13.7.2017
בימינו, כשבעזרת השם,
ירושלים היא "שלמה" ולא מחולקת כמו פעם, בימי מדינת ישראל הקטנה, ימי
טרום האימפריה, מעטים זוכרים את מובלעת הר הצופים במזרח ירושלים. לא רבים הם אלה
ששירתו שם כ"שוטרים" לשמירת המקום.
לשמחתי היום ולצערי
אז, בשנות ה50, יצא לי ל"בלות" פעמיים, בסה"כ יותר מחודשיים על ההר.
הזיכרון ההוא, נצור בלבי כחוויה מאד מיוחדת.
אז מה היה לנו
בזמן חתימת הסכמי
שביתת הנשק עם ירדן, הוסכם שעל ההר, ישמרו שוטרים, כ- 100 מספרם. כן ישהו על ההר
עובדי האוניברסיטה שישמרו על בניני הפקולטות השונות. מדי שבועיים תצא שיירה שתחליף
כמחצית הכח.
אז, כמו היום, הכל היה
"ישראבלוף": שלחו שוטרים בכאילו, כולם ידעו, כולל הירדנים, אבל עד 1967
הסיפור עבד ללא תקריות – כמעט.
האימון הראשוני שלנו
היה בנח"ל 902, ששכן בחצר הישנה של כנרת כשאופפת אותנו רוחם של ותיקי העליה
השנייה, א.ד. גורדון ורחל המשוררת. ככל הנראה קיוו שברוח זו, נתרגל גם לנשק מתקופת
ה"שומר" שבו עמדו לצייד אותנו.
לקח מי שלקח פלוגת נחלאים,
במקרה שלי, והסב אותם לשוטרים. קודם כל אימון בשימוש בנשק בריטי ישן, הנשק שנקבל
בהר, רובי לי אנפילד ומקלעי ברן. כעבור
ימים אחדים, עלינו לירושלים, שם, במחנה שנלר, התארגנה השיירה לעלות להר. כל חייל
צויד במדי שוטר עם כובע קסקט משטרתי. אני כקצין, קיבלתי תעודת מפקח והמ"פ היה
לרב פקד או משהוא דומה. זכינו להתאמן גם
בהווי משטרתי, תרגילי סדר ונתבקשנו לאמץ התנהגות מתאימה. כך הפך, או כאילו הפך,
גרעין תנועת נוער, של מגדלי עגבניות, נחלאים מצויים, לכח משטרתי אמין.
לגיונרים ירדנים ליד
המשוריין ב"מעבר מנדלבאום"
ביום העלייה להר
הצופים, נדחסנו כולנו, כ-40 "שוטרים" וכ-10 אנשי אוניברסיטה, שהיו,
מסתבר אנשי "יחידת ההר" של חטיבת ירושלים, לשני משוריינים, "טרנטעס"
אמיתיים ממלחמת השחרור. לפי הסכמי שביתת הנשק, המצב ב-48 הוקפא. הנשק שהיה בהר,
נשאר אותו הנשק, המשוריינים אותם המשוריינים וגם שאר הציוד על ההר נשאר כאז, כלומר
- ג'נקיאדה אחת גדולה: נשק מתפרק וציוד בלה. אך אל דאגה, בחורינו הטובים דאגו
שמתחת לפני השטח, במסתרים, יהיו כלי נשק עדכניים, רובי F.N. ועוזים ואפילו מרגמה 81 מ"מ.
המעבר היה
ב"מעבר מנדלבאום" המפורסם, בו היו עוברים מצד לצד, דיפלומטים, אנשי
כמורה ואנשי האו"מ. אלה גם ניהלו את כל המהומה שכללה בדיקות, חקירות וחיפושים. המעבר המה
ישראלים, ירדנים, או"מניקים והרבה סקרנים משני הצדדים, ממש אופרה של ורדי,
ללא מוסיקה.
סוף סוף יצאו המשוריינים
לדרך. בכל משוריין, חייל ירדני חמוש, שהזיע יותר מפחד, מאשר מהחום. המשוריין סגור
כולו, רק לנהג חרך ראייה, נצמדתי לנהג והצצתי כדי לראות משהוא מירושלים המזרחית.
המעבר היה דרך שכונת שיך ג'ארח, לאט לאט זחלו המשוריינים עד לשער ההר, ליד בית
החולים הדסה.
בהר כבר חיכה הכח
שסיים שירות של חודש, בציפייה לרדת חזרה לירושלים. בשעה טובה הושלמה המשימה ואני
וחיילי, סליחה, שוטרי, התמקמנו במוצב הצפוני, בית החולים הדסה, שנותר נטוש, אז, כ-10 שנים. אחרי מלחמת
השחרור, לרבות ציוד מלא ואפילו מזון עבש במטבחים. כעבור שנים כשאושפזתי בבית
החולים קפלן, נראה היה לי שהמיטות מקורן בהדסה הר הצופים.
למרגלות בית החולים,
הכפר הפלשתיני עיסוויה, שהיה, לפחות חלקית, לכאורה, בשליטתנו.
הנוף מדהים- למזרח,
מדבר יהודה וים המלח ולמערב, העיר העתיקה על חומותיה, שער האריות והר הבית.
"מלך ההר", יוסק'ה קרן וצוותו "נערי המלך"
בערב הראשון, ישיבת
קצינים, אסור לשכוח, מדינת ישראל שהוקמה
ב1948 היא רפובליקה דמוקרטית, פחות או יותר ובהר הצופים מלוכה אבסולוטית, מלך ההר
רס"ן יוסק'ה קרן, קצין בסגנון הבריטי, משמעת, דיסטנט, על כל פשלה שאצלנו
ב"נחל עגבניות" לא עשו ממנה עניין גדול - עונש והעונש הפופולרי מינוי לקצין
תורן.
המבנה של הר הצופים,
שלוחה מואורכת של כקילומטר, בצפון בית החולים הדסה ובית רטנוף, בדרום, מבני
האוניברסיטה על הפקולטות השונות, מעבר לגדר דרומה, מתחם אוגוסטה ויקטוריה,
הקצין התורן המסכן,
בדרך כלל, אחרי כמה ימים בהר ואי עמידה בסטנדרטים של ה"מלך" הייתי אני.
בין תפקידי הייתי חייב לסובב פעמיים בלילה את כל עמדות השמירה בהן הוצבו, קפואים
ולפעמים מפוחדים, גיבורינו משדה האספסת, עד היום אני מתעורר לעתים ונדמה לי שמישהוא
צועק "עצור סיסמא" אני יודע שיש לו נשק דרוך ולכן אני עונה משהוא כמו "ערב
שבת, או ילד טוב", כדי להשאר עוד כמה שעות בריא ושלם, עד הסיוט הבא.
אחרי יומיים שלושה של
הרגולת שכזו אני כבר מבין טוב טוב, מה דורש ממני "מלך ההר" ירום הודו.
למלך הזה, עדת סייענים,
"נערי המלך", זה הצוות שדאג לתפעל את המתקנים, לטפל בנשק הלגלי והבלתי
לגלי, ואף שכולם היו בלבוש אזרחי, כולם היו חיילים וחלקם בקבע.
מקומות ואירועים
תקרית הר הצופים מאי
1958
הכח בהר היה מבצע שני
סיורים שבועיים, האחד בצד הצפוני, בבית הקברות לחללים הבריטיים של מלחמות העולם
וצבא המנדט הבריטי, השני באיזור הדרומי מזרחי, בשלוחה המשתפלת לכפר עיסוויה,
שנקראה "גן שולמית". סיורים אלה נועדו "להפגין ריבונות" על
שטחים מסויימים כנגד הלגיון הירדני. בסיומו של הסיור בגן שולמית, היה על המפקד
לעלות על גג העפר בביתו של ערבי אחד ושמו
עיסא ולדקור בדקר חבלנים בקרקע, להצהיר "גם זה שלנו". הטמטום הזה נמשך
שנים ועלה, בסופו של דבר במחיר יקר.
במאי 1958 ארבו צלפים
ירדנים לכח ובקרב שהתפתח, נהרגו 4 חיילים מגרעין נח"ל ששירתו בהר וכמדומני
שמשקיף או"מ נפצע קשה בתקרית.
סיור בגן שולמית, למעלה מימין בית עיסא
בצה"ל החליטו
לנקום והחלה להתארגן "פעולת תגמול" שירתי אז בגדוד 88 נח"ל מוצנח
והיתה התארגנות לקראת פעולה שבסופו של דבר, לא יצאה לפועל.
מערת ניקנור
היה ידוע לי, עוד
בטרם עלותי להר, שנמצאת שם מערת קברים קדומה ובתוכה קבורים גם המנהיגים הציוניים,
אוסישקין וסוקולוב.
בשטח ההר שכן הגן
הבוטני, של האוניברסיטה העברית, כל השטח היה ממוקש, בקצה, מערת ניקנור ובה שכנו
לבטח, סוקולוב אוסישקין ומרגמה 81 , הנשק ה"כבד" של הר הצופים.
הכניסה ל"מערת
ניקנור"
מערת ניקנור היא מערת
קברים יהודית שהתגלתה ונחפרה ב-1902 , נתגלו בה מספר גלוסקמות ועל אחת מהן, כתובת
ביוונית ועברית המזכירה את ניקנור. הגלוסקמה נמצאת מאז במוזיאון הבריטי.
אני חושב שזכיתי לעוד
תגלית: כלבים מהכפר עיסוויה, היו משוטטים בגן הבוטני, אחד מהם דרך על מוקש,
מהפיצוץ, נפערה עוד מערת קבורה, השתחלתי לתוכה וראיתי עוד הרבה גלוסקמות בלפחות 10
כוכים. מפחד המוקשים לא המשכתי בחיטוטי. כנראה, כל השטח הזה, היה בית קברות קדום.
בית הספרים הלאומי
אחד הבניינים המרשימים בהר היה "בית הספרים הלאומי", ששכן
במרכז ההר, הירדנים התירו להוריד כל שבועיים, משאית אחת עם ספרים, כל
הספרים החשובים כבר הורדו, או נגנבו, כפי שקרה ב-1949 לאוסף המטבעות הלאומי, פרשה
שלא התבררה לאשורה עד היום.
חדר הקריאה
ב"בית הספרים הלאומי" הרס ועזובה
בתקופתי בהר, בשנת 1959,
העמיסו והורידו לירושלים אוספי עיתונות חשובים, מהמאה ה-19 וראשית המאה ה20- . חבר
אחד הזמין אותי "לקחת" ספרים. נכנסנו לספריה, המראה היה נורא, אלפי
ספרים מושלכים על הרצפה, המדפים ממוטטים וכל אחד נוטל את אשר חפץ. לא התפתתי, אך
ספר אחד בכל זאת הבאתי משם והוא נמצא מאז ברשותי. וכך היה המעשה: בהר פעל גנרטור
שסיפק אור לחלק מהבניינים, 4 שעות בכל ערב, בסיורי הגעתי לבית הגנרטור המטרטר, בצד
היתה ערמה קטנה של ספרים, שאלתי את המפעיל מהם הספרים והוא הסביר לי שלקח כמה
ספרים מבית הספרים הלאומי וכאשר מתלכלכות ידיו בשמן הוא תולש דפים, לנקות את ידיו,
עיינתי בספרים ו"הצלתי " מהגנרטור ספר בוטניקה של אהרון אהרונסון ובו
הקדשה של רבקה אהרונסון לאחת מידידותיה.
הספר שניצל ממלתעות הגנרטור
בצד הצפוני מערבי של
ההר, היה בניין בית הספר לרפואה על שם רטנוף, במרתף היו אוספים של ולדות אדם
מעוותים בתוך מיכלי פורמלין, מסורת היתה בהר לקחת את החיילים הצעירים לסיור במחזה
זוועה זה, החיילים גיחכו במבוכה ו"המדריך" היה מייחס מפלצת אחת עם עין אחת במרכז המצח,
יעני קיקלופ, למשפחתו הקרובה של
ה"ג'וקר" הראשי.
האמפיתאטרון
האוניברסיטאי
בצד המזרחי של ההר,
צופה למדבר יהודה וים המלח, שכן האמפיתאטרון, זו הנקודה, בה נערך טקס הקמת
האוניברסיטה ב-1925, אחר כך נבנה מבנה מאד יפה, במקום זה נשא יצחק רבין את הנאום
החשוב, אחרי מלחמת ששת הימים. בשבילנו אז, זו היתה עמדת שמירה מבודדת ומרוחקת,
שהשמירה בה היתה מאד לא נעימה והביקורת על השמירה נעימה עוד פחות.
ספר ההר
על ההר במועדון היה
יומן תקנות ההר מעשים והגיגים, כל מחזור התכבד להוסיף "חוכמס" משלו.
אינני יודע מתי החלה המסורת הזו, אך בתקופתי היומן היה כבר ותיק. מענין אם נשמר
באיזה מקום המסמך הזה, כי הוא משמר תקופה שהייתה ואיננה.
המשוריינים
שני המשוריינים איתם
עלינו וירדנו מההר, היו מתוחזקים במחנה שנלר, להפתעתי כעבור שנים פגשתי אותם שוב,
בבית האוסף של צה"ל ביפו, שמחתי להיכנס, להתיישב ולהרגיש שוב בן 20.
הילכו שמועות, כי היו
למשוריינים דפנות כפולות, בהן הבריחו נשק ותחמושת, ייתכן!
הקשר בין ההר לירושלים
העובדה שעל ההר היה
נשק שהוברח בדרך כל שהיא, תרמה לאגדה
שהיתה מנהרה מירושלים להר... סיפור יפה.
אבל בכל זאת כנראה
ש"החבר'ה הטובים" היו עורכים מסעות בלילות ומספקים נשק להר.
"מעבר מנדלבאום" השיירה מתארגנת לעליה להר
שני נחלאים מגרעין של
בני עקיבא הוכיחו שהדבר אפשרי. הם התערבו שיגיעו לירושלים ויחזרו להר באותו לילה.
ההוכחה - כרטיס קולנוע מתוארך מקולנוע אדיסון. הם אכן עשו זאת ועברו, כנראה באיזור
הדליל מצפון, דרך בית הספר לשוטרים לשכונת סנהדריה,
בסופו של דבר העלילה
דלפה וה"גיבורים" בילו תקופה בכלא צבאי.
הקשר עם השכנים הערבים
בעיסוויה
לפי הסכמי שביתת
הנשק, חלק מהכפר היה בריבונות ישראל, אבל אחרי כמה תקריות, לא נכנס כח ישראלי לכפר.
השביל המוביל לכפר, עבר בסמוך לבית החולים הדסה. הוא היה פתוח עד 6 בערב ואז הוצב
מחסום שמנע מעבר. התושבים נאלצו לעשות מעקף ארוך ותלול, דרך הוואדי.
ערב אחד הצבתי מחסום.
השעה היתה 17.55 והגיעו כמה ערבים מבוגרים, כשראו את החסימה, נאנחו והתחילו לרדת לואדי,
החזרתי אתם, הראיתי להם שנותרו עוד חמש דקות , הם ברכו אותי ועברו לכפר, אולי
צ'ופרתי בכמה נקודות זכות, במפקדה של מעלה.
לילה אחד החלטנו
לבדוק את מצב הכפר. יחד עם חברי, נכנסנו לכפר. לא פחדנו, הרי היינו נח"לאים צעירים וטמבלים המצוידים
בנשק כבד - תמ"ק עוזי. הלכנו ברחוב
הריק בין הבתים, כעבור כ-100 מטר, החלו הכלבים, כהרגלם, לנבוח בעוז, האדרנלין שלנו
נמוג והסתלקנו משם מהר מהר.
המלך חוסין מגיע
לירושלים
יום אחד כמה ימים
לפני פסח, הורגשה התרגשות ופעלתנות בעיר העתיקה, הכבישים נוקו, הונפו דגלי ירדן
והורגשה תנועת צבא, תפקידנו היה, מנקודת התצפית המעולה של ההר לדווח על כל דבר, דיווחנו. הסתבר שהעיר מתמרקת לקראת בואו
של המלך. כאשר נרצח המלך עבדאללה בפתח מסגד אל אקצה ב 1951 היה נכדו חוסין לצידו. כעת הגיע המלך בשיירה
ארוכה של מכוניות להתפלל במסגד, זו היתה תהלוכה מפוארת של מכוניות, אופנועים
וסוסים.
חשבתי לעצמי: מלך
מלך, אבל מבחינתי, מלך ההר, יוסק'ה קרן הרבה יותר חשוב, כי הוא הוא שיקבע אם הלילה
אהיה מטורטר כקצין תורן, או אשן בשלווה
במיטתי.
מקורות
למיטב ידיעתי הופיעו שני ספרים על מובלעת הר
הצופים
הר הצופים ספרו של מרדכי גילת 1969
על משמר הר הצופים ספרו של יובל ארנון – אוחנה 2008
השתמשתי בתמונות מתוך
שני הספרים, תודות
כתב יוסי שחם שטיניג
