשר קהל שומעיו מצטרף לכמעט מנין.

בבתי הקפה ובמועדונים מאולתרים מתבלטות קבוצות וכיתות, מתנהלים ויכוחים על מגמות וכיוונים באמנויות היפות... אזרחי העיק גאים על "הנשרים הגדולים" כאשר קבעו מושבם בתל-אביב, ועל השינויים שאלה חוללו בחיי התרבות בהשראתם, וסימניהם ניכרים בחיי היום-יום.

ברלין - ירידה לצורך עליה

בראשית 1923 מעלה להקת "התאטרון העברי" את "ד"ר כהן" מאת מכס נורדאו ואת "אוקינוס" מאת ליאוניד אנדרייב.  התוצאות לא סיפקו את הלהקה ואף עוררו מחשבות נוגות אצל בחירי שחקניה.  האינטלקטואלים שבין חברי הלהקה ראו בעבודתם דשדוש במקום אחד... הידיעות שהגיעו ארצה על הזרמים התיאטרוניים שנוצרו באירופה, זרמים ששינו בגישתם המהפכנית והחדשנית את פני הבמה, לא נתנו להם מנוחה.  בשלה ההכרה  והצורך להתמודד עם הבעיות הרציניות וההישגים האמנותיים של התאטרון בן-זמננו, להרחיב את ההכשרה המקצועית, ללמוד תורה מפי גדולי הבמה - ואחת היא הדרך אליה נשואות העיניים: ברלין!... ברלין של ראשית שנות העשרים, ברלין בה מרוכזים ראשי "החבריה האדירה" - ריינהרט, יסנר, מואיסי, פלנברג, בסרמן, אליזבט ברגנר, גראנך, פריץ קורטנר.

באותה שנה יוצאת קבוצה בת חמישה שחקנים להשתלמות בברלין, לפי האיניציאטיבה של מרים ברנשטיין-כהן, אליה הצטרפו מיכאל גור, יוסף אוקסנברג, ארי קוטאי ומנחם בנימיני.

בברלין התרכזה באותם ימים "קולוניה" ניכרת של יהודים אמידים מיוצאי רוסיה שברחו מאימת המהפכה הבולשביסטית, ואלה ראו בעין יפה את בואה של הקבוצה-הפלשתינאית - הרעיון להקים תאטרון אמנותי בארץ-ישראל - ומה גם שמחולליו אף הם יוצאי רוסיה - מצא הד בליבם.  גם בואו של מנחם גנסין, שהוזמן במיוחד ממוסקבה לעמוד בראש הקבוצה, השפיע לא מעט על עסקני התרבות אשר ידעו על חלקו בייסוד "הבימה".

בית זה הוקם בשנת תרצ"ו 1936 ובו התגורר 

מנחם גנסין חלוץ התיאטרון העברי בארץ

אחד משלושת מיסדי "הבימה" מוסקבה 1917

במאי ומנהל התא"י תל אביב 1924

איש "הבימה" עד יום מותו 

לוח הנצחה פרטי

 ‎דב הוז 28 תל אביב‎.‎

הקבוצה התמסרה ללימודיה כשהיא נעזרת על-ידי מורים ומדריכים מן הבולטים שברלין נתברכה בהם.  בתקופת לימודים זו הצטרפו לקבוצה רבקה פפר (מ"חובבי הבמה העברית" היפואית) ואיתה כמה צעירים וצעירות מארץ-ישראל, ששהו אז בברלין כחניכי בתי-ספר תיאטרוניים שונים.  בין ראשוני הנספחים היה גם צעיר אחד, תלמיד בית-ספרו של ריינהרט.  חלומו של צעיר זה היה להשתבץ בחיי התאטרון הגרמני, ובדרך מקרה נודע לו על קבוצת השחקנים מתל-אביב ועל מטרת בואם לברלין.  נמצא מי שדאג להפגיש אותו עם חברי הקבוצה, ולאחר מספר שיחות איתם מצא את עצמו - לתימהונו הוא - מצורף אליהם, אף כי, לפי עדותו, היו לו תכניות אחרות בתכלית.  שמו של צעיר זה הוא שמעון פינקל מחשובי הבמה העברית בעתיד.

הרוח החיה והממריצה בקבוצה הייתה מרים ברנשטיין-כהן.  היא התבלטה גם כשחקנית וגם כעסקנית ואשת-חברה.  היא הייתה מעורבת בין ראשי התנועה הציונית העולמית, אותם הכירה מבית-אבא, ידעה לקשור קשרים עם אמני הבירה הגרמנית והשפעתה הייתה רבה גם על אילי-הכסף.  בכוח השכנוע שלה ושל גנסין הוקם "ועד ציבורי למען התיאטרלי הארץ-ישראלי" אשר פנה ב"קול קורא" נרגש אל יהדות ברלין (בעברית, גרמנית, רוסית וצרפתית), לתמוך בקבוצה "למען תוכל לקיים את שליחותה האמנותית ותשקף את שאיפתנו לחיים מלאים ויפים בארץ האבות".  יש לשער ש"קול קורא" זה פעל לא מעט ב"קיום השליחות", ומה גם שבין החתומים עליו התנוססו שמותיהם של ח. נ. ביאליק, ז. ז'בוטינסקי, פרופ' א. איינשטיין, פרופ' ש. דובנוב, פרופ' ורבורג, ש. טשרניחובסקי, ליאופולד ייסנר ודומיהם.

התא"י

ביוני 1923 הגיעו "החמישה" לברלין, ובאוקטובר אותה שנה אנו קוראים עליהם, את הכתבה הראשונה שהגיעה ארצה מבירת גרמניה:

"...התאטרון הארצישראלי מונה כעת 16 איש, מהם רבים מסטודיות שונות בברלין.  בהתמסרות רבה מנהל ה' ז'בוטינסקי את שעורי ההברה הבימתית העברית, שזו אחת המטרות העיקריות של התאטרון: ביטוי במתי טהור וכללי, שישמש מופת לא רק בשביל התאטרון, אלא גם בשביל הקהל הרחב, הרחוק לעת עתה מעברית מדוברת יפה.  הד"ר פרלמן מנהל את שעורי התנ"ך והספרות העברית, הפרופ' דניאל, גאון במקצוע כיוון-הקול, מנהל את שעורי כיוון-הקול על-פי שיטתו המיוחדת המבוססת על הרגש הפנימי;  המורה יוטה קלסט המנהלת את שעורי הפלסטיקה, התאימה את שיטתה לדרישות משחק אמן השואף להחויה;  העבודה הבימתית הדרמתית נמצאת בידי גנסין, שהיה תלמידו של וכטנגוב המנוח.  גם שיטה זו שרשה ברגש הפנימי השולט על הכל.  באופן כזה מתנהלת העבודה על יסוד קו אחד, קו הקולע אל מטרה אחת: הבעה במצית המבוססת על הרגש הפנימי.---" ("הארץ", 28.10.23).

שנות השהייה וההשתלמות במרכז תיאטרוני עולמי - ובתקופת השיא שלו! - העניקה ברכה רבה לתא"י.

ביוני 1924 מביאה הלהקה את פרי ביכוריה לשיפוטו של הקהל הברלינאי: "בלשאצר", אגדה תנכית מאת א. רושה, בתרגומו של דוד פרישמן ובבימויו של מנחם גנסין;  לעיטור המוסיקלי דאג המלחין הנודע א. אחרון, והצייר א. מינצ'ין יצר את התפאורה המפתיעה בסגנונה האקספרסיוניסטי ששלט אז על במות התיאטרונים המהפכניים של גרמניה ורוסיה.  ההצגה הועלתה על במת "קומדיה-ואלטי", בנוכחותם של ראשי הקהילה היהודית, גדולי תאטרון הבירה ונציגי מוסדותיה, וזכתה להצלחה מלאה ולהדים טובים בעיתונות היהודית והכללית.

מנחם גנסין מעיד בגילוי-לב ראוי לשבח 0בספרו "דרכי עם התאטרון העברי"), שהעלאת "בלשטצר" בנכר בתנופה כה גדולה ובהשקעת אמצעים כספיים כה מרובים, יש לזקוף לזכות מרצה העצום של מרים ברנשטיין-כהן, שהצטיינה גם כשחקנית וגם ככוח משקי...

"חברי התאטרון העברי"

בעוד קבוצת התא"י שוקדת על לימודיה בברלין, חזר דוידוב מחוץ-לארץ, אסף את פזורי תיאטרונו, והמשיך בהעלאת הצגות, הפעם - במסגרת "חברי התאטרון העברי".  אין לומר שההצלחה האירה לו פנים.  בזמן העדרו מן הארץ חלו שינויים בטעם הקהל.  פה ושם נשמעו הערות על ההזנחה בה נוהגת להקתו בתפאורה, על האיחורים התמידיים בהתחלת ההצגה, היו ריטונים על ליקויי ההיגוי העברי (הרבה מן השחקנים לא ידעו את השפה והעתיקו את תפקידיהם באותיות רוסיות).  והאווירה סביב הלהקה הייתה קרירה... אחת הסיבות לשינוי זה ביחס הקהל היא ללא ספק, הידיעות שהגיעו ארצה על עבודתה לשינוי זה ביחס הקהל היא ללא ספק, הידיעות שהגיעו ארצה על עבודתה הרצינית של קבוצת התא"י בברלין, ומה גם, לאחר שנתקבלו הביקורות הראשונות על הצגת הבכורה של "בלשאצר", בהן הובעה דעה חיובית על ההצגה על-ידי חשובי מבקרי התאטרון בברלין... העיתונות בארץ, בחלקה לפחות, החלה להקלת ראש ב"יש" שלנו.  "שאינו מסוגל להביא משהוא מן המתרחש בשדה התאטרון בעולם"...

"מלבד בודדים של הנמושות מבין השחקנים שנשארו בארץ, לא נודע קיומו של התאטרון בכלל... סיבת אי ההצלחה העיקרית היא, לדעתי, בחוסר  יד-מנהלת מתאימה.   אלה שעמדו בראש התאטרון - לא עצרו כוח להשפיע מרוחם, לרכוש את אמון הציבור על כדי לרוממו  למפעל של יצירה.  בעלי הכשרון שבין חברי התאטרון נוכחו לדעת, שטוב להם לבחור בדרך הארוכה והקצרה:  לשים פניהם למרכז תרבותי חשוב, כדי לארגן מחדש את הקבוצה הארצישראלית על-פי דוגמת אחותה "הבימה" המוסקבאית".  (בניהו, "הפועל הצעיר" 1924).

התא"י בארץ

לאחר הצלחת "בלשאצר" על במת ברלין חלו חילוקי דעות בין חברי הלהקה: אחדים דרשו לשוב מיד ארצה, ולעומתם הציעו האחרים להישאר שנה נוספת בברלין  ולהעשיר את הרפרטואר שלהם במחזה נוסף.  היה זה גנסין שהכריע את הכף לטובת השיבה המיידית ארצה.

בסוף 1924 הגיעה להקת התא"י לתל-אביב.   עסקני התרבות, מעודדים מהצלחת "בלשאצר" בברלין, ראו בתא"י תאטרון של ממש. בעזרתם הפעילה והנדיבה של הזוג רחל וי. ל. גולדברג, (ידידיו של גנסין משכבר הימים), נרכש מגרש בשדרות רוטשילד, ואף הוזמנו תכניות לבנין תאטרון בשביל הלהקה.

"בלשאצר"

הצגת הבכורה של "בלשאצר" בתל-אביב נקבעה ליום 3.3.25, באולם "ראינוע עדן".  תושבי העיר ואורחים רבים מחוצה לה, ביניהם נציגי מוסדות הישוב ופקידי השלטון, נהרו אל הבכורה לבושי-חג (בכל זאת - הצגה עברית אשר קיבלה גושפנקה במרכז האמנות התיאטרונית באירופה...), לפני הרמת המסך נשא דברו ח. נ. ביאליק על "התרומה שהתאטרון ושחקניו יכולים וצריכים לתרום לשיפור השפה המדוברת";  ראש העיר מאיר דיזנגוף הביא את ברכת העיר ואת הבטחתו לעזור למוסד החדש;  הד"ר חיים הררי ברך בשם שרידי החובבים בהפליגו אגב כך בזיכרונות משותפים לו ולגנסין... ובעל השמחה, מנוחם גנסין סגר את שורת הנאומים לקול מחיאות כפים סוערות, ונתן אות לפתיחת המסך.

ההצגה לא הכזיבה.  התפאורה של מינצ'ין, המוסיקה של אחרון, הכוריאוגרפיה של קלמט, הבימוי של גנסין, משחקם השובה של מ. גור, א. קוטאי, ש. פינקל, מ. ברנשטיין-כהן והאחרים הפתיעו את הקהל, שלא היה רגיל לכמו אלה: הצגה של ממש... רמה אירופית... שחקנים בעלי הכשרה אמנותית נכבדה... שמות שלא הירבו לשמוע עליהם קודם לכן, כגון ייסנר, ריינהרט, פיסקטור - נישאו על כל שפתיים... ליד שולחנות - "שלג לבנון" התפלפלו על "הסינתזה בין שיטת סטניסלבסקי ובין גישתו המהפכנית של מאירכולד"... המבקרים התייחסו בכבוד אל ההצגה, והשחקנים - כולם יחד וכל אחד לחוד - זכו לתשבחות.  גם העומדים על משמר העברית באו על סיפוקם. ומה הפלא?  הרי לכך דאג זאב ז'בוטינסקי שלימד את לשונם של השחקנים לבטא את האותיות הגרוניות, לדגש, להאריך ולקצר בתנועות...

פה ושם נשמעו גם דעות אחרות.  היו כאלה שקשה היה להם לאכול מנה כה גדושה של אקספרסיוניזם שירדה עליהם, ופתחו בריטון: האיפור המוזר מסתיר את הפרצוף... גודש אפקטים, קווים, צבעים, צלילים... נמצא גם מבקר אשר, בהתעטף עליו נפשו, לא היסס ופנה בקריאה דרמתית מעל דפי עיתונו אל מנחם גנסין: "...הנח לכל הלהטוטים האלה, וצרף את כל השחקנים שהמשיכו את החובבות בהעדרך, ושחקו כמו ששיחקתם עד עכשיו..."

קריאה זו נשארה מיותמת.  הקהל, כאמור, העריך ביותר את ההצגה.

לעומת זאת, הצגתו השניה התא"י לא מצאה את ההד המקווה.  היה זה "חלום יעקב" מאת בר-הופמן, בתרגומו של י. אפשטיין, בבימויו של גנסין (הצייר ר. ראובן, המלחין וינברג). האוהדים ראו בה המשך נאמן ל"קו האירופי", והאחרים הסתייגו מדבקות היתר בנוסח "בלשאצר" ובאקזוטיקה-המזרחית-נוסח-ברלין... הצגת "חלום יעקב" הכזיבה הרבה מן התקוות שתלו בה.

דעה זו, ודומות לה, הבשילו את הצורך להביא לקהל מחזות אוניברסליים, ובצורה "המתקבלת על דעת הכול" - כולל דעתם של השחקנים...

התא"י מעלה את "המבול" מאת ה. ברגר (בתרגומו של י. ברכוז).  ואמנם הייתה זו בחירה "המתקבלת על דעת הכל"... הצלחתה הביאה כבוד גם לתאטרון וגם לשחקניו, ושכמה מהם יצרו תפקידים מבריקים: מ. גור, ש. פינקל, א. קוטאי, מ. בנימיני, ריטה גולדברג ואחרים.  ובסיפוק רב מברך מ. בלינסון ב"דבר", על המפנה החדש בלהקה: 

"...היסוד הבריא הונח כבר - למשחקים ניתנה הפעם ההזדמנות לא רק לדקלם, אלא גם לשחק באמת, להראות לצופה לא רק מסכה נסוכה, אלא פרצוף אנושי כמו שהוא..."

גם הצגת "החולה המדומה" של מולייר, שבאה לאחר "המבול" זכתה להצלחה דומה, בייחוד זכו לתשבחות השחקנים, "אשר שעשעו מאד את הקהל".

חברת התא"י בע"מ

מעתה השם הרשמי של הלהקה: "חברת התא"י בע"מ".  העבודה בבניין אולם ההצגות התקדמה יפה;  גנסין הכריז על בחינות לסטודיה של התא"י.  אך כל אלה לא הצליחו להניח את דעת השחקנים.  זכויות היתר שהנהלת החברה דרשה ואף לקחה לעצמה, הסחבת בבחירת הרפרטואר, אי הסדרים והרישול בעבודה האמנותית, לא סיפקו את צמאונם של השחקנים לעבודה, והם העלו הצעה להזמין במאי נוסף ללהקה.

הצעה זו לא הייתה לרוחו של גנסין, וביחוד לאחר שנודע לו שתלמידיו-חבריו הקדימו לנהל משא-ומתן עם במאי מסוים לפני שהצעה זו הובאה לידיעתו, והיה לו היסוד להיפגע.  גנסין הודיע לחברה על פרישתו מהתא"י.  לאחר פגישות ובירורים מיגעים עלה בידי הנהלת חברת התא"י להביא את הצדדים לידי התפייסות.

"הדיבוק"

הגיע תור "הדיבוק". לאחר הפרסום העולמי שמחזה זה זכה לו, הודות להצלחתו ב"ווילנער טרופע", ב"הבימה המוסקבאית" ובלהקות אחרות בחוץ-לארץ, החליטה חברת התא"י לא לחסוך כל מאמץ ולהפוך הצגה רבת משתתפים זו למאורע בחיי התאטרון בארץ.  פרט לשחקני הלהקה הקבועים, שובצו בה גם כוחות נוספים, בין אלה היו רפאל קלצ'קין שכבר הספיק להתפרסם בהופעותיו במסגרת "תאטרון העברי", וכן הבמאי ד. דוידוב, שהחליט לפרוש מתיאטרונו ולהצטרף לתא"י כשחקן.  כן שובצו בהצגה גם אחדים מחניכי הסטודיה של גנסין, ביניהם שמואל רודנסקי, ברכה צפירה ואחרים.

הצגת הבכורה של "הדיבוק" התקיימה ב19.2.26- בתל-אביב, וכרגיל, באווירה חגיגית - אך לא יותר מזה... יחס הקהל לתאטרון ותביעותיו ממנו גדלו במידה רבה.  ואמנם, היה נגד מה לטעון... יחד עם כל החדשנות שבהצגה וההליכה הנאמנה "בעקבות וכטנגוב", הרי פה ושם נדבק בה לא מעט מרוח התאטרון הישן, שהתא"י, בניגוד למצופה, טרם השתחרר ממנו.  שמעון פינקל מספר לאחר שנים - ומתוך יחס כבוד למורו וחברו גנסין - שבו בזמן שהבמאי גנסין, בעבודתו עם השחקנים שמר בדבקות על "הקו הוכטנגובי" ודרש מהם משחק אקספרסיוניסטי, הרי השחקן גנסין (בתפקיד הצדיק ר' עזריאל), הכניס לא מעט ריאליזם "מצביון בית אבא"...  רבים היו הטוענים ש"הכל מכוון כאן לאפקטים זולים, טליתים, שופרות, נרות שחורים, סדין, מת, מקובל, רב וכדומה".

ההצגה הסעירה את הרוחות והוויכוחים בין המחייבים והשוללים לא פסקו... בליל 5.6.26 נערך על במת בית-העם התל-אביבי משפט פומבי על הצגת "הדיבוק" בתא"י, בנוכחות קהל אלפים.  בשל ריבוי הטוענים במשפט והעניין שהוא עורר בציבור, היה הכרח להמשיך בבירורו שני לילות תמימים...

"המשפט!"...

ליד שולחן "בית המשפט", המכוסה מפה ירוקה ועטור פרחים, ישבו השופטים: אשר ברש, ד"ר משה גליקסון, יהודה קרני, והמשפטן פ. דיקשטיין.

ליד שולחנות נפרדים הסבו הסניגורים והקטגורים, ביניהם: יעקב פיכמן, אליעזר שטיינמן, יעקב רבינוביץ, אברהם שלונסקי, ד"ר חיים הררי, יצחק למדן, מנחם גנסין ואחרים.  הקטגוריה מביאה "האשמות" כבדות משקל:

"הצגת "הדיבוק" על הבמה אינה מסוגלת לשמש מכשיר חינוכי הגון ומזון רוחני מבריא לעם. ולא עוד, אלא שהיא מרגילה את הרואה לאפקטים שטחיים - ומקלקלת על-ידי כך את טעמו של הקהל הזקוק להכשרה וחינוך אסתטי". 

ועוד טענה:

"הצגת "הדיבוק" מסיחה את המרץ האמוציונאלי והאמנותי מן הלבטים הנפשיים והפרובלמות החיוניות, הקשורים עם המציאות הארצישראלית ועם צער-הוויה וכאבי שגשוג של אנושיות עברית מחודשת, והיא גודרת את עלייתו הבמתית של הביטוי העברי המקורי."

המשורר א. שלונסקי קובל על האריכות שההצגה "נתברכה" בה, על גודש של דברים מיותרים "שאין להם ולא כלום עם המחזה..."

ואילו השורר יצחק למדן קובע בתכלית הפשטות:

"להצגות כמו "הדיבוק" אין מקום בארץ-ישראל שלנו - יש מקום בתאטרון שלנו לאדם העברי המתחדש, ולאדם המעבר שהוא בדרך לארץ-ישראל.  זהו הטיפוס היחידי שכדי להעלותו על הבמה".

הסנגוריה מניחה את נימוקיה על כף המאזניים:

"...אם תראו את הדרך שעבר התאטרון העברי מימי "שמנדריק" והאופרטה הזולה של גולדפאדן ותלמידיו, אז תראו דרך ארוכה של התאטרון הישראלי, ו"הדיבוק" זהו מעבר למשהו חשוב"...

ובשעה מאוחרת של הלילה השני, מוציאים השופטים פסק-דין חמקמק:

"בהתחשב עם דלותו של הרפרטואר היהודי, יש להצדיק את הצגת "הדיבוק" על-ידי התא"י.  והטורח האמנותי המרובה שהושקע במחזה מצדיים שונים (תרגומו של ביאליק, המוסיקה של יואל אנגל, הרג'יסורה של וכטנברג-גנסין) היו שילומים ביחס הנלהב של המוני הקהל".

פסק דין זה לא סיפק את הציבור.  הוויכוחים הסוערים שלא חדלו הביאו להגשת ערעור, שהתברר אף הוא על אותה במה עצמה בפני קהל אלפים...

הגורם לבירור המשפט מחדש והטוען הראשי בו, היה הצעיר והזועם של אותם הימים, המשורר אביגדור המאירי.

הפסקה ובעקבותיה פילוג

לאחר "הדיבוק" חלו שוב חילוקי-דעות בין הנהלת התא"י לבין חבר השחקנים, והוכרז על הפסקה זמנית בעבודה עד שיתבררו העניינים.  באיניציאטיבה של מרים ברנשטיין-כהן ומיכאל גור הכינו כמה מן השחקנים, "באופן פרטי", שתי קומדיות בבימויה של מרים: את "פוטש ופרלמוטר" מאת מ. גלס, ו"מירנדולינה" מאת ק. גולדוני.  שתי ההצגות זכו להצלחה אמנותית וקופתית גם יחד.

לאחר ה"הפסקה הזמנית" לא נמצאה דרך לפשרה והתא"י התפלג.

מאמצע שנות העשרים, עם הרחבת הפעילות הבימתית בארץ, חלה התקדמות ניכרת ביחס הקהל לרוח המודרניזם שהביאה עמה "הקבוצה הברלינית".  גם העיתונות חדלה בהדרגה מן הנימה הסלחנית ובאה בדרישות יותר גדולות...

כאילוסטרציה ל"רוח חדשה" זו, נביא קוריוז הקשור עם "להקת הקומדיה המוסיקלית" (מוסד קיקיוני בהנהלת מ. נימובסקי - היה במאי כזה).  הלהקה הכריזה על הצגת "יענטע טעליפענטע", העומדת להתקיים באולם הראינוע-שרון (אז - "שכונת שפאק").  בעיר נפוצו שמועות שההצגה תהיה באידיש, וכמנהג הימים ההם, היה כבר "גדוד מגני השפה" מוכן לפעולה... אך הלהקה הקדימה תרופה למכה: ממש ברגע האחרון תורגמה הקומדיה "איכשהו" לעברית עילגת (רוב המשתתפים בה לא ידעו את השפה), והעלוה במקום ובזמן שנקבעו לה. אך בעוד ההצגה על הבמה נמשכת, קמה צעירה אחת באולם, חברה לפלוגת "גדוד העבודה" התל-אביבית (הפלוגה חנתה אז במחנה אוהלים בקצה רחוב הירקון), וצעקה לעבר הקהל: "מה אתם יושבים כגול ונהנים מן השונד הזה?  התביישו!", וטרקה את הדלת ברעש.

הנה כי כן רואים אנו שאין זה דווקא ה"פטנט" של שנות השבעים... אף כי אז התגובה הייתה שונה: לא הטרידו את המוסדות, לא הזעיקו את העיתונות - הקהל לא צבא על הקופה "מתוך סקרנות", וההצגה סיימה את חייה בשקט...

לקראת עמל

היישוב בארץ מונה קרוב למאתיים אלף נפש.  המוסדות העליונים מתלבטים בבעיית קליטתם של בני העלייה השלישית והרביעית ("הפולנית") תוך מלחמה באויבים גלויים וסמויים.  בעמק יזרעאל הגאול מכה שרשים ההתיישבות העובדת.  קמים קיבוצים ומושבים.  "גדוד העבודה" על שם יוסף טרומפלדור מגייס מתוך שורותיו פלוגות בנין ושולחם לערי הארץ, בתוך מסגרת "הקומונה הכללית".  נוער משכיל ואידיאליסטי משמש דוגמא למי שהיו "בעלי-בתים" ובני המעמד הבינוני, ואלה שבמולדתם הישנה בחלו בעבודה שחורה, מסתגלים מהר לעבודת כפיים.  תל-אביב בת החמש-עשרה, מרכזה הסואן של ארץ-ישראל-העובדת, טובלת בפיגומי בנין;  אורחות גמלים עמוסי חצץ וזיפזיף עובדות ברחובותיה וחלוצים שזופי שמש נוהגים בהם, כמאשרים את ה"עוד אבנך ונבנית" החרוט על סמל העיר;  השיר "לא ביום ולא בלילה" אשר כמעט והיה המנונה של תל-אביב בשנות העשרים, נדחק בפני "הבו לבנים - אין פנאי לעמוד אף רגע", פרי יצירתו של פועל בנין יפה ותמיר בשם אלכסנדר פן...

בית הקפה "שלג לבנון", משמש מרכז לבוהמה התל-אביבית - אנשי ספרות ואמנות, פועלי בנין, פרחי תאטרון וסתם "מסתופפים בצל", מבלים בחברותה באווירה דחוסת תרבות ועשן סיגריות.  נודדים משולחן לשולחן, משחקים בשח, מפליגים בוויכוחים, לוגמים כוס תה (חצי גרוש מצרי!), ואם אין פרוטה מזומנת - אין בעיות: הפנקס על הדלפק פתוח, וידו של האורח רושמת... בשעה מאוחרת בנשף נזכר מישהו: נדמה לי כי מחר יש לי "יום עבודה"... והוא קם ללכת הביתה לקראת עמל.

חמש שנים ל"הסתדרות"

ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, שהגיעה לשנתה החמישית, עמוסה בעיות גורליות: מלחמה לעבודה עברית - מול עבודה ערבית זולה, הדברת הקדחת, הקניית השפה העברית לדוברי אידיש, רוסית, פולנית, גרמנית, רומנית, הונגרית, לאדינו;  מרחיבה מבססת את מוסדותיה - בנק הפועלים, קופת חולים, משרד לעבודות ציבוריות (לעתיד - "סולל בונה");  ביוזמתם המבורכת של כמה מנאמניה מוקם קלוב ספורטיבי "הפועל", שחבריו מופיעים בשבתות על מגרש הכדורגל, ובשאר ימות השבוע עוסקים באימוני הגנה... "ועדת התרבות" מקימה ברחוב נחמני צריף עץ גדול ומרווח ובו ספריה, במה מאולתרת להרצאות, הופעות אמנים, קונצרטים  לכלי מיתר...

לא על הלחם לבדו

יום אחד הופיעה על לוח המודעות שבאותו צריף עץ הומה, מודעה כתובה במכחול  טבול בדיו.  מודעה זו עתידה הייתה לפתוח דף חדש ולשמש מפנה חשוב בתולדות הבמה בארץ.

מספר בחורים ובחורות הסתופפו סביב למודעה וקראו בה:

"על יד ועדת התרבות של הסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ ישראל נוסדת סטודיה דרמטית בהנהלת משה הלוי, (מי שהיה רג'יסור "הבימה" במוסקבה).  מקום הסטודיה - תל-אביב.  הרוצים להשתתף צריכים להירשם בסניפי ועדת התרבות למקומותיהם.  על זמן הבחינות תבוא הודעה מיוחדת".

בעיניהם של החבריה ניצת חיוך: זה בסדר... לא על הלחם לבדו יחיה האדם...

חלוצים וחלוצות אלה, בניה-בוניה של תל-אביב, ראו במודעה צנועה זו חוליה נוספת בשלשלת, עוד גוון בלוח הצבעים של עירם בת החמש-עשרה, לוח ההולך ומתעשר, הולך ודשן מיום ליום...  ברחובות הראשיים נמתחים כבישי בטון;  בצדי המדרכות מלבלבים עצים רכים ומפונקים, כאברכי משי, ולא קשה להם להכיר בין העוברים ושבים את הידיים שנטעו אותם... הבתים - בני קומתיים ואפילו שלוש קומות!  מבהיקים בטריותם, עד שנדמה לך כי הנה-הנה תמצא לידם את נייר האריזה בהם היו עטופים... מאיר דיזנגוף רכוב על גבי סוסו, עורך מדי בוקר את סיבובו לאורך הרחובות והסמטאות, כמאשר את אמרתו: "כדי להיות ראש עיר אצלנו, צריך קודם ליצור אותה..." אחד-העם הישיש מדשדש בנעלי-בית לאורך גדר הגימנסיה "הרצליה" שברחוב הנושא עליו את שמו (לו ראה אז באיצטגנין כי במקום גימנסיה זו ובית אחד-העם הסמוך לה, יעדיפו בעתיד הלא רחוק להקדים איזה כל-בו רב קומות, היה בוודאי חוזק  וזועק: "לא זו הדרך!").  המשורר יהודה קרני רוגז וצועק חמס (מעל דפי "הארץ"), על שנעקרו שלושה עצי-שקמה עתיקי יומין מנוף רחוב הכרמל;  שאול טשרניחובסקי מסלסל את שפמו המרשים ואץ, תוך פיזום, למלא תפקידו כרופא בתי-הספר העירוניים;  הצייר הצעיר, ארוך הרגליים והצוואר, ראובן, מסובב באלגנטיות את מקלו באוויר ועדיין מוסיף לבלוש אחר מקום לערוך בו תערוכת ציירים ראשונה בעיר.

במורד רחוב אלנבי המוליך אל הים, צועדת חברותה שש-גונית המתווכחת בקול ובלהיטות על "שבועון לספרות" שהם מתכננים להוציא (יש רק למצוא את המממן...) ולא קשה להכיר ביניהם את בלוריתו של אברהם שלונסקי המתבדרת ברוח - בלורית אבי-אבות הביטניקים;  את אורי-צבי גרינברג הסוער והאדום תרתי-משמע;  את יעקב הורביץ המאופק, החולם על "אור זרוע";  את נתן אלתרמן הצעיר בשנים הצועד בביישנות צנועה ופקחית;  את אליעזר שטיינמן בעל הדיבור המתון והשקול;  את יצחק נורמן ה"אינטליגנט הנצחי", עד שלבסוף סרים הם "יחדיו" אל "שלג לבנון" להשקיט את סערת רוחם בכוס גזוז...

ועל כולם מאפיל - ובפרישת כנפיים - הנשר הגדול חיים נחמן ביאליק...  הנה הוא סר לרגע, מגבעתו הלבנה שמוטה על פדחתו ומשקפיו על מצחו, לחטוף שיחה קלה עם "החלוצים" העוסקים אותה שעה בבניין ביתו - ואגב כך אינו שוכח לצבוט בלחיו של איזה עמוס'לה או דן'לה שנקלע לו בדרכו, כאילוסטרציה חיה לשתי השורות הגדולות מוך שירו באידיש:

"מיר זאל זיין, אידישע קינדערלך,

פאר אייערע כשר'ע איוגעלך..."

ואותם ה"חלוצים", ספוגי ההתלהבות למשימות חדשות ראשוניות, לחיים חדשים ותרבות מחודשת, מתמזגים בתוך המסכה הכללית.

משה הלוי

מי עמד מאחורי אותה מודעה צנועה על ייסוד "הסטודיה הדרמתית"?  את הידיעות הראשונות על כך ניתן היה לשאוב מתוך העיתונות האזרחית.  (הגיליון הראשון של עיתון הפועלים "דבר" עמד להופיע רק כעבור מספר חודשים).  התמיד בכך עיתון "הארץ", בעריכתו של ד"ר משה גליקסון, שלא חסך אינפורמציה ברוח טובה ואוהדת על כל ניסיון בשדה האמנות והתרבות, בלי לבדוק בציציות "המעמד" או המחנה בו צמחו המחלות האלה.

הידיעות בישרו על בואו ארצה של צעיר-בעל-חלומות, אחד מראשוני "הבימה" המוסקבאית, הבמאי משה הלוי, אשר יצק מים על ידי סטניסלבסקי ווכטנגוב, ובלבו החלטה נחושה להקים תאטרון פועלים בארץ ישראל.

בהשראת ועדת התרבות של ההסתדרות ובתמיכתה, יצא הלוי לסייר בארץ לחפש אחר שותפים לחלומותיו.  את השחקנים המקצועיים שפנו אליו - היו אלה חניכי התאטרון היהודי או הרוסי, בעלי ניסיון במתי מסוים - סירב הלוי לקבל לסטודיה.  כוונתו הייתה לחנך דור של שחקנים חדש שצמיחתו בארץ...

הלוי ערך בחינות בערים ובקבוצות, בעמק, בגליל, ביהודה ובשפלה.  הוא מצא מחנות עבודה בכבישים ובמחצבות, בניקוזי הביצות ובקבוצות בנין עירוניות, צעירים וצעירות אשר אחרי יום עבודה קשה עסקו בכוחות עצמם בהעלאת הצגות ועריכת נשפי ספרות ושירה במחנותיהם.  אלה נענו בהתלהבות לקריאתו, כאילו חיכו לרגע זה כי יבוא...

הלוי בחן כמאה וששים צעירים וצעירות מכל רחבי הארץ, ומתוכם בחר בשלושים מועמדים.

ב21- באפריל 1925 נפגשו שלושים ראשונים אלה בתל-אביב לחוג יחד את נשף הפתיחה של הסטודיה.  באותו מעמד נמצא מי שהתנדב לנהל את "יומן הסטודיה" (התחיל בכך שמואל מיקוניס, ולאחר שנים מעטות המשיך בו כותב טורים אלה).

דפיו המצהיבים של "היומן" מספרים לנו נאמנה על ראשית צנועה זו:

דפים מן "היומן"

החלטנו לנהל "יומן האהל", אשר בו ייכתב וירשם על אודות חיינו, על חלומותינו ומאוויינו, על שמחת הניצחונות ועל צער הכישלונות גם יחד - ובביטחון גמור ושלם בכוחותינו הצפונים בנו, באמונתנו היוקדת ודבקותנו למפעל שלנו, הננו פותחים בנשף חגיגי בקשר עם התחלת עבודתה של הסטודיה באולם בית הספר לבנות בנוה צדק.  החברים מתחילים להתאסף בשמונה, לפי המדובר בינינו.  הקדים את כולם הח' הלוי, חתן הנשף, לפחות ה-..............        בא גנסין עם אנשיו מהתא"י, באים הסופרים יעקב רבינוביץ, אשר ברש, ייבין, דוד הופשטיין ועוד.  באים מרמינסקי, שוייגר, ברל כצנלסון, אמיר, בן-אלול וכו' וכו'  - העומדים קרוב למפעלנו.  את הנשף פותח בשם ועדת התרבות י. שוייגר.  הוא רואה בסטודיה מילוי החסר במסכת הגדולה של פעולתנו בארץ, את הפינה היפה והשקטה, את פינת היצירה והאמנות הטהורה, ובאותו מעמד הוא מכריז גם על שם הסטודיה: "אהל", "בניגוד להיכל-האמנות אשר לא לנו הוא היה.  היה זמן והאמנות הייתה המונופול, זכות הקניין היחידה לשדרות הגבוהות שבעם, לבורז'ואזיה ולאריסטוקרטיה השמנה והשבעה.  והאמנות ההיא הייתה שוכנת כבוד בהיכלות וארמונות.  אבל עינינו לצד אחר נשואות.  אנחנו מקימים את ה"אהל" בשביל האהלים, בשביל יוצרי החיים והתרבות, בשביל המגשימים.  אנו רוצים שה"אהל" יהיה הביטוי לתרבות האהל, לתרבות העבודה ועמל-אנוש, לאידיאלים והשאיפות המפעמות בלב ציבור הפועלים ומסביבם".

הלוי ציין בדבריו, שחיפש שלושה מומנטים באלה שבאו להיבחן: א) מוסריות  ב) הקרבה עצמית  ג)  כשרון דרמתי.  "לו צריך הייתי להתחשב בשני המומנטים הראשונים, היה עלי לקבל את כל מאה וששים הנבחנים, אך בהתחשב במומנט השלישי - קבלתי רק שלושים מהם..."

למחרת

למחרת הפתיחה החגיגית החלו הלימודים באולם בית הספר לנגינה "בית לויים" שברחוב ברנר.  השחקנים לעתיד שקדו על תורת התאטרון והמשחק בהדרכת הלוי.  סביבם התרכז חוג מגוון של ידידים מורים ומדריכים אשר הוקסמו מדבקותם של צעירים אלה ברעיון ובמטרה שהציבו לעצמם.  התלמידים עבדו ללא משכורת, ללא כל עזרה חומרית, והתפרנסו מעבודה פיזית מתוך הכרה שרק בדרך זו, בה הולכים אחיהם לבניין המולדת יכול להיווצר גם תאטרון פועלים.  (עקרון זה נשמר בקפדנות בעשר השנים הראשונות).  לימים, הקימו במו ידיהם צריף גדול על גבעה המשקיפה אל הים, ולידו צריף קטן, ששימש להם מטבח משותף.

הצריף הגדול - "צריף האהל" - הפך מראשית הקמתו למעין אהל-מועד לאמנות, ותפש מקום נכבד בחיי התרבות של העיר הצעירה.  אמנם, בעיר הייתה פעילות ניכרת בכל שטחי האמנות - בספרות, בציור, במוסיקה ובתאטרון, אך כל החוליות האלה לא השתלבו לשלשלת אחת.  "אהל" ראה לשאוף ליצירת "כנסת לאמנות בא"י", לרכז ולשתף את כל גילויי האמנות למען יצטרפו לביטוי כולל מעל במה אחת, במת העם.  "אהל" קיים בצריפו פעולות שמשכו אליהן קהל רב ומגוון - נשפי ספרות ואמנות, הרצאות, קונצרטים, שיחות וערבי ויכוחים.  בפעולות אלה לקחו חלק ביאליק, רובשוב (שז"ר), שרטוק (שרת), ברל כצנלסון, א. צ. גרינברג, ד"ר מוסינזון, א. שטיינמן, י. הורביץ ורבים אחרים.  קירבה מיוחדת ל"אהל" וחבריו הראה המשורר הצעיר אברהם שלונסקי, שהטביע את חותמו על חיי הרוח של המוסד.

"אהל" ערך בצריפו גם את התערוכות הקולקטיביות הראשונות של הציירים הצעירים בני האסכולות החדשות: זריצקי, ראובן, לובין, פלדמן (פלדי), גוטמן, ספוז'ניקוב (אלחנני), ליטבינובסקי, תג'ר, שמיט (שמי), פרנקל (פרנל) ואחרים.  ציירים אלה עבדו עד כה איש-איש בפינתו בלי אפשרות "לצאת אל העם", הן מחוסר אולם מתאים והן מהיעדר מסגרת ארגונית, ונענו בהתלהבות לאיניציאטיבה זו של "אהל"... התערוכות משכו קהל רב ל"צריף הגדול" וזכו להדים נרחבים בעיתונות.

"... אין הצייר מבין עתה את המשורר, המשורר אינו מבין את איש המדע, ואיש המדע - את איש המוסיקה.  הם מדברים זה אל זה בלעז - ודווקא סטודיה דרמתית, דווקא הבמה אשר בה יותר מאשר בכל מקצוע אמנות אחר יש צורך במזיגת היסודות והסוגים השונים, דווקא במת התאטרון יכולה להיות צומת הגידים הזה.  על הבמה נפגש בהכרח הצייר עם המשורר, המשורר עם איש המוסיקה וכו'... ו"אהל", שהוא עורק המעורה במערכת הרמ"ח של ציבור יוצר בארץ יכול להיות הערוץ אשר דרכו ישאו הנחלים הפורקים את מימיהם אל הים הגדול, אל ההמון... תערוכת אמנים של "אהל", (ולא "באהל"!) היא אתחלתא לכך".

                                                                                       ("דבר", 15.1.26)

העיתונות החלה יותר ויותר לעקוב אחר הנעשה "בצריף הגדול" שעל שפת הים, וכל ידיעה או רשימה שהתפרסמה על כך זכתה לסיומת חמה ומעודדת:

"...נראה הדבר שנוצר בתל-אביב יחס לבבי לסטודיה "אהל".     ("הארץ", 10.1.26)

"...ה"אהל" השואף להיות אהל-מועד לאמנים והאמנות, הראה בהתחלתו זו כי סופו להיות משכן מעט ליצירתנו."                                    ("דבר", 10.1.26)

"...וכן נוצרה פינה תרבותית-אמנותית חדשה, שהקהל הרחב עדיין לא עמד על כל חשיבותה.  צנועה עבודתו של "אהל", אולם ברכה רבה בו לעתיד." 

                                                                                               ("הארץ", 15.1.26)

בכל אלה הייתה מורגשת ידו הברוכה של הבמאי הצעיר והנלהב משה הלוי.  הוא רכש את אמונם של אנשי הרוח ואנשי המעש בארץ, בדבקותו העקשנית באידיאלים שלו, במרצו הרב ובהופעתו החיצונית המרשימה... ילדי טיפוחיו שחקני "אהל" הצעירים ראו בו את המורה המלהיב והאח הגדול והנערץ.

נבטים ראשונים ב"אהל"

בחירת רפרטואר, ביחוד בשביל תאטרון עברי בארץ העושה את צעדיו הראשונים, היא משימה לא קלה, והסטודיה הצעירה התלבטה רבות בנושא זה.  לאחר שיחות ממושכות שהתנהלו בתוך כותלי צריף-האהל, בו נטלו חלק פעיל סופרים, עסקני-תרבות ונציגי ההתיישבות העובדת - אלה טרחו ובאו מן העמק והגליל להשתתף בדיונים! - נתקבלה הצעתו של הלוי לפתוח במחזהו של הסופר היהודי-ההולנדי הרמן היירמנס, "דייגים" (במקור: "אבדן התקווה").  זוהי דרמה תמימה, מבוססת על מקרה שקרה בכפר דייגים הולנדי בראשית המאה שלנו: בעל-ספינות מסכן את חיי מלחיו-דיגיו, מכריחם בעזרת החוק להפליג בספינה רעועה שאובדנה צפוי מראש, ו"סוף מעשה במחשבה תחילה" - הספינה נטרפת בלב ים, אנשיה אובדים ובעל הספינות מקבל את דמי האחריות... הסטודיה הצעירה ראתה בחומר זה אתגר, ותכננה להפכו למחזה סוציאלי-מהפכני ברוח החלוצית המרדנית של התקופה...

כיוון שהעבודה על "דייגים" דרשה זמן רב, השקעת אמצעים מרובים והעסקת כל הקולקטיב, הוחלט להביא בתכנית: לדחות את "דייגים" לתור השני, ובינתיים להכין לפתיחת כהצגת-בכורים, שורה של סיפורים משל י. ל. פרץ.

"נשפי י. ל. פרץ"

מקץ שנת עבודה, ב19.5.26-, התקיימה על במת הגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב הצגת הפתיחה של הסטודיה הדרמתית "אהל": "נשף מיצירותיו של י. ל. פרץ".  אשר כלל שבעה קטעים - "המקובלים", "אחר הקבורה", "שמע ישראל", "במרתף", "מי אנוכי?", "כעסה של אישה" ו"מסיפורי הלבנה".

באולם שררה אווירת חג.  אמנים, סופרים, באי-כוח מוסדות וכל המי-ומי של הישוב.  הגב' רחל כצנלסון פתחה בברכה בשם ועדת-התרבות של ההסתדרות, אחריה בירך הסופר אשר ברש בשם הסתדרות הסופרים, בלוך-בלומנפלד - בשם עירית תל-אביב, ברל כצנלסון בשם הועד-הפועל של ההסתדרות, נקראו טלגרמות-ברכה מאת "הבימה", התא"י, [תיאטרון ארץ ישראל]ולאחר דבריו הקצרים של הלוי על "הכיוון הלאומי-סוציאלי של תאטרון הפועלים", ניתן האות לפתיחת המסך.

ההצגה הפכה לחג שעלה על כל מה שקיוו.  הנוכחים קבלו באהדה את הנבטים האמנותיים שעלו מתוכו... הקהל ראה בשלמות העבודה ורצינותה יצירה תרבותית מפתיעה.  הבימוי של מ. הלוי, (כעוזר לבמאי שימש ר. צבי, גם הוא מיוצאי "הבימה" שהצטרף ל"אהל" מיד עם בואו ארצה), המוסיקה של י. אנגל, התפאורה של א. ספוז'ניקוב, הריקודים של הג' מ. אורנשטיין התלכדו ל"מחרוזת עדינה ורגשית של פניני אמנות המעלה את העוני והקדרות של חיי הגלות בסיפורי פרץ למדרגת צער מזכך המרעיד את הלב".

"...המלים חיוורות - כותב א. קיסרי ("כתובים", מאי, 1926) - והמקום צר למסור נאמנות את ערך ההצגה וכוחה האמנותי הנקי מזה והמשפיע והמהנה מזה..."

השחקנים הצעירים שבעו נחת מהופעתם הראשונה על הבמה וזכו ל"קבלת פנים" חמה ואוהדת.  הערכות נלהבות ביותר קיבלו בן-חנוך, ק. קונסטנטינר, י. ברקאית, ז. ברבן, ח. אמתי, ד. קסטלניץ, ש. פרלמוטר, ב. זילברברג, ובמיוחד י. שחורי וי. גולנד (בקטע המבריק "מסיפורי הלבנה").

מאמרי הערכה נכתבו בשפע רב על "נשף פרץ" בעיתונות על כל זרמיה, והגדיל לעשות ברל כצנלסון במאמרו הגדול והמקיף שהשתרע על כמה טורים... חברי "אהל" ראו במאמר זה, בנוסף להערכה האמנותית, הכרה וחיזוק לקשר בין "אהל" ובין תנועת העבודה בארץ ישראל:

"אל חברי ב"אהל".

משהו מכריח אותי לצאת הפעם מגדרי לדבר בעניינים שאינני רגיל לדבר בהם בשער.  אודה: ליל הפתיחה השכירני - בין קטעי החזיונות אשר החיו בי מחדש את דמותו הקשתנית של פרץ ואשר עוררו בי מחדש את המית ליצירי רוחו, הסתמן החיזיון האחד והחדש ששמו: "אהל".  האשכח לכם, רעי באהל, את חסדכם עמי?  ואתם הוספתם לי עוד ערב אחד של חג על הלילות והימים, אשר מנו לי החיים כאן, על מעט אדמתנו, עוד חוליה אחת לאותה שרשרת הפלאות, אש משום שאנו חיים בתוך תוכה בעצם ימינו ודורנו, ב"בשר ודם" שלנו, אין אנו מכירים בה, ואין אנו חשים, כי היא המיסטריה הנאדרה מעולם ועד עולם, ששמה ארץ ישראל - אם ארצה למצות לעצמי ובלשוני מה לי "אהל" כיום, כפי שנגלה לי בליל הפתיחה, ואמרתי דבר, אשר יהיה בעיני איסטניסים ואסתטים מופרך מעיקר - מפעל הסתדרותי - לי זה אומר כי אח הוא "אהל" ליצירה אמיתית, בלתי מזויפת, גזעית ושורשית, המוקדת באש טהורה של חלוציות לכל עומק המושג הזה.  ועד לי שם: בקבוצה.  מיום קום הקבוצה הראשונה בארץ, הולך אני ומונה את מספרן - הלילה הזה נוספה לי למנייני עוד קבוצה אחת: "אהל"..."

                                                                               (ברל כצנלסון, "דבר", מאי 1926)

ול"אהל" יצאו מוניטין, שהעמידוהו עם ראשית הופעתו בשורת הכבוד של המפעלים התרבותיים-אמנותיים בארץ.

בהתיישבות העובדת

"אהל" היה התאטרון הראשון שהביא את הצגותיו אל המתיישבים בעמק ובגליל מיד לאחר ההצגות הראשונות בעיר, והיה שוהה שם שבועות מספר.  הוא ראה בזה מבחן לעצמו: מה יאמר העמק?  מה יאמר אותו קהל שהשתחרר מן האמונות והמסורת, והפתוח יותר מכל קהל אחר לקבל שינוי-ערכין גם באמנות?...  ביקורים אלה הישרו תמיד אווירת חג והפכו לפגישת אחים נלבבת למארחים ולאורחים גם יחד.  כל משק, הקטן ביותר, לא רצה לוותר אל ביקור זה בצל קורתו, כאילו ראו בכך אישור נוסף  לברית-של-קיימא שכרתו עם אדמתם: אמנם אין אולם להצגות, הבמה עשויה מחבילות חציר, אך כבר מארחים במשקם תאטרון על כל אביזריו.  נקודה נקודה ובמה שלה:  רפת, חדר-אוכל, גג של מחלבה, חצר, גורן... בין שתי הדגניות נבנה במיוחד אמפיתאטרון חקלאי - מדרגות עשויות חבילות-חציר-כבוש, וכמוהו גם הבמה המקושטת ענפים ירוקים, ובחזית הבמה לכל אורכה מתוחה כתובת: "לא תמוט אהל שם"... ברוב המשקים צריך היה להיכנע לדרישת החולבות ולחכות עם הרמת המסך עד שתגמורנה את החליבה.  לא פעם היו מתלווים אל קולות המשחקים גם געיית פרה, צניפת סוס ונעירת חמור מן הרפת מן הרפת או האורווה הסמוכה לבמה, אך אלה רק הוסיפו לאווירה הפסטורלית שמסביב.  הצופים עקבו אחר המתרחש על הבמה והעלימו עין מפעוטות-הגן ומבוגרי כיתה א', אשר על אף האיסור בגלל השעה המאוחרת, הצליחו להתפלח מבית הילדים, בכותנות-לילה לבנות, כרואים ואינם נראים.  (על "פעוטות" אלה נמנים רמטכ"לים, שרים, אלופים, משוררים ואנשי תאטרון מובהקים לעתיד...)

ולאחר כל הצגה, חוק ולא יעבור! - מסיבת רעים ליד שולחנות ערוכים, מטוב המשק הצעיר בתוספת נאומים, דברי הערכה ושירה במקהלה תחת ניצוחו הנלהב של יואל אנגל אשר נילווה אל "אהל" בסיבוב עם נשפי פרץ.

יואל אנגל, שפעל רבות בטיפוח המוסיקה היהודית ובהפצתה ברבים, הקדיש חלק גדול מזמנו ל"אהל", ונפשו הייתה קשורה בו ובחבריו. 

"...ה"אהל" היה לו לביתו, וחברי "האהל" למשפחתו החביבה והאינטימית, שכל נעימה ונעימה שיצר לא הוציאה החוצה קודם שמסרה להם בצורה זו או אחרת.  האוזן הראשונה למלודיותיו הייתה אוזן אשתו - השניה - חברי האהל שמהם שאב את חדוות חייו ואת האופטימיות החלוצית שאינה יודעת יאוש.  השפעת גומלין זו נתנה לנו את יצירותיו האחרונות, העולות על כל מה שיצר בחייו".

                                                                        (אביגדור המאירי, "הארץ", אדר, 1927)

ונביא אפיזודה מאחת המסיבות שלאחר ההצגה במשק בית-אלפא: "לאחר ששרנו, בניצוחו של אנגל, את שיריו "חלוץ, בנה", "בר-יוחאי", "עגבניה" ואחרים, היינו חוזרים עליהם כדי לשננם למסובים.  וכך הגיע תור ה"עגבניה":

                         אי-אי-אי, ארצנו עניה

                         זמרי נשמת כל חי

                         שירת עגבניה וכו' וכו'

לאחר ששרנו פעם אחת ועמדנו לחזור על השיר, קם מנחה המסיבה, ובנימה רצינית בקשנו לחכות קמעה, "עד שיקראו לברוך, המוכרח לשמוע שיר זה".  עשינו כדבריו.  נכנס ברוך, ואנו שוב פתחנו בשירה.  הלה הסב לשולחן כשכולו רצינות והאזנה.  סיימנו, וכל המבטים הופנו אל האיש.  הוא קם, הנהן בראשו לאות שביעות רצון, והפטיר בנימה של סמכות עליונה:

- מחמאותיי, חברים.  זוהי עגבניה לתפארת...

שאלתי את מנחה המסיבה בכל יראת הכבוד:

-  מי הוא ברוך זה?

והוא, בקריצת-עין שובבה:

-  האחראי על גן-הירקות של המשק...

ההתיישבות העובדת בעמק ובגליל רואה בהופעות "אהל" אצלם עם הצגותיו מעין מוסד העוזר בגיבוש סגנון חיים.  העובד בכפר מחכה לבואו בקוצר-רוח, וימי שהותו הם ימי חג;  הדבר משתקף בעיתונות הכללית, בעלוני הקיבוצים ובעיתונות התנועה  בחו"ל:

"...משקע מפרה ומרענן משאיר אחריו "אהל" - ברור לנו שקיומו של "אהל" והתפתחותו הכרחיים בשבילנו.  זהו ענף חדש בתוך משק הפועלים שלנו בארץ.  נחוץ הוא לנו, כשם שנחוצים הם שאר מוסדות התרבות, כשם שנחוצים מוסדותינו הכלכליים והישוביים - זוהי רכישת ערכין ונכסים חדשים". 

                                                                                         ("דבר", א. ר. 31.5.27).

"...יקרה לנו "האהל" שבעים ושבעה - מתמיד הייתה שאיפתנו לראותך אצלנו, בתוכנו, למען תאציל עלינו ואנו עליך הוד הדדי - מתמיד הייתה תשוקתנו לשזר גם אותך למסכת חיינו, הוויינו, מאוויינו ורצונותינו.  והנה, גם הדבר ונהיה.  היום אתה בא לחסות בצל קורתנו, להעניקנו מטובך ושפעך.  יום גדול הוא לנו היום, יום יקר!  - יהא נא בקורך זה הראשון בשורת ביקורים בתוכנו, ולא האחרון".

                                                                                         ("עלון הגבעה",שקדי, מס' 588)

"...לא למען הוסיף עוד במה בארץ-ישראל נוצר ה"אהל".  מטרה מיוחדת הייתה לנגד מייסדיו: להשקיף משהו מעולם מיוחד, מההווי של א"י הנבנית וההווי של בוניה - ה"אהל" נוצר כדי לתת ביטוי לאותה שירת הלב הבוקעת ועולה מתוך לבותיהם של מחנה העובדים בא"י."

                          (קוינט, "נתיבות", ורשה, אדר, פ"ה

"דייגים"

"אהל" מחדש את העבודה על הצגתו השניה "דייגים".  הלוי הכניס שינויים רבים במחזה, הוסיף פרולוג ואפילוג, ומדרמה משפחתית קטנה הפכה למחזה סוציאלי מרשים.  לשחקנים קסמה האמת המהפכנית הגלויה והמבנה הדרמתי הפשוט והבהיר של "דייגים", שבו באה לידי ביטוי דבקותו של הבמאי הצעיר בתורת רבו וכטנגוב, אשר ידע למצוא את השיתוף בין שיטת סטניסלבסקי, המיוסדת על חיפוש "הפניפ", על החרישה העמוקה בנפש האמן, ובין זו של מאירכולד, אשר בנה את עיקר תורתו על ה"ביומכניקה", על התנועה הפיזית המושלמת, צורות הגוף והריתמוס.

בהצגת-רבת-משתתפים זו הופיעו לראשונה בתפקידים גדולים (וכאלה היו רוב התפקידים של אבי "השיטה"...): ש. צחובל, מ. מרגלית, ש. מיקוניס, ל. דגנית, ל. שלונסקה, מ. למברג, י. גבאי, י. אביטל  (חסרה שורה שלא יצאה בצילום............)     קודם לכן ב"נשף פרץ": ד.קסטלניץ, ח. אמתי, ק. קונסטנטינר, ד. ארזי, ועוד. 

ומשהו מתוך "יומן האהל" על האווירה בעבודה:

14.11.26

הערב הוא גשום מאד.  הרוח מתדפקת על קירות הצריף, רטיבות וקור.  מזג האויר הולם את נושא הערב.  שלונסקי קורא את תרגום שתי המערכות האחרונות של "אבדן התקוה" ("דייגים").  החברה נלהבת מהמחזה.  פותחים בשיחה על 'הרעיון המרכזי': מחאה נגד המשטר הקיים והתמרמרות נגד הנכנעים לו.

24.11.26

מתאספים באיחור זמן בגלל הגשם והסופה.  הוחלט לכלול את הסופה בתכנית העבודה.  יורדים לשפת הים לספוג את "הרוח והריח" של המחזה.  החברה נכנסת לטראנס - אטיוד מוצלח מאד.  ממש חתיכת חיים של מעמד הדייגים.  כל אחד משתדל לפעול בהתאם לתפקידו במחזה.  נכנסים יחפים, במכנסים מופשלים, אל תוך גלי הים,  מעלים סחבות, שברי-לוחות וארגזים אשר הים פלט, סוחבים אותם לצריף (כמובן, תוך "ריכוז" מלא, לפי השיטה) - כשלל הים.  באטמוספירה של דייגים עוברות השעות.  החברים עייפים ורעבים.  מרגלית מסתלק לרגע אל צריפי "גדוד העבודה" שבשכנות אתנו (הוא היה חבר בפלוגה זו - י. ג.), ומצליח "לסחוב" כמה ככרות לחם משם.  ממשיכים את האטיוד מתוך הנאה מלאה.  חבל שאין גם דגים.  אבל, סוף סוף אנחנו רק דייגים מתחילים, גם זה יבוא לבטח.

בליל  5.3.27 התקיימה הצגת הבכורה של "דייגים" באולם התערוכה, (מחסני גליקסון, ליד תחנת הרכבת).  ההצלחה הייתה מרעישה.  הבמאי והשחקנים הצעירים קצרו תשואות ממושכות.  זו הפעם הראשונה הוצג בארץ-ישראל מחזה רב-משתתפים כזה ובמזג כה סוער.  תפאורותיו של הצייר י. פלדמן (פלדי) אף הם הפתיעו בסגנונם האקספרסיוניסטי, ומנגינותיו של יואל אנגל לאפילוג הושרו בפי כל במשך שנים רבות והפכו כמעט להימנון העבודה בארץ...

ובעתונות תשבחות בפה מלא:

"...שלל הצבעים הוא כל כך מעוור, המלה כה חזקה וחודרת, המעוף גא ואמיץ ככה, עד כי שואל אני את עצמי בתום לב, אם אמת הדבר כי פה היה זה, אצלנו, בימים כה שחורים ודלים.  הצגת ה"דייגים" מאורע הוא בעולמנו האומנותי".

                                                                                            (א. קיסרי, "דבר", 16.3.27)

"...ההצגה כולה ערכה רב בתור יצירה שלמה ועמוקה, היכולה לעורר כבוד, ולא רק למשחקים עובדים, השקועים בדאגות עמלם הקשה כל היום, אלא גם למשחקים ותיקים, שהמשחק הוא בשבילם הכל.  הקהל היה שרוי כל הזמן במצב נרעש בפרולוג כביר הרושם ועד האפילוג המנצח, הנוטע בקהל את הרגש המוסרי של העבודה העומדת למעלה מכל משטר וחוק".

                                (המאירי, "הארץ", 22.3.27)

וגם שחקני ה"דייגים", כדוגמת אחיהם ב"נשף פרץ", זכו לקבלת פנים נלבבת בהופעתם הראשונה, ורבים הצטיינו במשחק בשל ומרעיל, ביניהם ש. צחובל כבעל הספינות, שפרה אשמן בתפקיד האם, י. אביטל בתפקיד האח הצעיר, מ. מרגלית בתפקיד קובוס הזקן ועוד.

נקבעה מסורת:  מיד לאחר ההצגות הראשונות - סיבוב בנקודות העמק, הרואה בהופעות "אהל" אצלו מוסד העוזר לגיבוש סגנון חיים;  מתחילים בנהלל, ממשיכים לדגניה וכן הלאה, עד לאיילת השחר...

ואפיזודה מן הסיבוב עם "דייגים":

לקול צלצול פעמוני המטבחים החלו אנשי הדגניות ונקודות הישוב הקרובות לנהור ברגל, ברכיבה ובעגלות, אל גיא-החזיון, כדי לתפוס בעוד מועד מקומות ב"אולם הצופים" העשוי חבילות חציר מוגבהות בחצי גורן, תחת כיפת השמיים בין שתי הדגניות.  כיאה ליחסי שכנות טובים, הוזמנו להגה גם כמה מנכבדי הערבים, תושבי צמח והכפרים השכנים.  ולפי שמעולם לא נזדמן לאורחים אלה לחזות ב"פנטזיה" מסוג זה, הרי טושטשו אצלם הגבולות בין הבמה ובין "האולם".  שניים מבין הצעירים הערביים התיישבו בניחותא בפינה שבחזית הבמה ממש, כשהם מנענעים ברגליהם התלויות להם כלפי מטה - מאבסוט חאלאס!... במהרה התרגלו השחקנים לשותפים אלה שלא-מן-המנין, והמערכה הראשונה עברה ללא תקלה.  במערכה השניה, לפי מהלך המחזה, חגיגה על הבמה:  דייגי הכפר עומדים להפליג לדייג ממושך.  האווירה היא חגיגית - יין, תופינים, זוגות יוצאים בריקודים.  בעל הספינות העשיר רואה בעין רעה את ההילולה, מתפרץ לתוך החגיגה, מרעים בקולו: "מארש לאניה!" - ויוצא בכעס.  הדייגים נבוכים.  אחד המלחים, מהפכן עז-נפש, מכריח את הרוקדים לעמוד על כבודם.  שוב מתגעש המעגל והריקודים מתעצמים ביתר שאת.  אך - מעשה שטן! - בעל הספינות מתפרץ בשניה... שני הצעירים הערביים שישבו מתוחים בקצה הבמה החלו להתרגש - חרה להם שהלה בא שנית להפר את ה"פנטזיה", וללא כל אימתא דציבורא החלו לצעוק לעבר "בעל הספינות" בטון שיש בו מן הבקשה והאיום גם יחד:

- סטנה שבויה, יא מאג'נון! חליהום! יראוסו!... (חכה מעט, משוגע! הנה להם, שירקדו!).

שתי הצגותיו הראשונות של "אהל", "נשפי פרץ" ו"דייגים" הוכיחו שחברי "אהל" קשורים קשר של קיימא אל אמנות הבמה, והוא נרקם ונשזר לתוך מסכת  חיי העובדים, נעשה ליסוד חשוב ונכס בעל ערך ומשקל, מנכסי צאן-ברזל של תרבות העובדים.  הציבור בארץ גמל לו ביחס חם ובאמונה שביכולתו של מוסד זה להעלות מחזות בעלי ערך.

קהל שוחר-תאטרון

את סוף שנות העשרים אפשר לציין כתקופת השתחררות מהגישה הפרובינציאלית לתאטרון.  ההצגות המרשימות של התא"י ושל "אהל" אשר הוכיחו יכולת והשראה נפשית, היוו גורם חשוב בקידום התודעה התיאטרונית בקהל ובפיתוח טעמו, ולא תהיה בכך משום הפרזה אם נאמר שהישוב העברי, אשר מנה אז קרוב למאתיים אלף נפש, היה בפוטנציה כמעט כולו קהל תיאטרוני...

לאחר הפילוג בתא"י ממשיך מ. גנסין בהדרכת הסטודיה שלו בחסות "חברת התא"י", ומכינם לקראת התמודדות עם רפרטואר רציני: מולייר, דיקנס, סטרינברג... בין חניכיו הצעירים אנו מוצאים את שמואל רודנסקי, ניורה שיין, חינה רוזובסקי ואחרים.

השחקן התוסס מ. תאומי ממשיך  לשאת בעול "התאטרון העברי", ומתמיד בהעלאת מחזות עממיים-פופולריים.  הקהל רואה בלהקה זו במה עממית ללא פרטנזיות, מעין סניף של התאטרון היהודי בתפוצות... הלהקה מביאה מדי פעם ממיטב הספרות הדרמתית היהודית ואף זוכה לקהל הצמא לראות משהו מ"שלו": "נסיעת הצדיק" לא. קסלר, "השחיטה" לי. גורדין, "מאתיים אלף" לשלום עליכם, "יושקה מוזיקנט" לא. דימוב, (בבימויו המוצלח של מ. אורסיני), ורבים אחרים.  ואם נזכור את התנאים הקשים בהם פעלה להקה זו, על כל גלגולי שמותיה הרבים,  שאגב, לא תמיד באו מתוך טעמים אידיאולוגיים או אמנותיים - הרי נודה שהיא נתנה "יותר ממה שאפשר היה לדרוש מהם".  על גלגולי שמות כרוניים אלה העיר הסופר ואיש-התאטרון המובהק בן-ציון ידידיה ("הירדן", 1927), "התאטרון העברי הוא אות ומופת חותך על האמונה ב"גלגולי נשמות", שהרי בכמה גלגולים שונים ומשונים נתגלגל כבר תאטרון זכה מיום היווסדו ועד עתה, ועדיין לא מלא כנראה צבאו עלי אדמות ועוד חזון למועד.  אין זאת כי במזל רע נולד תאטרון זה, והוא מאמין אפוא כי "משנה שם משנה מזל"... הלוואי יהיה זה נכון!"

אולם, מזל לחוד והתמדה עקשנית לחוד... "התאטרון העברי - כותב אביגדור המאירי ("דאר היום", 6.10.22) - הולך ומתפתח אצלנו על אף כל ייסורי הגיהינום שאמנינו סובלים בכל הצגה מתוך מצוקה, אמצעים חמריים ורוחניים כאחת", ואף-על-פי-כן, רשימת ההצגות שהעלה "התאטרון העברי" על כל גלגולי השמות שלו, בשנים שבין 1920 ל1930- מראה על יבול של למעלה משבעים מחזות:

המקובלים.................................            ....י. ל. פרץ

מלך הרגלים...............................           ...גריגורי גה

השידוכים..................................           ...א. צ'כוב

בדגלי הנצחון.............................            ד. פינסקי

הדוב...........................................א. צ'כוב

עם הזרם....................................שלום אש

הנודד.........................................ה. היירמנס

מעשה באדון סונקין....................ש. יושקביץ'

הולכים וכבים............................פ. הירשביין

שעורים פרטיים.........................ד. איזמן

חסיה היתומה...........................י. גורדין

הפונדק השומם........................פ. הירשביין

מירהל'ה אפרת........................י. גורדין

נורה.......................................ה. איבסן

תרופה לחותנת........................ז'אק דיורל

מסע החתונה..........................ר. בנדיקס

הנמר הבנגלי..........................א. בריזבר, מרק מישל

גנבים....................................בימקו

האב.....................................סטרינדברג

בגלל האושר.........................פשבישבסקי

בן הכפר..............................ל. קוברין

שדות ירוקים.......................פ. הירשביין

חשיבותה של רצינות............א. ויילד

תקיעת כף..........................פ. הירשביין

חנינה................................ה. היירמנס

רוחות.............................. ה. איבסן

רומן................................ פ. שלדון

הדיבוק........................... ש. אנסקי

פרנסואזה....................... ג. מופאסן

שולמית.......................... א. קופרין

המלך............................. ש. יושקביץ'

אל נקמות..................... שלום אש

ישראל.......................... ר. ברנשטיין

שדים........................... א. טולסטוי

עלומים........................ מ. דרייר

גברי והנשים............... ד. פינסקי

קשה להיות יהודי........שלום עליכם

מוטקה הגנב.............. שלום אש

קומדיית נישואין.......... א. פולדיש

לורד פונטלרוי הקטן.........ברנט

אין מזל.......................שלום עליכם

אוקיינוס..................... ל. אנדרייב

אותו מקבל סטירת לחי.........ל. אנדרייב

דוקטור כהן........................ מ. נורדאו

הזכיה הגדולה..................... שלום עליכם

הכסף................................. ש. יושקביץ'

שלטון החושך................... ל. טולסטוי

יקנהו"ז........................... שלום עליכם

אוריאל אקוסטה............. ק. קוצקוב

יעקב הנפח...................... ד. פינסקי

ימי חיינו......................... ל. אנדרייב

יושקה מוזינקנט.............. א. דימוב

אני יהודי......................... ס. בילאיה

נסיעת הצדיק................... ה. קסלר

טוביה החולב................... שלום עליכם

אלוהים, אדם ושטן......... י. גורדין

האוצר........................... שלום עליכם

משקה חזיר.................... י. ברקוביץ'

מאתיים אלף................. שלום עליכם

השחיטה....................... י. גורדין

ענין פלילי....................... מ. ארציבשב

החטא........................... ו. ויניצ'נקו

המזל............................. ש. יושקביץ'

ועוד אין הרשימה מלאה.

י. מ. דניאל

השחקנים מ. ברנשטיין-כהן, מ. גור, ש. פינקל, מ. בנימיני, ד. דוידוב, י. אוקסנברג א. קוטאי - שמות שהקהל ראה בהם את הבולטים בממלכת התאטרון, מתרכזים סביב הבמאי דניאל שהגיע ארצה (1926), לאחר שאלה ניהלו איתו משא ומתן עוד בהיותו בתא"י.

י.מ. דניאל, במאי רב-נסיון, יליד בולגריה וחניך האסכולה האירופית, בעל שאר-רוח ותרבות אוניברסלית;  הוא קיבל את השכלתו התיאטרונית בוינה וברלין, והוזמן (ב1923-) על-ידי הממשלה הבולגרית לביים בתאטרון הלאומי בסופיה בו הצטיין כבמאי ומחנך, ופעל רבות להתפתחותו של התאטרון הבולגרי.  דניאל הביא עמו ארצה חלומות לתכניות גדולות ולמפעלים במתיים נועזים.  הוא נכנס לפעולה בכל הטמפרמנט הסוער שלו, קירב ללהקה את הסופר יעקב הורביץ כמנהל אמנותי, ואת הצייר עמנואל לופטנגלס כתפאורן קבוע (עליו ידובר להלן), ותחת השם החדש "תאטרון אמנותי בהנהלת י. מ. דניאל", העלתה הלהקה שורה של מחזות ("הרפגון" למולייר, "המדורה" לסטרינדברג, "שבתאי צבי" לז'ולבסקי ואחרים), שעוררו עניין בציבור.  הבמאי ידע לנצל את ידיעותיו העשירות בטכניקה הבמתית, בתפאורות ובפעלולי-החשמל החדישים בהם הייתה ניכרת ידו החרוצה וטעמו הטוב.  להצלחה רבה זכתה הצגת "שבתאי צבי" שהועלתה באווירה תיאטרונית רבת-עניין.  (לא מעט תרמו להצלחה זו השחקנים ש. פינקל וא. קוטאי, הראשון בתפקיד שבתאי צבי והשני בתפקיד השולטן).

אמנם, גם להקה זו זכתה לריטונים חריגים, כך, למשל, טוען הסופר ק. י. סילמן נגד הצגת "המדורה":

"...למה להביא על הבמה בארץ את 'המדורה' של סטרינדברג, ולמה לנו לראות אשה שפלה שתזנוני יום ולילה מהווים את עולמה - למה היא (הכוונה לשחקנית בתפקיד הראשי, י.ג.) מביא לנו על  במתנו הצעירה את כל הזוהמה הזאת שאינה מתאימה לנו? ("כתובים", 1926)

יש לציין ש"טענה" זו נשארה בבחינת יוצא-דופן, ובאותו עיתון עצמו הובעו דעות שונות מזו בתכלית...

רוחו הסוערת של דניאל לא ידעה מעצור, אך תכניותיו הדמיוניות העשירות במהלך העבודה נופצו אל סלע המציאות בסופה...   התסיסה האמנותית, שלא הייתה חסרה גם פניות אישיות, דבקה מהר בלהקה, ומחת הפילוג לא פסחה גם עליה. לאחר "שבתי צבי" בא המשבר, וכמה מראשי המדברים בלהקה נפרדו מדניאל.  אך במאי סוער זה אינו אומר נואש.  הוא מארגן את אלה שנשארו אתו, מוסיף עליהם כמה שחקנים מן "התאטרון העברי", ותחת השם החדש "תאטרון לאומי" מעלה את "מלך הקבצנים" לזנגביל ואת "יהודית" לפ. הבל, בה הוא עצמו מופיע כשחקן בתפקיד הולופרנש. 

ש. פינקל, יחד עם הערכתו הרבה את דניאל כבמאי ופדגוג ומצוין, כותב בספרו "במה וקלעים":

"... אי סבלנותו של דניאל עמדה לו כל הזמן לשטן והפריעה בעדו לרסן את רוחו הסוערת. - - - רבות היו תכונותיו כאמן.  הוא היה בעל דמיון בלתי מצוי, מוסיקלי מאד, שופע מרץ רב ולבו אחוז התלהבות לאמנות המשחק - - - אך מזגו החם והסוער היה מטהו לעתים קרובות לכיוון זה או אחר - - - לולא חיסרון עיקרי זה יכול היה לשמש כמניח היסודות האתניים ל"תאטרון השחקן" על במתנו".

מחזה תנכ"י

לאחר שתי הצגותיו הראשונות, האחת מן המקורות היהודיים (נשף פרץ), והשניה אוניברסלית (דיגים), ניגש "אהל" להכנת הצגה תנכ"ית מתקופת האבות.  הוא בחר ב"יעקב ורחל" (במקור: "בכי רחל"), מאת הסופר הרוסי נ. קרשניניקוב.  את המחזה תירגם ועיבד א. שלונסקי, שיחד עם הלוי הפכו למחזה מקורי, כשהתמליל של המחבר משמש לו כליברטו, והעיקר נלקח מן המקרא.  פסוקים מ"בראשית"  שולבו בו כלשונם, עד שהפך להיות יצירה מקורית, מעין פרשה מן החומש, שהשכיחה את המקור הזר.

המשימה הייתה רבת עניין: חיפוש גישה חדשה, ראייה חדשה של בני-עם-התנ"ך החיים ויוצרים בארץ התנ"ך, תוך השתחררות מן התפיסה המקובלת בהצגות התנכ"יות הן על במות העולם הנוצרי והן מזו של התאטרון היהודי. המקלות הארוכים, השרוולים הרחבים, הזקנים הפטריארכליים הטליתות והחגורות הרחבות, - באלה ראה "אהל" חיקוי לתמונות הנוצרית של האמנים העתיקים, שמהם יש להתרחק.  "בשבילנו התנ"ך הוא מציאות, היסטוריה שלנו" - אמרו השותפים להצגה, ובעבודתם חתרו לגילוי סגולותיה של אמנות התאטרון באופן הרמוני עם הטמפרמנט החלוצי-עברי, עם הריטמוס, הצבעים והצלילים המזרחיים, ולמזגם עם ההווי החדש של ארץ ישראל.

במהלך העבודה בילו השחקנים הצעירים כמה ימים ולילות במאהלי הבדואים בנגב, ללמוד מהם את ההווי המדברי, קיימו שיחות בצריף-האהל על תקופת האבות עם ב"צ מוסינזון, ז. רובשוב (שזר), א. כהנא, ש.ל. גורדון (של"ג) ואחרים בחפשם אחר גישה חדשה, מהפכנית בדרך המסורתית.  עמלם לא היה לשוא. המחזה "יעקב ורחל" הביא עמו משהו חדש בתכלית, ולמין הרמת המסך ריתק את הצופים, שבה אותם בשלל גווניו וצליליו הפרימיטיביים של דור קדומים.

"...'יעקב ורחל' זהו צעד חשוב באמנות ה ע ב ר י ת בארץ.  הוא המם אל רק את הקהל, כי אם גם את הביקורת בחידושו, - אולם אל יאוש: אמנות טהורה לשמה מחנכת גם את הקהל וגם את הביקורת. ואם יתמיד "אהל" בדרכו זו - והגשים את התקוות שתלינו בו.  מקוריות עברית - זוהי הדרך. והמהפכה צריכה להיעשות במילואה - הסר מעלינו כל הבגדים הזרים.  מוטב להתחיל הכל מבראשית, מאשר להתכסות בגלימות שאולות, שאינן לפי מידתנו".

                                                                                    (ח-ל חריפאי, "דבר", 1.3.28)

והמבקר ש. גורליק שראה את ההצגה בימים הראשונים לבואו ארצה קובע ב"הארץ":

"..קודם כל הוברר לי כי נושאים תנ"כיים יכולים להציג רק מ ש ח ק י ם עבריים, וכל השחקנים הללו צריכים להיות ישראליים.  עליהם להכיר את שמי התכלת של ארץ העברים, לחוש את החמסין המדברי, לדעת את כל הצבעים, הריחות, הצלילים, לשמוע את נעירת החמור בלילות החמים, ולראות את מצעדי הגידלגו המקומיים של הגמל הזוקף ראשו קוממיות ועומס זבל... רק משחק עברי שנפשו מעורה ושזורה במזרח שלנו ובארץ האבות שלנו, יכול לשחק את לבן הארמי, כאשר שיחקוהו ב"אהל"".

ואמנם, ח. אמתי כ"לבן הארמי" (אחר-כך הופיע בהצלחה רבה בתפקיד זה ש. צחובל), י. ברקאית כ"רחל" ור. צבי כ"יעקב" (אחר-כך החליפו אותו בהצלחה ק. קונסטנטינר וז. ברבן), העלו את תפקידיהם ליצירות מופת.

הקומקום

כמעט כל פרק המתייחס לסוף שנות העשרים אפשר לפתוח במשפט: "התסיסה הפוליטית בארץ גוברת"...

השלטון המנדטורי, כדרגו בקודש, מוסיף לפזול לצד הערבים, ואל היודעים לנצל פזילה זו ולתרגמה מדי פעם ל"מאורעות".  הפעילות המפלגתית בישוב רבה; החיכוחים בין ה"ימין" וה"שמאל" מחריפים, ושני אלה גם יחד - כל אחד לפי דרכו ואמצעיו - נלחמים באויבים המשותפים ו...ביניהם לבין עצמם.  המוסדות העליונים מושכים בעול "המדינה בדרך" והמנהיגים, כרגיל, חשופים תוך עשייה לביקורת מתמדת של הציבור...

המשורר הזועם והדינמי, יוצא הונגריה, אביגדור המאירי, מוצא את הזמן בשל להקמת תאטרון סטירי. יחד עם כמה שחקנים מן הבולטים שבין הצעירים הוא מייסד את להקת "הקומקום".  בין שחקניו אנו מוצאים את יאן טימן, בצלאל לונדון, יהודית פרנקל, רפאל קלצ'קין, משה ואלין ואחרים; בתפקיד הרפרזנטנטי, תפקיד הקונפרנסיה, מופיע אליעזר דונת, אף הוא מיוצאי הונגריה, שהצטיין באינטליגנציה, בפיקחות במתית ובהופעה אצילית נוסח בודפשט - פראק, צילינדר, מונוק...  הצגתם הראשונה התקיימה באולם בית-הספר "שולמית" שהפך לתכלית זו למעין בית-קפה, כשקהל הצופים מסובים ליד שולחנות ולוגמים משקאות ונהנים מתקרובת. צורה זו של הופעה אמנותית לפי נוסח ה"קברה" ההונגרי, לא הייתה לפי טעמו של הקהל הארץ-ישראלי של סוף שנות העשרים, והלהקה העתיקה את מקומה אל במת בית-העם הזכור לטובה.  כאן, באולם בלתי מקורה זה עם ספסלי העץ הקשים והבלתי מוקצעים, עם סדרניו - במכנסי החאקי הקצרים - הבולשים אחר ה"מתפלחים" מבעד לדגר העץ, ולקול זמזום ברז הגזוז בקיוסק השוכן כבוד קרוב לבמה, שכחו גם השחקנים וגם הקהל את האווירה המעומלנת והמאולצת של הברה הזר לרוחם ה"חלוצית", ומהר מאד נוצר הקשר הבלתי-אמצעי, כמעט אינטימי, בין הקהל ובין אמניו. "עמך" קיבל בהנאה את ההצלפות על חיי החברה, את ההוקעה הנועזת של תעלולי השלטון הבריטי ואת חישוף נקודות התורפה בחיי הישוב.  מתכנית לתכנית הלכו "קליעותיו" המאירי והחריפו ופרצו אל תוך גבולות ההגזמה.  על רקע זה, בעיקר, חלו חילוקי-דיעות בין המנהל האמנותי הזועם, אשר בהשקפותיו הפוליטיות נטה באותו זמן לפלג הימני של הישוב, לבין שחקניו, אשר ברובם היו קרובים יותר לתנועת העבודה.  אלה מצאו שההפרזות, ההגזמות החריפות שנקט בהן המאירי בן בבחינת "זיוף החיים בכוונה" אינם תואמים את תודעת הציבור ודרישותיו.  אחד המערכונים מפרי עטו של המאירי, "כסא-האמת", נועז ביותר, בו "ההתחכמות המפולפלת" הגיעה לשיאה הצורם, עורר את מורת רוחם של השחקנים הצעירים ואת זעמם של המבקרים גם יחד...

"...הצגתו "כסא-האמת" מחרידה, - כותב אחד המבקרים לאחר הצגת בכורה זו, - בעלי-לב רועדים למשמע המלים האלה, ואילו היו אחרים מציגים וחוזרים על דברי-בלע כאלה, היה בוודאי המאירי אחד מהראשונים לירות בהם אבן. - - - לא על-ידי צורות ביטוי כאלה ירים מר המאירי את ערך הקדושה בישראל, שרוממותה בפיו תמיד, ולא על-ידי חזיונות כאלה ירים את ערך האמנות, שהוא אחד מכוהניה".

                                                                                    "מבקר תמידי", "הארץ", 5.9.28)

היה זה, כנראה, הקש ששבר את גב הגמל. הפילוג לא איחר לבוא, ו"הקומקום" אשר הבטיח כה רבות בהופעותיו הראשונות, כמעט ולא הוציא תא שנתו.

התאטרון המוסקבאי "הבימה" בארץ

הפעילות התיאטרונית גוברת ומכה שורשים בתודעת הציבור בארץ. ההצגות הראשונות של התא"י שהיה בהן לא מעט מן החידוש, נסיונותיו התכופים והנועזים של י.מ. דניאל וחתירתו לשלימות מקצועית, ההצגות המקוריות והיפות של "אהל", אשר לאחר "נשף פרץ", "דיגים" ו"יעקב ורחל" החלו לדבר בו נכבדות על אף גילו הרך, - כל אלה הצמיחו קהל אוהדי תאטרון ואף תרמו הרבה לשיפור טעמו ודרישותיו.  לא ייפלא על כן שהמודעה הגדולה - בתכלת על גבי לבן - אשר הופיעה בראשית מרץ 1928 בחוצות העיר, המבשרת בנוסח טלגרמה: "התאטרון המוסקבאי "הבימה" לחג הפסח בארץ ישראל" - נתקבלה באהדה ובשמחה רבה.  השמועות שהגיעו ארצה על להקה אגדתית זו עוררו תמיד סקרנות מהולה בגאווה, והבשורה שבקרוב נזכה סוף סוף לראות את "הדיבוק" אשר שמו הולך לפניו, ואת שאר הצגותיה כאן, בארץ ישראל, הלהיבה את הישוב אשר חיכה ליום זה, לאורך כל שנות נדודיה של הלהקה בתפוצות, כלקראת חג. שוחרי התאטרון בארץ, ואתם כל העם, ידעו כל פרט ופרט על "הבימה", על עבודתה במוסקבה תוך מלחמה עקשנית לקיומה, על הצלחותיה המרעישות בבירות אירופה ובייחוד באמריקה; עקבו בעניין רב אחר כל ידיעה או מאמר שהופיע בעיתונות המקומית והעולמית על הצגותיה, ומרחוק שבעו נחת מהישגיה הגדולים, ואמנם יסוד לגאווה זו היה גם היה!  לב מי לא ירחב למקרא סופרלטיבים כגון:

"...משחק "הבימה" היא עבודת אלוהים. כל אחד מהקהל הרגיש את עצמו כאילו נמצא במקום קדוש".

(נ.י. הרולד טריביון)

"..להקת משחקים אמנים. אפשר לאמר כי הזרים שבאו אלינו מעבר לים, הביאו לנו את היופי המוחלט".

(נ.י. וורלד)

"...משחק מלא הסתערות פנימית, אינדיבידואלית, הומו, פתוס מרכז בלהקת "הבימה".  במתנו האנגלית לא יכלה לצייר שכל זה אפשרי הוא".

(נ.י. סאן)

ו"הצפירה" הורשאית (שבט, פ"ז), מעידה שאפילו הקומוניסטים היהודיים, אשר חבריהם במוסקבה השביעו את הלהקה מרורים, והתנכלו לה מצעדיה הראשונים, שינו כאן את טעמם ויעצו לפועלים לבקר בהצגות "הבימה" מתוך נימוק "משכנע" משלהם:  כיוון שהורתה ולידתה של להקה זו בקדושה מוסקבאית, - שלנו היא ופרולטרית היא.

ביום 27.3.28, מגיעים חברי "הבימה" לחוף יפו.  ראש העיר דאז, ד. בלוך-בלומנפלד, עורך להם קבלת-פנים בבית העיריה בנוכחות מוזמנים רבים, ביניהם אנשי התא"י, ה"אהל", סופרים ואמנים, אנשי-ציבור וכל המי ומי...

השמועות שהתהלכו בציבור, כי ביקורה זה של "הבימה" אינו אלא אחת התחנות בנדודיה של הלהקה, העיבו על האווירה, ובאותו מעמד נשמעו פניות נרגשות להפוך ביקור זה לישיבת-קבע בארץ-ישראל.  היו גם אחדים שהסתייגו במידת-מה מן השמחה:  חברת מועצת העיר, הגב' שושנה פרסיץ, מר פייבל שפירא ואחרים, אנשים שהיו בזמנם "מצנטים" של "הבימה" ועזרו לה באונם והונם בימי מוסקבה הקשים, ליבם לא היה שלם עם הפילוג שחל בלהקה בעת ביקורם בארצות-הברית, אשר כתוצאה ממנו נשאר יוצרה ומחוללה של "הבימה, נחום צמח, באמריקה...  אנשי "אהל", ובראשם משה הלוי, עורכים בצריפם, המקושט לכבוד המאורע, קבלת-פנים נלבבת, לכבוד חברי "הבימה" ומלוויהם; הייתה זו פגישה לבבית עם אחים גדולים, החליפו זכרונות ומחשבות.  רובינא, כדרכה, הקסימה את כולם בשיריה הנוגים באידיש ובעברית, שחקני "אהל" הצעירים השמיעו משירי הארץ, ובאווירה חגיגית בילו עד עלות השחר...  במסיבה החגיגית לכבוד "הבימה" מטעם הועד הפועל של ההסתדרות, דנים בכובד ראש על תוכניותיה של הלהקה לעתיד, תוך דאגה רבה לעתידה ולביסוסה בארץ. ראשי המדברים במסיבה זו, ביניהם ברל כצנלסון, שמואל יבניאלי ואחרים, דיברו, בין היתר, גם על שיתוף פעולה בין "הבימה" ו"אהל", אשר "שניהם גם יחד התחילו מהשיא וההצגות הראשונות שלהם הפכו להצגות קלאסיות".  באותו מעמד הועלו גם מחשבות על מיזוגם של שני מוסדות תרבות אלה תחת שם חדש כולל, פרי המצאתו של אחד המנהיגים: "אהליבמה"...

הימים הראשונים לשהותם של אנשי "הבימה" בארץ, היו רצופים ויכוחים סוערים, גורליים ביותר, בינם לבין עצמם.  אחדים מן השחקנים היו קשורים בכל נימי נפשם ברוסיה.  הם התרגלו לחיות במרכז של מאורעות סוערים, ורצו לראות את ביקורם זה ב"פלשתינה" רק כאחת התחנות בדרך מסעם עטור התהילות, והמעבר מ"תאטרון מוסקבאי ממלכתי" ל"תאטרון תל-אביבי" לא קסם להם ביותר.  ואמנם, לא ארכו הימים וחמישה משחקני הלהקה חזרו לארץ מוצאם...  הרוב היה בעד השתקעותה של "הבימה" בארץ, - בין ראשי שומרי האמונים היו א. מסקין, ח. רובינא, צ. פרידלנד, ב. צ'מרינסקי, צ. בן-חיים, והם הם שהכריעו את הכף.

ידידי "הבימה, ובעיקר ידידיו ומוקיריו של נחום צמח, אשר נשאר באמריקה רחוק ומרוחק מיצירת רוחו וילד טיפוחיו, מצאו ניחומים בקיום אימרתו של צמח מלפני שנים רבות:  "היום זרעתי גרעין באדמה, ואני מאמין שהוא יצמח... מטרתי - "הבימה" בארץ-ישראל"...

עם סיום פרשת "האסיפות הכלליות" של הקולקטיב, שהביאו להשתקעותה הסופית של "הבימה" בארץ, נמסר רשמית לרשותה של הלהקה אולם התא"י.  לאחר משא-ומתן ממושך ומייגע, בחר גם מנחם גנסין בנסיגה מחושבת, חיסל את הסטודיה של התא"י אשר בראשה עמד, ושב לכור מחצבתו, ל"הבימה".  החלה העבודה המעשית והסדירה.  ההצגות של הלהקה התקיימו בכל ערי הארץ ובמקומות מרוכזים בעמק והגליל באווירה חגיגית ונתקבלו בהלהבות גדולה.  הלהקה הפגינה בתנופה רבה את יכולתה ויעודה, הקהל התבשם מ"הדיבוק", "היהודי הנצחי" ו"הגולם", בהם ראה רמה אמנותית גבוהה וביטוי עז למיסטיקה היהודית, לשאיפת הגאולה ולמשיחיות;  העיתונות לכל זרמיה העניקה ביראת-כבוד הערכות נלהבות בפשע רב, והשמות רובינא, מסקין, ברטונוב, צמרינסקי, פרידלנד ואחרים, נישאו על כל שפתיים. למען האמת, יש לציין, כי שתי ההצגות האחרות מתוך הרפרטואר ש"הבימה" הביאה אתה ממוסקבה, - "המבול" מאת ה. ברגר, ו"חלום יעקוב" מאת ו. בר הופמן הועמדו בצל, מאחר שלא היה בהן מן המפתיע בשביל הקהל הארץ-ישראלי:  "המבול" כבר הוצג קודם לכן בהצלחה יחסית על-ידי מ. גנסין בתא"י שלו, ואילו הצגת "חלום יעקב" של "הבימה", עוררה ויכוחים והשוואות עם "יעקב ורחל" של "אהל", ואשר לרוב לא היו לטובת "הבימה", וזו מצאה לנכון להוציאם מן הרפרטואר שלה מטעמי יוקרה.

חלום האיחוד, אשר כמה אישים החלו לרקום בצנעה בין "הבימה" ובין הסטודיה הצעירה של ההסתדרות "אהל", נגוז מהר.  פה ושם עוד הופיעו בעיתונות רמזים על כך, והושמעו דיעות לכאן ולכאן, כשבין היתר מצאו חוגים מסוימים להזהיר מפני סכנת "האמנות הפרולטרית" שהסטודיה ההסתדרותית מטפחת כביכול...  תשובת-מה לוויכוחי-סרק אלה נתן י. מרמיסקי, ממנהיגי ההסתדרות במאמרו בעיתון "דבר":

"הבימה" - סגל בניה - בקומתם לעצמם.  יקרה לנו בלי דיבורים יתירים.  אבל במערכת חיי העבודה אמור נא גם אחרי בוא "הבימה" לארץ: "לו ה'אהל' תחיה לפנינו, תשגשג, תגביר חיילים ותגלם את החבוי בך - בנו!"  פה המסך המבדיל.  מקומות העבודה, מעין חרוד ועד כפר-גלעדי, חשים עתידות ל'אהל', ואין למדוד באיפה גדושה או זעומה את הכשרון של אלה ואלה זה מול זה.  שוטים מתמודדים.  פקחים עובדים ועושים מה שבידם. - - - העיקר - רוח החיים, התמדת הפעולה, הבלעת הישות בעבודת האמנות - - - חבר בני האהל יקרים לנו כמו שהם, שלנו הם.  בימים של מצור ונסיגה לכל אורך השורה אנו עומדים.  צרו עלינו מכל צד, ובמערכת חיי העיר המטמיעה נושבות גם בין אנשים מן השורה רוחות נודעות: - - - מה לנו פרחי-אמנים אלה, ספק-אמנות זו, בעוד הבימה מהלכת בתוכנו?! - - - אכן, דיעה היא, אלא ששאנני-ארץ יפין לה - - - "

                                                                                                (מרי, "דבר", 11.8.28)

יש לציין שהלחישות והויכוחים שחסידי שני המוסדות האמנותיים עסקו בהם בצנעה ובפומבי, לא עברו את גבול הטעם הטוב.  הקהל הרחב שבע נחת מן ההצגות והתברך בשני התיאטרונים גם יחד.  בייחוד גדול היה כבוד "הבימה" בעיני הציבור, אשר כבר מראשית דרכה על אדמת הארץ הייתה מרופדת בקילוסים ותשבחות לפני ההצגות ואחריהן.  הקהל ראה בה "תאטרון שכולו שבת".  ואם גם נשמעו פה ושם קולות בודדים של כפירה, כביכול, - והיו כאלה, - מיהרו להשתיקם.  ההצגות "המוסקבאיות" עלו ברמתן האמנותית על כל מה שראו עד כה בארץ, השם עטור-ההילה של "הבימה", אגדת ראשית גידולה וימי גבורתה הראשונים, - כל אלה קסמו לקהל, והגדרתו הפסקנית של ח.נ. ביאליק, ש"התאטרון העברי צריך להיות תאטרון של פתוס נבואי, פתוס של "קדושה" - נתקבלה על דת הקהל הארצישראלי כקביעה שאין לערער אחריה...

קרוב לשנתיים ישבה "הבימה" בארץ, במצותה את הרגשת הסיפוק הנפשי, לאחר שנות נדודים בארצות ניכר, "לשחק בפני קהל צופים המבין את שפתה...".

חג העשור

באותה שנה חל חג העשור לקיומה של "הבימה".  הלהקה מחליטה לציין את יובלה זה בהעלאת מחזה מן הספרות היהודית בת-זמננו.  בהשפעת השחקן ב. צ'מרינסקי, - תלמיד חכם וספוג תרבות יהודית, - נבחרה למטרה זו יצירתו של שלום עליכם, "האוצר", בעיבודו של הסופר י.ד. ברקוביץ.

בחירת "האוצר" הייתה בבחינת מפנה ברפרטואר של "הבימה".  הפתוס הלאומי שהיה עד כה מסימני ההיכר הברוכים של הלהקה, כאילו פינה מקומו לקומדיה "פשוטה" בעלת תוכן יהודי-עממי מחיי העיירה...  היו כאלה, בתוך הקולקטיב עצמו ואף מחוצה לו, שחששו מפני בחירה זו, פן תרחיק את אנשי " הבימה" משטח החזון שבו התבצרו, ותעבירם לשטח תיאטרלי שאין הם רגילים בו.  אולם, חששות אלה נתבדו מהר, וההצגה באה כ"מתנה מן השמיים" לחג העשור.  הבמאי אלכסנדר דיקי, אשר הוזמן במיוחד לתכלית זו מרוסיה (בפעם הראשונה בתולדות התאטרון בארץ!), ביים את "האוצר" בתנופה אקספרסיוניסטית רבה, הביא ניצחון בימתי גדול לתאטרון, בהוסיפו - לכל הדעות - פנינה יקרה לכתר "הבימה".  א. דיקי הוכיח יכולת רבה כבימאי ופדגוג גדול.  השחקנים העלו בהדרכתו הברוכה גלריה קרובה, ססגונית ועסיסית של גיבורי העיירה היהודית, בהמצאות תיאטרליות מעניינות, תוך הדגשת הטרגי-קומיזם השלום עליכמי בצורה אמנותית מנופה בידי במאי אמן רב יכולת. ותיקי הלהקה שזכו לעבוד במחיצתו של במאי זה, מזכירים אותו עד היום בהערצה.

לאחר ההצלחה המרעישה של האוצר", מעלה אלכסנדר דיקי ב"הבימה" את הצגתו השניה:  "כתר דוד" (במקור: "תלתלי אבשלום"), מאת קלדרון, בתרגומו העברי של המשורר יצחק למדן.  על אף רמת התרבות התיאטרונית הגבוהה בה הצטיינה ההצגה, פגש אותה הקהל בקרירות ואפילו במבוכה.  נבוכה הייתה גם העיתונות.  נשמעו דעות על "תלישות מן הקרקע" ועל... "תפיסה גוית של התנ"ך";  וכדרך תל-אביב של אותם הימים, הוקדשו ערבי ויכוחים להצגה על במת בית-העם, בהם הובעו דעות קיצוניות וחריפות ביותר, כשכל החיצים מכוונים נגד הבמאי הרוסי.  הקהל לא ראה במחזה זה הצגה תנ"כית, כשם שלא רצה לראות בדוד זה, לפי האינטרפרטציה של דייקי, את דוד המלך שלנו...  "המתנה לנו "הבימה" - שואל מנהל הגמנסיה "הרצליה", הד"ר בן ציון מוסינזון - את מה שרצתה לתת? - כן ! ואף נתנה בכשרון ובצורה יפה.  האם הדבר מתאים לנו? - לא! "הבימה" הציגה אנשים קרובים לנו מאד אך ברוח שלא הורגלנו אליה...".

אחרת הייתה דעתו של הד"ר ש. קופמן (ש. אבן-שמואל) באותו ויכוח:

"...עלינו לאמץ את ידי "הבימה" ולברך אותה שתשמע לא לדברי המבקרים שביקרו פה, כי אם לקולה היא.  תלך בדרכה זו ותמשיך את המסורת שלה לברכה - - - מצאו בהצגה זו אותות התאטרון הרוסי, ודרשו זאת לגנאי.  נחדל מזה. - - - אל נזלזל בהשפעות חוץ".

אך הסופר א. קבק התריס בחריפות:

"...מה עשיתם אתם חברי "הבימה" לאידיאל שלנו? חיללתם אותו.  אלפי שנים עמד כסא המלכות עטוף בזיוו של "נעים זמירות ישראל", מחכה ליושב עליו.  את מי הושבתם עליו? - - - הזה הוא דוד, דוד שלנו? - - - אין כל זכר לגדלות - - - איזו ערבוביה של מודרניזם שטחי, של עממיות בלתי מובנת כהוגן, של ניסיונות בלי נקודה אידיאולוגית מרכזית, איזה תוהו ובוהו, ורוח "הגוי" מרחפת על פני תהום... - - - "הבימה" בצורתה כעת אינה יכולה להיות התאטרון הארצישראלי - - - על מצפון העתונות העברית עמוס חטא גדול כלפי הציבור שלנו.  היא אינה מגדת לו את האמת".

                                                                                                ("כתובים", 27.6.29)

מן הראוי לציין כאן, שחששותיו של הסופר א. קבק ל"מה יאמרו על 'כתר דוד' זה בחוץ-לארץ", נתבדו לחלוטין:  ההצגה נחלה הצלחה מפתיעה על במות אירופה...

חג העשור של "הבימה" עמד בסימן הדאגה לביסוסה של הלהקה בארץ. רבים וטובים נרתמו לפעולה, אורגנו מסיבות, נוסדו "ועדים למען" אך המצב נשאר דחוק. הידיעה הוודאית על כוונת התאטרון לשוב ולצאת לנדודיו על פני ארצות אירופה, העיבו על החגיגות, ואף העלו את רוגזם של כמה מאנשי הרוח.  במלים בוטות הגיב הסופר אליעזר שטיימן על "יצר הנדודים" של "הבימה", אגב מתיחת ביקורת על דרכה האמנותית:

"...התיאטרונים היהודיים הם נודדים פרינציפיוניים כמעט, מתחילת בריאתם.  הלהקה היהודית הייתה תמיד שם נרדף עם להקה נודדת.  הגסטרוליור וזהו אדם החוגג כל ימות השנה את יום הולדתו - - - הגסטרוליור אינו מחפש, הוא כבר מצא.  וכך ניתנה לנו ביסוד ארבעת המחזות של "הבימה", מרחשת אסכולסטית מתובלת בלהטי מיסטיקה שדופה, כפי הדמות שנוצרה לנו בעיני הגויים.  וכך נטפל ללהקה מוסקבאית זו מעין יעוד משיחי-לאומי-גזעי-מיסטי כביכול - - - הדרך שהותוותה לה על-ידי וכטנגוב הייתה הוראת שעה - - - אי-אפשר יותר להתפרנס על חשבונם של יהודים בשטריימלים בשום צורה שהיא ולהאכיל את קהלנו מסעודת-עניים של "הדיבוק" וכיוצא בו. בדרך זו עליו עמדה "הבימה" אין לאן ללכת. להקה זו, אם היא רוצה להמשיך, צריכה להתמלא תוכן חדש, להשתרש בסביבה מסוימת, לרכוש ידיעות במכמני הלשון העברית - - - שאם לא כן איני יודע מה תעשה להקה זו בעתיד הקרוב? - - -".

                                                                                                ("כתובים", 3.5.28)

מוסדות ואנשי ציבור ניסו לעמוד בפרץ, לדחות את יציאת "הבימה" לחו"ל.  "בית ולחם להבימה"! - זעק אורי צבי גרינברג במאמר הנושא כותרת זו, בו הביע זעמו על שתיאטרוננו נאלץ לצאת "לנדודים עולמיים חדשים" מחוסר אמצעים לקיום.  מטעם אגודת הסופרים הופיע בעתונות הארץ (20.11.28) קול קורא:

"...ימי שבתה של הבימה בתוכנו ועבודתה בתנאים קשים הצדיקו את התקוות שתלינו בה, וכולנו האמנו, כי בשיבתה אל ביתה תמו נדודיה - - - אך לצערנו לא נתקיימה התקווה ש"הבימה" תלתה בנו - - - אם לא תבוא לה תשועה תכופה, תהיה מוכרחה לעזוב את הארץ לבלי שוב אליה - - - העלבון הזה יכבד עלינו שבעתיים בזכרנו כי ראשית יצירתה וגידולה חלה בארץ נכריה, במקום שלא נמצא לה בלתי אם קומץ קטן של תומכים ומוקירים, האמנם תקצר יד היישוב מהושיע"?

היד קצרה מהושיע.  ערב פרוץ מאורעות תרפ"ט, יצאה "הבימה" לנדודיה.

המטאטא

המשורר אביגדור המאירי, מייסדו של התאטרון הסטירי העברי הראשון "הקומקום", לא הצליח להתמיד בו.  חילוקי הדעות בינו לבין חבר שחקניו שהתקוממו נגד ניהולו האמנותי, ובעיקר נגד הקו הפוליטי שנקט ב"תוכניותיו", הביאו לחיסולו של "הקומקום".

יוצאי תיאטרונו של המאירי, השחקנים יעקב טימן, בצלאל לונדון, יהודית פרקל (אליהם הצטרפו אחר כך עמנואל הרוסי, הלל אביחנן, שמואל רודנסקי, ניורה שיין, טובה פירון ואחרים), התרכזו סביב המבאי י.מ. דניאל, ועל הריסותיו של "הקומקום" הקימו את במתם החדשה - "המטאטא".

בניגוד ל"קומקום" שהגדיש את הסאה בסטירה עוקצנית ומרירה עד כדי האפלה על ההומור, התחיל "המטאטא" את דרכו בזהירות בהגיבו על שאלות היום בסטירה הומוריסטית קלה ומשעשעת. היה זה מפעלו המבורך של הבמאי דניאל.  ניהולו האמנותי הצטיין בדמיון עשיר, בידע מקצועי ובהטעמה מכוונת לדרישות השכבות הרחבות, תוך שמירה על הקו שהתווה לעצמו, - סטירה ציבורית-פוליטית, הגבה מהירה על כל תופעה חברתית:  מלחמה לעבודה עברית, עמידה על משמר השפה העברית, הוקעת נגע הספסרות, - פרקים כאובים של שנות העשרים והשלושים שהישוב התלבט בהם רבות, והתנחם למצוא ת "פתרונם", לפחות, מעל הבמה הסטירית...

לקהל הרחב החניפה הבקורת הגלוייה על "הסוכנות היהודית" ועל העסקנים למיניהם שאיש מהם לא נוקה, ולא פחות מזה, הנטיה הבולטת של הלהקה לתנועת העבודה ולזרם השמאלי של הישוב.  הקטעים והפזמונים, על אף חריפותם, הוגשו מעל הבמה בצורה משעשעת וברוח המשתדלת לא להגזים ברוע לב פוליטי.  שחקני "המטאטא" הראו יכולת במתית, גמישות מוסיקלית ואהבה לז'אנר הקל והנוח לעיכול... אמנם פה ושם נשמעו טרוניות וריטונים נגד הנטיה המופרזת של הלהקה לצד הפועלים, בייחוד בירושלים "במקום שם רבים מן הקהל הנוטים לימין ("דואר היום", 26.8.28), אך אלה ואלה הסכימו ש"המטאטא" הוא כמעט המקום היחידי שבו צוחקים עדיין"...

הצייר והקונפרנסיה

ברכה רבה קבע לעצמו בתכניות "המטאטא" - למן הראשונה וכמעט לאורך כל שנות קיום המוסד - הצייר-תפאורן עמנואל לופטגלס (ע. עמנואלי).  על אף התנאים הפרימיטיביים של במת בית-העם והאמצעים המוגבלים שעמדו לרשותו, ידע להכניס חגיגיות בתפאורתו על-ידי צבעוניות עליזה בסגנון ההולם את הבמה הקלה ולהפתיע בהמצאותיו הטכניות תוך שמירה קפדנית על הטעם הטוב.  לא פעם באו בתכניות "המטאטא" קטעים אשר הזינו את עיני הצופים יותר מאשר את אוזניהם, והצלחתם נזקפה ברובה על חשבון הצייר...

גם הקונפרנסיה שהופיע לפני המסך המצוייר בין קטע לקטע התחבב על הקהל: דבריו באו כפרשנות פוליטית-סטירית באימרות-כנף ורמזים רב-משמעיים, כפותח את המחיקות של העיפרון האדום של הצנזורה...  בעקבות הקונפרנסיה הראשון של "הקומקום" א. דונת הזכור לטוב, המשיכו ב"מטאטא" לסירוגין ש. רודנסקי, י. טימן, ה. אביחנן ולבסוף, א. נאמן (במסכת "מנחם-מנדל"), שזכה לפופולריות בין "אנשי עמך".

הרפרטואר

הנקודה החלשה בתכניות "המטאטא" הראשונות היה החומר הספרותי, שהיה מורכב בעיקר מעיבודים משפות שונות (בגלגלול הראשון - מהונגרית, ובשני - מרוסית);  החומר המקורי, מערכונים קצרים ופזמונים, נכתב בידי חברי הלהקה, בעיקר על-ידי השחקן-סופר הצעיר, עמנואל הרוסי, שהראה יכולת ופוריות רבה שטח זה, ורבים מפזמוניו הושרו שנים רבות בארץ ומחוצה לה.  גם חבר הלהקה ה. אביחנן סיפק לא מעט מערכונים בשטח הפוליטיקה הלוקאלית.  בחומר זה, הן משל "סופרי-הבית" והן מהעיבודים "על-פי" ידע הבמאי י.מ. דניאל להפיח רוח חיים.

על רקע שני התיאטרונים "אהל ו"הבימה" אשר התאזרחו בדעת הקהל כמוסדות אמנותיים רציניים שהביקור בהצגותיהם ("הדיבוק", "הגולם", "היהודי הנצחי", "נשף פרץ", "יעקב ורחל", "דיגים") דרשו מהקהל מעין הכנה נפשית (והיו רבים שמצאו לטבעי ונכון לבקר בהצגות אלה - ובכל אחת מהן - פעמים מספר!), היוו תכניות "המטאטא" מעין פליטון קצר ומשעשע שהאדם סר לראותן ללא שיקולים מוקדמים ובחיוך מוכן מראש, כאילו להינפש מטרדות היום תחת קורת-גג בית-העם הבלתי מקורה...

המחסור בחומר ספרותי בעל רמה היה מורגש ביותר.  סופרי הארץ עמדו כאילו מן הצד.  לגבי רבים מהם לא היה זה "מוסד אמנותי טהור, בסך הכול - תאטרון סטירי"...  בחוגי הבוהמה התל-אביבית הופרחה "הברקה קומקומית"! המטאטא - מעט התה שנשאר מן הקומקום גם המבקרים המושבעים שבדרך כלל נהגו לכתוב בהרחבה על הצגות "הבימה" ו"אהל" לפני כל בכורה ולאחריה, לא תמיד מיהרו לתת הערכה רחבה לפעולות "המטאטא", והסתפקו לרוב ברשימות חטופות במדוריהם.  אך כל זה לא שינה את יחס הקהל הרחב לבמה עממית זו;  הקליעות המאולתרות ב"אגודת ישראל" או ברביזיוניסטים, העקיצות ללא משוא פנים ב"בועזים" המתנכרים לעבודה עברית, ועל כולם - הפגיעות הנועזות - הגלויות והנסתרות - בשלטון המנדטורי וראשיו, תוך עקיפת קושיי הצנזורה, בכל אלה ראה הקהל את הלהקה כמבטאה את דעתו שלו, ולאט לאט הכירה גם העיתונות במציאות האחרת...

במאמר המערכת (!) של השבועון "מאזנים" (סיון, תי"צ) הננו קוראים בין השאר:

"..."המטאטא" אמנם טעמו אינו מחונן תמיד ביחסו לעובדות חיינו, והערכתו של כמה מחזיונות חיינו אינה לנו לקו ולמשקולת - - - אך ראוי לציין שהנהו מסור בלב ונפש, בהתמכרות אידיאלית לכמה ערכים עיקריים שהם מיסודות חיינו - - - הלאומיות לכל ענפיה מוצאת בו אביר נמרץ - - - אין לקפח שכר שום בריאה, על אחת כמה וכמה יצור רוח שהנהו אחד מתאי הגוף התרבותי שלנו בארץ".

סופר "הארץ" לאני (ג. חנוך, 19.8.31), פונה מעל דפי עתונו אל משוררי ישראל בשאלה גלוייה:

"...למה לא ישעו משוררינו הצעירים למוסד חינוכי זה לאמנות קלה ושעשועים? האמנם פחותת-כבוד היא הדאגה לשיפור שעת ההנאה הניתנת להמונים באי בית-העם"?

והמבקר הצעיר בעל העט השנון והאלגנטי, אורי קיסרי, אינו חושש, כדרכו, לומר מילה טובה במקום שזו צריכה להיאמר:

"..."המטאטא" כבד את מקומו בחיינו, עלינו להתחיל להתייחס אליו ברצינות".

                                                                                                ("דואר היום", 16.10.32)

בין המשוררים והסופרים חלה תזוזה. בין שמות המחברים שעל מודעות "המטאטא" החלו להתנוסס, בנוסף על סופרי-הבית, שמותיהם של אלכסנדר פן, רוסט, א. שלונסקי, יעקב אורלנד, סמי גרונמן, ז. אנוכי ו...נתן אלתרמן, שכבש בסערה את הבמה הקלה...

פנים חדשות אלה, יחד עם המלחינים הצעירים נחום נרדי, ידידיה גורוכוב, מרדכי זעירא, א. פוגצ'וב-עמירן, משה וילנסקי ורבים אחרים, אשר מנגינותיהם נפוצו בעם ואף חדרו לגולה העברית, פילסו דרך אל ליבות קהל רחב ביותר...

בראשית 1932 יצא "המטאטא" לבירות. בהצגותיו שם, הצליח להלהיב את הקהילה היהודית ולעורר בה את הרגש הלאומי.  "ביקור זה הוכיח כי מה שאין ביכולתם של הנאומים לעשות, יכולים לעשות הפזמון העברי הלבבי וההצגה העברית"... ("הארץ", 18.2.32, א. תורגמן).

"המטאטא" כבש לו בהדרגה מקום כבמה עממית, ונכנס לשורת שלושת התיאטרונים שפעלו בארץ.  "יש לנו שלושה תיאטרונים טובים - מסכם את ביקורו בארץ המבקר וההיסטוריון של התאטרון אצל היהודים, ד"ר א. מוקדוני, - תיאטרונים יוצרים, כל אחד כיכולתו וכשרונו, ובכולם אמנים החיים עשרים וארבע שעות במעת לעת באמנותם ואוהבים אותה עד מסירת נפש.  יש תאטרון עברי, והוא מכה שורשים, ולתאטרון יש קהל נפלא.  לקהל כזה מתפללים כל האמנים שבעולם" ("דבר", 30.4.32).

מאורעות

מאורעות הדמים של שנת 1929 פרצו בעת ובעונה אחת כמעט בכל חלקי הארץ.  בצפת ובחברון נערך טבח איום בתושבים היהודים ובתלמידי הישיבות.  "הממשלה עמנו"! - צעק ההמון הפורע המוסת, וגם היה לו יסוד לכך... בירושלים יצא המון מוסת לאחר התפילה במסגד עומר לפרוע ביהודים, אך כאן ידעה ההגנה לרסנו;  גם בתל-אביבי קדמה תפילה במסגד חסן בק ליציאת ההמון הפרוע בקריאות "עליהום"! והתרכזו בגבול שוק הכרמל, שכונת ברנר ואבו-כביר.  המגינים פגשו את הפורעים במטחי אש מנשק "בלתי-ליגלי" ובעיקר בקרבות פנים-אל-פנים.

