באמצע שנות ה60 נקראתי, במסגרת עבודתי לראיין את ד"ר שמואל אביצור מנהל מכון אבשלום. המכון שכן בבניין הסתדרותי ברח' בארי בתל אביב. במסגרת הראיון לקח אותי אביצור לחצר הבניין, כדי להראות לי את ה,בייבי" שלו, מוזיאון אדם ועמלו. היה זה אוסף של כלי עבודה ומלאכה ידניים, מתקופות שונות, שאביצור ליקט בארץ במשך שנים, הן במשק היהודי והן בקרב הערבים. הוא הסביר לי את שימוש הכלים וראיתי שהנושא הזה היה מאד חשוב בעיניו. אני הכרתי את רוב הכלים ושמתי לב שכלי אחד שהכרתי מעברי בקיבוץ, היה חסר באוסף. שאלתי את אביצור מדוע אין לו מגוב יד? הוא ענה לי שלא שמע ולא ראה כלי כזה מימיו. התנדבתי לחפש ולהביא לו את הכלי.
במה מדובר, חקלאים מהדור הישן ובעיקר כאלה שקיבלו את חינוכם החקלאי בגרמניה, מאד מקפידים על מניעת הידוק הקרקע ולכן בחורף כשהקרקע רטובה מונעים כניסת טרקטורים לשטחי החקלאות ואת העבודות עושים עם בהמה, סוס או פרד, עמם קוצרים את הירק, תלתן או אספסת ובעזרת מגוב המופעל על ידי הבהמה מערמים ואוספים את הירק הקצור, אחר כך בעזרת קילשונים מעמיסים בעבודת ידיים את הירק על עגלת הסוס ומביאים לרפת להאביס את הפרות.
כל זה מדובר כשהקרקע לחה. כשהיא ממש רטובה לא יעלה אפילו סוס על השדה, את הכל עושים בידיים. חקלאות של "פעם".
את הירק קוצרים ביד באמצעות חרמשים, לא החרמשים הסטנדרטיים העשויים ברזל, אלא חרמש עם ידית עץ המותאמת לקוצר, לכל אחד החרמש שלו, לכל קוצר אבן משחזת, אתה הוא משחיז מפעם לפעם את להב החרמש. כאשר הלהב כהה מאד נוטלים אותו לפעולה הנקראת ריקוע, על סדן ברזל, בעזרת פטיש קטן מרקעים את הלהב כדי שיהיה חד וראוי לקציר.
אצלנו האיש שהיה המומחה למלאכה עדינה זו, היה ממונה על ענף המספוא איש מאד צנוע ושמו יעקב צוקרברג (יש אומרים שהוא היה הדוד של אביו של הצוקרברג המפורסם שהביא עלינו את המארה הקרויה פייסבוק ימח"ש).
אדם יקר זה, שלדעתי, היה חבר כבוד בארגון ל"ו הצדיקים, היה חקלאי אדוק וקפדן שלימד דורות של חקלאים, כיצד מעבדים את האדמה וכיצד מתייחסים אליה בכבוד כדי שתשיב ביבולים ברוכים.
את הירק הקצור היו אוספים לערמות קטנות ובעזרת מין אלונקה, בידיים, מובילים מחוץ לשדה אל עגלת הסוס ומשם לרפת.
ופה אנו מגיעים למגוב היד, כלי שהיה חסר והומצא כדי לסייע לאנשי המספוא, אלה שתפקידם לספק מזון טרי לרפתות, לקחו 5 קלשוני ברזל, הלחימו אותם יחד לידית מתכת וכך ניתן לגרוף ביעילות את הירק לערימות.
פניתי לאבי אברהם שטיניג בקבוצת שילר והטלתי עליו למצוא לי את הכלי הזה, שאז, בשנות ה60 כבר לא היה בשימוש, לאחר זמן מצא אבי את הכלי באיזו ערמת ג'אנק ליד המסגריה בקיבוץ, בה חיכה לגורלו להיות חומר גלם באיזו הלחמה נחוצה.
הבאתי לאביצור את הכלי והוא שמח מאד, גם אני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה