יהודי צידון

המאמר המקורי פורסם בצרפתית בכתב עת בשם

Revue franҫaise de  généalogie juive

 בגיליון מס' 122, בקיץ 2015, 

על ידי המחברת - יולה פוליטי  Yolla Polity

והוא אושר לפרסום על ידי כתב-העת

המתרגמת - ג'ינה פרסיאדו Gina Preciado

יהודי צידון מבעד לארכיון ועד הקהילה היהודית

 (1919-1975)

יולה פוליטי

            צידון, עיר הממוקמת בדרום לבנון, המוזכרת רבות בתנ"ך, היוותה בית לקהילה יהודית מימים ימימה. כשלושים שנה לאחר עזיבת היהודים האחרונים, מצאתי בחפצים שהותיר אבי, יוּסף מלחם פוליטי (1902-1985), את הפרוטוקולים של האסיפות של ועד הקהילה היהודית של עיר זו, המכסים את השנים 1919 עד 1959. מסמכים מקוריים אלה, יחד עם התכתובות, כתבי הבעלות, ומסמכים נוספים, חלקם מתייחסים לשנים שעד 1975, מהווים מקור בלתי נדלה לכתיבת ההיסטוריה. לכן החלטתי להמיר אותם למסמכים דיגיטליים ולטפל בהם על מנת שיעמדו לרשות הקהל. האוסף הדיגיטלי יוּסף מלחם פוליטי הופקד בספרייה של אליאנס – כל ישראל חברים בפריס, בספרייה של אוניברסיטת בר-אילן, במכון בן-צבי בירושלים ובמחלקת היודאיקה באוניברסיטת הארוורד, וניתן להיוועץ בו.

הקהילה היהודית של צידון

            צידון העתיקה היא עיר לבנונית הממוקמת 40 קילומטרים דרומית לביירות ו-40 קילומטרים צפונית לצור. על פי ספר בראשית, צידון נוסדה על ידי צידון, בנו של כנען, שהיה נכדו של נוח. זו עיר בעלת היסטוריה פיניקית, רומאית, צלבנית ועות'מאנית עשירה. נמל המסחר שלה היה חשוב ביותר לאורך השנים, עד שנמל צור, ולאחר מכן נמל העיר ביירות בתחילת המאה ה-20, החליפו אותו.

            בין השנים 1516 ו-1918, העיר הייתה תחת הריבונות של האימפריה העות'מאנית. במהלך הארגון מחדש התכוף של הוילאיאת, היא הייתה מרכזה של וילאיאת צידון, הייתה חלק מוילאיאת דמשק, ולאחר מכן הפכה לחלק מוילאיאת ביירות בשנת 1866.

            בצידון, שאוכלוסייתה הייתה ברובה סונית, תמיד חיו מיעוטים שיעים, נוצריים ויהודים.

            קהילת יהודי צידון תמיד הייתה הקהילה החשובה ביותר בין ערי החוף בלבנון. במהלך המאה ה-19 נהנתה מגידול חד באוכלוסייה הודות למיקומה על דרכי המסחר לסחורת שמקורן מתוך סוריה. אכן, צידון הייתה הנמל העיקרי ששימש את הסוחרים היהודים של דמשק. אוכלוסייתה גדלה גם הודות להגעתן של משפחות יהודיות מהר הלבנון (בארוק, דייר אל קמר, חסבאייה, וכו'), שברחו מהסכסוכים בין נוצרים מארונים ודרוזים.

            במפקדי התושבים של מונטיפיורי¹ (http://www.montefiore-censuses.org) נמנו 150 משפחות יהודיות בצידון בשנת 1839, ובשנת 1866 – 171 משפחות. בביירות, שבה נערך המפקד רק בשנת 1849, נספרו רק 77 משפחות.

            אולם, בתחילת המאה ה-20 חוותה הקהילה היהודית בצידון הידלדלות חמורה, במקביל להיחלשותו של נמל צידון לטובת נמל ביירות². או-אז, הקהילה נעלמה עקב הגירה מתמשכת לריו דה ז'ניירו, וב-1948 נרשם גל הגירה נוסף לביירות.

            בתקופת השלטון העות'מאני לא היה כל גבול בין דרום לבנון ופלשתינה, ווילאיאת ביירות כללה חלק ניכר מהגליל. היחסים בין יהודי צידון ויהודים אחרים בצפת, טבריה, יפו או ירושלים, היו הדוקים. כשהיו להם שאלות בענייני דת, הם נהגו לפנות לרב בנציון מאיר עוזיאל, ראש הקהילה הספרדית של יפו בשנת 1911, של תל אביב בשנת 1923, ולאחר מכן הרב הראשי הספרדי לישראל (הראשון לציון) בשנת 1939. הוא עודד את בחירת ועד הקהילה הראשון בצידון בפברואר 1919.

            לאחר 1920, כאשר פלשתינה הפכה לחלק מהמנדט הבריטי, הגבולות המשיכו להיות פתוחים למדי, ועד 1948 יהודי צידון המשיכו לשמור, בצורה חוקית או לא, על היחסים המשפחתיים, החברתיים או המסחריים שהיו להם עם חבריהם היהודים בפלשתינה.

יוּסף מלחם פוליטי

            על אף שאוסף הארכיון הנושא את שמו כולל את מסמכי ועד הקהילה היהודית בצידון בין השנים 1919 ו-1975, ולא את המסמכים האישיים או המשפחתיים של יוּסף פוליטי, ראוי לספק ביוגרפיה קצרה שלו על מנת למקם את האיש שסיפק חלק מהמסמכים באוסף ושמר עליהם.

            יוּסף מלחם נולד בשנת 1902 בצידון במשפחה צנועה. המידע הגניאלוגי היחיד בנוגע למשפחת פוליטי מקורו במפקדי התושבים של מונטיפיורי בנוגע לאוכלוסייה היהודית בצידון שנערכו בשנים 1839, 1855 ו-1866, וממה שנאמר במשפחתו של סבא שלי מנחם פוליטי (1870-1950).

            הדור הראשון המוכר לנו הוא זה של מנחם פוליטי, שנולד בצור בשנת 1790 והגיע לצידון בשנת 1815, נישא למזלטוב (??). הם הביאו לעולם 5 ילדים, ביניהם חיים פוליטי שנולד בשנת 1840 בצידון, סבא-רבא שלי. ידוע כי הוא הביא לעולם לפחות בן אחד, מנחם פוליטי (1870-1950), סבי, שנישא לאסתר ניגרי (?? -1967), סבתי, אשר אין לי כל מידע בנוגע למקורותיה. הם הביאו לעולם 7 ילדים⁵, לרבות יוסף יוּסף, אבי.

            יוסף (יוּסף) פוליטי (צידון 1902 – תל אביב, ישראל 1985), נשיא הקהילה היהודית של צידון עד שנת 1973, ורחל דיוואן⁶, בתו של איזק (יצחק) דיוואן וג'מילה שם-טוב (צידון 1912 – פריס 1994) הביאו לעולם 9 ילדים⁷.

            עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, יוסף היה בן 12. משפחתו, בעלת אזרחות יוונית, גורשה לאיסטנבול על ידי הרשויות העות'מאניות, יחד עם כל המשפחות הזרות השייכות למעצמות אויב. לאחר שהעבירו שישה חודשים של חורף קשה מאד בתחנת הרכבת של חומס, הגיעה השיירה לאיסטנבול, ובשהותם שם הם סבלו ממחלות ומרעב.

            בסוף המלחמה הם חזרו ללבנון בסירה רעועה, ושם פגש יוּסף עולים צעירים שברחו מרוסיה בדרכם לפלשתינה. שם שמע לראשונה על הרצל ועל הציונות.

            עם חזרתם לצידון, המשפחה חזרה לעבוד. אחיו הבכור, חיים, החל לעבוד בעיבוד צמר, ויוּסף סייע לאמו בעסק של רוכלות מעל גבי חמור בכפרים ההרריים. בהדרגה, המסחר שלו התפתח, והוא הפסיק את העיסוק ברוכלות והקים דוכן בחארה (הרובע היהודי של העיר העתיקה של צידון), ולאחר מכן פתח חנות משגשגת מחוץ לרובע היהודי. לימים, בשנת 1937 הוא עזר לאחיו ישועה להגר לסנגל, שם הוא הקים עסק וקלט את אחייניו, אחיי קלמן ואיזק, כאשר הגיעו לגיל מתאים לעבודה עם סיום לימודיהם בשנות החמישים .

גן יוסף מ. פוליטי שלט הנצחה ממתכת רחוב רב אשי רמת אביב 
יוסף מנחם פוליטי תרס"ב - תשמ"ה 1902 - 1985
 נולד בצידון, לבנון בשובו מגלותו בטורקיה, פגש את ראשוני העולים לארץ ישראל, שהפכוהו ציוני מושבע. כנשיא הקהילה היהודית בצידון, אירגן את עלייתם של אלפי יהודים מסוריה ומלבנון לארץ. בישראל תרם למוסדות חינוך, תורה וחסד. נבחר לנשיא קהילת "היכל החיים" בנוה - אביבים. 

היה אדם טוב לב, ישר דרך ונדיב.

            בשנת 1931, יוּסף נשא לאישה את אמי, רחל דיוואן, בתו הבכורה של נכבד עשיר מצידון, הבנקאי יצחק דיוואן, למרות התנגדות מצד חלק ממשפחת דיוואן, שראתה בשידוך זה זיווג רע. יוּסף פוליטי לא היה חלק מהממסד המקומי, אך הוא הגיע להישגים בתחום הכלכלי, ובעיקר, הוא מילא תפקיד חשוב בוועד הקהילה היהודית של צידון, אליו הצטרף בגיל מאד צעיר, מאז שנת 1920. בשנת 1925 הוא הפך לסגן נשיא הקהילה, ובשנת 1931 מונה לנשיא הקהילה.

            עם הגעתם של הפליטים הפלסטיניים לצידון בשנת 1948, היהודים עזבו את העיר ועברו להרים, ולאחר מכן לביירות. יהודים רבים התיישבו בביירות, וביניהם יוּסף פוליטי, שהתיישב בביירות עם משפחתו, והמשיך לקיים פעילות מקצועית וקהילתית בצידון. בשנות החמישים, הוא פתח, יחד עם שותף דרוזי, חנות לבדים אנגליים. הוא גידל את תשעת ילדיו, ונסע בכל יום ראשון לצידון כדי להשתתף באסיפות ועד הקהילה, לטפל בהוריו שחזרו לשם ב-1949 ולפקח על הבוסתנים שלו.

            בהיותי הילדה השביעית במשפחה, ומכיוון שגדלתי בביירות, אני זוכרת ימי ראשון אלה בצידון. אבי נהג לקחת אותנו לחארה (הרובע היהודי) כדי לבקר את הסבים והדודה שלנו, ולאחר מכן לבוסתנים, שם נהגנו לשחק עם ילדי האריס. תמיד חזרנו משם עם סלים גדולים מלאים בתפוזים ובאשכולות של בננות.

צילום משנת 1952 של משפחת יוּסף פוליטי

במרכז: רחל דיוואן פוליטי יוּסף פוליטי עם עדנה וגבריאל (על ברכי אביו)

משמאל לימין: יולה, נלי, איזק, ג'מאל, קלמן, אסתר, ויקי

צילום: גולבנקיאן ביירות

כרטיס ביקור המדגים את האיותים השונים של השם

מקורות האוסף. ארכיון ועד הקהילה של יהודי צידון

            מסמכי ועד הקהילה של יהודי צידון התגלו על ידי במקרה באוקטובר 2013. פשפשתי במסמכים שהיו בארגזים של הארכיון של אבי שמצאתי אצל גיסתי בפריס, ארגזים שהובאו על ידי אחי איזק (ז"ל) מתל אביב לאחר פטירת הורינו, ונתקלתי בשני תיקי מסמכים שנקראו "הוואקף של צידון".

            מסמכים אלה עשו כברת דרך: מצידון לביירות, שם התיישבה המשפחה בשנת 1948, ולאחר מכן לתל אביב כאשר הורי עזבו את לבנון בשנת 1973 כדי לעלות ארצה. המסמכים בנוגע לוועד הקהילה של עיר הולדתו ליוו את אבי לכל מקום, ונוספו להם התכתבויות שנועדו לפתור בעיות ולשמור על רכוש הקהילה. בצוואתו⁹, אבי הקדיש פסקאות רבות לתיאור מצב הוואקף של צידון ב-1978. כמו כן, הוא ציין את התרומות שנתן בשנת 1976 למוסדות בתל אביב, בתמורה להצבת לוחות המציינים כי כספים אלה ניתנו על ידי יהודי צידון.

            חיפשתי מסמכים משפחתיים, ומצאתי ארכיון מוסדי! הבנתי מיד את ערכם הרב של המסמכים. התעורר הצורך להפיץ ארכיון זה ולהעמידו לרשות צאצאיהם של בני קהילת צידון ולרשות החוקרים המתמחים בהיסטוריה של הקהילות היהודיות במדינות ערב. בזכות רשימות רבות של בוחרים, של חותמות וחתימות, הארכיון יכול היה לסייע גם במחקרים משפחתיים ומחקרים של אילנות יוחסין.

            לנוכח הצורה והשבריריות של המסמכים, עד מהרה החלטתי להמיר אותם למסמכים דיגיטליים ולעבוד עליהם. בנוסף, להקמת אוסף דיגיטלי היה יתרון בולט – האפשרות להפקידו במספר מוסדות שיש להם אוספים כאלה. יצרתי קשר עם ז'אן-קלוד קופרמינק, מנהל הספרייה באליאנס - כל ישראל חברים בפריס, ועם פרופסור ירון הראל מאוניברסיטת בר אילן וממכון בן-צבי, שהביעו ענין רב בקבלת האוסף.

            עבודת המיון והסיווג ארכה שנה. היו 300 עמודים בערבית, כ-15 עמודים בעברית, והיה צורך לפענח את כתב היד שלא תמיד היה קריא. כמו כן, היה עלי להתרשם מחיי הקהילה בצידון שלא הכרתי ממש, גם אם שמות האנשים והמקומות היו מוכרים לי מכיוון ששמעתי עליהם בילדותי. לבסוף, היה עלי לגבש תוכנית מיון ברורה. את הפרוטוקולים מאסיפות ועד הקהילה היה צריך למיין לפי סדר כרונולוגי, אך סוגי המסמכים האחרים (מכתבים, חשבונות, מפות ותוכניות, מרשמים, אישורי בעלות וכו') דרשו מיון נושאי.

            עדיין נותרה בעיית הנגישות לקריאת המסמכים המוזכרים בפרוטוקולים. בתיקיות הנושאיות, הבעיה נפתרה בעזרת השיטה שבה ניתנו השמות לקבצים. לכן, כל שם קובץ מתחיל תמיד בתאריך המסמך, ולאחריו שם ברור. לדוגמה:

1920_Waqf_Titre de Mazaltov Romano

   1945_Rabbinat_Litige matrimonial Khalili

                1965_Décision de fermeture de l'école de Saïda

            אם כן, גם התיקיות הנושאיות מוצגות לפי סדר כרונולוגי.

            הכנתי גירסה בצרפתית, הכוללת סיכומים או תרגומים של המסמכים המקוריים. היא תאפשר למנהלי הארכיונים במוסדות השונים לדעת מה מכיל האוסף, ולאנשים שאינם קוראים שפות אלה – לדעת מה מכיל הארכיון.

ועדי הקהילה במערכת העות'מאנית של המילטים

            על מנת להבין את הסטאטוס והפעילות של ועד הקהילה בצידון, יש להתייחס לשיטה העות'מאנית של המילטים, אשר הייתה עדיין קיימת בלבנון ובמדינות נוספות שנוצרו בעקבות פירוק האימפריה.

            המונח העות'מאני מילט¹⁰ מציין קהילה דתית המוגנת על פי חוק. מונח זה התייחס בעיקר למיעוטים הלא-מוסלמיים ("עם הספר"), נוצריים ויהודים החיים באימפריה העות'מאנית. לא היו מילטים עבור המיעוטים שמקורם באיסלאם (שיעים, דרוזים, עלאווים, וכו'). כל המוסלמים נחשבו למילט אחד תחת הנהגתו של הסולטאן העות'מאני, הח'ליף של כל המוסלמים.

            המילט היהודי היה קיים מאז המאה ה-15, אך הוא קיבל כתב-זכויות רשמי רק ב-1839.

            אם כן, המילטים מהווים קהילות דתיות שונות אשר המעמד המובחן שלהן ממוסד ומוסדר, אך הן אינן נרדפות בגלל השוני. נהפוך הוא, עליהן ליהנות מהגנת המדינה במקרה שהן מותקפות. לקהילות אלו היו:

·       מנהיג, בן-שיח יחיד, סולטאן במעמד ח'ליף עבור המוסלמים, חכם באשי עבור היהודים, פטריארך עבור הנוצריים האורתודוכסים, קתוליקוס עבור הארמנים;

·   בתי משפט נפרדים בכל הנוגע למעמד האישי, ולכן למיעוטים הדתיים הייתה אוטונומיה גדולה, עם מעורבות מועטה מצד הרשויות העות'מאניות;

·       זכויות ומיסים מובחנים;

            החל מהמאה ה-19, הוקמו אסיפות חילוניות (מג'ליס מילי, ועדי קהילה) במילטים השונים, לצד המנהיגים הדתיים. כל מה שלא היה שייך לחלוטין לתחום הדתי היה תחת אחריותם: ניהול נכסי הוואקף (רכוש פיסי), ניהול מרשמי האוכלוסין, ניהול מוסדות העזרה הסוציאלית, ניהול בתי הספר, תפקיד שיפוטי בעניינים של מעמד אישי, וכו'.

            במסגרת כללית זו התפתח ועד קהילת יהודי צידון במשך התקופה הכלולה באוסף יוּסף מלחם פוליטי (1919-1975). אכן, בתקופת המנדט הצרפתי בלבנון ובסוריה, שהחל בשנת 1920 עם נפילת האימפריה העות'מאנית, ולאחר מכן תחת הרפובליקה הלבנונית, שהוכרזה בשנת 1943, שיטת הארגון הקהילתי שהתבסס על המילטים המשיך להתקיים. עצמאותן של הקהילות הדתיות, בתחום ניהול המעמד האישי (נישואין, גירושין, ירושות), כמו גם בעניינים הפנימיים שלהן, אושרה גם היא.

עטיפת תקליטור האוסף

מצבה של הקהילה היהודית בצידון בשנת 1919

            בארכיון של הג'וינט (הוועד האמריקאי המאוחד לחלוקה) קיים דו"ח של משלחת שיצאה בפברואר 1919 לדמשק, ביירות וצידון, וכללה את הרב הראשי בנציון עוזיאל וג'אק מוסרי, נשיא הארגון הציוני של מצרים ומי שהקים את הירחון הציוני. התיאור הקצר שמסרו אודות המצב בקהילה היהודית של צידון עם סיום המלחמה עגום ביותר: 150 משפחות החיות בעזובה, ללא כל התארגנות קהילתית, ללא מוסדות פילנתרופיים או מוסדות חינוך, בעל בית מלון בשם בראון המתחזה להיות הרב הראשי וראש הוועד של כביכול נציגי ראשי המשפחות...לאחר פגישה ארוכה עם ועד זה, מחברי הדו"ח, שהבחינו במחלוקות ובסכסוכים, החליטו לא להפקיד את חלוקת הסיוע בידי ועד זה¹¹.

            האם פירוש הדבר הוא שלא הייתה כל התארגנות קודם לכן? בארכיון של הג'וינט מוזכרת "הוועדה היהודית של צידון" ו"אגודת משגב לדך" בסופה של עצומה משנת 1919-1920 למען מורד לוי, ובה מצויין כי שימש במשך 50 שנה כרב הראשי של עכו, טבריה, צפת וצידון. בארכיון של אליאנס מצאנו את התכתובות של יוּסף מלחם ניגרי, בליווי חתימותיהם של נכבדי העיר, שהביאו להקמת בית הספר אליאנס בצידון בשנת 1902.

            ניתן לחשוב שבסיום המלחמה מצבה של קהילה זו, שלא היה מדהים גם קודם לכן, הוסיף להידרדר עקב בעיה של משילות. בפרוטוקול של האסיפה הראשונה של המשלחת של הקהילה היהודית בצידון, שהתקיימה ב-15 בפברואר 1919 מצויין כי היא "נבחרה על ידי כל התושבים בנוכחות האדונים ברזל ודאוד דרוויש, שמונו על ידי החכם עוזיאל, החכם באשי של יפו, ג'אק מוסרי ומר לחמי, מנהל בית הספר היהודי. ובחירות אלו היו רשמיות וסדירות ונרשמו בפרוטוקול ונחתמו על ידי התושבים"¹².

            מעניין לציין שלראשונה, משלחת זו נבחרה על ידי כל התושבים ולא מונתה; שעל הבחירות פיקחו שליחים של הרב הראשי של יפו, בנציון עוזיאל, אשר בחר בג'אק מוסרי (שהיה בין מחברי דו"ח המשלחת של הג'וינט) ושני חברים מהוועד של ביירות, מר ברזל ומר דרוויש.

            נראה כי בנציון עוזיאל, שיזם בחירות אלו, ניסה להתחיל שיטת ממשל חדשה בקהילת צידון, ועל מנת לצמצם את חילוקי הדעות בקהילה, לשים אותה תחת שליטת הקהילה של ביירות, או לכל הפחות תחת פיקוחה של קהילה זו. למעשה, החל מרגע זה, כל הבחירות התקיימו בנוכחות הרב הראשי וחברי ועד הקהילה של ביירות. כמו כן, מר עוזיאל רצה, באמצעות נוכחותו של ג'אק מוסרי באסיפה זו, לחזק את הקשר הקיים בין צידון והיישוב הציוני בפלשתינה.

            נבחרו חמישה חברים: יוּסף שמואל ניגרי, נשיא; יצחק דיוואן, גזבר; אברהים ברזילי, מזכיר; מוסה בראון ואברהים חיאט, חברים. בחתימות של הפרוטוקולים מהשנים 1919 ו-1920, אנו רואים שמות נוספים: מוסה בלסיאנו, אברהים סימנטוב ויוּסף פוליטי, אשר הצטרפו למשלחת, מבלי שבפרוטוקול יצויין אם נבחרו או מונו.

ארגון ענייניה הפנימיים של הקהילה

            קריאת הפרוטוקולים של אסיפות ועד הקהילה משנים אלו מעייפת מכיוון שהבעיות המוזכרות בהם חוזרות על עצמן. ואף על פי כן, הם מלאים מידע מדויק ויקר-ערך בנוגע לחיי הקהילה ולארגונה.

            מה המשאבים שעמדו לרשותו של הוועד על מנת להבטיח את תפקודם היומיומי של חיי הקהילה? תחומי האחריות שלו היו נרחבים ביותר: בית הכנסת, הרבנים, החזנים, השוחטים, המקווה, המאפיה, בית הספר, ארגון החגים הדתיים, בית הקברות, המחלוקות בין חברי הקהילה, וכמובן ניהול נכסי הוואקף.

            בשנות העשרים הוועד שלט בארגון הקהילתי: פתיחה מחודשת של בית הספר ומינוי מורה, דאגה למינוי השמוש (השומר) וקביעת רשימת חזנים מורשים וועדה האחראית לאיסוף הנדבות (התרומות) בימי שבת ובחגים, שכירת המאפיה בחארה וניסיון לגייס אופה מדמשק, תיקון וטיהור המקווה, ולבסוף קביעת לוח מחירים לביקור אצל הרופא בהתאם לאמצעים העומדים לרשותה של כל משפחה. על פי בקשתם של שליחי הרב הראשי עוזיאל, שנתנו סכום התחלתי לעזרה ראשונה, נעשתה רשימה הכוללת את מעוטי היכולת, והכספים חולקו.

            לרשות הוועד לא היו המשאבים הדרושים לכל השירותים האלה. לעיתים קרובות, במהלך שנות העשרים והשלושים, הקופה הייתה ריקה. עם קבלת הבקשות, הוועד נהג לערוך רשימה של תורמים מבין המשפחות המבוססות בקהילה, ולקבוע עבורם את הסכום החודשי אשר היה עליהם לשלם לצורך הבטחת משכורתם של השוחט או החכם. אחדים סירבו לשלם. שיטה זו גרמה לאי שביעות רצון מצד השוחטים והחכמים, מכיוון שהם היו אלה שהיה עליהם לגבות את הסכומים הדרושים מהתורמים, מידי חודש בחודשו. הם דרשו שהוועד יהיה זה שיבטיח את שכרם. רק ב-1945 אישר הוועד את ה"עריכה", מס שנתי המוטל על התורמים בעלי האמצעים, בדומה לנעשה בכל הקהילות האחרות.

            החלטה אחרת, שהתקבלה ב-1920 אך אומצה רק כעבור זמן רב, הייתה להעניק לוועד את הסמכות לנהל את נכסי הקהילה, הוואקף: "ושיהיה ברור שמרגע זה ואילך, כל מה שציבורי, הרכוש, הבתים של הקהילה, שטח בית הקברות, וכו', יהיו בידי הוועד ולא בידיים של אדם פרטי".

חיכוכים סביב ניהול הוואקף

            כך הנכס "מוקפא" (בערבית אווקאפה) וההכנסה מניצולו מושקעת בפעילויות בהתאם למי שיזם את הוואקף. ברישומי הטאבו הנוכחיים של העיר צידון, מצאתי 25 חלקות השייכות לשלושה סוגים של וואקף של יהודי צידון: הוואקף של בית הכנסת, הוואקף של העניים, הוואקף של הקהילה. לא ניתן למכור חלקות מוקפאות אלו, והן עדיין רשומות על שם הקהילה.

            ההכנסות מנכסים אלה היוו משאבים חשובים עבור הקהילה, ולכן הוחלט להפקיד את ניהולן בידי ועד הקהילה. אך נכסים אלה היוו גם כר פורה למאבקי כוח, ובשני מקרים התגלעו סכסוכים אלימים בין הוועד לבין אנשים ששימשו כמנהלי הוואקף, קיבלו את ההכנסות וסירבו למסור אותן לגזבר.

            תחת השלטון העות'מאני, מנהל הוואקף (נאזר או ואקיל) מונה על ידי נשיא בית הדין הדתי הסוני של צידון, ואושר על ידי שירותי הסולטן. יוּסף שמואל ניגרי מונה ב-1907 ומילא תפקיד זה מאז. היה זה הוא שהציע בשנת 1920 למסור את ניהול הוואקף לוועד שנבחר זה עתה.

            בשנת 1925, בעקבות בחירות שדחקו את הנכבדים המבוגרים לטובת צעירים (ביניהם יוּסף פוליטי, אשר הפך לסגן נשיא הוועד בגיל 23), אחד מבני משפחת ניגרי¹³ קיבל בחשאי מבית הדין המוסלמי הסוני כתב מינוי כואקיל של הוואקף של הקהילה היהודית בצידון, בעזרת בקשה חתומה על ידי כ-30 איש. הדבר גרר הליכים משפטיים שנמשכו שנתיים, עד שוועד הקהילה של ביירות הצליח להרגיע את הרוחות בשנת 1932. כך קרה גם בשנת 1945.

            בשנת 1956, נשיא הוועד בפועל סירב למסור את דמי השכירות שקיבל בגין נכסי הוואקף, בטענה שאינו סומך על הגזבר. גם במקרה זה, רק התערבותו של הוועד של ביירות פתרה את הסכסוך והחזירה לוועד של צידון את הסכומים שהגיעו לו.

            כמו כן, יש לציין כי על אף שלושה סכסוכים אלה, מצבה הכלכלי של הקהילה רק הלך והשתפר הודות לניהול טוב של הנכסים. כהוכחה לכך, בשנת 1958 הוועד הצליח לרכוש חלקה עליה היה בנוי בית הספר, ללא צורך בקבלת הלוואה.

            למעשה, לא ניתן להתייחס לחילוקי דעות אלה כמעילות בלבד. הם משקפים מאבקי כוח שהיו קיימים במשך 30 שנה בין שני מחנות בקהילה. בכל בחירה של הוועד, אחד המחנות הוביל, עד 1957, כאשר החיכוכים נרגעו. האם הסיבה הייתה עייפות החומר?

            קשה לדעת בוודאות מה היה ההרכב של מחנות אלה, מתוך מסמכי הפרוטוקולים בלבד. ברשימה מעניינת¹⁴ נמצאים שמות המצביעים בבחירות של 1925, עם חלוקה לרוב (40 מצביעים) ולמתנגדים (22 מצביעים). בחינת השמות מעלה כי חוץ ממקרים יוצאי דופן, אנשים ממשפחה אחת נמצאים בשני המחנות. אנו נוטים לחשוב שהיה מדובר יותר בסכסוך בין נכבדים מבוגרים יותר לבין צעירים או אנשים בעלי אמצעים מוגבלים יותר, שהיו מעוניינים להביא מודרניזציה לניהול הקהילה, ואשר קיבלו סוף סוף ביטוי בזכות הבחירות הכלליות.

החכם באשי המדומה של צידון

            אנו זוכרים שעוד ב-1919, בדו"ח שנכתב על ידי המשלחת של הרב הראשי עוזיאל נכתב כי "בעל בתי מלון בשם בראון המתחזה לרב הראשי ולנשיא הוועד המורכב מנציגים של ראשי משפחות כביכול". בכל הפרוטוקולים ,דמות צבעונית זו הייתה מוקד לוויכוחים רבים, ומתנגדיו לא הצליחו לגבור עליו. אולם, עצומות רבות (אחת מהן משנת 1920 עם 60 חתימות, עצומה אחרת משנת 1932, אחת נוספת משנת 1937, ועוד אחת משנת 1940 עם 47 חתימות) נחתמו נגד פעולותיו, שנראו להם מנוגדות לעקרונות הדת ומזיקות למוניטין של הקהילה.

            ב-7 בינואר 1933, הנציב העליון הצרפתי הוציא צו, ובו קבע כי יש רק קהילה יהודית אחת בשטח הרפובליקה הלבנונית, ולפיכך חכם באשי אחד בלבד ברפובליקה (זה של ביירות). המושל של צידון התערב, כמו גם הרב הראשי של ביירות שבתאי בחבוט. דבר לא עזר: בראון המשיך להשתמש בתואר חכם באשי.

            בשנת 1939, בראון עורר את כעסו של הרב הראשי לארץ ישראל, בנציון מאיר עוזיאל, כאשר השיא גבר מצידון שכבר היה נשוי ואב לשני ילדים, בכור יעקוב, עם בחורה צעירה מתל אביב, מתחום שיפוטו של עוזיאל. כמו כן, בשנת 1947הוא השיא, בביתו שלו, כהן מביירות, בן למשפחת טאוויל, עם בחורה נוצרייה צעירה, תמורת 600 לירות לבנוניות.

            פרשיות אלו מעידות על הקושי של קהילת יהודי צידון לפתור את בעיותיה, קלות כחמורות. בראון הצליח לפעול בצורה זו במשך שנים רבות מבלי לשעות לצווים של הרשויות מכיוון שזכה בתמיכתו של מחנה הנכבדים המבוגרים, על אף שלא נולד בצידון.

נישואין וסכסוכים משפחתיים

            למרבה הצער, הארכיון של ועד הקהילה של צידון כולל רק דף אחד שנתלש ממרשם הנישואין. בדף זה מצאנו מידע על 14 חתונות שנרשמו בין השנים 1944 ו-147.

            מניתוח חתונות אלו עולה כי רובן היו בתוך הקהילה. רוב החתונות אורגנו על ידי הוריהם של בני הזוג, ולעיתים קרובות האמהות בחרו עבור בניהן את אחת האחייניות או בת משפחה אחרת בגיל הנישואין. יהודי צידון שהיגרו לביירות או לברזיל נהגו לחזור לצידון על מנת להתחתן. בקהילה קטנה זו, המשפחות היו מאד קשורות זו לזו, וכמעט לכל אחד היו קשרי משפחה עם כל האחרים.

            נישואי בוסר של הבנות היו נדירים, מצאנו רישום אחד בלבד של נישואין בגיל 15, הנשים לרוב נישאו בין הגילאים 20 ו-28. אולם, הפרשי הגילאים בין בני הזוג היו ניכרים: היו זוגות בודדים בני אותו הגיל (עם הפרש הנע בין שנה אחת לשלוש שנים), ואצל אחרים ההפרש עמד על 10-22 שנים לטובת הגבר.

            יש לציין שטכסי הנישואין לא התקיימו בבית הכנסת, אלא בביתה של הכלה לעתיד, ולעיתים רחוקות – אצל אחד הנכבדים המקורב למשפחה.

            הסכסוכים המשפחתיים היו רבים, ומהר מאד הם הפכו לנחלת הכלל. לעיתים קרובות, סכסוכים אלה נפתרו בעזרתם של זקני המשפחה. לפעמים, סכסוכים אלה הובאו בפני הרבנות בביירות, שדרשה מוועד הקהילה בצידון להתערב. בארכיון מצאנו תיעוד לגירושין ולנישואין מחדש.

            נישואי תערובת לא היו נפוצים, אך גם לא היו נדירים. מיעטו לדבר עליהם. הבחורות "נחטפו" על ידי המחזר הנוצרי שלהן, או לעיתים קרובות יותר – על ידי המחזר המוסלמי, מכיוון שהמרת הדת לאיסלאם הייתה כרוכה בפרוצדורה פשוטה. כך המשפחה לא יכולה הייתה להתנגד. לפעמים, כעבור מספר שנים, ההורים התפייסו עם הבת וכך הכרתי, בדורם של הסבים שלי, מספר נשים בקהילה היהודית החיות בקרב משפחות מוסלמיות.

כתובה של נאזלה פוליטי ועזרא מזרחי

דף מתוך מרשם הנישואין

קהילה הנטועה היטב בסביבתה

            הקהילה היהודית של צידון, על אף שהייתה מחולקת למחנות ושסבלה מסכסוכים פנימיים רבים, שמרה תמיד על קשרים טובים עם סביבתה. היא נהנתה מהגנה חוקתית מכיוון שהיוותה חלק מ-18 הקהילות הדתיות המוכרות בלבנון, והתהפוכות הפוליטיות שחלו בלבנון לא פגעו בה במידה ניכרת. הפרוטוקולים של ועד הקהילה מכילים עדויות ל"דו-קיום" לבנוני זה. בשנת 1925, הוועד, לכבוד חג הפסח, הדפיס הזמנות שנשלחו לרשויות הצבאיות והמנהליות, כמו גם למנהיגים הדתיים של כל הדתות: לאירוע הגיעו 100 איש.

            לאורך כל התקופה המכוסה בארכיון זה, אנו רואים יחסים מיוחדים ומתמשכים עם ראשי העיריה, ד"ר נזיה ביזרי, ולאחר מכן חבר הפרלמנט מערוף סעד, שפעלו להגנה על היהודים ועל נכסיהם בזמן המהומות בשנת 1948 ו-1958. על אף שרוב יהודי צידון עזבו את העיר עם הקמת מדינת ישראל ועם הגעתם של זרם הפליטים בעקבותיה, הם הצליחו לקבל חזרה את בתיהם כעבור זמן-מה. בניגוד למה שקרה ליהודי סוריה, עירק או מצרים, בלבנון לא הייתה ביזה.

            כיום, אין יותר יהודים בצידון. צאצאיהם מפוזרים בכל רחבי העולם. קהילות נוצרו מחדש, בעיקר בברזיל (ריו דה ז'נירו וסאו פאולו), בישראל (חולון), ובצפון אמריקה (ברוקלין ומונטריאול). אחדים נפגשו מחדש בפייסבוק, בקבוצות כגון le château de la mer à Saïda המופעלת על ידי מרי בלסיאנו, או Friends of the Saïda Jewish Community. האגודה PCJL (Patrimoine et cultures de Juifs du Liban) אוספת ומשמרת את עקבותיה של קהילה זו שנכחדה (https://www.pcjl.org).

נכבדי צידון בשנת 1940: הראשון משמאל הוא איזק דיוואן

ביבליוגרפיה

1. Yaron Harel, The importance of the archives of the hakham Bashi in Istanbul for the history of Ottoman Jewry, Frontiers of ottoman studies vol 1 p. 252, Colin Imber, Keiko Kiyotaki, 2005.
2. Tomer LEVI, The Jews of Beirut: The Rise of Levantine Community, 1860s-1930s, New York, Peter Lang, 2012.
3.  Kristen E. SCHULZE, The Jews of Lebanon between coexistence and conflict, 2^e edition revue et augmentée, Sussex academic press, 2009.

הערות שוליים:

1.       סר משה מונטיפיורי (1784-1855( הוא יהודי אנגלי שמוצאו בעיר ליבורנו, שהקדיש את חייו ואת הונו להגנה על יהודים נזקקים בארץ הקודש ובעולם כולו. מפקדי האוכלוסין של התושבים היהודיים, אותם ערך בין 1839 ו-1875 בתוך הגבולות המנהליים העות'מאניים של ארץ ישראל, נועדו למפות את הצרכים של היישוב הישן עבור פעילותו הפילנתרופית. יהודי צידון, שחיו בגבולות אלה, נפקדו שלוש פעמים, ב-1839, 1855 ו-1966.

2.       Tomer LEVI, The Jews of Beirut: The Rise of Levantine Community, 1860s-1930s, New York, Peter Lang, 2012

3.       ניתן למצוא הערה ביוגרפית מקיפה יותר, שנכתבה על ידי בנו איזק ב-1988 בתיקיית יוּסף פוליטי באוסף יוּסף מלחם פוליטי.

4.       אליהו פוליטי (??-1835), הבת פוליטי, חיים (1840), יומטוב פוליטי (1842), גבריאל פוליטי (1849).

5.       חיים (בכור) (צידון ?? – נפטר בישראל), יוסף, יהושוע, ישוס, שועה (צידון 1912- נפטר בתל אביב), נזלה (??-??), לאה-ליילה (??-??), רוקטה (??-??), רחל (??-??).

6.       גניאלוגיה עולה מוכרת: יוסף דיוואן (??-1835), אלי דיוואן (טורקיה, 1855 – צידון 6 ביוני 1929)X  רחל ססון (מומבאי, הודו 1860 – קיץ 1947), איזק יצחק (צידון 1881–1956)  Xג'מילה שמטוב (דמשק 1895 – מנילה, פיליפינים 1980), בת של ססון שמטוב ושל שרה (?).

7.       פוליטיס קלמן מנחם, מלחם (צידון 17 ביולי 1932 – פריס 17 בנובמבר 2009); פוליטי אסתר (צידון 7 במארס 1934 – תל אביב 17 באוקטובר 1997); פוליטיס איזק (צידון 14 בינואר 1936 – פריס 28 באוגוסט 2009); פוליטי ג'מאל, ג'מילה (צידון 13 בספטמבר 1939); פוליטי נוהד, "נלי" (צידון 4 באוקטובר 1941); פוליטי ויקטוריה, "ויקי" (צידון 7 ביוני 1944); פוליטי יולנד, יולה (צידון 25 בינואר 1946); פוליטי עדנה (צידון 6 בפברואר 1948); פוליטיס גבריאל, "גבי" (ביירות 26 בפברואר 1950).

8.       הוואקף (רכוש פיסי) הוא מושג הלקוח מהחוק האיסלאמי. הכוונה היא שאדם פרטי נותן רכוש למען תועלת הציבור. במקרה זה, הכוונה לרכוש שניתן לקהילה היהודית של צידון.

9.       קטעים מהצוואה בתיקיית יוּסף פוליטי באוסף.

10.   המידע במאמר זה בנוגע לחוק האיסלאמי או העות'מאני לקוח מוויקיפדיה.

11.   The report on Jewish communities in Damascus, Beirut and Sidon, http://archives.jdc.org/, NY_AR1921_00893, Item ID: 238214.

12.   קובץ 1919_PV.

13.   לפרטים נוספים בנוגע לסכסוך זה, ראה הפרוטוקולים של השנים 1925 עד 1932.

14.   קובץ 1925_PV, עמוד 23.