לעת כזאת שותקות המוזות.  כל העיר חזית וכל בחור וטוב - על משמרתו, וכמובן, גם כל שחקני "אהל" ו"המטאטא" ממלאים את "תפקידיהם", הפעם - במסגרת לוחמי ההגנה.  באותם ימים יוצאת גם קבוצה בת חמישה-עשר אישר מחברי "אהל" לקבוצת גניגר לשם עזרה בעבודה ובשמירה.

"ירמיהו"

עם שכוך המאורעות שב "אהל" להעלות את מחזהו של סטפאן צווייג, "ירמיהו", שהצגתו נפסקה זמנית בגלל המאורעות.  בהצגה זו הושקע עמל רב ואמצעים רבים, שגוייסו על-ידי ידידים מחוגי ההסתדרות ומחוצה לה.

קדמה לפעולה זו פגישה בצריף האהל, של עסקנים וידידים במטרה לגייס אמצעים למימון ההצגה ולבניין התפאורה.  בפגישה זו הושמעו כמה הסתייגויות, יותר מעמדיות מאשר אמנותיות: "אתם מעלים הצגות הקוראות למהפכה (הכוונה ל"דיגים" - י.ג.) ומבקשים מאתנו שנממן אותן"?... - הדברים נאמרו על-ידי עסקנית חשובה רבת-זכויות ופעלים בשדה החינוך והתרבות בעיר. לעומתה ידע בן-מעמדה של אותה עסקנית נכבדה, - איש אציל-רוח ממנהיגי ציוני הולנד, להתריס: "זהו ייחודם וחינם של אנשי "אהל" שאינם מתכחשים לכור מחצבתם ונשארים נאמנים לו גם באמנותם...".  נוסיף כאן, שבעלי שתי הדעות הנוגדות הראו עקביות למופת:  הראשונה הבטיח לא לעזור, ואת הבטחתה זו קיימה, והשני הראה פעילות בלתי-נלאית ברכישת ידידים ל"אהל" ובגיוס כספים.  לפי פנייתו האישית שלח גם המחבר של "ירמיהו", הסופר סטפן צווייג תרומה כספית ניכרת לסטודיה הצעירה, במקום לקבל שכר-סופרים...

הצגת "ירמיהו" שחודשה עם עבור זרם הזוועות בארץ, עוררה התפעלות בציבור. שפע המראות והצלילים של עבר גדול ורב-תפארת, החל מתמונת העליה לרגל בה העם היושב בציון מביא את ביכוריו לבית-המקדש, מחולות הבנות וה"פנטזיות" של הבחורים, האווירה המיסטית במועצת-המלך בשעת קבלת ההחלטה הגורלית על המלחמה במצרים, ועד האפילוג המזעזע בו מובלים המלך ושריו לשבי, והנביא הזועם תמיד, - משמיע את דברי-הנחמה שלו:  "עוד אבנך ונבנית בתולת בת-ציון", שבו בעוצמתם את הצופים הנרגשים...

ההצגה העלתה את "אהל" בעיני הקהל והשרתה בו רוח-גאווה על תיאטרונו הצעיר:

"...ניתנה לנו הפעם הוכחה נוספת, כי רק השורשיות העברית תבנה לנו את הבמה שר הצגותיה יהיה לנו לחג".

("הארץ", 1.8.29)

"...אם סטודיה דרמתית המונה רק ארבע שנים להיווסדה, הרימה משאר כמחזה "ירמיהו", הרי יש תקווה כי ה"אהל" יעשה במשך הימים לתאטרון הראשון הרציני שנולד על אדמת ארץ-ישראל".

העיתונות גמלה לבמאי הלוי, לצייר ספוז'ניקוב, למלחין גורוכוב בהערכות נלהבות;  המשחק האנסמבלי המגובש של הלהקה - בתפקידים גדולים כקטנים - ובמיוחד הופעתו המונומנטלית של שמחה צחובל כ"ירמיהו" ושל יעקב אביטל כ"צדקיהו" הועלו על נס.

הקומוניסט העברי (מתוך פנקסי)

הראש עדיין סחרחר משאון ה"פרמיירה".  בשעת בוקר מוקדמת נשמעה דפיקה נמרצת על דלת חדרי.  בלי לחכות ל"יבוא" שלי מתפרץ חברי לתוך החדר כשהוא כולו התלהבות עוברת על גדותיה. ניכר בו, שהוא מוכרח להתחלק עם מישהו ברשמיו, וגם עושה זאת במרץ רב.  בתוך טרנס התפעלותו מן ההצגה הוא שח פתאום:

- "שמע, ברגע שהמלך צדקיהו כרע לפני הנביא והתחנן לפניו בדמעות: "ירמיהו, ירמיהו, הצילה את ירושלים!  הוי, ירושלים עיר בירתי"! - מה אגיד לך? באותו רגע הרגשתי מחנק בגרוני"...

אגב, חברי זה הוא חובב אמנות נלהב ו... קומוניסט לא פחות נלהב.  שאלתיו איפה, בחיוך מוסתר תוך זהירות שלא לצנן את התלהבותו:

- ולו שמעת, למשל, את שליט רוסיה מתחנן בבכי לפני נביאו, מעל במת התאטרון: "הצילה את מוסקבה עיר בירתי", האם גם אז היית מרגיש מחנק בגרונך?

וחברי מפסיקני בתנועה נמרצת:

מה אתה משווה? מוסקבה היא לא  י ר ו ש ל י ם !...

דרך המלך באופק

התאטרון בארץ, אשר פעולותיו עד כה עמדו במזל של נסיונות, התחלות וחתירה עקשנית להמשכיות, נכנס בהדרגה לתוך תודעת הקהל כמוסד של קבע.  "אהל" ממשיך בהעלאת ארבעה מחזותיו הראשונים ובו בזמן שוקד על קומדיה תנ"כית "מגילת אסתר" מאת ק.י. סילמן לקראת "חג החומש" שלו;  "מטאטא" קנה לו ישיבת-קבע בבית-העם התל-אביבי ומוסיף להנות את הקהל בתכניתו המשתפרות והולכות; שחקניו הוותיקים של "התאטרון העברי" מעלים מדי פעם, במסגרת זו או אחרת, מחזות מתוך הרפרטואר הישן שלהם ומוסיפים עליו חדש;  שחקן צעיר מיוצאי "הקומקום" של המאירי, משה ולין, מבשר את תקופת ה"אמרגנות" ומייסד כעבור זמן-מה במה חדשה בשם "משכית" ומוסיף לשקוד בעקביות רבה בגילויין וטיפוחן של הזמרות הראשונות מתוך העדה התימנית שברבות הימים קנו להן שם ופרסום בינלאומי, ובראש וראשונה ברכה צפירה, זו הסנונית הראשונה בשורת הזמרות בנות תימן שהטביעה את חותמה על הבאות אחריה; ועל כולם - רבה בציבור הציפיה ל"הבימה" המסיימת את סיבובה בחוץ-לארץ ועומדת לשוב לנמל-הבית לישיבת קבע, ובאמתחתה שני מחזות חדשים שהכינה בברלין, בנוסף על הרפרטואר "המוסקבאי" שלה.  פעילות מתמדת זו נותנת את פירותיה, וכל המופעים גם יחד זוכים לקהל אוהב-תאטרון.

תאטרון בשפופרת מפלגתית

החיכוכים המפלגתיים בארץ בין הימין הקיצוני ובין השמאל, - ליתר דיוק - בין הרביזיוניסטים לבין תנועת העבודה, מתחדדים.  בסערת מלחמת הדעות משמש גם התאטרון כאובייקט לביקורת.  העתון הרביזיוניסטי "הירדן" מפרסם שורת מאמרים נגד האינטרפרטציה של "אהל" להצגותיו התנ"כיות וההסטוריות, ולשם שיווי-משקל לא נוקתה גם "הבימה" מכך.  לדעתם של מבקרים אלה אין התפיסה העברית החדשה והגישה הלאומית-סוציאלית של "אהל", ואף לא דרך יצירתה של "הבימה" - עם כל הכבוד אליה - מצטיינים בלאומיות צרופה.  יתר על כן:  הם פוגעים בה פגיעה מכאיבה.

הד"ר י. ויינשל, מראשי התנועה הרביזיוניסטית רואה במיסטורין הערבי של "אהל" (הכוונה ל"יעקב ורחל" - י.ג.) ובמיסטוריון היהודי של "הבימה" ("הדיבוק" ו"הגולם" - י.ג.), דרך שאין בה "כדי לפתור את הבעיות של החברה העברית החדשה בארץ-ישראל", ואילו חברו לתנועה, הד"ר פון-וייזל מוצא ש"הצגת 'ירמיהו' ב'אהל' מסלפת את האמנות הלאומית היסודית ומשרתת את הכופרים במוסקבה, המנהלים תעמולה נגד הלאומיות היהודית - - - ".

ומבקרים נכבדים אלה גמרו אומר לקדם את פני הסכנה "המאיימת על האמנות העברית הלאומית", ולהקים תאטרון חדש אשר יהיה נאמן להשקפותיהם.

החליטו ואף נרתמו לפעולה.

נשף יסוד לסטודיה לאומית

לאחר הכנות, גיוס אמצעים וקביעת מנהל אמנותי למוסד העומד להיוולד (לתפקיד זה נקרא המורה והסופר ב.צ. ידידיה, איש נעים הליכות ובעל זכויות רבות בטיפוח ניצני התאטרון בארץ), נתקיימה ב"קפה ההונגרי" שברחוב נחלת בנימין בתל-אביב, נשף היסוד לסטודיה הלאומית.  "הירדן" מיום 25.8.30 מביא דברים שנשמעו באותו מעמד חגיגי:

"...כל זמן - קובע הד"ר ייבין - שהרחוב, הנוער, האינטליגנציה הארצישראלית מתחנכים על הסוציאליזם בצורותיו, תישארנה עיני האנשים בציון פוזלות כמו עכשיו למוסקבה או לאמסטרדם, ואנו רוצים שכל העינים תהיינה מכוונות אך ורק לנקודה אחת: ירושלים בתפארתה העתידה לבוא".

והמנהל האמנותי המיועד ממלא אחריו בכל ההתלהבות הטבועה בו:

"...שני תיאטרונים רציניים קיימים בארץ, "הבימה" ו"אהל".  ל"אהל" מגמה סוציאלית ברורה.  אפשר להסכים ואפשר לא להסכים למגמה זו.  אבל "אהל" משתדל להשיגה לפי מיטב כוחותיו מתוך עקביות ברורה וגלויה.  "הבימה" הוא תאטרון טוב, רציני, העומד על מדרגה אמנותית גבוהה מאד, אבל "הבימה" היא חסרת מגמה, ומכאן הסטיות לדרכים שונות בחיפוש אחרי מחזור חזיוני, פעם סוציאלי ופעם היסטורי, מבלי כיוון ברור - - - שאת לא אוכל ושנאה עזה כמוות אשנא את כל "הדיבוקים" למיניהם המוצגים לראווה על-ידי התיאטרונים שלנו, שנוא אשנא את רוח הגלות ואת הרומנטיקה החולנית שהם מעבירים הנה כמבריחי גיבור מכל אותן העיירות הנידחות בתפוצות הגולה...".

ידידיו ותלמידיו של מר ידידיה אשר הכירוהו - לפני דבריו אלה ולאחריהם - כמתרגם מתמיד לעברית של יצירות י.ל. פרץ, שלום עליכם, דוד פינסקר ו"סופרי גלות" רבים אחרים ואף כשוקד נאמן להבאתם אל הבמות בארץ, השתוממו לא מעט על ה"שאת לא אוכל ושנאה עזה כמוות אשנא" וכו', אולם זקפו את אלה על חשבון האכסניה אשר אליה נקלע...

אך דיבורים לחוד ומעשים לחוד.  על התיאטרונים הקיימים בארץ לא נוסף תאטרון חדש.

"הבימה" מתכננת את שובה ארצה

גם במסעה זה בחוץ-לארץ, השני במספר מאז צאתה את מוסקבה, הצליחה "הבימה" לעורר בקהל התיאטרוני - היהודי והלא יהודי - התלהבות רבה ולהקנות תדמית יפה לתאטרון העברי.  רוב העתונות העולמית שיבצה בתוך מאמרי הערכה משפטים, שרבים מתיאטרוני העולם היו מתגאים בהם:  "...בימוי בלתי רגיל, מחזות בלתי רגילים ושחקנים בלתי רגילים..." - - - "...וסגנונה של "הבימה" אינו רק סגנון של תאטרון, כי אם סגנון של עם, הוא נובע מתוך הגזע והפולחן" - - - ומבקר נודע, בדניה, אף יעץ לשחקני מולדתו "ללמוד ממשחקה של "הבימה" כמו שלומדים באוניברסיטה...".

"הבימה" החליטה להאריך את שהותה בברלין לשם הכנת בסיס חומרי להמשך פעולתה בארץ, ובעיקר - להעשיר את הרפרטואר שלה בעזרתם של במאים דגולים, בהם נתברכה בירת גרמניה באות תקופה.  נתארגן "חוג ידידי הבימה" (המרכז - בברלין וסניפים לו במספר בירות אירופה וארצות-הברית).  הגבירות מרגוט קלאוזנר, לולה האן והא' וילפירד ישראל, מנאמני ה"חוג" וראשי מפעיליו, דאגו לצרכי הלהקה בימי שהותה בברלין, לשיתוף במאים בעלי שם ביצירתה, ובעיקר - להביאה לבסוף לחוף מבטחים, לארץ-ישראל.  הגברת מרגוט קלאוזנר, שעוד בשנת 1928 עשתה רבות בהבאת "הבימה" לארץ-ישראל, הראתה גם הפעם יכולת אירגונית למופת ואף קשרה את גורלה עם הלהקה למשך כמה שנים.  הודות לקשריה עם שכבות נרחבות ביהדות ברלין עלה בידה להשיג תמיכה כספית מסוימת מאת הקהילה היהודית ולקרב אישים מבין אילי-הממון וחוגי האינטליגנציה, שעזרו ללהקה להתמיד בתכניותיה תוך שמירה על רמתה האמנותית.

"שחקי את שיקספיר!"

במפגשים של חברי ה"חוג" (אלה נתקיימו תכופות בביתה של הגברת קלאוזנר), הוחלפו דעות על דרך "הבימה" ועתידה, על הרחבת הקשר שלה עם העולם האירופי וכד'.  מרטין בובר, מראשי המדברים ב"חוג", יצא בחריפות נגד הכוונה לתת רק תוכן יהודי לתאטרון העברי ונגד ההסתגרות בקו הרפרטוארי המבטא בעיקר את השאיפה המשיחית והגאולה היהודית.  הוא דרש לפנות אל המחזה האוניברסלי, "להכניס לתאטרון שלנו את כל החומר האנושי הגדול":

"...שחקי את שיקספיר ואת שילר! עזרי לעצב את נשמת המין האנושי כפי שעשו הגדולים, ואז תצליחי לתת לאץ את אשר נחוץ לה...".

להדגשת משמעותם הרבה של דברי מרטין בובר אלה, נזכיר שהם נאמרו בשעה גורלית לישוב העברי בא"י: באותו יום הגיעו ידיעות מחרידות על מאורעות דמים שפשטו כתבערה בכל ערי הארץ ומושבותיה... מישהו מן הנוכחים בפגישה זו (היה זה אחד מחברי ה"חוג", הישיש השמאלני ארטור הוליצר), הזדרז לפתוח ברקוויאם על המפעל הציוני ההולך ונהרס, וקבע של"בימה" נותרה שליחות לקונן מעל במות העולם על השואה הזאת: "...זהו יעודה הגדול היחיד שנשאר לה"... דבריו אלה של הישיש, שנאמרו בסגנון "נביאי הזעם", היכן בתדהמה את הנאספים, ורק דברי התשובה הבוטים והמעודדים של מרטין בובר ונוכחותם של ביאליק וארנולד צווייג בפגישה הצליחו לגרש את הרוח הרעה...

בבית זה חיו ויצרו שחקן ה"אהל" ומייסד ארכיון התאטרון יהודה גבאי 1905-1994

 ורעייתו הציירת ומעצבת תפאורות ג'ניה ברגר 1910-2000

 דב הוז 23 תל אביב‎.‎