אורי אבנרי הלך לעולמו שבע ימים ומעשים, משפט שגור מרופט ובלוי, אבל האיש הזה היה באמת מיוחד משהו אחר ומאד מאד מיוחד.
בילדותי בקבוצת שילר של שנות ה50 המוקדמות, אצלנו באווירה המפא"יניקית הזחוחה והצודקת תמיד, הוא ועיתונו העולם הזה הצטיירו כמין דמון שבא לקעקע את העולם המסודר, המהוגן והמשעמם בו גדלנו.
בחדר הקריאה, כן היה מוסד כזה, יכולת לעיין כמובן ב"דבר" שהיה אורים ותומים של המידע בעולם המפלגתי וההסתדרותי בו גדלנו. אליו נוספו צאצאיו, על המשמר, דבר השבוע, הפועל הצעיר, למרחב ועוד אחדים מבני המשפחה המורחבת.
העולם הזה, אלוהים ישמור, היה מתגנב מפעם לפעם, באיזו דרך מיסתורית וכמובן נקרא בשקיקה ראשית מהשער האחורי המחורמן ואח"כ הגענו גם לשער הקדמי ולסיסמא " ללא מורא וללא משוא פנים".
זכורים לי גליונות ספורים "חושיסטאן" על שלטונו האבסולוטי של אבא חושי בחיפה, גליון שהוקדש לשורת המתנדבים ומשפט קסטנר, פרשת בן ברקה ועוד ועוד.
כמובן שקראנו את ספריו של אורי אבנרי: "בשדות פלשת" ו "הצד השני של המטבע" שתיארו באופן פלסטי את מאורעות מלחמת השחרור על האורות והצללים שבה.
ידוע היה לנו שרותו ההרואי בפלוגת שועלי שמשון של גבעתי, גם את המנון היחידה כתב, אותו השמיעה שושנה דמארי:
ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר
ובוקע השיר מהלב,
והשכיל בדרכם מרקד ומזמר,
זה השביל המוביל אל אויב.
בילדותי בקבוצת שילר של שנות ה50 המוקדמות, אצלנו באווירה המפא"יניקית הזחוחה והצודקת תמיד, הוא ועיתונו העולם הזה הצטיירו כמין דמון שבא לקעקע את העולם המסודר, המהוגן והמשעמם בו גדלנו.
בחדר הקריאה, כן היה מוסד כזה, יכולת לעיין כמובן ב"דבר" שהיה אורים ותומים של המידע בעולם המפלגתי וההסתדרותי בו גדלנו. אליו נוספו צאצאיו, על המשמר, דבר השבוע, הפועל הצעיר, למרחב ועוד אחדים מבני המשפחה המורחבת.
העולם הזה, אלוהים ישמור, היה מתגנב מפעם לפעם, באיזו דרך מיסתורית וכמובן נקרא בשקיקה ראשית מהשער האחורי המחורמן ואח"כ הגענו גם לשער הקדמי ולסיסמא " ללא מורא וללא משוא פנים".
זכורים לי גליונות ספורים "חושיסטאן" על שלטונו האבסולוטי של אבא חושי בחיפה, גליון שהוקדש לשורת המתנדבים ומשפט קסטנר, פרשת בן ברקה ועוד ועוד.
כמובן שקראנו את ספריו של אורי אבנרי: "בשדות פלשת" ו "הצד השני של המטבע" שתיארו באופן פלסטי את מאורעות מלחמת השחרור על האורות והצללים שבה.
ידוע היה לנו שרותו ההרואי בפלוגת שועלי שמשון של גבעתי, גם את המנון היחידה כתב, אותו השמיעה שושנה דמארי:
ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר
ובוקע השיר מהלב,
והשכיל בדרכם מרקד ומזמר,
זה השביל המוביל אל אויב.
ארונו הוצב בבית העיתונאים ע״ש סוקולוב
צילם הלל שנקר.
בתקופת מלחמת השיחרור ב 1948, אנו הילדים, עסקנו בכמה דברים חשובים, ראשית, איסוף כדורים, רסיסים ותרמילים וכל המרבה, הרי זה משובח ובנוסף התעניינות ב"סלבס" של אז והראשון בהם היה הפלמ"ח ובמקום השני המכובד, פלוגת שועלי שמשון של חטיבת גבעתי.
עוד בזמן המלחמה, באחת ההפוגות נערך בגבעת ברנר בה למדתי, כנס מפקדים של הפלמ"ח, הלכנו לראות ולהתחכך בגבורים. הייתה זו הפעם הראשונה שראינו דרגות בצה"ל, לא זהינו את הדרגות הכל היה חדש חדש.
באותה הפוגה שניה, ביוני 48, ערכה חטיבת גבעתי, שמרבית חיליה היו מאזור הדרום, מצעד צבאי במגרש מכבי ברחובות, כל ה"גדוילים" נכחו בן גוריון, הרמטכ"ל יעקב דורי, שמעון אבידן מפקד גבעתי ועוד ועוד קודקודים שונים במדים ובלא מדים.
החיילים צעדו בסך, פעם ראשונה ראינו מדים, על הראש, או כובע פלדה בריטי בצורת צלחת או כובע ה"היטלמכר" שנתרם לצה"ל על ידי נדבן מאמריקה, פעם ראשונה ראינו זחל"מים ונשק כבד אחר.
גולת הכותרת של המצעד, מחלקת הפרשים של גבעתי ופלוגת "שועלי שמשון" על הג'יפים וכמו שנאמר בשיר, ארבעה ארבעה על כל ג'יפ מקדימה מקלע מ.ג. 42 או בכינויו שפנדאו והלוחמים אחד אחד, מזוקנים, עזי מבט, מכירים בייחודם והצטינותם בקרבות העזים סביב נגבה, גבעה 113, עיבדיס וחוליקאת. אני מתאר לעצמי שאחד מהם היה אורי אבנרי, או שאולי הוא היה עסוק באיזו פעולה "התנדבותית" מיוחדת, כפי שהיטיב לתאר בספרו "הצד השני של המטבע".
זו היתה מלחמת 1948 ועתה אנו חוזרים לשנות ה50 אורי אבנרי ו"העולם הזה" תוקעים אצבע בעין, פעם אחר פעם לממשלה ולשרותי הבטחון, השלטון מחליט להוריד כפפות ולהשיב מכה תחת מכה, אורי אבנרי מותקף ומוכה, יותר מפם אחת וכל זה לא עוזר הוא ממשיך לפרסם ולהטריד, מחליטים על טקטיקה אחרת.
הייתי חובב כדורגל והלכתי למשחקים באצטדיון הלאומי ברמת גן, צעקתי עם כולם "אל אל ישראל" וחזרתי הביתה, לרוב מאוכזב.
באחד המשחקים חידוש, אנשים עברו בקהל וחילקו בחינם מגזין חדש, עתון שמנמן, עם שער צבעוני על נייר כרומו "רימון" שמו, מסתבר שהיה זה נסיון כושל לתת פייט לעולם הזה ולהשיב למפא"י ומנהיגיה את כבודם הגזול.
עורך העתון היה חזי לופבן שהתחנך כנער בקיבוצי קבוצת שילר, היה זה מינוי קולע כי אביו יצחק לופבן היה מעורכי בטאון מפא"י הפועל הצעיר.
האבנטורה הזו כשלה, והעתון המפונפן נסגר אחרי כמה חודשים, והעולם הזה עלה ופרח ותפס לו מקום של כבוד בעולם העתונות. היה ברור לכל כי אם אתה רוצה באמת לדעת מה קורה קרא את העולם הזה. כל היתר דבר למרחב, על המשמר, חרות, הצופה וכל הגברדיה הלועזית בשליטת מפא", היו לכל היותר מקור לאיפורמציה המאד מאד חשובה, של מי מת, מי נולד ומי התחתן.
במאמר מוסגר אזכיר שעתון הפועל הצעיר גווע וניסגר, נותר דפוס הפועל הצעיר ברחוב הרכבת, יצא לי לבצע שם עבודות דפוס, המקום היה בית קברות, ציוד מיושן, עובדים כבויים ואוירת חיסול, גם המנהל הצעיר שלקחו כדי לאושש את הבר מינן, לא עזר והיו שמועות שלקראת הסגירה בוצע שם "עוקץ" כלכלי והפועל הצעיר גווע ומת, אללה ירחמו!
היה זה כנראה "מהפך" שהקדים בכמה שנים את ה"מהפך" של 1977.
בתחילת שנות ה60 הגעתי לתל אביב ומאז במשך הרבה שנים, ליווה אותי העולם הזה מדי שבוע בשבוע, עם עוד רבים הייתי עומד מדי יום ד' בערב ליד כסית ברחוב דיזינגוף ומחכה לגליונות החדשים של העתון שיצאו טריים וחמים מ"התנור"
הכותרות המשיכו להיות סנסציוניות, פוליטיקה , שלטון החושך של שרותי הבטחון, וגם נושאים בעלי חשיבות לאומית כגון "שמוליק קראוס החטיף כמה זצים לג'וזי כץ", אשתו.
באותה הפוגה שניה, ביוני 48, ערכה חטיבת גבעתי, שמרבית חיליה היו מאזור הדרום, מצעד צבאי במגרש מכבי ברחובות, כל ה"גדוילים" נכחו בן גוריון, הרמטכ"ל יעקב דורי, שמעון אבידן מפקד גבעתי ועוד ועוד קודקודים שונים במדים ובלא מדים.
החיילים צעדו בסך, פעם ראשונה ראינו מדים, על הראש, או כובע פלדה בריטי בצורת צלחת או כובע ה"היטלמכר" שנתרם לצה"ל על ידי נדבן מאמריקה, פעם ראשונה ראינו זחל"מים ונשק כבד אחר.
גולת הכותרת של המצעד, מחלקת הפרשים של גבעתי ופלוגת "שועלי שמשון" על הג'יפים וכמו שנאמר בשיר, ארבעה ארבעה על כל ג'יפ מקדימה מקלע מ.ג. 42 או בכינויו שפנדאו והלוחמים אחד אחד, מזוקנים, עזי מבט, מכירים בייחודם והצטינותם בקרבות העזים סביב נגבה, גבעה 113, עיבדיס וחוליקאת. אני מתאר לעצמי שאחד מהם היה אורי אבנרי, או שאולי הוא היה עסוק באיזו פעולה "התנדבותית" מיוחדת, כפי שהיטיב לתאר בספרו "הצד השני של המטבע".
זו היתה מלחמת 1948 ועתה אנו חוזרים לשנות ה50 אורי אבנרי ו"העולם הזה" תוקעים אצבע בעין, פעם אחר פעם לממשלה ולשרותי הבטחון, השלטון מחליט להוריד כפפות ולהשיב מכה תחת מכה, אורי אבנרי מותקף ומוכה, יותר מפם אחת וכל זה לא עוזר הוא ממשיך לפרסם ולהטריד, מחליטים על טקטיקה אחרת.
הייתי חובב כדורגל והלכתי למשחקים באצטדיון הלאומי ברמת גן, צעקתי עם כולם "אל אל ישראל" וחזרתי הביתה, לרוב מאוכזב.
באחד המשחקים חידוש, אנשים עברו בקהל וחילקו בחינם מגזין חדש, עתון שמנמן, עם שער צבעוני על נייר כרומו "רימון" שמו, מסתבר שהיה זה נסיון כושל לתת פייט לעולם הזה ולהשיב למפא"י ומנהיגיה את כבודם הגזול.
עורך העתון היה חזי לופבן שהתחנך כנער בקיבוצי קבוצת שילר, היה זה מינוי קולע כי אביו יצחק לופבן היה מעורכי בטאון מפא"י הפועל הצעיר.
האבנטורה הזו כשלה, והעתון המפונפן נסגר אחרי כמה חודשים, והעולם הזה עלה ופרח ותפס לו מקום של כבוד בעולם העתונות. היה ברור לכל כי אם אתה רוצה באמת לדעת מה קורה קרא את העולם הזה. כל היתר דבר למרחב, על המשמר, חרות, הצופה וכל הגברדיה הלועזית בשליטת מפא", היו לכל היותר מקור לאיפורמציה המאד מאד חשובה, של מי מת, מי נולד ומי התחתן.
במאמר מוסגר אזכיר שעתון הפועל הצעיר גווע וניסגר, נותר דפוס הפועל הצעיר ברחוב הרכבת, יצא לי לבצע שם עבודות דפוס, המקום היה בית קברות, ציוד מיושן, עובדים כבויים ואוירת חיסול, גם המנהל הצעיר שלקחו כדי לאושש את הבר מינן, לא עזר והיו שמועות שלקראת הסגירה בוצע שם "עוקץ" כלכלי והפועל הצעיר גווע ומת, אללה ירחמו!
היה זה כנראה "מהפך" שהקדים בכמה שנים את ה"מהפך" של 1977.
בתחילת שנות ה60 הגעתי לתל אביב ומאז במשך הרבה שנים, ליווה אותי העולם הזה מדי שבוע בשבוע, עם עוד רבים הייתי עומד מדי יום ד' בערב ליד כסית ברחוב דיזינגוף ומחכה לגליונות החדשים של העתון שיצאו טריים וחמים מ"התנור"
הכותרות המשיכו להיות סנסציוניות, פוליטיקה , שלטון החושך של שרותי הבטחון, וגם נושאים בעלי חשיבות לאומית כגון "שמוליק קראוס החטיף כמה זצים לג'וזי כץ", אשתו.
אורי אבנרי תמונות מספרות. חיבר אביהו בר
אורי אבנרי המשיך להיות אישיות מרכזית בתקשורת ואז החליט ללכת לפוליטיקה ואני מפא"יניק שכמוני הצבעתי עבורו ובבחירות הבאות סייעתי להכניס גם את שלום כהן לכנסת.
ממש לא זכורה לי פעילותו שם, המצב הפוליטי הסתכם בבחירות מדי 4 שנים והשאלה היחידה היתה, האם מפא"י תזכה ב40 או 45 מנדטים, עולמנו היה מסודר וברור.
העולם הזה היה תמיד בפוקוס פעם פוצצו את המערכת, פעם החטיפו כהוגן לאורי אבנרי אך הוא התמיד בשלו "ללא מורא וללא משוא פנים".
בברכה אורי אבנרי עורך ראשי
אבל העולם סביבנו הלך והשתנה, מלחמת יום הכיפורים מוטטה את הדומיננטיות של מפא"י או מפלגת העבודה או המחנה הציוני בקיצור השמאל. אורי אבנרי נשאר קול ברור וצלול שיזם והצטרף לכל הפגנה, מחאה, מנשר או כל דבר אחר, שקרא לצאת מהשטחים ולהשאיר את הפלשתינאים עצמאיים לגורלם. מאמריו היו ברורים וחדים, אך הוא היה די בודד, גם התפתחות התקשורת האלקטרונית, יתרה את העיתונות המודפסת וכך הלך ודעך העולם הזה, עד לסגירתו הסופית.
אורי אבנרי הקשיש המשיך בהתמדה להשמיע את קולו והיה זה קול ברור צלול וחד האיש נשאר כך עד ימיו האחרונים, הלך מעמנו איש יחיד ומיוחד,
כמו שכתב נתן יונתן "איפוא ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא"
כתב יוסף שחם
אורי אבנרי 1923-2018 צילם הלל שנקר
אבנרי ורחל תל אביב 2006 צילם הלל שנקר
