כתב יו"ש יוסי שחם נולד בקבוצת שילר עשור לפני שפרצה המדינה
כבר נאמר על ידי, חייתי 6 שנים בתל אביב של שנות ה60 ועבדתי בה למעלה מ-30 שנה, הכל היה תקין למעט התל אביבים שהתקשיתי להתערות בתוכם, הם היו שונים.
להיות קיבוצניק בתל אביב, כי למעשה זה מה שהייתי, היה לא קל, בקיבוץ של אז, הכל, כולל הכל היה שלך או באחריותך ובעיר איש איש לנפשו, הדירה שלי, הגינה שלי, הרכוש שלי הם מעל הכל, סולידריות, פירגון, אחריות לרחוב, לגן הציבורי, לרכוש העירוני, לא עניינך בכלל.
לכן כקיבוצניק הייתי ונשארתי עוף מוזר, בכל מקום בו חייתי, בקיבוץ כמובן, אך גם בעיר וגם במושב בו אני מתגורר היום, תמיד תמיד יש לי הרגשה שהכל שלי ובאחריותי.
כאשר נבחר רון חולדאי הקיבוצניק מחולדה לראש העיר תל אביב ויסלחו לי התלאביבים, אמרתי "טוב שנבחר קיבוצניק לראש העיר, כי התושבים בהמות!"
במה מתבטאת אחריות זו, איני יכול לסבול מפגע בכביש, ברז דולף, פח אשפה הפוך או, מה שקורה לעיתים, פגר של חתול או כלב ברחוב, אני מטפל בעניין במיידית, כך חונכתי.
התל אביבים יותר נכון התלאביביות מתקהלות ליד פגר של חתול או חולדה המוטלת בחצר ומתכסות עצה "יש לפנות לעיריה, אולי למכבי אש, מה עושים?" עד שמגיע הקיבוצניק וכנהוג ומקובל, נוטל את הפגר בזנבו ומשליכו לפח, חאלאס.
גם מוט , קרש, או רהיט שבתל אביב, נהוג להטיל לרחוב, הם באחריותי המלאה, לא אחת עצרתי באמצע הרחוב ולמרות צפירות תל אביביות עצבניות, פיניתי את המפגע לשולי הכביש והנהגים ש"ידלגו לי".
זכור לי טוב מקרה אחד בו נסעתי עם בת זוגי ברחוב יהודה המכבי, על הכביש הוטל או נפל קרש "קינג סייז" עצרנו, המכונית שלנו הייתה מכונית מגרמניה עם מספר לבן, הולך זוג על המדרכה והתלאביבי אומר לזוגתו" ראית איזו התנהגות הגונה ותרבותית של הגרמנים האלה", שיהיה.
כאשר אתה רואה ברחוב פתח מים סתום מפסולת וביצה מצטברת, יש לנסות מיד לנקות לאפשר זרימה ולמנוע מפגע בכביש.
לפני כמה ימים ראיתי שיח צומח, מתפרע לתוך הכביש וחוסם את הראות, בהזדמנות הראשונה שלפתי את המזמרה הגדולה שלי ו"כיסחתי לו את הצורה".
לא הסתפקתי במפגעים, החלטתי שגם העיצוב העירוני הוא באחריותי, אצלנו בקיבוץ היה נהוג שהחלטה על בנית בית מובאת לאישור האסיפה ובתל אביב, בונים ובונים והשכנים בדרך כלל , לא תמיד, עומדים בפני עובדה מוגמרת.
ברחוב חוני המעגל קומפלקס מבני חינוך של העיר, אני מרחוב אנטיגונוס, אז מה איכפת לי חוני המעגל, לא אצלי.
בנו בנין מכוער בטון חשוף עם בליטות וזיזים משונים, נחרדתי, ישבתי וכתבתי מכתב למדור המתאים ב"הארץ" שום תגובה, עבר זמן הבנין כוסה מטפסים יפים שנאחזו בזיזים המכוערים יפה לתפארת.
למדתי לקח, לא כל מה שקורה בקיבוץ ישים לתל אביב.
רמי מאירי בשילוב צמחיה טבעית
אחד המקומות בהם נבחנים אנשים, הוא הנהיגה בכביש, אדיבות, התחשבות, רוגע בנהיגה, איתות תמיד תמיד, הם היסוד של "תרבות כביש" ואצלנו עצבנות, צפירות לא לעניין, גנבת רמזורים ולפעמים קללות זו ה"תרבות" הנהוגה בדרך כלל.
נהגתי בשד' נורדאו, בפינת אבן גבירול הבהב הרמזור, עצרתי, "נכנסה" בי איזו קקמייקה מאחור, אומר לי הגברבר ומעיר "למה עצרת עוד היה צהוב" בחנתי את הנזק, לבחור אין ביטוח, נתן לי שם וכתובת, הוא עובד בפיצוציה, כשיקבל משכורת ישלם את הנזק נסעתי, תיקנתי את הנזק כ2000 ₪. בסוף החודש התקשרה אימו התחננה שאוותר היא אם חד הורית וקשת יום כמובן ויתרתי.
נסעתי מחוץ לעיר, ברמזור התחכך בי מאחור נהג שכרגיל, מאד מאד ממהר, בחנתי את הנזק, מינורי אמרתי לו "סע בשלום רק תבטיח לי כשזה יקרה לך תתנהג כמוני" הבטיח, לך תדע.
חקלאות תל אביבית
מי שהיה בעברו חקלאי נשאר כזה כל ימיו, מה לתל אביב ולחקלאות, אז כך, בשנות ה60 היו לי קרובים בשכונת "מגורים" בדרך נמיר, כשהייתי הולך לבקרם עברתי כברת דרך בפרדסים נטושים, אלה היו הפרדסים של הטמפלרים משרונה, היום תל אביב משופעת בעצי סרק ונוי, פיקוסים. אשלים, צאלונים ושאר בני מינם שפרי אכיל אין להם. בכל זאת נשארו פה ושם עצי פרי שקיבוצניק כמוני לא יחמיץ,
צריך להיות ער להבשלת הגויאבות בלואי מרשל או עונת ליקוט הפיטנגו במרים החשמונאית, פרשה בפני עצמה הם הדקלים. גן הפסגה ביפו, שד' נמיר ועוד.
יש לדעת, דקל התמר הוא דו מיני ודו ביתי, יש דקלי זכר ויש דקלי נקבה. אלה הדקלים שניטעו ברחבי תל אביב, כדי לקבל תמרים ראויים למאכל יש לאבק את פרחי הנקבה, הדיקלאים מאבקים את הפריחה, בתל אביב העצים נושאים פרי בלתי מופרה ההופך מאכל לציפורים ועטלפים, נושר ומזהם את השדרות.
דקל תמרים נהדר ברחוב חובבי ציון
הקיבוצניק היה ער לתופעה זו וככזה היה חייב להתערב במחדל, כתבתי מכתב ל"ועד למען החייל" והצעתי שיחפשו דקלאי מתנדב שיגיע בעת הפריחה, יאבק את הדקלים ובעונת הגדיד יקטוף את הפרי וההכנסה קודש ל"ועד למען החייל" מה שנקרא "שתי ציפורים במכה אחת".
קיבלתי תשובה ושאלו בעדינות האם אני מוכן להתנדב לפעולה חשובה זו? עד כאן!
שלט עשוי לבני קרמיקה מצויירת רחוב בן עמי 3 תל אביב
בית שני הדקלים ביתם של פרידה ויהודה בורנשטיין מוורשה
נבנה ב תרצ"ז 1937 ע"י האדריכל מ. רוזנגרטן
איסוף מצוות אקטיבי
היום אני קשיש בריא למזלי הטוב הרחק מתל אביב שמישהו כינה אותה בעתון "עיר ללא הצדקה", את בקרי אני מקדיש לשיטוט באזור מגורי והסביבה, שיטוט זה ממציא לי לעתים הזדמנות לעשיית מצוות מזדמנות שאני שמח מאד לעשות. עם ישראל, או לפחות חלק קטן ממנו, עסוק וטרוד בגזילת רכוש הזולת וזה מאפשר לי לסייע.
מצאתי באחד הפרדסים כספת פרוצה, טרחתי בררתי ומצאתי את בעליה, עולה מרוסיה שביתה נפרץ, הבאתי אותה למקום, ליקטה מסמכים, דרכונים ומזכרות, לצערי השאר נגוז.
נתנה לי מתנה קטנה יופי.
השבתי לבעליהם כ10 טלפונים שאבדו בחוף הים, מקרה אחד זכור לי, בני טען את הטלפון שמצאתי דפדף מצא "אבוש, אימוש ועוד" התקשרתי, הגיע אבוש והודה לי, הילד בן העשר בכה כל הלילה על הטלפון שאבד.
בחוף פלמחים לפנות בוקר, ראיתי מכונית שהתדרדרה במורד ונעצרה בשיחים כ 50 מ' מהדרך נזעקתי לחוף והודעתי לשומר על התאונה, הוא צחק וסיפר לי שזה קרה אמש הם התקשרו לבעל הרשום של הרכב והוא אמר ש"הרכב של גרושתו והוא מקווה שהיא נשארה בפנים".
באחד השבילים ליד החוף, מצאתי תיק גדוש של תלמיד בית ספר, בדקתי בבית ואיתרתי את שם הנער והישוב על גבול הקו הירוק, התקשרתי למזכירות הישוב איתרו לי את המשפחה, הגיע האב לקחת את התיק, הביא בקבוק יין יפה, אמרתי לו "פישפשתי בתיק וראיתי שהתנ"ך של בנך קרוע" נתתי לו תנ"ך מלא חדש שהיה ברשותי, אם אפשר לתרום לחינוך מוטב.
בשיחים ליד חוף הים הוסתרו חבילות גדולות, היה ברור שזה רכוש גנוב.
לקחתי תיק אחד כבד, השאר נשאר במקום, בתיק מכונות לעיבוד עץ ולפטופ, בני איתר את בעל הרכוש, שהגיע לקחת את רכושו, הדרכתי אותו למקום,האם מצא משהוא, מי יודע?
איך נאמר במקורותינו "שתזכו למיצוות" אני מבקש אותן תמיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה