כשעמוס וסוקולוב נפגשים בתל אביב
הנביא עמוס היה בסדר גמור. אולי מראשוני הוגי המחאות האמיתיות. לא יודע למה, אבל הנביא הזה מבחינתי היה הכי חזק בחבורת הנביאים למרות שהנביא יחזקאל היה בומבה של נביא וגם הכי קיצבי. יש לי סימפטיה אינהרנטית וקונספטואלית לעמוס הנביא , ואולי כל זה נובע מהעובדה שגרתי המון שנים מול רחוב עמוס בתל אביב.
עמוס הוא נביא הכתב הראשון, חי במחצית הראשונה של המאה ה-8 לפני הספירה. עמוס הנביא גם עבד וגם לא פחד לפתוח את הפה על המצב הכלכלי בו העשירים עשו מה שהם רוצים. היום חסר לי עמוס עכשווי שגם ידבר ויעורר ומישהו שיוביל למהפכה חברתית בישראל של 2013.
רחוב עמוס מתחיל בסוקולוב ומסתיים בשדרות נורדאו, על הדרך הוא פוגש את הנביא חגי ככה בסיבוב, וגם את סמטת נורדאו ובית ספר בר אילן, שאז היה לבנים אדוקים בלבד.
רחוב עָמוֹס רחוב לא עָמוּס בכלל !
רחוב עמוס בתל אביב הוא די קטן וסימפטי. המרפסת שלנו בסוקולוב 93 , צופה אליו קבוע ובאופן בלתי מתפשר. עיקול הדרך כמעט על ההתחלה , יוצר שדה ראייה די מצומצם, אבל בהחלט פנורמה עירונית די בסדר. רחוב עמוס הצר אינו מאפשר מעבר לאוטובוסים וזה כבר יתרון גדול. ברחוב הזה העברתי חלק נכבד מילדותי, כי זה היה הרחוב הכי קרוב וכמובן הרבה יותר שקט ורגוע מסוקולוב, שהיה גם אז רחוב עתיר תנועה ואפילו היו זמנים שעברו בו אוטובוסים. רחוב עָמוֹס הרבה פחות עָמוּס.
עמוס מפעם וגם מכולת עם פתקאות
אם תרצו להכיר ולדעת קצת ואפילו יותר מזה, על סביבת החיים של הרחובות סוקולוב, עמוס, חגי, סמטת נורדאו , ישעיהו , שמעון התרסי ובכלל הסביבה הסמוכה מפעם, אתם מוזמנים לאתר הנהדר של תל אביב 100 המהווה אנציקלופדיה עירונית חיה ונושמת, של העיר העברית הראשונה. המידע שם הולך ותופח מדי יום ותמיד ניתן ללמוד דברים חדשים. הכותבים שם עושים זאת בהתנדבות אמיתית וללא תמורה בחומר. הערכים הבאים ממש קשורים ומומלצים.
היום כמעט ולא תמצאו דבר מהדברים של שנות העשרים והשלושים אבל תמיד משהו בכל זאת שרד. בעמוס 19 בבית הקטן של משפחת עבד נותר שריד לאותו ליפט עץ מגרמניה שנתן למקום את שמו ארגזי גרמניה.
עמוס 19 הבית של משפחת עבד והליפט מעץ המקורי מפעם
וככה כתוב באתר תל אביב 100 של דני רכט "ראשיתה של שכונת הצריפים על אדמת פרדס לוין בימי מצוקת הדיור הקשה באמצע שנות העשרים. השכונה הוקמה בשטח התחום כיום בין הרחובות ישעיהו, יהושע בן נון, שדרות נורדאו וסוקולוב. בשכונה נכללים הרחובות חגי הנביא, עמוס וסמטת נורדאו. במקביל, הוקמה באותה התקופה שכונת בעלי הגמלים הגובלת מצפון. חלק ניכר ממתיישבי פרדס לוין היו יוצאי תימן."
פרופסור רם גופנא הבטיח שינסה לגעת בסביבת חיים זו של שנות העשרים והשלושים. המידע אודות האזור המדובר דורש איסוף וליקוט של חומר המפוזר כנראה בכמה מקומות. נמתין בסבלנות.
דני רכט כתב לי שבמרחב של השכונה הגדולה שלי שהשתרעה מבחינתי כמובן ,בין נחל הירקון ,רחוב אבן גבירול, שדרות נורדאו והים הגדול היה עוד משהו ככה שדי נעלם לנו במרוצת הזמן. קראו לזה שכונת העם
"אגב, בין שכונות פרדס לוין ובעלי הגמלים לבין סביבת בית הכנסת בדיזינגוף 312, היתה עוד שכונה קטנטנה שנקראה שכונת העם. היא הוקמה באופן מאורגן ע"י "הסתדרות העם". גם עליה כתבתי בזמנו ערך קצר ונראה לי שכדאי אולי שתזכיר גם אותה במסגרת הפוסט החדש שאתה כותב. אחותה הצעירה (והרבה יותר גדולה) היא שכונת העם ב' שהוקמה ב"חולות הדרום" (לימים חולון). אגב באותו הערך מוזכר הסיפור המפורסם על שייע גלזר. האם ידועה לך הכתובת המדוייקת של גלזר?" ותודה לדני רכט עורך האנציקלופדיה העירונית תל אביב 100
המכולת של ליכטרמן וגם של ליס
ליכטרמן היה בעל מכולת ברחוב עמוס 11 כמדומני. מעליו גרה משפחת מורי שהיו מותיקי המקום והיתה להם חנות ירקות בשוק בזל. ליכטרמן מהמכולת גם גר שם ולדעתי זה סידור בכלל לא רע לגור ליד העבודה. ליכטרמן היה אדוק עם כיפה שחורה ואני זוכר אותו במעט. תמיד היה מדבר כמעט בלחש. זו הייתה המכולת שלא נהגנו לקנות בה באופן קבוע , כי סוקולוב 97 היה קרוב יותר עם מוישה המרכולתניק, שכמעט תמיד היה לבוש חקי והיה רזה באופן ממש קיצוני.
ממש לאחרונה ראיתי פריט אספנות שקשר אותי גם לרחוב עמוס וגם לתחום עיסוקי. אפי שחק הראה לי פתק מנדטורי של מכולת ליס על סך 50 מיל. רחוב עמוס 12. פתק דומה עם עריך של 20 מיל יש גם בתל אביב 100 ובטוח שהיו עוד עריכים וזה מפתקים של מכולות אחרות והיו לא מעט כאלה. משום מה אני אישית לא סגור על זה שזה רחוב עמוס בתל אביב ולא בירושלים. מבחינתי בלבד נדרשת הוכחה שאותו ליס והמכולת שלו אכן היו בתל אביב של אז.
חנות מכולת ליס רחוב עמוס 12 נא לתת מכלת בעד חמשים מיל
עבודות תשתית סיום משוער יוני 2013
היום רחוב עמוס אחרי עבודות תשתית של כמה חודשים טובים ויותר. האורך של הרחוב לא השתנה בכלל במשך כל חייו ויש שם פחות מ 50 מספרים כמדומני . הדיירים כבר ברובם אחרים ולדעתי הם ברובם אנשים טובים ממש כמו פעם.
רחוב עמוס מבחינתי הוא הרחוב שבו שחקנו מחבואים, דודס, קלאס ובמיוחד פינות. למי שלא מכיר פינות במלעיל, זה אותו משחק עם כדור הנזרק לפינה ולשפה של המדרכה שממול ואמור לחזור אליך בקשת באויר הישר לידיים.
בפסח תשכ"ח 1968 למיטב זכרוני זכיתי בתחרות השכונתית השנתית שהייתה שם , ולא קיבלתי שום מדליה או תעודה עירונית. אבא של הזמר רמי פורטיס שעבד בעיריה בתחום החינוך והספורט לא הכיר אותנו בכלל , כי הם גרו בשכונה אחרת.
ברחוב עמוס הזה שמעתי את קולה של אמא שלנו קוראת לי מהמרפסת "בוא הביתה ותראה את הטלפון שקיבלנו " וזה אחרי שחיכינו 7 שנים לקו ולא שמונה כמו כולם. סלחנו למשרד הדאר כי קיבלנו מספר יפה מאד 444645 וחוץ מזה אמא שלנו תמיד אהבה את המספר 7 ואמרה ששבע שזה מספר טוב עם מזל ונשמה יהודית כמו 18 שזה ח"י באמת.
משפצים את רחוב עמוס למעננו עבודות תשתית סיום משוער יוני 2013
מה אתם זוכרים מתשכ"ח ואיפה הייתם בתשכ"ט
1969 הייתה שנה די מענינת. נדמה לי שאני זוכר אותה הרבה יותר טוב מאשר את מה שקרה 30 שנה מאוחר יותר. צריך רק להזכיר לי שנחתו על הירח סוף סוף ולא מצאו שם אף יהודי ואפילו לא ישראלי. לוי אשכול נפטר, קדאפי נבחר ובשוויץ תוקפים מחבלים את מטוס אל על עם מרדכי רחמים המאבטח שבהמשך יהיה שכן רחוק שלנו בבן יהודה. היו עוד דברים חמודים יותר וחמוצים פחות.
מטבע הזכרון של יום העצמאות נקרא שלום 69 ולימים הפנמתי שהמוטיב המרכזי שלו הוא קבר החייל האלמוני או אם תרצו "מטבע הזיכרון שהוקדש ללוחם העברי אשר נפל ועצמותיו לא נמצאו, מופיע פסוק מספר דברים (ל"ד, 6) המתייחס למותו של משה רבנו, שמקום קבורתו לא נודע. מצבה מיוחדת הוקמה לזכרם של חיילים אלה בחלקת הנעדרים בבית-הקברות הצבאי שבהר הרצל בירושלים. המטבע מוקדש גם לשלום הנכסף, שהרי במחיר חייהם של הלוחמים נקנתה לעם ישראל הזכות לחיות במולדתו בחופש, בעצמאות ובשלום." קישור למטבע שלום 69
מרים זקס ובית כנסת של אדוקים
ברחוב עמוס גרו חלק מהשכנים של ילדותי ואת חלקם אני ממש זוכר לנצח. רובם נחים בעולם שכולו טוב וכולם זכורים לטוב. בפינה של עמוס 2 על סוקולוב 80 גרה מרים זקס , אמא של ציפי שהייתה מורה עם עברית מיוחדת ועיניים מזוגגות ומעט דומעות. הבית הקטן שגרו בו בדמי מפתח , הפך לימים לבנין חדש עם שלוש קומות ואפילו הכיל בית כנסת וכולל בקומת הקרקע של הרב שפירא זצ"ל. אמא שלנו תמיד אמרה שטוב שיש בית כנסת של אדוקים ממש מול הבית שלנו שישמור על השכונה ועלינו. תמיד גם ביקשה כשבאנו בשבת "לשים את האוטו לא ליד בית הכנסת".
אבא שלנו המשיך ללכת לבית הכנסת בדיזינגוף 312. נדמה לי שככה גם מר רובינפלד אבא של לאה, השכן שלנו מלמטה שתמיד היה אדוק עם כיפה. גם אדון מרדכי גבאי בעלה של דייזי (השכנים ממול) המשיך להתפלל בבית הכנסת הסלוניקאי שביורדי הסירה 6. אם חשבתם שלעבור בית כנסת זה קל בשל הקירבה הגיאוגרפית, אז טעיתם שוב. יש מלאן סיבות טובות להישאר ולעיתים מספיקה רק אחת לעזוב.
