(עודכן ביולי 2024).
המבנה התעשייתי המרשים הניצב ברחוב לבנדה 43 בתל-אביב נבנה בשנות הארבעים של המאה העשרים כדי לאכסן את בית החרושת לטקסטיל "הנקו". בית החרושת אכן פעל במבנה זה עד אמצע שנות השישים.
למען הגילוי הנאות עלי להדגיש: כשבית החרושת לטקסטיל "הנקו" הפסיק להתקיים כישות עצמאית והפך לחלק מקונצרן "לודז'יה", בשנות השישים של המאה ה-20, אני הייתי עדיין ילד. לפיכך, העדות שלי היא עדות שמיעה המבוססת בעיקר על המידע שסיפקו לי אבי, ישראל האן (בנו של עקיבא האן, אחד ממייסדי המפעל ובעליו) ובני משפחה נוספים.
סבי, עקיבא האן, היה תעשיין טקסטיל אמיד שנולד בתחילת המאה ה-20 ופעל בעיר ריגה, בירתה של לטביה – אחת משלוש המדינות הבלטיות (לטביה, ליטא ואסטוניה). עקיבא האן ואחיו, בן-ציון האן, ניהלו בריגה מפעל טקסטיל משפחתי בשם "קוליברי" שהתמחה בייצור גרביים והלבשה תחתונה.
עקיבא האן היה יהודי ציוני ולפיכך הוא שאף ותכנן לעזוב את לטביה ולעלות לארץ ישראל. כבר בשנת 1934 או 1935 הוא הגיע בפעם הראשונה לפלשתינה והחליט להקים כאן, באזור חיפה, מעין סניף של המפעל "קוליברי". המפעל, ששמו היה "נאווה", אכן הוקם ועל ניהולו הופקד יצחק ("מאיר") זינבורג, חבר ועמית של סבי מריגה.
בהמשך, סבי נהג לנסוע לפלשתינה אחת לשנה בקירוב כדי לעקוב מקרוב אחר פעילותו של המפעל הארצישראלי.
הנס הפרטי של משפחתנו אירע זמן קצר לאחר פלישת הגרמנים לפולין בספטמבר 1939.
עוד קודם לכן, סבי מצא את עצמו בין הפטיש לסדן: במערב צץ והופיע האיום הגרמני, וסבי השכיל, ככל הנראה, להבין את חומרתו כבר בשלב המוקדם ההוא. במזרח ניצב זה מכבר האיום הסובייטי. לטביה אמנם זכתה בעצמאות אחרי מלחמת העולם הראשונה, אך היה ברור שהסובייטים לוטשים את עיניהם אל המדינות הבלטיות ובהמשך (בשנת 1940) ברה"מ אכן השתלטה על לטביה במסגרת הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. האיום הסובייטי לא בישר טובות עבור סבי, שכן הקומוניסטים ראו בתעשיינים ויזמים מסוגו "בורגנים קפיטליסטים". הוא הבין שבסופו של דבר, האפשרויות הפתוחות בפניו הן החרמת רכושו והגלייתו לסיביר, או התמודדות עם הגזירות הגרמניות – או הגירה.
סביר להניח שהפלישה הגרמנית לפולין – המהלך שגרם לפריצת מלחמת העולם השנייה – זירזה את קבלת ההחלטה הסופית, ובני משפחת האן (סבי – עקיבא האן, סבתי – ריבה האן לבית חבקינס, אבי – ישראל האן ואחותו – אביבה האן) אכן ארזו את חפציהם ויצאו בדרכם לפלשתינה באוקטובר 1939. הם נסעו דרך גרמניה (שהחיים בה כבר התנהלו באותה עת בהשפעת המלחמה) ואיטליה. אבי מספר שקרובי המשפחה שבאו להיפרד מהם בתחנת הרכבת של ריגה ניסו עד הרגע האחרון להניא אותם מהחלטתם לנסוע אל הלא-נודע – "אל המדבר, הבדואים והמלריה," כדבריהם. מבין קרובי המשפחה והידידים שנותרו מאחור, רובם מצא את מותו בגטאות, בבורות ההריגה של הנאצים ביערות ביקרניקי, רומבולה ו-דונמונדה ובאתרים אחרים.
משפחת האן הגיעה לחיפה והשתקעה תחילה בקריית-ביאליק, אך בהמשך עברה לתל-אביב. בית החרושת "נאווה", שפעל באזור מפרץ חיפה, נקלע לקשיים עקב הנסיבות שנוצרו בשלבים הראשונים של מלחמת העולם השנייה ובסופו של דבר נסגר.
בהמשך הקימו סבי ושותפו, יצחק זינבורג, בית-חרושת חדש בשם "הנקו" בתל-אביב. בית החרושת פעל תחילה במבנה שכור באזור התחנה המרכזית הישנה. בהמשך נרכשה חלקת קרקע והוקם מבנה ייעודי ברחוב לבנדה 43, שאליו עבר המפעל החדש והמשוכלל. במהלך מלחמת העולם השנייה וגם לאחריה המפעל זכה להצלחה, בין היתר בזכות העובדה שהוא הפך לספק של גופי הצבא והממשל הבריטיים שפעלו בארץ בתקופת המנדט.
בחזרה לאירופה: בשנת 1941 כבשו הנאצים את המדינות הבלטיות מידי הסובייטים. בן-ציון האן, דודו של אבי, שהיה מבעלי המפעל המקורי בריגה, נותר בלטביה במהלך המלחמה. אשתו ושתי בנותיו נרצחו יחד עם רוב חברי הקהילה היהודית המקומית. המפעל "קוליברי", שעוד קודם לכן הולאם (כצפוי) על-ידי הסובייטים, הוחרם עתה ועבר לייצר מוצרי טקסטיל עבור הצבא הגרמני. בן-ציון האן אולץ להמשיך בתפקידו כמנהל המפעל – הידע והניסיון שלו היו חיוניים מכדי שניתן יהיה לוותר עליהם – ובזכות כך הוא נותר בחיים. במהלך המלחמה הוא היה פעיל במסגרת מחתרתית יהודית שפעלה בגטו ריגה ועל קורותיו בתקופה הזו הוא מסר עדות מפורטת להיסטוריון ד"ר דב לוין ז"ל. הקלטה של העדות הזו נגישה לכל באתר YouTube.
לקראת סוף המלחמה, הכוחות הגרמניים שנסוגו מפני הצבא האדום המתקדם לקחו איתם את בן-ציון האן לגרמניה והוא הגיע לעיר מגדבורג, שם שהה במחנה עבודה. עם כיבוש העיר על-ידי הסובייטים, הוא הפך לנהגו ועוזרו האישי של המושל הסובייטי של העיר, בין היתר בזכות העובדה שהוא שלט ברוסית, בגרמנית ובשפות נוספות.
בשלב מסוים הגיע לידיו של בן-ציון האן מכתב ששלחו אליו, בדרכים עקלקלות, בני המשפחה בארץ, ובעקבות כך גמלה בו ההחלטה להימלט מן האזור הסובייטי ולחבור אל קרובי משפחתו בפלשתינה. הוא הצליח לחצות את הקווים והגיע תחילה לאזור הבריטי. הבריטים, שחשדו שהוא מרגל סובייטי, התכוונו להסגיר אותו בחזרה לידי הסובייטים אך בעקבות התערבות מפתיעה של אחד מחיילי הבריגדה היהודית הוא הצליח להגיע לאזור האמריקני. לאחר שהייה במחנות העקורים באזור זה הוא חבר לקבוצה שהתארגנה להעפלה לארץ מצרפת. במארס 1947 הוא הפליג לפלשתינה בספינת המעפילים הרוויזיוניסטית "בן הכט". הספינה נלכדה על-ידי הצי הבריטי והמעפילים שהיו עליה הוגלו לקפריסין. בן-ציון האן ואשתו השנייה מארה, אותה הכיר במהלך התקופה בה שהה עדיין במגדבורג, באזור הסובייטי, נותרו במחנה מעצר בריטי בקפריסין עד קום המדינה, ורק לאחר מכן הגיעו לארץ. במהלך תקופה זו הצליח סבי, לאחר מאמצים רבים והפעלת קשרים, לבקר אותם בקפריסין.
עם הגעתו ארצה הפך בן-ציון האן לשותף השלישי במפעל "הנקו" (יחד עם השותפים המקוריים, עקיבא האן ויצחק זינבורג). יש לציין שברוח התקופה, הוא ורעייתו התגוררו בחדר שהוקצה להם בבניין בית החרושת בחודשיהם הראשונים בארץ.
אבי, ישראל האן, שהגיע לארץ עם הוריו בהיותו בן 9 (בשנת 1939), גדל בתל-אביב, למד בבית הספר היסודי "הכרמל" ואחר כך בגימנסיה "הרצליה", במחזור תש"ח המפורסם שהפסיק את לימודיו כדי להתגייס ולהילחם במלחמת העצמאות. הוא שירת תקופה קצרה בפלמ"ח (בין היתר השתתף בקרב הדגניות ההיסטורי) ובהמשך היה מראשוני חיל הקשר של צה"ל. לאחר שחרורו מצה"ל הוא למד ארכיטקטורה בטכניון ובמהלך קריירה ארוכה ומכובדת כאדריכל הוא תכנן מאות מבני-ציבור ובניינים שהוקמו בכל רחבי הארץ.
ישראל האן נישא לבחירת לבו חנה לבית בדש מן המושבה כרכור. לזוג האן נולדו שני בנים, רמי ואורי. אמי, חנה האן, נפטרה בשנת 2011. אבי, ישראל האן, נפטר בשנת 2021.
דודתי אביבה (ויוי) האן, שאף היא הגיעה לארץ מלטביה בשנת 1939, נישאה למרדכי ארציאלי, פלמ"חניק, מזרחן ואיש שירות החוץ של ישראל. לזוג ארציאלי נולדו שתי בנות, דפנה ודורית. דודי מרדכי ארציאלי נפטר בשנת 2013. דודתי אביבה ארציאלי נפטרה לפני כשנתיים.
לסבי וסבתי, עקיבא וריבה האן, נולדה בישראל בת זקונים, יעל, שנישאה לדן שוובה. לזוג שוובה נולדו שלושה בנים: אמנון, ירון וגדעון. דודתי יעל נפטרה לפני כשנתיים. בנה, ירון, שלח יד בנפשו לפני מספר שנים.
בית החרושת "הנקו" נרכש על-ידי קונצרן "לודז'יה" – אחד מענקי תעשיית הטקסטיל הישראלית – ככל הנראה בשנת 1963. סבי, עקיבא האן, ושותפו יצחק זינבורג, שולבו במערך הניהול של "לודז'יה" עד פרישתם.
עודפי סחורה של המפעל "הנקו" המשיכו לצוץ בשווקים, פה ושם, עד שנות השבעים. אני הייתי עד למקרה שבו פריטי הלבשה תחתונה של "הנקו", שהגיעו לדוכנים בשוק הכרמל, נחטפו תוך זמן קצר, וזאת בזכות המוניטין המעולים מהם נהנה המותג הזה במהלך שנות קיומו של המפעל.
חברת "לודז'יה", שעברה גלגולים רבים והפכה בשנותיה האחרונות לחברת נדל"ן, אינה קיימת עוד וענף הטקסטיל, שהיה בעבר פאר התעשייה הישראלית, דעך ונעלם כמעט לחלוטין.
כיום אין כל קשר בין שוכני הבניין ברחוב לבנדה 43 לייעודו המקורי ולתפקיד שהוא מילא בשנות הזוהר של בית החרושת "הנקו".
בית החרושת "הנקו" פעל בישראל משנות הארבעים ועד שנות השישים. לעניות דעתי, הסיפור שלו מהווה דוגמה לפעילותם הנועזת ועתירת החזון של יזמים אמיצים, ציונים אמיתיים שלא היססו להגיע לכאן מאירופה, עוד לפני מלחמת העולם השנייה וכמובן אחריה, ולהקים כאן תעשייה לטובת הישוב המקומי. האנשים האלה, שהגיעו מגרמניה, מפולין, מלטביה ומארצות אחרות, יצקו כאן את היסודות לתעשייה הישראלית שידעה בהמשך תקופות יפות ומוצלחות. הממסד הסוציאליסטי של מדינת ישראל הצעירה לא אהב אותם, אם כי הוא אהב מאוד את כספם. למרות זאת, הם תרמו תרומה משמעותית לכלכלת המדינה ובעיקר למרקם החיים העירוני בארץ. בלעדיהם לא ניתן היה להקים את התעשייה הביטחונית ואת עיירות הפיתוח ולא היתה מתפתחת כאן התעשייה עתירת הידע. הם היו החלוצים שהתוו את הדרך והניחו את התשתית, ולנו לא נותר אלא להוקיר ולהעריך את פועלם.
תמונות המבנה באדיבות קובי לידרמן.
צילומי הכתבה בעיתון, מודעות ה-"דרושים" ועוד - באדיבות אביהו בר.
כתב: רמי האן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה