ווקבוקו סקמוטו מטוקיו חברה לעט של יוסי שטיניג
פעם, אבל ממש מזמן, היינו כותבים מכתבים
אם תשאל היום נער או נערה, מתי כתבו בכתב ידם מכתב לחבר או בן משפחה, בחלק מהמקרים התשובה תהיה, מעולם לא ובחלקם משיכת כתפיים ושאלה "על מה אתה מדבר ארכאולוג שכמוך?"
ה אס. אמ. אס. האינסטגרם, הווטס אפ ושאר אמצעי הקומוניקציה שאני מכנה "מרעין בישין" דחקו את המכתב הישן והטוב, את הנייר, המעטפה, העט נובע, מספג הדיו ושאר כלי הכתיבה, שהיו סימן ההכר של בית תרבותי מסודר, חבל!
בנערותי בשנת תרפפ"ו, אי אז בשנות ה50, הייתה ההתכתבות נפוצה מאד ואף הוקמו מועדוני התכתבות בין ארצות וכך נקלעתי להתכתבות משמימה עם נערה יהודיה מארצות הברית, מערכת מכתבים קצרה שדעכה עקב חוסר עניין.
לא זכור לי איך, אך בעקבות נסיון בוסר זה התחלתי להתכתב עם נערה נחמדה בארץ רחוקה ואקזוטית, כך הכרתי את ווקבוקו סקמוטו ה"מדאם בטרפלי" שלי מיפן.
ההתכתבות הייתה באנגלית שגם היא וגם אני שלטנו בה בקושי, למרות זאת התקיימה מערכת התכתבות מעניינת בת למעלה משנה, החלפנו תמונות , בולים, וגלויות נוף, למדתי מעט על חייה של נערה יפנית בת 15 וניסיתי להעביר לה את תחושת החשיבות והרצינות בה ראיתי אני את ההווה והעתיד של מדינת ישראל, שמלאו לה אז, בקושי חמש שנים. כששאלה אותי כבר אז, למה אנו מתעללים בערבים, עניתי לה תשובה מטופשת, שהייתה משמחת היום את גבורי העל של "תג מחיר".
עוד שאלה אותי למה אני מגדל שפם? היא התכוונה לפלומה הרכה שכסתה את שפתי העליונה, שנחשבה אז לסימן בגרות מבורך, לדבריה, ביפן שפם וזקן הם סימן לזיקנה וישוב הדעת.
אינני זוכר כמה זמן נמשכה ההתכתבות, אבל בתמונה ששלחה לי אפשר לראות את הקימונו החגיגי שלבשה לכבודי וכך אזכור אותה.
היום מתרפקים הטובים שבידידי על חזרתן למרכז העניינים של אלה קרי הלפית ושל נוריקו סאן היפנית והכל בשל סרטה של דבורית שרגל. גם לי היתה אחת כזו משלי ווקבוקו סקמוטו מטוקיו שביפן.
כתב יוסי שחם מנטעים ופעם יוסי שטיניג מקבוצת שילר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה