August 18 at 12:39pm
זה היה יום חורפי נאה עם שמש נעימה ואנחנו כבר מביטים על הרחבה הענקית והמוריקה בכניסה לבניין עם הירידה החדה והמדרגות והבניין המאד מרובע עם החלונות הקטנים והכל שונה ואפילו ספרטני. אני מצלם ומראה למינה את שער הכניסה העשוי מברזל מלא, עם המעצור המיוחד ואני בטוח ששער כזה יכול להחזיק לפחות אלף שנה ומי שעשה אותו הוא בעל מקצוע מעולה.
על המדרכה וליד הבית יש ספסל ציבורי ועל הספסל ישב איש לא צעיר אבל מוקפד וערני, והוא ככה שואל אותי "בחור, למה אתה מצלם את המקום הזה? יש סיבה מיוחדת?"
אני רגיל לזה שאנשים נדרכים ונרתעים ברגע שהם רואים מצלמה ולא רק במאה שערים. ידעתי שהאיש הזה שואל לגבי הצילום ולא משום שאסור לצלם בשבת אלא שיש לו נגיעה אישית לרחוב ואולי גם למקום עצמו. עניתי ככה באופן לא מתוכנן שאני מתעניין בתל אביב ואנשיה ונדמה לי שהבית הזה היה בניין של שוטרים וראשיתו מתקופת המנדט. האיש על הספסל אישר את דברי ואז החלה שיחה קצרה על משטרה ואמרתי לו שאבא שלי היה שוטר במשטרת ישראל וככה הבנתי שאני מדבר עם שלמה חרון שהכיר את אבי ועלה וטיפס במשטרה עד לדרגת ניצב. התחיל להיות מעניין לפחות מבחינתי ואז ללא הכנה מראש הגיעה מכונית ושלמה ביקש סליחה ונכנס למכונית שהמשיכה בדרכה והשיחה הקצרה נקטעה. את השם שלמה חרון זכרתי והראש החל לחבר נתונים שאוחסנו ללא סדר מהעבר הרחוק.
החלטתי שאני רוצה להמשיך ולשוחח עם שלמה חרון וחיפוש זריז הביא לי את מספרו וכעבור מספר ימים צילצלתי ואכן זה הוא. בשיחה המקדימה בטלפון סיפרתי לו שאני גם זוכר את נסי (ככה קראו לניסים) הבן שלו שהיה בשכונה המורחבת ולמד בגרץ ואהב כדורגל וגם דיבר מאד מהר וגם היה שחקן ממש טוב ובקושי ניצחנו אותם. העולם קטן וככה גם השכונות בתל אביב הצפונית. שלמה הזמין אותי לביתו וקבענו פגישה ביומן באופן מסודר כיאה לאיש ארגון מתורגל ומתוזמן ושלמה מודיע לי, שאצלו אין ממתקים. ברשת יש מידע אודות שלמה חרון ואני אשתדל לגעת בנקודות שנחרטו בראשי וביומני באותה פגישה נעימה ומסודרת בה פרש לפני את כל תחנות חייו דבר דבור על אופניו. האלבומים נפרשו ויש גם הרבה מסגרות עם תמונות מהעבר וגם הרבה תמונות משפחתיות.
שלמה חרון נולד בסלוניקי והשנה 1930. אביו מגיע ליוון מאדירנה שבטורקיה בשנת 1927 כמהגר עבודה שעסק במקצוע מיוחד בתעשיית הנקניק של אז. המעיים של הפרות נופחו במים ומלח וככה יוצרים את הכיסוי למילוי הנקניק. הוריו של שלמה שמרו את האזרחות התורכית שלהם וכשפרצה המלחמה והחל הרעב מלווה בהשפלות ליהודים הבינו את מצבם. מהיום שהגרמנים כובשים את סלוניקי שלמה זוכר את הסירנה ואת ההפצצות הנמוכות של מטוסי השטוקה הגרמניים והפחד גורם לו לגימגום שנמשך עד גיל 19.
ב-1943 כשהגרמנים אוספים את יהודי שכונת מונטיפיורי בעיר, אביו של שלמה מבין את חומרת המצב ומבקש לחזור לתורכיה ובעזרת הקונסול והגסטפו העניין סודר כשהמשפחה כולה, שלמה הבכור ושתי אחיותיו וההורים משאירים הכל מאחור ומגיעים לתורכיה חלשים, רזים והאבא נלקח לצבא. "הייתי רזה עם תת משקל ועם אמא חולה, והיא הבינה שעדיף לי לצאת מתורכיה במסגרת עליית הנוער וככה היה. למרות הגבולות החסומים היו לסוכנות היהודית הרבה קבוצות נוער ועליתי ארצה בשנת 1944. יצאנו מאיסטנבול ובהמשך דרך סוריה ולבנון וכל הדרך ברכבות. בראש הנקרה הפקידות הבריטית מקבלת אותי ויש לי תעודת זהות בריטית. אפריל 1944 אני מגיע לשדה נחום, שם עבדנו קשה וגם למדנו וזה המקום והזמן שבו גובשה אישיותי כעולה בארץ ישראל. כמפקד המחוז הצפוני במשטרה 1989 פגשתי את שני המדריכים שלי מאז.
1946 התגייסתי לגדוד השני של הפלמ"ח בגבעת ברנר. עבדנו שבועיים ושבועיים למדנו. התאמנו בנשק, מסע למצדה דרך ירושלים, שביל הנחש והכל עם משמעת מים ברזל. אסור היה לשתות. נשבעתי אמונים לפלמ"ח על מצדה. בגיל 16 הרובה האנגלי היה יותר גדול ממני.
כ"ט בנובמבר בלילה של החלטת האו"ם 1947, רקדנו עם כולם ובבוקר ירדתי לצאלים בנגב הדרומי. במלחמת השחרור הייתי בגדוד 8 עם חיים בר לב המג"ד ואברהם אדן המ"פ. בר-לב הראה לנו איך לפגוע במיכל הדלק של הטנק עם TNT ואיך להפעיל נפצים. קרבות קשים בהם נפלו חברים. היה מקרה עם מטען ממולכד שהתפוצץ ונפגעו 15 איש מתוכם 12 הרוגים. שנה שלמה לחמנו בנגב המנותק. בראשית הקרבות שמונה חברים שלנו נרצחו על ידי כנופיות מחבלים. ראיתי את מה שעשו לגופותיהם ותמיד שמרתי כדור אחד שלא ליפול בשבי. אכלנו סרדינים ומצות והיו גם הרבה סיגריות.
הגנה על נירים כנגד הצבא המצרי, הגנה על כפר-דרום, כיבוש ביר עסלוג' ליד רביבים היו חלק מאותה שנה בחזית הדרום. עלינו צפונה באוירון מרוחמה והגענו לתל אביב. בבאר יעקב הצבא שיחרר אותי משרות ועלינו לקיבוץ צובא שם היה איחוד של בית השיטה ושדה נחום לפלמ"ח צובא.
הורי עולים ארצה בראשית 1949. רציתי שיגיעו לקיבוץ אבל הם היו בפרדס חנה באוהלים.
התגייסתי למשטרה ברחוב יונה הנביא 13 בתל אביב. שאלו אותי איזה עיתון אני קורא וידעתי להשיב את התשובה הנכונה שרצו לשמוע. עליתי למשאית והגעתי לשפרעם ביוני 1949. זה הקורס הראשון של משטרת ישראל וגם אבא שלך היה שם. קיבלנו 27 לירות לחודש. המספר האישי שלי 2958. בשבתות עבדתי בבלוקים לחסוך כסף וככה קניתי דירונת בפג'ה בפתח-תקוה.
עם סיום הקורס הראשון בשפרעם של שש מחלקות נשארתי שם כמדריך ספורט ובהמשך בהדרכה מגוונת של אימוני שדה, נשק, צבאיות. תמיד הייתי מחובר לספורט ובמיוחד להליכה. היה לי שיא ארצי בהליכה ואם אתה מכיר את שאול לדני תשאל אותו.
1959 קורס קצינים ובסיומו מפקד סיור בנפה הצפונית. בהמשך זכיתי לעבוד עם עמוס בן גוריון שהיה איש מקצוע קפדן ומקצועי שהקים את הבולשת של המדור המרכזי והעלה את רמת המודיעין של המשטרה. עמוס בן גוריון מפקד משכמו ומעלה שהנהיג נהלים חדשים, ששוטרים יוכלו לאכול במסעדות מאושרות ע"י המשטרה כי היו שמועות על שוטרים שלא שילמו כשבאו לאכול. המשכורות במשטרה היו צנועות וקטנות ורבים עזבו. עד סוף שנות השבעים המשכורת הספיקה חצי למכולת וחצי להחזר חובות. חיינו בצימצום וגידלנו משפחה עם השכלה מתאימה לילדים. השיפור בתנאים הגיע בשלב מאוחר יחסית.
בהמשך שרתתי במגוון תפקידים ומקומות תחת מפקדים כמו יהודה פראג, דוד עופר ואחרים. היה גם פרק מיוחד שכלל אבטחת מטוסים עד להיותי מפקד המחוז הצפוני בדרגת ניצב ובשנת 1992 פרשתי לגמלאות ומאז אני בעיקר הנהג של בני המשפחה.
לגבי שם המשפחה חרון הרי ששם משפחתו של אבי היה גרון שזה מהעיר GERONA שבספרד. שינויי השלטון בתורכיה עם רפורמות אטאטורק עם הכתב והלאטינית הפכו את שם המשפחה גרון לחרון.
לגבי המשפחה, אז אתה מכיר את ניסים שנולד ב-1959 ולפניו עידית בשנת 1954. ניסים סיים את הטכניון כמהנדס כימיה בהצטיינות ועידית שעשוע סגנית מנהלת בעירוני ד' בתל אביב. יש לי 6 נכדים וחמישה נינים. התאלמנתי מדינה רעייתי ואם ילדי, לפני מספר שנים. יש לי זוגיות חדשה. הדירה שבבית הזה בוייזל 15-13 משמשת אותנו מאוגוסט 1960 וכל הדיירים היו שוטרים וקראו לזה דירת שרות. עם השנים שילמנו עליה והיום אלו דירות בבעלות הדיירים.
פעם רצו לשמר את הבניין אבל כיום המבנה לא לשימור ויש כבר כוונות לפנותו ולבנות משהו חדש בעתיד. אני לא מכיר פרטים לגבי הבניין עצמו ולמה המפלס פה נמוך מהרחוב. אני יודע שבתקופת המנדט המבנה הזה שירת שוטרים ואולי גם אורווה לסוסים בחצר אבל לא בטוח.
אם אני צריך להעיד על עצמי לגבי דרכי במשטרה הרי שתמיד השתדלתי להיות מחובר לאנשים גם כשאתה בראשם, לדבר עם כולם ולהקשיב לכל אחד".
זה התחיל מביקור תמים ברחוב וייזל שם רציתי להראות למינה בניין שונה וחריג בסביבה תל אביבית מנומנמת ושבעה. זה היה ביום שבת והיינו בדרכנו לסרט אבל קודם בקטנה ליום האחרון בו הציג טולי זיו את תערוכתו בבית האומנים ברחוב אלחריזי 9. אז אחרי שראינו את תערוכת התנור של אייכמן שבנה פנחס זקליקובסקי אבא של טולי ואת הלחמים ושאר הירקות פנינו להתרעננות נפשית וחתכנו בקטנה לתצפית חובבנית על הבניין בוייזל 15. אם אתם לא ממוקמים אז אנחנו בסביבה של שלמה המלך, ליברמן, אד"ם הכהן, ארלוזרוב, שדרות בן גוריון, ופעם זה היה פרדס ביבי (לא נתניהו)
נפתלי הרץ ויזל 1725-1805
משורר והוגה דעות. מאבות תנועת ה"השכלה" והספרות העברית החדשה.
זה היה יום חורפי נאה עם שמש נעימה ואנחנו כבר מביטים על הרחבה הענקית והמוריקה בכניסה לבניין עם הירידה החדה והמדרגות והבניין המאד מרובע עם החלונות הקטנים והכל שונה ואפילו ספרטני. אני מצלם ומראה למינה את שער הכניסה העשוי מברזל מלא, עם המעצור המיוחד ואני בטוח ששער כזה יכול להחזיק לפחות אלף שנה ומי שעשה אותו הוא בעל מקצוע מעולה.
מעונות השוטרים וייזל 14 תל אביב
חלונות מפעם בצבע תואם ויזל 15
ויזל 15 עם הירידה והכניסה למפלס הרחוב המקורי מפעם
על המדרכה וליד הבית יש ספסל ציבורי ועל הספסל ישב איש לא צעיר אבל מוקפד וערני, והוא ככה שואל אותי "בחור, למה אתה מצלם את המקום הזה? יש סיבה מיוחדת?"
אני רגיל לזה שאנשים נדרכים ונרתעים ברגע שהם רואים מצלמה ולא רק במאה שערים. ידעתי שהאיש הזה שואל לגבי הצילום ולא משום שאסור לצלם בשבת אלא שיש לו נגיעה אישית לרחוב ואולי גם למקום עצמו. עניתי ככה באופן לא מתוכנן שאני מתעניין בתל אביב ואנשיה ונדמה לי שהבית הזה היה בניין של שוטרים וראשיתו מתקופת המנדט. האיש על הספסל אישר את דברי ואז החלה שיחה קצרה על משטרה ואמרתי לו שאבא שלי היה שוטר במשטרת ישראל וככה הבנתי שאני מדבר עם שלמה חרון שהכיר את אבי ועלה וטיפס במשטרה עד לדרגת ניצב. התחיל להיות מעניין לפחות מבחינתי ואז ללא הכנה מראש הגיעה מכונית ושלמה ביקש סליחה ונכנס למכונית שהמשיכה בדרכה והשיחה הקצרה נקטעה. את השם שלמה חרון זכרתי והראש החל לחבר נתונים שאוחסנו ללא סדר מהעבר הרחוק.
החלטתי שאני רוצה להמשיך ולשוחח עם שלמה חרון וחיפוש זריז הביא לי את מספרו וכעבור מספר ימים צילצלתי ואכן זה הוא. בשיחה המקדימה בטלפון סיפרתי לו שאני גם זוכר את נסי (ככה קראו לניסים) הבן שלו שהיה בשכונה המורחבת ולמד בגרץ ואהב כדורגל וגם דיבר מאד מהר וגם היה שחקן ממש טוב ובקושי ניצחנו אותם. העולם קטן וככה גם השכונות בתל אביב הצפונית. שלמה הזמין אותי לביתו וקבענו פגישה ביומן באופן מסודר כיאה לאיש ארגון מתורגל ומתוזמן ושלמה מודיע לי, שאצלו אין ממתקים. ברשת יש מידע אודות שלמה חרון ואני אשתדל לגעת בנקודות שנחרטו בראשי וביומני באותה פגישה נעימה ומסודרת בה פרש לפני את כל תחנות חייו דבר דבור על אופניו. האלבומים נפרשו ויש גם הרבה מסגרות עם תמונות מהעבר וגם הרבה תמונות משפחתיות.
דינה ושלמה
שלמה חרון נולד בסלוניקי והשנה 1930. אביו מגיע ליוון מאדירנה שבטורקיה בשנת 1927 כמהגר עבודה שעסק במקצוע מיוחד בתעשיית הנקניק של אז. המעיים של הפרות נופחו במים ומלח וככה יוצרים את הכיסוי למילוי הנקניק. הוריו של שלמה שמרו את האזרחות התורכית שלהם וכשפרצה המלחמה והחל הרעב מלווה בהשפלות ליהודים הבינו את מצבם. מהיום שהגרמנים כובשים את סלוניקי שלמה זוכר את הסירנה ואת ההפצצות הנמוכות של מטוסי השטוקה הגרמניים והפחד גורם לו לגימגום שנמשך עד גיל 19.
ב-1943 כשהגרמנים אוספים את יהודי שכונת מונטיפיורי בעיר, אביו של שלמה מבין את חומרת המצב ומבקש לחזור לתורכיה ובעזרת הקונסול והגסטפו העניין סודר כשהמשפחה כולה, שלמה הבכור ושתי אחיותיו וההורים משאירים הכל מאחור ומגיעים לתורכיה חלשים, רזים והאבא נלקח לצבא. "הייתי רזה עם תת משקל ועם אמא חולה, והיא הבינה שעדיף לי לצאת מתורכיה במסגרת עליית הנוער וככה היה. למרות הגבולות החסומים היו לסוכנות היהודית הרבה קבוצות נוער ועליתי ארצה בשנת 1944. יצאנו מאיסטנבול ובהמשך דרך סוריה ולבנון וכל הדרך ברכבות. בראש הנקרה הפקידות הבריטית מקבלת אותי ויש לי תעודת זהות בריטית. אפריל 1944 אני מגיע לשדה נחום, שם עבדנו קשה וגם למדנו וזה המקום והזמן שבו גובשה אישיותי כעולה בארץ ישראל. כמפקד המחוז הצפוני במשטרה 1989 פגשתי את שני המדריכים שלי מאז.
לוחם פלמ"ח ושוטר
1946 התגייסתי לגדוד השני של הפלמ"ח בגבעת ברנר. עבדנו שבועיים ושבועיים למדנו. התאמנו בנשק, מסע למצדה דרך ירושלים, שביל הנחש והכל עם משמעת מים ברזל. אסור היה לשתות. נשבעתי אמונים לפלמ"ח על מצדה. בגיל 16 הרובה האנגלי היה יותר גדול ממני.
כ"ט בנובמבר בלילה של החלטת האו"ם 1947, רקדנו עם כולם ובבוקר ירדתי לצאלים בנגב הדרומי. במלחמת השחרור הייתי בגדוד 8 עם חיים בר לב המג"ד ואברהם אדן המ"פ. בר-לב הראה לנו איך לפגוע במיכל הדלק של הטנק עם TNT ואיך להפעיל נפצים. קרבות קשים בהם נפלו חברים. היה מקרה עם מטען ממולכד שהתפוצץ ונפגעו 15 איש מתוכם 12 הרוגים. שנה שלמה לחמנו בנגב המנותק. בראשית הקרבות שמונה חברים שלנו נרצחו על ידי כנופיות מחבלים. ראיתי את מה שעשו לגופותיהם ותמיד שמרתי כדור אחד שלא ליפול בשבי. אכלנו סרדינים ומצות והיו גם הרבה סיגריות.
הגנה על נירים כנגד הצבא המצרי, הגנה על כפר-דרום, כיבוש ביר עסלוג' ליד רביבים היו חלק מאותה שנה בחזית הדרום. עלינו צפונה באוירון מרוחמה והגענו לתל אביב. בבאר יעקב הצבא שיחרר אותי משרות ועלינו לקיבוץ צובא שם היה איחוד של בית השיטה ושדה נחום לפלמ"ח צובא.
הורי עולים ארצה בראשית 1949. רציתי שיגיעו לקיבוץ אבל הם היו בפרדס חנה באוהלים.
הרבה שוטרים
התגייסתי למשטרה ברחוב יונה הנביא 13 בתל אביב. שאלו אותי איזה עיתון אני קורא וידעתי להשיב את התשובה הנכונה שרצו לשמוע. עליתי למשאית והגעתי לשפרעם ביוני 1949. זה הקורס הראשון של משטרת ישראל וגם אבא שלך היה שם. קיבלנו 27 לירות לחודש. המספר האישי שלי 2958. בשבתות עבדתי בבלוקים לחסוך כסף וככה קניתי דירונת בפג'ה בפתח-תקוה.
שלמה חרון מ.א. 2958
עם סיום הקורס הראשון בשפרעם של שש מחלקות נשארתי שם כמדריך ספורט ובהמשך בהדרכה מגוונת של אימוני שדה, נשק, צבאיות. תמיד הייתי מחובר לספורט ובמיוחד להליכה. היה לי שיא ארצי בהליכה ואם אתה מכיר את שאול לדני תשאל אותו.
ספורטאי ושיאן בהליכה
1959 קורס קצינים ובסיומו מפקד סיור בנפה הצפונית. בהמשך זכיתי לעבוד עם עמוס בן גוריון שהיה איש מקצוע קפדן ומקצועי שהקים את הבולשת של המדור המרכזי והעלה את רמת המודיעין של המשטרה. עמוס בן גוריון מפקד משכמו ומעלה שהנהיג נהלים חדשים, ששוטרים יוכלו לאכול במסעדות מאושרות ע"י המשטרה כי היו שמועות על שוטרים שלא שילמו כשבאו לאכול. המשכורות במשטרה היו צנועות וקטנות ורבים עזבו. עד סוף שנות השבעים המשכורת הספיקה חצי למכולת וחצי להחזר חובות. חיינו בצימצום וגידלנו משפחה עם השכלה מתאימה לילדים. השיפור בתנאים הגיע בשלב מאוחר יחסית.
טבריה 1958
איש טוב שלמה חרון
בהמשך שרתתי במגוון תפקידים ומקומות תחת מפקדים כמו יהודה פראג, דוד עופר ואחרים. היה גם פרק מיוחד שכלל אבטחת מטוסים עד להיותי מפקד המחוז הצפוני בדרגת ניצב ובשנת 1992 פרשתי לגמלאות ומאז אני בעיקר הנהג של בני המשפחה.
שלמה ונסי בטיול שורשים בסלוניקי
לגבי שם המשפחה חרון הרי ששם משפחתו של אבי היה גרון שזה מהעיר GERONA שבספרד. שינויי השלטון בתורכיה עם רפורמות אטאטורק עם הכתב והלאטינית הפכו את שם המשפחה גרון לחרון.
לגבי המשפחה, אז אתה מכיר את ניסים שנולד ב-1959 ולפניו עידית בשנת 1954. ניסים סיים את הטכניון כמהנדס כימיה בהצטיינות ועידית שעשוע סגנית מנהלת בעירוני ד' בתל אביב. יש לי 6 נכדים וחמישה נינים. התאלמנתי מדינה רעייתי ואם ילדי, לפני מספר שנים. יש לי זוגיות חדשה. הדירה שבבית הזה בוייזל 15-13 משמשת אותנו מאוגוסט 1960 וכל הדיירים היו שוטרים וקראו לזה דירת שרות. עם השנים שילמנו עליה והיום אלו דירות בבעלות הדיירים.
אילה ושלמה
פעם רצו לשמר את הבניין אבל כיום המבנה לא לשימור ויש כבר כוונות לפנותו ולבנות משהו חדש בעתיד. אני לא מכיר פרטים לגבי הבניין עצמו ולמה המפלס פה נמוך מהרחוב. אני יודע שבתקופת המנדט המבנה הזה שירת שוטרים ואולי גם אורווה לסוסים בחצר אבל לא בטוח.
אם אני צריך להעיד על עצמי לגבי דרכי במשטרה הרי שתמיד השתדלתי להיות מחובר לאנשים גם כשאתה בראשם, לדבר עם כולם ולהקשיב לכל אחד".
שלמה חרון ישיר וחד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה