בדרך לבלומפילד נסעתי דרך רחוב מוצקין, שם נולדתי וגדלתי. להפתעתי מצאתי חנייה בתחילת הרחוב ויצאתי לשוטט במחוזות ילדותי.
הזכרונות. פאק הזכרונות. זו היתה תקופה אחרת. היינו חבורה של ילדים וילדות שגדלנו ברחוב. הכרנו כל שכן וכל משפחה, וידענו בעיניים עצומות את כל המעברים בין החצרות והגדרות הפרוצות.
מכל בתי הרחוב התעכבתי מול מוצקין 13. בחדר בודד בקומת הקרקע היתה חיה לבדה הלנה וינר. הלנה היתה ניצולת שואה ערירית עם מספר על היד. היא שנאה ילדים וקראנו לה הלנה המשוגעת.
תמיד, כששיחקנו בשדרה, כאב לה הראש והיא רדפה אחרינו בחמת זעם. אני יודע שבכל שכונה היה את המשוגע התורן, אבל הלנה וינר שלנו, בלי תחרות רשמית, זכתה בתואר המשוגעת של העיר.
העובדה שהלנה עברה את התופת ונשארה לבדה בעולם לא עשתה עלינו כל רושם. רובנו נולדנו להורים ניצולי שואה, והזוועות שהם עברו אמנם ריחפו מעלינו כמו צל ענק, אבל מעולם לא דיברנו עליהן. נהנו להציק לה, ועוד יותר נהנו כשהיא הציקה לנו.
זוכר יום קיץ אחד כשהתבגרתי, ובאתי לבקר את ההורים במוצקין 9. ישבנו על אבטיח במרפסת ובין השאר הזכרנו את הלנה. אמא שלי, מהבודדות בשכונה שהיתה נוהגת לבקר אותה, סיפרה שהיא היתה ציירת מחוננת, וניצלה בזכות כשרונה. היא היתה מאיירת על בדי ענק את בני משפחותיהם של מפקדי אושוויץ, וזו הסיבה שהשאירו אותה בחיים.
זכורה לי אפיזודה אחת בלתי נשכחת איתה: כשהייתי בכיתה ב' הוריי הזמינו אותה לחגוג איתנו את ליל הסדר. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותה אצלנו בבית. היא לא צלצלה בפעמון פעם אחת וחיכתה שיפתחו לה את הדלת. היא לחצה על הפעמון ללא הפסקה. לחצה דקה שלמה עד שאחותי פתחה לה את הדלת. כבר אמרנו. משוגעת. זוכר אותה נכנסת עם ליפסטיק אדום אדום וטונה של פודרה על המצח והלחיים.
כשהתיישבנו סביב השולחן - שישה אנשים - אמא שלי הביאה לדוד מישקה, כמו בכל ליל סדר, סלסלה עם לחם אחיד. דוד מישקה סבל מגזים ולא עיכל טוב מצות. הלנה ראתה את חילול הקודש, התחילה לצעוק בפולנית ועזבה את הבית לפני שהסדר החל, לכל צחוקי המתגלגל.
אין לי מושג מה קרה עם דירתה ורכושה הדל אחרי מותה בתחילת שנות ה-90. מאמין שעשרות בדי הקנוויס עליהם היא ציירה בלי הפסקה, מעלים אבק באיזה מחסן של האפוטרופוס הכללי.
יודע רק שכשהתנדנדתי בין חיים למוות, היא הביאה לאמא שלי קבלה על הכסף ששילמה לבית הכנסת 'רמה' ששכן בין בן יהודה לזלוטופולסקי, שיתפללו להחלמתי.
עבד. עובדה שאני עדיין כותב פוסטים טרחניים..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה