מדינת ישראל התברכה בשורת מנהיגים מורמים מעם, אך צנועים בחלקם. לאנשים דגולים אלה, ניתנה הזכות לפגוש לעתים, את פשוטי העם, אותו נקראו להנהיג. אחד מהם הוא החתום מעלה, שהייתה לאותם מנהיגים הזכות לפגוש אותו ולהתרשם מכישוריו וצניעותו.
חיים ויצמן הנשיא הראשון של מדינת ישראל
הקשר של משפחתנו עם חיים ויצמן, החל עוד בשנות ה-30 עת זכה מר ויצמן להשתתפותו של אבי, אברהם, בבניית ביתו ברחובות, שכונה אז "הארמון של חיים ויצמן".
פגישתנו נדחתה מעת לעת והתקיימה רק כאשר הנשיא ויצמן עצם את עיניו וכל מדינת ישראל, או מרביתה חלפה על פני ארונו שהוצב ברחובות. או אז מצאתי לנכון גם אני לפקוד חבר קרוב.
פגישתנו השניה התקיימה כעבור שנה, עת הוזמנו כל תלמידי התיכון מהאזור לעצרת לזכרו. בתום העצרת עמדה הליידי, ורה ויצמן וחילקה במו ידיה עטויות הכפפות הלבנות, לכל אחד מהנאספים ארטיק נוטף. כך אזכור אותך תמיד, חיים ויצמן.
יוסף שפרינצק יו"ר הכנסת הראשון
יוסף שפרינצק היה אישיות מאד נחשבת בשנות המדינה הראשונות. ח"כ שהיה מיודד עם משפחתי, כאשר שב פעם מחו"ל, הראה לי קופסת סיגרים מהודרת, שהביא כשי לשפרינצק חובב הסיגרים. מסתבר שביבי שלנו, לא המציא שום דבר אלא רק שמר על המסורת.
בינואר 1959 נפטר שפרינצק. לאישיות בסדר גודל מפא"יניקי שכזה ראוי לעשות טקס אשכבה כהלכתו, לטקס שכזה ראוי מסדר כבוד מהמעלה הראשונה ולכך נבחרתי אני ועוד כ-80 צוערים שליוו אותי בשגרה ובאימונים. כך נאספו על הר הרצל הקפוא ושטוף הרוחות, מאות אנשים ומשמר כבוד צבאי. כולם רעדו מקור ומצער וחיכו שהכל ייגמר סוף סוף. אלא שבמפא"י כמו במפא"י - נאומים בלי סוף. בתום העינוי היו שטענו שבמו עיניהם ראו את השגריר הגנאי הופך משחור לכחול.
האירוע המכונן הונצח גם בשירותים של בה"ד 1 בסירקין, שם נכתב באותיות גדולות אם שפרינצק "גמר" גם אתה תגמור (את הקורס כמובן.)
רחוב מאפו 28 פינת דב הוז מעונות עובדים.
פה גר יוסף שפרינצק 1959 - 1885 יושב ראש הכנסת הראשונה השניה והשלישית בשנים 1949 - 1959. במרכז התמונה נכדו איציק שפרינצק
הנשיא השני יצחק בן צבי
יצחק בן צבי, הנשיא השני התגורר בצריף צנוע, בשכונת רחביה בירושלים. כאשר נבחר הפך הצריף ל"צריף צריף" בו קיבל הנשיא את הסגל הדיפלומטי לאירועים ממלכתיים
בשנת 1959 הוטל עלי לערוך מסדר כבוד עם מחלקת חיילים, בבית הנשיא לאיזה דיפלומט בכיר, מניקרגואה גואטמלה או אל סלוודור?
(מחק את המיותר)
נסעתי לקריה בתל אביב ללמוד איך עורכים טקס שכזה, קיבלתי תדריך וחזרתי לבסיס. הכל היה מוכן, החיילים ערכו אימון ב"דגל שק" המשאית הוכנה. היתה רק בעיה אחת קטנה, לפי הנוהג לקצין למפקד המסדר, עבדכם, היה נחוץ אקדח אותו יחגור על מתניו, כדי לשוות להצגה אמינות וכבוד. במחנה 80 של הנח"ל, לא היה בנמצא אקדח שכזה. שלחו אותי לש"ג, שהיה מצויד בנרתיק לאקדח, אותו חגר כאשר פתח וסגר את שער הבסיס. כאשר שאלתי מה אשים בתוכו? נאמר לי גרביים.
כך היה. כאשר הגיעה מחלקת משמר הכבוד לצריף הנשיא, נערכה ל"עמוד נוח, עמוד דום, הכתף שק, דגל שק" הדיפלומט הבכיר והנשיא, סקרו את המסדר ואני עומד זקוף עם הגרביים החגורים למותני, בתוך נרתיק האקדח. מעניין מה היה קורה אם במקרה, היה באמת מקרה חירום. מקסימום הייתי שולף את הגרביים.
דוד בן גוריון
בן גוריון פגש אותי כאשר עדיין הייתי נער. אני ועוד כ-200 בני נוער קיבוצניקים, שמענו את אחד מנאומיו הנלהבים, בדיר של שדה בוקר, עם "ריח הזבל ניחוח חציר" ולקול פעיית הטלאים.
פעמים נוספות נפגשנו דוד ואני, כאשר השתתפתי בהכנת טקסי יום ההולדת שלו בשנות ה70. האירועים נערכו תמיד בחג הסוכות, בהשתתפות מאות אנשים. תפקידי בכח, כאיש צוות היח"צ, היה להביא עיתונאים, וכמה שיותר, מתל אביב לאירוע.
זוכר אני היטב את המסכת המרשימה שערכו פעם תלמידי מדרשת שדה בוקר, בנוף הקדומים מול קניון נחל מור. היום זהו מקום קבורתו של דוד בן גוריון .
כל העצרת כרכר סביבו הצלם דוד רובינגר, שהציג אחר כך שורת צילומים מרהיבה של בן גוריון על רקע המדבר.
גולדה מאיר
גולדה מאיר, שרת החוץ ואני נפגשנו בשדה התעופה לוד. היא באה להיפרד משר חוץ כל שהוא, מניקרגואה או פנמה. אני, כרגיל, נתתי נופך צבאי לאירוע בשיתוף זיקו גרציאני ותזמורתו, שהיו אחראים לקטע המוזיקלי.
נערכנו בשלשות, שמאל ימין, קדימה צעד, עמוד דום, הכתף שק, דגל שיק. זיקו הניף מקל קטן, הרס"ר נשא מקל גדול והתזמורת פצחה במה שהיה, כנראה, ההמנון של אותו חבל ארץ. גולדה וכל האנטרג' עמדו בדום מתוח וחיכו שכל העניין יסתיים, האורח יעלה למטוס וכל אחד יפנה לעיסוקו.
על פי כללי הטקס והקוד הדיפלומטי, חייב המארח, במקרה זה, גולדה, לעמוד, לחייך ולנופף ביד "בי בי" לאורח, עד שהמטוס מחליק ונוסע לעבר מסלול ההמראה. "אוי א'ברוך" המטוס התקלקל ולא זז, וכך עמדה גולדה המסכנה, כ-10 דקות כשהיא מנופפת ומחייכת בעגמומיות, ולצדה כל הפמליה, גרציאני והאנסמבל שלו ואני וחיילי המותשים.
בחלוף 10 דקות ארוכות, תפס מישהו יוזמה, הביאו איזה טרקטור וגררו את המטוס למסלול צדדי. הטקס סוף סוף תם וכל אחד שב לחיי השגרה שלו.
לוי אשכול (שקולניק)
ראש הממשלה לוי אשכול, לא זכה להרבה הערכה בחייו. רק ברבות השנים התחילו להעריך את אישיותו, צניעותו ובעיקר פועליו האזרחיים והצבאיים.
זכורני לילה אחד בתקופת ה"המתנה" לפני מלחמת ששת הימים, היינו מחופרים מול המצרים באיזור ניצנה על גבעה ששמה הפרטי היה רבקה (את שם משפחתה איני זוכר).
לוי בן דבורה, כך היה פותח את נאומיו, נשא נאום מדיני צבאי להמריץ את העם וצה"ל. ישבנו על אותה גבעה והאזנו. שוד ושבר, אשכול שלנו מגמגם, מתבלבל, קטסטרופה.
האנשים באותה עת לא ידעו שהכל היה מתוכנן, תכסיס מדהים, כדי לבלבל את עבדול נאצר והמצרים וכדי שאפשר יהי למנות את דיין לשר הביטחון והסוף ידוע, בינגו.
אשכול היה חולה והדבר נשמר בסוד. מדי יום בשעה 10:00 הייתי הולך ממשרדי, ליד המקום עליו ממוקם היום דיזינגוף סנטר, לכיכר להפסקת קפה ועתון. יום אחד הקפה הגיע ועיתון לא היה, רק בשעה 11 הופיעה מהדורה מיוחדת ובה הבשורה הקשה באמת, על פטירתו של אשכול. ארונו הוצב בכנסת, נסעתי ועברתי על פני הארון, הרגשתי שמגיע לאיש כזה שאפילו אני אוותר על עיסוקי הבוערים כדי לכבד את זכרו.
הנשיא אפרים קציר
הנשיא קציר היה אדם מאד צנוע, ובצדק. הוא השתדל לא להתבלט וניסה לשמור על קונצנזוס. באחת הפעמים נמסר בעתון שבית הנשיא מעניק איזה פרס לסופר חנוך לוין. מיד קמה זעקה, השמאלני הזה משמיץ צה"ל יוצר "מלכת האמבטיה" , בקיצור בעיה, הכריז קציר "אני שוקל שוב את מתן הפרס".
באחד הערבים הגעתי ללשכת העתונות, ליד בית סוקולוב, כדי להפיץ הודעות לעיתונות לתאי העיתונים (כך היה נהוג בימי טרום תקשורת אלקטרונית). בפרוזדור החשוך נתקלתי בחנוך לוין המתלבט מה יעשה עם דפי הודעה לעתונות שהיו בידו. סייעתי לו וביקשתי דף אחד לעצמי, קיבלתי. חנוך לוין כתב בכתב יד, "הנשיא קציר הנכבד, אני מוותר על הפרס שלך אינני רוצה להכביד עליך בנוכחותי המסוכנת".
לצערי לא שמרתי את המסמך המכונן הזה.
בעת מלחמת יום הכיפורים, שררה בארץ הרגשה של מחדל גדול ומעיק, כדי לשמור על קונצנזוס ומכיוון שהמחדל יוחס לזה או לזה, פרסם הנשיא מאמר ובו טען כי "כולנו אשמים". שומו שמיים, מיד התנפלו עליו בשצף קצף, כל אלה שהרגישו לא אשמים בשום כלום וחבטו בנשיא הצודק הזה.
עשיתי מעשה, כתבתי לו משארם א-שייח' מכתב בו חזקתי את ידיו על דבריו הנכונים, קיבלתי ממנו מכתב תודה והזמנה לי ולכל חברי ליחידה , לבקר בבית הנשיא כאשר תשקוט הארץ, גם מסמך זה אבד לי וחבל.
סוף דבר
מאז המהפך ב1977 מצאתי את עצמי מרוחק ממוקדי ההשפעה, המנהיגים שנבחרו להוביל את העם התרחקו ממני והפסיקו להעזר בשירותי ובעצותי המועילות. מי יודע אולי עוד ישובו ימי הזוהר ואמצא עצמי במרכז העניינים, אולי!
יוסי שחם מושב נטעים