אני זוכר את הרב שפירא הרזה והעדין שגם בא לחתונתי, מדבר בנועם ותמיד נינוח ורגוע למרות שרוב המתפללים שלו באו מרחוק. מסתבר שלהשיג מתפללים קבועים, זו ממש משימה קשה. היום בעמוס 2 אין בית כנסת. על בתי כנסת נוספים בפעם אחרת.
צביקה הבלונדי מרחוב עמוס שעבר לדימונה שליד הכור וחזר לנתניה
צביקה מרקוביץ ומשפחתו גרו בעמוס 6 וביחד הלכנו לבית ספר דוגמא ע"ש הנרייטה סאלד. צביקה היה ילד בלונדיני , מוצלח, עירני, חכם וזריז. בכיתה ה נפרד מהמורה אסתר מורינסקי ומחבריו לשכונה כשאביו אפרים פרש מצבא הקבע ויחד עם האם רינה והילדים שמואליק ודורית עברו כולם לדימונה.
האבא אפרים עבר לתפקיד ניהולי במפעל הטקסטיל כיתן. לא הוא לא עבד במקום שלימים יעבוד בו ג'ון קרוסמן מרגל האטום כי אם באמת במפעלי הבדים. לא מזמן שוחחנו וזה היה ממש נהדר. חיים את ההווה ולא שוכחים את העבר. בעתיד הכל יהיה נפלא.
כעבור שנים ספורות ביותר, חזרה משפחת מרקוביץ לעיר היהלומים של נתן שטראוס ולימים היה צביקה, חובל בסטי"לים של חיל הים וכיום רואה חשבון מצליח בנתניה ואפילו בחדרה. עדיין לא שכחתי לצביקה איך כשקיבלנו תעודות שליש והלכנו הבייתה דחף אותי על שיח סברס בשרני ודוקרני , שנכנס לישבני החמוד ואמא של צביקה הוציאה לי את הקוצים אחד אחד עם פינצטה. הייתכן שכבר אז ידע להתחשבן על עניני תעודות והערכות? אבא שלנו תמיד טען שיוצאי רומניה יודעים חשבון ומתמטיקה ומנחם לשם פקיד השומה בגימלאות טוען, שרואה חשבון טוב, יודע לסדר ששתיים ועוד שתיים יצא בדיוק כמה שאתה צריך שייצא.
הנאים השכנים? ויוסי אפריגן שזוכר הכל
היו עוד שכנים נחמדים כמו ההורים והאחות של העיתונאית ברוריה אבידן בריר שהייתה להם מכולת בדיזינגוף פינת שד' נורדאו , האדון ליכטרמן מהמכולת ומשפחת עבד מהעיריה. בהמשך הרחוב ידענו שגרה הזמרת והספרנית נחמה ליפשיץ מסורבת העליה ששרה על "כחול ולבן זה צבע שלי". פעם גם השגרירות של אלו מהמרמרה הבאים מאחורה שכנה ברחוב עמוס. אפילו גן הילדים שלי "גן רחל" העירוני הניצב שם עד היום במספר 29 ובהמשך קראו לו גן שרך והים זה גן המטמון.
עמוס 29 פעם גן רחל והיום גן מטמון
חיים המנקה עם המגפיים גר ממש ליד הגן , עם האופניים והכובע הקבוע שהגן על פניו האדומים. בסוף בסוף גר זכריה הגנן התימני המדליק עם המצנפת הכהה וההליכה המיוחדת כאילו עוד רגע הוא נשתל באדמה. יש מצב שזכריה הגנן היה ממש יליד המקום כי יוסי אפריגן זוכר את אימו של זכריה. כילד אני זוכר שהבית של זכריה מאד הפחיד אותי ואין לי סיבה משפטית לזה.
יוסי אפריגן השכן שלי מסוקולוב 91 זוכר המון פרטים ותודו לו על המידע המאד חשוב שבפוסט הזה. אם אתם רוצים לעשות סיור וירטואלי ברחוב עמוס אתם מוזמנים להיכנס לאתר של אמנון יצחקי VTLV ולעבור בית בית ברחוב עמוס באמצעות החיצים שבצד ימין למעלה
צבי מתקן האופניים ובעל ידי זהב
גם מתקן האופניים צבי בן דב בעל ידי הזהב ורעייתו עם תסרוקת הבננה הנצחית , שהבית שלהם בחצר הקטנה היה גדוש פרחים וצמחים ואפילו עם בריכת דגי זהב קטנה וקישוטי יום עצמאות מיוחדים, מאירים וססגוניים. כל מה שהיה שם, היה מעשה ידי אמן.
צבי מתקן האופניים שעבד קודם בשכונת נורדיה בצריף וכשבנו את דיזינגוף סנטר, עבר צפונה לדיזינגוף מול בית הכנסת הגדול של צפון תל אביב. היו גם את ההורים של דיצה ושתי אחיותיה עם הכלב נגרו. היום קוראים לבנין בית רחל. מענין למה?
בני הזוג בן דב התחילו עם צריף דל וחמש עשרה שנה לא היה שם כביש ולא מדרכה. רק חולות. הם גרו בעמוס 5 משנת 1944 עד 1994. שלוש בנות נירה, תלמה ורוחל'ה. נירה בן דב כתבה לי שגם היא לא זוכרת מכלת במספר 12.
הכי קרובים אלינו וזכורים לטוב הם הדיירים של עמוס 1, שוב על הפינה השניה של סוקולוב 82 ממש מול המרפסת שלנו בסוקולוב - הבנין של פולינה האמא של אבנר לוי. היה שם עץ אקליפטוס ענק ענק, בגובה הבנין וכשכרתו אותו עמדתי יום שלם ויותר ליד הכורתים המטפסים עם המשורים והחבלים. עד היום ניתן לראות שם את הגזע הכרות והנמוך שנותר כמצבה מבוישת. אמרו שהשורשים של העץ הגיעו למרחקים בשכונה אבל זה לא מנע מאבנר לנסות את מזלו מעבר לים ולהצליח וגם לחזור אלינו לשורשים האמיתיים.
עמוס 1 פינת סוקולוב 82 אתר VTLV
הבנין של אמא של אבנר ומה זה שלייסל געלט?
בבנין הדי ישן הזה גרו בקומה הראשונה בדמי מפתח משפחת סאיאס עם לורה ויעקב והבנות אלה ורבקה. היה להם דוכן ירקות בשוק בזל ובקומה השניה ג'וליה ודוד מזרחי ,עם הילדים מימי והתאומים אבי ורותי שלאביהם היתה מספרה באבן גבירול וגם האמא ג'ולי ידעה לספר בבית.
בקומה העליונה דייזי ובעלה מרדכי עם הבנות אורית וטלי. ככה גם שמעתי ספרדית ולא רק עברית ויידיש כי משפחות הבנין הזה דיברו ספרדית ולאדינו. גם ההורים של יענקלה קלוסקי הרקדן והכוריאוגרף גרו שם. אדון קלוסקי נהג לפקוד את רחוב לילינבלום לצורך עבודתו ואפילו עבר חוויה לא נעימה של גנבים אלימים. גם ניסים המתופף שהיה עם להקת קצב והיה נמוך קומה, מוצק ושרירי ושרת בצוללות של חיל הים והיה קרוב משפחה של אמא של אבנר שאהבה את הים וגרה מעל כולם למעלה למעלה בגג מאחור עם השמש הקופחת.
ככה גם שמעתי את המושג דמי מפתח בפעם הראשונה. אמא שלנו אמרה שלייסל געלט.
דיור ממשלתי מסובסד וכמה שוקל ביבי?
דיור ממשלתי מוגן ובמחיר סביר ואפילו מסובסד יעזור ביצירת חברה שיוויונית יותר. הדור הצעיר משתעבד לאט ובטוח להלוואות המשמנות את הבנקים. מנהלים המרוויחים מאות אלפי ש"ח או דולר לחודש על מנת שהכפופים להם יביאו קצת פחות הם מתכון בטוח לזעזועים חברתיים בהמשך. ההערכות של נגיד בנק ישראל בקשר ליציבות המערכת הפיננסית בישראל ומחירי הדיור, מראים בדיוק מאיפה הוא בא. אני לא קונה את התיאוריות של הרזה מרודזיה יותר. המשפט הזה היה בשביל ביבי וחבורתו שכנראה ממש לא חושבים ככה. מי שגר גם בקיסריה וגם ברחביה וגם באמריקה לא מסוגל להבין זאת על אמת. השמן לעולם לא יבין את הרזה. כמה לדעתכם שוקל ביבי? וליברמן? וברק? וזהבה גלאון? ויוסי שריד? ובגין השני? ושלי? ובוז'י?
בישראל של היום בעיית הדיור לא באמת מטופלת כי רוב המנהיגות הפוליטית לא ממש מוטרדת מכך באופן אישי.
1963 בוקר או נוקד בגן של רחל רחוב עמוס 29
נחום לא תקום השמן עם המשקפיים מרחוב חגי
על הפינה של עמוס 9 וחגי מספר 1 גר נחום השמן. היו לו משקפי לבניה ולאחותו זהבה היו שערות די בהירות, שממש התאימו לשמה. נחום היה גדול ממני בגיל וגם בנפח ונהג להפחיד באופן תדיר את הילדים הקטנים . זה קרה בפורים כשהתחפשתי לקאובוי ונחום גם. משום מה לא נראה לו שיהיה עוד קאובוי בשכונה ובמיוחד ברחוב עמוס, ולכן שם לי סוג של כאפה של ילדים ואולי גם בעיטה בתחת, להבהיר לי מי כאן ראש הבוקרים.
אחותי אראלה הבלונדה ואני על הפינה של סוקולוב ועובדיה הנביא
אחותי הבלונדה אראלה
נחום היה שמן וחזק מאיתנו, אבל הבטחתי לו שאחותי אראלה הבלונדה כבר תטפל בו. בהתחלה הוא לא התייחס לזה ממש ברצינות מפני שלא הכיר אותה, אבל כשאראלה באה וערכה ברור מקדים וקצר שלקח בדיוק שלוש שניות וקצת , נחום כבר הבין. תמיד חייבים לעשות ברור מקדים. ומאז נחום השמן מרחוב חגי פינת עמוס הוא נחום לא תקום.
אראלה העיפה לו את הצורה והתחפושת במיידי. זה התחיל עם סטירה מפתיעה ומצלצלת, משיכה בשערות , בוקס ישיר מימין ואולי גם יריקה. הסדר שוב לא חשוב, אבל לדעתי יריקה לפרצוף זה ההלם הכי חזק , יחד עם סטירה למרכז.
נחום הפך בשניות מספר , מבוקר עירוני ואולי אפילו נוקד כמו עמוס מתקוע, לאינדיאני מרוט נוצות וחבול והכי חשוב מפוחד. אולי ככה גם נראים בולסי שקמים?
חוזֶה לֵךְ בְּרַח
את אחותי הבלונדה אראלה , לא ישכח יותר לעולם! אם הייתה איזו בעיה בשכונה עם נחום, הייתי עושה עצמי קורא לאחותי ומוסיף את השריקה שלנו ונחום היה נעלם מהשטח לפני שהספקתי להחזיר את הראש. כשהבין שהבלונדה הנחושה יכולה להגיע במקום, היה נהפך להכי זריז בעולם חרף משקלו הדובי. אראלה אחותי הספורטאית הנחושה שהייתה מצטיינת בהדיפת כדור ברזל ובעוד דברים מאתגרים, תמיד הגנה עלי, כי הפרש של 6 שנים זה ים של זמן ויש מחויבות ריגשית משפחתית עד היום. אחותי הבכורה דבורה עם השיער השחור מעולם לא הרימה יד על איש. מכסימום איומים עם האצבע. ככה זה בחיים.
