זכר וכתב יו"ש יוסי שחם שטיניג יליד 1938 קבוצת שילר
כ30 שנה שכן משרדי במרתף צנוע בבית נושן ברחוב קטן, במה שהיה ידוע בתל אביב ה"צפון הישן".
בבית כ16 דירות והדיירים "עולם ומלואו" גיוון במוצא, בעיסוקים במהלך החיים, ההתבגרות, ההזדקנות והמוות.
מדי פעם אני מהרהר ונזכר באותו פסיפס תל אביבי שהיום הולך ונמוג, הבתים משתדרגים ותל אביבים צעירים נכנסים, גרים ומשנים את מה שהיה.
שכנים שכנים
הצייר
הראשון אותו אזכיר, הצייר אפרים ליפשיץ, הסטודיו שלו מולי, דלת מול דלת, ציוריו שהיו פעם נאיביים, הלכו והשתנו עם המודרנה לכיוון הציור העכשווי, הסטודיו שלו היה מלא ציורים מהרצפה עד התקרה, כמו כל הציירים הוותיקים, של אותה עת, היה לו גם סטודיו ברובע האמנים בצפת, אפרים היה איש שיח ותרבות.
הבונדיסט
חיים בביץ היה איש מפלגת ה"בונד" מפלגה סוציאליסטית יהודית שהיה לה סניף קטן בארץ וכמה מוסדות תרבות, שריד של עולם שרובו נספה בשואה.
המזרחים
משפחת ניסים גרו בדירה מעלי, יוצאי עיראק גידלו בדירה הצנועה 4 ילדים לתפארת, שקטים, חרוצים שכנים טובים.
כאשר נפטר האיש, הוקם בחצר "אוהל אבלים" בציוד שהובא מגמ"ח באור יהודה, הוזמנתי למניין ומילאתי חובתי כשכן.
גב' לוין
הכרתי את האישה המבוגרת הזו כגב' לוין. יום אחד יצאתי לרחוב, היא ישבה ליד הדלת עם כמה חפצים וביקשה "קח אותי לבית האבות בגבעתיים" הבטחתי לשוב ולקחתי אותה. שאלתי "מה קרה?" סיפרה שנהג המונית שהזמינה סרב לקחת את האביזרים והסתלק. נסענו, שאלתי "אין בני משפחה לסייע לך?" ענתה "ישנו בן אחותי אך הוא עובד".
הגענו למשען בגבעתיים, הפנו אותי לצד האחורי של הבניין למקום המכונה "רמפת פריקת זקנים".
כעבור שבועיים באה למשרד עם תודה ועוגה.
אני בטוח שבן אחותה יופיע כאשר תהייה איזו ירושה. עצוב.
לואיג'י
לואיג'י פוליאגי היה איטלקי נוצרי, עם האיש הקטן והנחמד הזה, התידדתי והוא סיפר לי את קורותיו, בעברית שבורה, שגם אחרי עשרות שנים, לא שלט בה היטב.
מקצועו של לואיג'י היה ריטושר, האיש שמכין ידנית תמונות טכניות להדפסה, מקצוע זה לא קיים היום.
לואיג'י התגורר במילאנו ולפני מלחמת העולם השנייה נסע לבולגריה כדי ללמד שם את מקצוע הריטוש. הוא הכיר צעירה יהודייה וסייע לה בזמן המלחמה, אחרי המלחמה נישאו ועלו לישראל, הם היו חשוכי ילדים. לואיג'י היה נוסע כל שנה למשפחתו במילנו וכשחזר סיפר לי את כל מה שחווה.
מקום עבודתו כריטושר היה בדפוס גדול ברחוב עמק יזרעאל בדרום תל אביב.
מסתבר שכמו כל העוסקים בענף הדפוס, הוא גם צייר, יום אחד הביא לי ציור, מעשה ידיו במתנה.
כשניפטר לואיג'י כבר לא עבדתי במשרדי, הוא נקבר בבית הקברות הקתולי ביפו, לא נכחתי בהלוויה, יהי זכרו ברוך.
שכנים ברחוב
ד"ר יורם גולדמן
מול המשרד שלי בחלון ממול שכנה הקליניקה של רופא השיניים ד"ר יורם גולדמן, באפן טבעי הלכתי אליו כשהיה צורך ל"חטט" בשיני הדואבות. בקליניקה שררה אווירה ייקית, מגזינים ובדיחות בגרמנית ותמיד תמיד מוסיקה קלאסית.
הייתה לו בעיה לדוקטור, תחביב הטיסה. הוא למד לטוס ודיווח לי על עלילותיו בשמיים. יום אחד אזר אומץ והזמין אותי לטוס עמו. עד כאן, הסיכוי שאסכן עצמי בשמיים עם רופא שיניים יקה, לא באה בחשבון, התחמקתי באלגנטיות.
המכולת של גניה ומרדכי
ברחוב הסמוך, לואי מרשל, שכנה המכולת של זוג ניצולי השואה גניה ומרדכי. מכולת זו הייתה אתר מרכזי לכל הסביבה.
מרכז מידע ורכילות הייתה המכולת של גניה, שם קניתי מצרכים למשרד ולביתי וגניה הייתה רושמת, בסוף החודש היה צריך לשלם, גניה סיכמה את הקניות בזריזות, בחנתי אותה, מדוייק.
סיפור ההישרדות בשואה של הזוג הזה היה מרתק. מרדכי סיפר לי שהיה אחד המעטים שהגיעו לטרבלינקה ושרדו, הוא נתן לי קלטת לצפייה שצילם סטיבן ספילברג. התידדנו והם סיפרו על עלייתם לארץ ועל התבססותם בתל אביב. הם היו אנשים אמידים, דבר שמחזק את השקפתי "שלא כל ניצול שואה מסכן ולא כל מסכן ניצול שואה"
דמויות חולפות
האזור הזה במרכז צפון תל אביב, ריכז דמויות מעניינות מכל גווני הקשת וכולם הגיעו למכולת של גניה, אחד מהם איש הציבור דב חנין. במערכת בחירות אחת פורסם בערב שהוא נבחר לכנסת, כולם מיהרו לברך אותו והוא אמר "תמתינו לתוצאה הסופית" לאחר ספירת קולות החיילים הוא נשאר בחוץ.
הזמר ישראל יצחקי חזר לארץ, במשך מספר שנים ראיתי אותו מדי פעם, לבוש בהידור מצוחצח ומתוקתק.
באזור היו מספר בתים משותפים שהקימו סקטורים שונים, עובדי נמל תל אביב,
שחקני הבימה ועוד
את השחקן מישה אשרוב הייתי פוגש בדואר, תמיד תמיד התבדח וסיפר הלצות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה