ארנה ליכטנשטיין היא בתו של ליפא בס. ידעתי שיש פה הזדמנות מבחינתי לפחות ללמוד כמה דברים על אביה שעשה עוד הרבה דברים לפני סיפור המדליות. ביקשתי מארנה שאולי תוסיף לי משהו משלה על אביה והנה היום זה פה ואני מודה לה מאד. ככה בדרכי אני אוסף עוד סיפור למיקבץ הכללי.
"קובי ביקש שאכתוב משהו על אבא שלי, ליפא בס. הרגשתי שזה לא הזמן, הרי היומיום שלי נתון לעניינים אחרים. אז קובי אמר בפשטות: אפשר להתחיל במשהו קטן. אז הנה בינתיים ה"משהו הקטן".
סתם ככה בלי הכנה מוקדמת זה קרה: הבית של הורי, הבית ברמת אביב אליו הגעתי כשהייתי בת שש, פונה מהדיירת שלו, ולי לא נותר אלא לרוקנו. הצלחתי ולא ברור איך, לאסוף יחד את כל הנכדים, עמר בני שהגיע עם טל והבת יובל, הגר ונעה בנותיי, לילך וענבר, הבנות של אחי, רונן, והם פשפשו ופשפשו כל אחד בדרכו ועם זיכרונותיו, מצאו כמה חפצים שאהבו לראות או לשחק בהם בבית של סבא וסבתא, אבא שלי ליפא ואמא שלי נעמי, ולקחו אותם לבתיהם למזכרת. לקחו מקטרות (מי בכלל קרא להן מקטרות? אלה הפייפים של אבא, המריחים מטבק בבית, במעלית ובבניין כולו, הכל כך יפים ומעניינים אשר הגיעו מכל רחבי העולם), כשאצל נעה הפייפ הכי יפה יחד עם ערמת שעונים ישנים שלא באמת שווים משהו. ולקחו תמונות, וכלי מטבח, ובהם, כוסות, כשהגר כמובן לקחה את הספלים הכי יפים בעולם עליהם ויתר עמר רק כי זה לא נוח להעביר ספלים לגרמניה, שם הוא גר. ולקחו כוסיות, ונעה לקחה פינג'ן עם ספלים להגשת קפה שחור מקרמיקה שחורה ויפהפייה, ולקחו קישוטים לקיר ולמדפים, חרבות, וואזות (אצל אמא שלי לא אמרו וואזות. לנו היו כדים...), וכמובן שאת המפתח השחור הענק, כנראה לאיזשהו בית פרטי בקונייטרה שמצא אבא, קצין קישור לאו"ם ברמת הגולן, לקח הנכד הבכור, עמר, והגר ויתרה...
ועם השאר, נשארתי אני מול ערמות ענקיות של חפצים אישיים, תעודות, מסמכים, רהיטים, תמונות, בגדים, מצעים, עיתונים, כלי מטבח והגשה- הלא הם הסרוויסים היפים של פעם, והמפות היפהפיות.
מה עושים? הספרים, מאות הספרים, הלכו כמובן אל חנויות ספרים משומשים.
הרוב- אל הסוחר החרדי הנמרץ משוק הפשפשים, שכמובן הסביר שאינו סוחר, אלא רק אוסף הכל לאחיו התלמיד הצדיק חסר הכל, שיהיה לו מה למכור כדי לפרנס אשה וילדים. לקח לו הסוחר גם את המזכרות מאיראן, אליה ברחו הוריו של אבא מקייב, בימי סטאלין הקשים. שם נולד אבא באחד ביולי (היישר לחופש הגדול...), 1928. ב-1933 הגיעו סבא וסבתא שלי לארץ ישראל, עם אבא שלי הקטן, כשהוא בן חמש. סבתא שלי לא הפסיקה להזכיר שסבא הציוני לקח אותה לארץ ישראל, על חמורים, בקור ובחום, דרך סוריה, לבנון, וכמובן מטולה, מאותה פרס (בבית שלנו הייתה זאת פרס, לא ידענו על איראן...) נפלאה, בה חייהם היו טובים ומאושרים. כנראה ישבו שם על סיר הבשר... אני חושבת שלבסוף סבתא סלחה לסבא על ציוניותו. ועוד לקח אותו סוחר, כל מיני מזכרות קטנות שהביא אבא הפלמ"חניק לאמא שלו בימי מלחמת השחרור מבתי ערבים שברחו. נדמה לי שהסיפורים היו על רמלה.
לא מעט- לקחו מכולות האשפה הענקיות שמתחת לבניין. את תעודת הגמר בהנדסת חשמל של אבא מהטכניון עם ההזמנה לטקס הסיום לקח חבר, פרופסור בטכניון, כדי לתלות על הקיר בחדרו, כמובן, במחלקה להנדסת חשמל.
ומה לקחתי אני? כמה ספרים בודדים, רק כאלה עם הקדשות. וגם לקחתי תעודות ומסמכים. רק את אלה המרגשים והמעניינים. לקחתי את תעודת הלידה של אמא באנגלית- היא נולדה בפלשתינה של המנדט הבריטי. ולקחתי את תעודת הלידה שהונפקה לאבא בישראל על כי נולד בטהרן. אבא שלי, שדיבר בבית עם ההורים רוסית שוטפת ועם הסבתא אידיש קצת פחות שוטפת, לא הפסיק מעולם להשוויץ שהוא בעצם פרסי. לקחתי גם את תעודת הצופה של אבא שלי משבט "קהילה". ואת תעודת "מכבי" שלו, כילד קטן מתאבק (אולי מתאגרף?), ואת התעודות שלו מתיכון מונטיפיורי כי להורים שלו לא היה מספיק כסף לשלוח אותו לגימנסיה הרצליה, כמו שאר ילדי הטובים התל אביבים. ולקחתי גם את תעודת האישור על שירותו של אבא פלמ"ח.
ב-1945, כשאבא רק בן שבע עשרה, הוא שכנע את הוריו להרשות לו להתנדב לפלמ"ח, בהסבירו כי אלה הם ראשי תיבות של "פלוגות לעזרת משקים חקלאיים" (איזה מזל שההורים שלך הם עולים חדשים, שלא כל כך נוח להם עם עברית). אבא שלי היה פלמ"חניק אמתי (שנים רבות אחרי כן הוא אהב להזכיר שיש גם פלמ"חניקים מתחזים), הוא הצטרף להכשרת תל יוסף, והיה למדריך לטופוגרפיה ולנשק. ב-1947 החל ללמוד בטכניון, אך מלחמת העצמאות קטעה את לימודיו. הוא השתתף בהגנה על חיפה, ואחר כך הצטרף לגדוד החמישי של הפלמ"ח, בחטיבת הראל, תחת פיקודו של יצחק רבין, במחלקה עם לאה רבין, מכובשי ירושלים. אבא נפצע בשייח ג'ראח, ועבר שיקום ארוך להצלת תפקוד היד, עם הזיכרון הנפלא שמעולם לא עזב אותו על הרופא שהחליט שזאת היד לא תיכרת, והיא תחזור להיות יד אמתית. זאת אותה שייח ג'ראח אליה חזר אחרי שנים בני עמר, ועליה הוא כתב ושר עם להקת הרוק שלו בברלין But I can't see how I could be the one who saves Sheikh Jarrah, והצעירים הגרמנים מקשיבים מרותקים...
אחרי הפציעה, אבא עבר להיות מפקד המחנה של חטיבת הראל, שכונה "הדיוויזיה", והוא זה שמצא את גופתו של מיקי מרכוס, הקולונל האמריקאי שהובא לפקד על חזית ירושלים, ואשר נהרג בשוגג על ידי אחד השומרים.
וכמובן שהגיעה אלי גם הכתובה של אמא ואבא שלי, עם ההתחייבות של אבא לשלם לאמא חמישים לירות (הוא תמיד היה שוויצר, כולם יודעים!) אם תגורש או תתאלמן.
ועוד לקחתי, אחרי ששנים שאלתי וניסיתי לברר היכן הן, את הערמות ששכבו תחת ענני אבק במדף הכי תחתון, בנישה הכי לא נגישה, של כל מה שאבא כתב, מפזמונים פשוטים משורבטים על מפיות נייר, ועד לספר גנוז, שטרם קראתי, כשאני מעלה בזיכרוני את תמונת אבא, חופשי בימים בשל מעבר בין עבודות, יושב וכותב וכותב, ולא מפסיק.
וגם לקחתי, דווקא בלי הרבה נוסטלגיה, קצת מטבעות ומדליות. אחרי שחבר שידך לי מומחה למטבעות ומדליות שהבהיר לי שמה שיש לי לא שווה כלום, והתלבטתי האם דרכן של המטבעות והמדליות שלי ישירות לפח או למגרה שאף פעם לא פותחים, הצצתי בגוגל, ולו רק לצאת ידי חובה, וכך גיליתי מוסד תל אביבי ותיק ומכובד- לידרמן. תוך כמה דקות של שיחה עם קובי לידרמן, הסתבר לי שקובי הכיר את אבא שלי (ההוא עם הקרחת...), שמסתבר שביקר כמה פעמים אצלו בחנות. זה היה מרתק, כי לאבא שלי היו פנים רבות, וקובי הכיר את פני העוסק במדליות. אני רק זוכרת שאבא בדרכו השרמנטית הצליח לשכנע אנשים רבים לקנות מדליות של החברה הממשלתית למדליות (חלקם לא אתנו יותר, חלקם וודאי מתחרטים...). להפתעתי נמצאו בחנותו של קובי, בין שאר האוצרות, גיליונות המגזין "שקל" אותם ערך אבא שלי, אשר רק מרפרוף בהם מבינים שאבא למד את נושא המדליות באופן עמוק ויסודי, כמו שאר הדברים שעשה, סיפור שנשכח ממני, ושלא מצאתי לו זכר בבית הורי (ואולי פשוט העפתי כמה גיליונות של "שקל" בלהט הפינוי, או בעייפות הפינוי?). קל לנחש שנשארתי יותר מכמה דקות בחנות, שמעתי הרבה סיפורים תל אביביים, קצת גם סיפרתי אני, והצלחתי להרגיז את נעה בתי שחכתה לי בחוץ במכונית, כי הבטחתי שאני נכנסת לרגע, וכבר יוצאת...
ואבא היה לא רק מומחה למדליות. פנים רבות מקצועיות היו לו לאבא: עם תום מלחמת השחרור חזר לטכניון, השלים את לימודיו והחל לעבוד כמהנדס בחברת החשמל. במקביל, השתתף בקורס מפקדי סוללות נ"מ, ופיקד על סוללה במלחמת קדש. בשנת 1957 התגייס לצבא הקבע והיה ראש מדור אביזרי מטוסים בחל האוויר. בשנת 1960 השתחרר ונתמנה לקצין קישור לאו"ם בצפון, והיה קצין מבצעים של יחידת הקישור. זאת היחידה בה שרתה בתי הגר אחרי יותר מארבעים (!) שנים, אחרי שאבא ובני דורו הבטיחו שילדיהם, ושלא נדבר על נכדיהם, לא יידעו יותר מהן מלחמות. אחר כך, כמזכיר הארצי של הסתדרות המהנדסים (1960-1963), אבא היה ממובילי שביתת המהנדסים הגדולה בראשית שנת 1962. עד היום כשאני אומרת לאנשים מבוגרים ממני את השם ליפא בס, הוא נשמע להם מוכר, הם מאמצים קצת את המוח, ואז נזכרים באותה שביתת מהנדסים. כנראה שהיה שם הרבה רעש... אני, שהייתי אז בכיתה גימל, ולא הצלחתי לפגוש את אבא שלי שהיה כה עסוק בימי השביתה, רק זוכרת את הוויכוח המר עם בן כתתי שאמר שבשביתה לא עובדים, ואני התעקשתי שבשביתה עובדים הרבה יותר קשה... אחר כך אבא עבר להיות המהנדס הראשי של חברת "תיעוש" (של חברת העובדים), ואני זוכרת את ימי החופש הגדול בו טיילתי אתו בכל רחבי הארץ בין המפעלים של "תיעוש". זכור לי ביקור אחד במיוחד במפעל "אבני חן" אשר בתרשיחא. שם אמרו לי הפועלות שהן מרוקאיות, ואני נורא התעקשתי שהן טועות וצריך להגיד אמריקאיות... ב-1967 ייסד אבא וניהל את המכון ללימודי מבוגרים של רשת "אורט", שהיה חלוצי בתחום. בהמשך היה סמנכ"ל נכסים, תכנון, בנייה ורכש של "אורט". והרשימה לא נגמרת: אבא גם כתב שלושה ספרי ילדים, והם כולם מסתובבים היום אצל הנכדים, מחכים לנינים יובל וארי, ואלה שעוד בדרך....
אבא נפטר ב- 2.7.2008. ויש עוד מה לספר.
