יום שני, 23 בספטמבר 2013

עופר שכטר תפס כיוון לא נכון

יום ‏21 ספטמבר 2013‏ בשעה ‏19:53‏
הכותרות בעתון ידיעות אמרו שעופר שכטר הפסיד הרבה כסף בבורסה. לכאורה ידיעה אישית של מפורסם המביאה אולי סוג של הצצה בכיס של ידוען חמוד וחתיך שראו לו פעם את הטוסיק. לדעתי זו ידיעה ממש מרכזית וחשובה שיש עימה שרות לקהל הרחב.  לא תמיד אפשרי וניתן ללמוד מסיפור של מישהו על החיים שלנו ובכל זאת. ניסיון של אחרים זה כמו לימוד שחיה בהתכתבות.
חוץ מזה תחשבו בבקשה על פוליטיקאים בכל הרמות ,שהחברים שלהם והתומכים שלהם הם  אנשים הקשורים לנושא ההימורים בעולם ותבינו מאיפה הדג משתין. החיבור הפוליטי בין נבחרים ואנשי עסקים מתחום זה אומר הכל מבחינתי. סוחרי סמים ונשק הם גרועים יותר. נחמה פורתא.

בעיתון כתוב שעופר שהשקיע כסף אבל בעצם התמכר להימורים בבורסה בדרך עקיפה. ככה אני הבנתי בקטנה ,כי סיפורים כאלה יש כל הזמן ומסיבה מאד פשוטה והיא כסף זמין. אם אין לך כסף , אז מרבית הסיכויים שגם לא תפסיד את האין וגם זה בהסתייגות. יש מצבים שמקבלים הלוואות לכסף שלא קיים ואז הצרות מוכפלות. כל יום יש מודעות ברשת ובעיתונים על כאלה שהרוויחו בשוק המט"ח או דברים אחרים והכל צ'יק צ'אק. אל תאמינו לזה, זה שקר וכזב. אלף לילה ולילה עם דמויות פיקטיביות ושקרים ברורים. כאן הכסף שאנשים מפסידים הוא קטן יחסית , כי הרוב זה מימון מבחוץ. הכסף לא שלך, אתה לא שולט בזמן וההמשך שמוכרים לך את מה שלא שלך ומה שהבאת מהבית נעלם כבמטה קסמים. אל תיכנסו לזה ותרחיקו את הצעירים מזה.

עופר שכטר חמוד וחתיך שתפס כיוון לא נכון

תפס כיוון לא נכון!
תפס כיוון לא נכון זה ביטוי של בועז. כן בועז הרזה עם הקול הרדיופוני הרגוע , עם הזקן והשפם שמשחק שח מט מצויין , מכיר מטבעות ושטרות  וגם אוהב מוזיקת ג'אז. כן הוא גם מעשן וזה החיסרון היחידי שמצאתי בו.  אני מרשה לעצמי להגיד שבועז מבין במה שהוא נוגע. פעם הוא היה מעורב חזק בשוק ההון קרי בורסה. היום לא , ויש לו סיבות משלו וככה גם אני הבנתי איך העסק הזה עובד ואפילו בפשטות ולכן אני מנסה להסביר גם לכם את המעט שלמדתי. אני יודע שרבים יגידו שאני לא מבין דבר, ויש להבחין בכל מקרה לגופו ועוד חארטות מחכימות, אבל בכל זאת אומר זאת באופן גלוי וברור. אל תשקיעו בשוק ההון בעצמכם. במילה אחת זה מסוכן  ובשתי מילים זה מסוכן מאד. אל תאפשרו ליקירכם לעשות  זאת , כי מעטים מסוגלים לעשות זאת בעצמם ובטח לא מתחילים. אל תתנו לילדים שלכם להיכנס לסיפור הזה. ככה גם לאחרים למרות שאין כמעט סיכוי שמישהו יעשה את מה שאני מבקש.  הגדולים פשוט יאכלו אתכם ותלוי רק כמה כסף ישאר לכם אם בכלל.

רגולציה לא מחזירה כסף
בועז מספר שפעם בעידן האין מחשבים זה היה אחרת וכמובן היו קומבינות כי בלי קומבינה החיים מתים. היום שוק ההון שייך למחשבים ולגדולים שפשוט אוכלים את הקטנים ובדרך לעיתים נותנים להם לגדול כי דג קטן זה לעיתים ביזבוז. אין סיכוי לאיש פרטי וקטן בממוצע לצאת בראש. פעם זה היה קצת אחרת. פעם ניתן היה לתפוס כיוון נכון ולצאת עם משהו. היום זה רק נדמה לכם ויש מספיק סיבות. לכו על הנורמאלי ואל תקפצו. אם יש לכם סכומים משמעותיים קבלו יעוץ מסודר. אל תתפתו כי העסק הזה יגמר לא טוב. כל יום מחכים בשוק ההון לחדשים שילמדו על בשרם ובדרך יתרוקנו קצת או הרבה. השיטות היום מגוונות ובחלקן אפילו מדעיות. הפיקוח לא יכול עליהם ורגולציה זו מילה יפה ודי ריקה מתוכן. הרגולציה לא החזירה לאיש אפילו חצי שקל חדש. אם כן שיקום. מקרים כמו ורמוס, דנקנר רק מעידים שהעסק הזה פוגע אבל הנסתר לא נחשף.

שכטר זה שוחט וגם שם של מורה לאנגלית בעירוני ה'שכטר (Schächter, Schechter) הוא שם משפחה שמקורו ביידיש ומשמעו שוחט.
השם שכטר מחזיר אותי לעירוני ה' שנת 1975 לערך  ולמורה לאנגלית שהייתה דמות מיוחדת ומקורית. תמיד מוקפדת בלבושה, איפור ממש לא קל ואודם חזק בצבע  אדום של הפועל תל אביב. כשאני נזכר בה בדימיוני,  כאילו אני רואה את פנטום האופרה ואל תשאלו אותי למה כי אין לי מושג,  אבל כנראה שזה חיבור ויזואלי למשהו באיפור ובצבע האדום. פעם אפילו כמה תלמידים מהריאלית הרימו את החיפושית שלה והזיזו אותה למקום אחר בלי להניע אותה. אני לא קשור לזה בחי אלוהים בספר התורה.

אני מסוגל בדימיוני ממש לשחזר את מבנה גופה כמו גם את הליכתה שכאילו הושפעה מלבושה הצמוד. אולי אפילו את הבושם שהשתמשה. אני משחזר את הבחינה לבגרות בעל פה שבחנה אותי. אין לי מושג איך נתקעתי איתה בשיחה,  על בורות  ומהמורות בכביש ומצב הכבישים בתל אביב עם חורים ואספלט מפרס. הכנתי בבית שיחה על כדורסל ולמה בארי ליבוביץ הוא השחקן הכי טוב  בארץ ששם את כולם בכיס הקטן. נכנסתי לאיזה שטות עם בור ולא יכולתי להחלץ ממנה. גם פה תפסתי כיוון לא טוב. בכל אופן הציון היה עובר. Thanks God

ירושה או פנסיה שנעלמים
מידע אישי אני אומר לכם שברגע שיש למישהו סכום משמעותי (ירושה או פנסיה)  והוא יוזם בעצמו השקעות בבורסה עם סיכון, אזי מצבו קריטי. זה נגמר בדרך כלל כשהכסף נגמר או סיבה טרגית אחרת. הבושה גם תסתיר זאת וזה לא יצא החוצה. עופר שכטר חריג בזה שסיפר על כך ובעשותו זאת עשה שרות טוב לציבור. אני מכיר מקרה בו נעלמו מאות אלפי דולארים ועד היום אין סיבה מוכחת. פשוט אין כסף. קודם היה ואני בטוח שזה נבלע בבורסה. זה כנראה קורה המון ובמשפחות טובות.

לדחוף למטה וגם למעלה
בועז הסביר לי באמצעות שוק המטבעות שלי כמה דברים וככה הפנמתי קצת ואפילו הסקתי מסקנה שאני לא שם בעצמי. אם למשל מישהו רוצה לקנות מניות אז  לגדולים יש את כל הסחורות והוא יצטרך לשלם את המחיר שלהם גם אם זה לא בהכרח המחיר אבל לך תדע, כי להם יש הכל מכל וכשהם רוצים הם דוחפים למעלה וגם למטה , תלוי בזמן ובכיוון. הכל לפי הצורך שלהם. אתה במשחק הזה לא יכול לקבוע את הכיוון. אתם שם כי יש לכם כסף שסופו להיבלע. הם יודעים לתפוס כיוון נכון כי הם הקובעים אותו. פשטני ולא מורכב אבל מאד מדויק.

סליחה ד"ר לנדא

דר משה לנדא על רקע חזית עירוני ה' עיבוד אליעזר מורב

ד"ר משה לנדא זכרונו לברכה היה המייסד והמנהל של עירוני ה' בתל אביב. היום הוא יום הולדתו - 6.2.1917, י"ד בשבט,  תרע"ז. אני הייתי תלמיד ממש רגיל. המפגש בינינו היה כמו של מנהל הכי בכיר ותלמיד זוטר. לפני כשלוש שנים נפרד ממשפחתו, קרוביו, תלמידיו ועמו. משה העמיד תלמידים הרבה. לכל תלמיד נשאר משהו מדמותו. בחרתי לספר בקטנה על לנדא שלי, דרך אמא שלי גניה עליה השלום שגם היא נפרדה מעולמנו ממש באותו הזמן.

1973 - 1977 שנים שהיוו נקודת מפנה בישראל. מלחמת יום כיפור ועד למהפך הפוליטי
הצטרפתי לעירוני ה' בשנת 1973. כ"ה שנים למדינת ישראל והמדינה חוגגת את חגיגות החצי יובל. יש אפילו סדרת מטבעות מזהב מאד מיוחדת. שלושה מטבעות זהב עם מגילת העצמאות בקופסת עץ זית מאד מהודרת. יש גם מדליה ממלכתית מפלטינה בפעם הראשונה במדינת ישראל . אז עסקי מטבעות היו רחוקים ממני מאד למרות שכל המדינה כמעט קנתה מטבעות ומדליות באמצעות החברה הממשלתית למטבעות ומדליות בע"מ. גם הבולים היו בשיא תפארתם. נדמה היה לנו וגם לאחרים שמצבנו מעולם לא היה טוב יותר. הכל היה נפלא עד שפרצה מלחמת יום הכיפורים. בן גוריון הולך לעולמו. בגין הראשון מתקדם לראשות. משהו מתחיל לקרות בחברה הישראלית שיגיע לשיאו במהפך של 17 במאי 1977.
זוהי מסגרת הזמן שהוקצבה לי ולמחזור שלנו בזמן שהותי במוסד החינוכי עירוני ה', בסוף רחוב בן יהודה. ד"ר לנדא היה שם תמיד. ועוד על ד"ר משה  לנדא מהויקיפדיה

סדרת מטבעות זהב כ"ה שנים למדינת ישראל 1973 קדם מכירות פומביות

לומדים להעריך מורה ומחנך טוב עם הזמן. לעיתים זה לוקח הרבה זמן.
בשביל אמא שלי ד"ר לנדא זה עירוני ה'. לא בטוח שהכירה שמות נוספים במדויק למרות שהייתה מאד גאה ומעורה במתרחש בסביבת חיים זו. בעצם היה שם עוד אחד. היא קראה לו "זה עם הברדלה". ובעברית "זה עם הזקנקן". אני בטוח במיליארד אחוז שאמי לא זכרה את השם שרים או ישי. מזל שהיה לו זקנקן.
היו לנו מורים טובים וכנראה שהרבה למעלה מזה. לא אתחיל למנותם כי בטוח שאחטא ואחסיר. אני יודע שאני לוקח תורה וצידה לחיים ממורי בית הספר הזה ובמגוון תחומים. נשאר לי טעם של עוד ולתמיד. יש האומרים שימי הזוהר של עירוני ה' מאחוריו. אפילו שמעתי מספר הסברים אבל היום אנחנו חוזרים לאז.

תמונת מחזור כ"ב 1977 תשל"ז 5 כיתות מאות תלמידים ומורים , שני סגנים ומנהל אחד

האם בית ספר טוב נחשב לכזה בגלל שמו, תלמידיו,  מוריו, סגניו או מנהלו?
חמש כיתות במחזור כ"ב. צוות מורים מכובד ובשפיץ ד"ר לנדא. לידו  תמיד ד"ר עמנואל מלצר הסגן הצמוד והנצחי שתמיד היה השני. נכון, היה עוד סגן. אפשר למנות כמה סגנים שרוצים. על הסגן של בר כוכבא דיברנו? האם סגן נוסף בבית ספר אומר אחראי על המשמעת? סגן מנהל זה כותרת נהדרת לפוסט אחר. יש לי אחד כזה ואתם תצטרכו לסבול בעתיד.
אז הסיפור שלנו במקורו נסוב גם על הסגן הנוסף. קוראים לו שרים. ישי שרים. שם קצת שרמנטי. נכון שהיה לו גם זקן ובעצם זקנקן ואולי גם קצת טיפל'ה אדמוני. שרים היה מורה לתנ"ך ודברים קדושים אחרים.

כמה מורים כמו מריו ליביו יש? וכמה תלמידים כמו יורם גוטגלט?
מעולם לא הייתי התלמיד הכי מצטיין. כנראה שגם לא הכי הכי גרוע. מעולם גם לא הייתי בכיתת המחוננים. ברור שגם לא בזאת של החנונים. מגמה חברתית. בנים בנות, ספורט וחיי חברה מעניינים, הרבה הורמונים ומחנכת בשם הרצלינה יגר אחת מיוחדת ויחידה. אמרנו מגמה חברתית שזה אומר אנשים חברותיים וסוציאליים. גם ד"ר לנדא לא היה רופא וגם לא ד"ר מלצר. ידענו שמריו ליביו גאון. אז מה? ויורם גוטגלט, והד סלע? גם. בעירוני ה' היו הרבה גאונים. אני גאון מהסוף.

תיכון עירוני ה' הירקון 294

מניפה אידיאולוגית מבני בגין ועד דב חנין
עירוני ה' היה מקום להכיל המון דעות וחשיבות פוליטיות. היו שם מהמחנה הלאומי הטהור ועד קומוניסטים זכים על שלל הגוונים. מבני בגין ועד דב חנין. האמצע היה רחב ומניפתי. היו גם ניפויי תלמידים. בדרך כלל על רקע משמעתי כמו גם קצת עיוני. מי שסברו שלא יעמוד במבחני הבגרות, יאלץ לעלות כיתה אך לא בבית סיפרנו ה'. גישה קצת איך לומר בעדינות יתרה ובמחילה מתנשאת. יש הרבה מפורסמים שסיימו את בית ספרנו. חלקם מצוינים בויקיפדיה. יש רופאים, משפטנים, פוליטיקאים, סופרים, עיתונאים, טייסים ואנשי צבא, מהנדסים, כלכלנים, אנשי עסקים ואפילו שני סוחרי מטבעות ובולים. המוטו "הצלחה מתחילה ב-ה' ", הגיע אחרינו.

יעל ואני ולא של איטו אבירם
אהבתי את בית הספר. אהבתי את החברים ויותר את החברות. אהבתי את המורים רובם. ידעתי שזה הסידור הכי טוב לעת הזו. אהבתי את הספורט, אהבתי את הים ואפילו את יעל אלכסנדרוני יותר מכולן. עירוני ה' היה אחלה מקום. אמא שלי תמיד אמרה "עירונית חה' רק השם, זה מספיק". למה פולניות מערבבות ה עם חת?

מבט חולף מתוך הרכב ברחוב הירקון על עירוני ה מאחור עם מגרש הספורט

בעיות משמעת                                        
בעיות משמעת ברמות שונות היו בכל השכבות. כולם זוכרים את אייל ארד האסטראטג לעתיד, מביא מישהו מהבית לדרישת סגן המנהל. נכון הוא הביא את הכלב. נשמע נדוש אבל עובדה שזה היה שוס חזק באותם הימים. גם את 'עלילת עזה' שהדביק למזל עבוד המורה לערבית, לא אשכח. מסתבר שמניפולציות ואינטריגות, מתחילות מאד מוקדם. אפילו בגן הילדים. עירוני ה' היה סוג של גן נערים ונערות גדול. יש קבוצה מאד מכובדה של כאלה שלמדו בעירוני ה, אולם יצאו לבחוץ וגמרו במוסד אחר.

רק אני והגלשן שלי וגם צחוקים בהיסטריה של זקס
אמא שלי הוזמנה יותר מפעם אחת לבוא לבית ספר. לא ברור למה דווקא אמא ולא אבא אבל נדמה לי שאבא שלי בא לאספות הורים ואמי לזימוני משמעת. אחותי הבכורה דבורה שכנאי מחדרה טוענת, שאמא שלנו הייתה בעירונית ה' כל שני וחמישי ללא שום קשר לקריאת התורה בבית כנסת.  נראה לי מוגזם הסידור הזה? בכל אופן ברור ובטוח שאמא שלנו ידעה את הדרך על עיוור לתיכון שלי,  שכה הייתה גאה שבנה יעקובל'ה-קוביניו, מתחנך בו. תמיד השוויצה בעירונית ח'ה. אוניברסיטה זה כלום ליד עירונית ח'ה.
ישי שרים סגן המנהל, היה מסביר לה שהבן שלה ממש לא צדיק הדור. הוא כלומר אני, בא לבית הספר עם מכנסיים קצרים של ים ואפילו עם פרנזלים.  יש גם תיק מוזר וקטן, שממש לא מצליח להכיל כלום, וכנראה שהבן הזה אחראי לכמה תופעות עלומות בכיתה. התלמידים לא מפסיקים לצחוק. זה תמיד קורה בהפתעה ממש לא צפויה. תעלומת הצחוקים וההיסטריה שלא נפתרה מעולם. למה זקס תמיד נחנק? למה?

במשאית ובטיול שנתי


המחנכת שלנו הרצלינה יגר בתיכון עירוני ה'


בחורות ערומים זה...?
האמת שבהתחלה זה נשמע ממש רע. הופעה לא מסודרת, תיק או תיקון קטן והרבה צחוקים ותיכוניסטים מתפוצצים ומחזיקים את הבטן, זה ממש מתכון לאסון. אי אפשר להמשיך ככה. וחוץ מזה הנער כנראה גם מבלה הרבה בים כי עובדה שאפילו הסגן מנהל מצא אותו ממש שם, בסיור נוכחות חופים ולא לבד.
מה לעשות שעירוני ה' בנוי ממש על קו החוף, מרחק יריקה וחצי מחוף שרתון שהיום זה מציצים. עובדה גיאוגרפית. תשאלו את המורה יוגב והיא תאשר זאת תוך שהיא פותחת עיניים. ים זה נורא בריא, בעצם יש לומר מאד בריא ובחורות ערומים זה ממש לא חולירע.
גם הסרט של אורי זוהר ואריק איינשטיין  "מציצים", היה ממש באותו הזמן. ולאבא של גוטה האמיתי הייתה מסעדת דגים "שלדג" ממש מול עירוני ה'.


"מה אמר עליך זה עם הברדלה?"
את כל האמור פה שמעתי מאמא שלי. כשרצתה להתעמת  איתי ולהוכיח אותי על שובבותי והתנהגותי הממש לא ראויה. תמיד נהגה להזכיר את המשפט הבא "מה אמר עליך זה עם הברדלה?" הייתה גם גרסה משופצת. "זה עם הברדלה (הזקנקן) מעירונית חי'ה מה אמר עליך? , ולמה כל התלמידים צחקו? למה?" המשפט הזה היה בשימושה של אימי עשרות שנים אחרי שעזבתי את התיכון. נדמה לי שאפילו כל הנכדים שמעו זאת.
אמא שלנו כמו הרבה אמהות נהגה להגן עלינו בכל דרך. בטוח שניסתה להסביר לישי שרים עם הזקנקן שהשד אינו נורא כל כך. בטוח שאמרה כמה דברים כלליים לטובתי. אני מעולם לא נכחתי במפגשים אליהם הוזמנה אחר כבוד. זה כבר כנראה די נמאס לה לשמוע על הים, המכנס הקצר, הצחוקים בכיתה ואפילו על זה שהבן שלה לא כזה גאון כמו שהיא חושבת. אם המצב יימשך אז יתכן והבן יקיר יקובל'ה יצטרך לתור אחרי בית ספר אחר. "שלווה", "אנקורי" ועוד. שומו שמים. יש  סיכוי שאולי הבינה שיש בעיה והפתרון הוא לא תמיד בסגן. בפעם הבאה יש להגיע לראש. תזכורת הראש הוא ד"ר משה לנדא.

פולניה, קרקוב, סקרזי'סקו, פלשתינה-א"י, חדרה, עירוני ה'
אמא שלנו נולדה בפולין. גם ד"ר לנדא. שם המקום סקרז'יסקו קאמיינה שזה ממש לא קרקוב בירת גליציה של ד"ר לנדא. בטוח  שיש כדורגל בשני המקומות האלה. אמי לא הייתה בכלל בענייני כדורגל. וד"ר לנדא?
הייתי שם בעבר בביקור שורשים עם הורי וראינו את  פולין עם שרידי קומוניזם ונהייה לעבר המערב והפיתוח המודרני. בקראקוב תמיד היה ויש גם היום המון קולטורה.
אם תרצו לעשות השוואה מקומית, זה בערך כמו חדרה , מול ירושלים עם נגיעות חזקות של תל אביב. למה דווקא חדרה? כי אני ממש מכיר אותה היטב משום ששתי האחיות שלי גרות בחדרה ואפילו ד"ר לנדא החל דרכו בחדרה של פלשתינה-א"י. בקיצור חדרה על המפה והאחיות שלי כנראה היו שמחות לראות אותי גם שם. אין סיכוי שאגור בחדרה. למה? ככה! עובדה שגם ד"ר לנדא לא נשאר בחדרה.
אם תרצו קצת על אמא שלנו כפי שתימצתה לאחותי אראלה  אז בבקשה. יש גם תמונות. 

ילדים זה שמחה
אמא שלנו ידעה שהסיפור עם הסגן והזקנקן לא יגמר בטוב. זו הייתה כנראה רק שאלה של זמן ואולי גם מזג אויר עד שיקראו לה שוב. בביקורים הקודמים, היא כבר השתמשה ברוב הטיעונים. יכול להיות שאמרה שככה זה ילדים, העיקר שיהיו בריאים ושצחוקים יפים לבריאות, אפילו בפורים עם סוס ועגלה שזה ממש עדלאידע נהדרת, ומספיק סבלנו ובכינו בשואה. ולהיות בים זה ספורט נהדר, והבן שלי מאד חברותי ואפילו ספורטאי ועוד.
בעצם אני בטוח שלא דיברה עם שרים על השואה, כי אולי לא היה ממש צורך. תעזבו כרגע את השואה בבקשה, לא חייבים תמיד לציין שהעם היהודי סבל מספיק בשואה. שואה זה לא צחוקים. לדעתי זה נהדר להשתמש בשואה וניספחיה לצחוקים. כל דרך לתיזכורת השואה ראויה. מה דעתכם?

ילדים זה שמחה. צחוקים בקציעות

אריק קלפטון ירה בשריף אבל ממש לא בסגן שלו
לא יודע למה, אבל עניין הסגן מנהל ממש לא מרפה ממני. היו בעירוני ה' דמויות חינוכיות נהדרות לדעתי. את ערכן למדתי להעריך רק אחרי זמן. גם היום אני מלא תודה להרצלינה יגר המחנכת הכי בעולם. תמיד חשבתי שהיא חינכה אותנו 4 שנים. מסתבר שרק שנתיים. הרצלינה יגר, זה סיפור לפוסט נפרד שאולי יגיע. גם רמי כהן היה מורה מתחיל ומדהים.
חלק משיעוריו הפנמתי וזכרתי עד היום. גם רמי ראוי לפוסט. אפשר אולי לשלב את הרצלינה ורמי ב-Say אחד. בכל אופן דמותו של הסגן לא מרפה. חבל שזה יוציא ממני דברים לא טובים. אנחנו הולכים הרי רק על הטוב. הדבר הכי חינוכי שלמדתי משיעורי תנ"ך זה, שפרק קי"ט בתהילים, הוא הארוך ביותר ולכן יש להעתיקו ככה וככה פעמים. אכן הישג ראוי. אני יודע שהיה אפילו מסחר בנושא הזה.
יש שיר של אריק קלפטון שממש צץ לו ולא מרפה בכל פעם שעולה שמו של הסגן עם הברדלה - זקנקן. זה ממש לא בשליטה שלי. מה עושים עם תופעות שאינן בשליטתך. איש חכם אמר לי להתעלם ולהמשיך.
עקבו אחרי השיר בקישור המאד מפורסם. ותודה לאריק קלפטון שהיה בישראל ואפילו מכרתי כרטיסים להופעה שלו בהיכל התרבות ממש אז בתקופת התיכון "אני יריתי בשריף אך לא יריתי בסגנו... אני נשבע שעשיתי זאת מתוך הגנה  עצמית", כך אומר אריק קלפטון הנהדר, הידוע גם בכינויו slow hand.


"סליחה אדוני אני מבקשת רק עם ד"ר לנדא בבקשה!"
ואכן הסיפור לא נגמר. אמא שלי שוב הוזמנה לבירור משמעתי אצל הסגן. היא כבר הפנימה את המוסכמה שיש למגר את עצם הבאתה כל פעם , או במילים אחרות להעביר את המערכה לשטח היריב והיא כבר משנסת מותניה בגרם המדרגות ברחוב בן יהודה שטראסה מספר 227 פינת כ"ד יורדי הסירה. שרם ישי כבר שם עם הזקנקן וההליכה הצמודה, שלימים הזכירה לי חיילים שומרים, אכדיים ואשוריים מתבליטי קיר במסופוטמיה.
לא ברור לי מה היה שם בדיוק, כי לא נכחתי וכל שידוע לי מוגדר כעדות שמיעה. יש עדים מאד מהימנים. אני מניח שאימי הפתיעה את שרים , או שאולי נוצרה סיטואציה בה הם לא היו בארבע עיניים. אמא שלנו טענה שבעצם אין לשרים מה לחדש לה, וזה בדיוק הזמן שהיא רוצה שגם ד"ר לנדא יהיה בתמונה. יש מצב שאמרה בזו הלשון "אני איתך גמרתי. אין לנו על מה לדבר יותר. רק עם ד"ר לנדא בבקשה. אתה מבין בבקשה?"


אמא שלנו גניה שנולדה בפולניה בסקרז'יסקו
אמא שלי שהבינה שאם לא מחסלים את התופעה כשהיא עדין קטנה, הרי שההמשך יהיה לא טוב. היא רמזה לשרים שהוא כבר די משעמם עם כל תירוצי המשמעת, הים והצחוקים. מספיק הבנו. די אני איתך כבר לא אצא בראש טוב. ד"ר לנדא היה כנראה פסיבי ושמע את הצדדים. אני בטוח שהוא לא כל כך זכר את דמותי. ואז זה הגיע ובמלוא העוצמה. בדיוק כמו הצחוקים בכיתה.

המשלחת מאמריקה - חשיבה אסטרטגית בסדר גודל עולמי
אמא שלנו אמרה לד"ר לנדא כנראה את הנוסח הבא וזה תמיד היה "סליחה אדוני או סליחה גברתי" שזה ממש תרגום טבעי מפולנית, ואפילו לא ממש פולנית גבוהה גבוהה. "סליחה ד"ר לנדא אבל תמיד קוראים לי  לדברים ממש לא חשובים. ילדים זה שמחה ויופי שהם צוחקים. והים זה בריאות ובטח לא על חשבון הלימודים המאד חשובים, אבל למה לא קראתם לי כשהבן שלי היה הראשון שהרים יד והתנדב לארח אורחים שבאו לישראל מאמריקה עם משלחת של "נוער לנוער". אתם חיפשתם נואשות מתנדבים לאירוח, ומי היה הראשון שהרים יד? אני יודעת מי. זה הבן שלי, הנשמה שלי שתמיד יעזור ויתנדב. למה אז לא הזמנתם אותי. אתם בכלל יודעים מזה? תודה אדוני המנהל"
השתרר בחדר המנהל שקט אטומי. זה היה שוס בסגנון סקרז'יסקאי שאפילו ילידי קראקוב לא נערכו לקראתו. יש פה נוק אאוט ברור. שקט זה נהדר. גם בהירושימה היה שקט אחרי.
אם בודקים לעומק, לרוחב ולאורך מוטב לשתוק. תגובה רדודה רק תעצים את המבוכה. כרגע ברור שסקרז'יסקו 1 מול קרקוב 0. זה ממש לא נורא חברים.

שנה טובה מקורית ובעבודת יד
לכבוד משה לנדאו תל אביב 15.9.66 רח' מרים החשמונאית 26
עיצוב וביצוע יוסף באו http://www.josephbau.org

מה שלומך יעקב?
הערכנו את ד"ר לנדא. כנראה שגם פחדנו קצת ויותר. אני לא ממש זוכר שלימד אותנו מלבד ביקור כזה או אחר.שחר לנדא שלנו היה קרוב משפחה שלו. כשהלכתי הביתה ולפעמים ראיתיו ממש באותו מסלול צעידה בדרכו הביתה (רחוב מרים החשמונאית 26 ) ליד קולנוע פאר, הייתי קצת נעלם או עובר מדרכה. אמרתי לכם כבר, גם כבוד וגם יראה וגם עוד משהו. מה אגיד לו? מה אשאל? על מה אשוחח איתו אני המושתן מהכיתה לא הכי הכי. אני בטוח שד"ר לנדא לא הכיר את שמי במיוחד ובטוח לא כעילוי בולט.
בכל אופן, מאז אותה פגישה ידועה של אמי חשתי בשינוי מה בכללי. יש דברים שאתה יודע גם ללא הוכחה חותכת. אני זוכר פה ושם שנתקלתי בד"ר לנדא, אז הוא ככה שאל בחיבה מסוימת "מה שלומך יעקב?" ."טוב תודה" עניתי, והחשש משך אותי לכיוון אחר.

המהפך הפוליטי  ולהחליף סוס בחמור
ה-17 למאי 1977 הגיע. ישראל עברה מהפך פוליטי דרמטי. היינו שם למרות שבפנקס הבוחרים השם שלי כנראה לא נקלט וככה לא התאפשר לי להצביע על אמת. בגין מנחם הסתדר גם בלי הקול שלי. אז סברתי כמו רבים, שחייבים לשנות את ההנהגה ואפילו שלומציון של אריק שרון הייתה המיועדת שלי. לעניות דעתי השינוי הפוליטי קרה גם בזכות ד"ר לנדא. ידענו שהוא אידיאולוגית מאנשי בגין. היו להם עוד דברים משותפים. אם אנשים מסוגו של לנדא שם במחנה הלאומי, אז זה בסדר. תמיד אפשר להתווכח על זה. לימים התברר לי ולעוד רבים שהחלפנו סוס בחמור וזה אני אומר מתוך ניסיוני כעגלון ומוכר אבטיחים אז בתקופה ההיא. העיקר שהכוונה לפחות, הייתה טובה.



סוף הדרך
ד"ר לנדא הלך לעולמו והצטרף לזוגתו תרצה בבית החיים שבקרית שאול. גם הורי שם ממש באותו גוש במרחק מאד קצר. בדיוק כמו המרחק מהכיתה לחדר המנהל. מדוד באמת. אבי שמואל ז"ל הקדימו בשנה. אמי גניה ע"ה אחרה במספר חודשים. כשאני בא לשם אז תמיד אני עובר גם אצל ד"ר לנדא ותרצה וככה מביט ובוחן. ותמיד גם נדמה לי שאני שומע אותו קורא לי "מה שלומך יעקב?"

סליחה ד"ר לנדא או סקרז'יסקו 1 קרקוב 0 פורסם לראשונה ב  MySay במגזין של קובי לידרמן משולחנו של שולחני. תודה לאליעזר מורב על הצילומים

יום ראשון, 22 בספטמבר 2013

כשנולדתי אבא שלי היה נהג מונית

אבא שלי היה נהג מונית. לפני זה היה שוטר, ובהמשך, אחרי המונית, קנה חנות והיה לסוחר מטבעות. בסוף הוא נפטר כמו כולם. כשנולדתי אבא שלי היה נהג מונית.

אבא ואני עם המונית מתוצרת ווקסהול וברקע רידינג


הנהג ש. לידרמן ת"א סוקולוב 93 ר"נ 57622 lic מספר מונית 40-733
תחנת המוניות הייתה ברחוב בן עמי במקביל לקולנוע חן וליד כיכר צינה דיזינגוף טלפון 288811
כמעט תמיד המונית הייתה פיז'ו. פולקסווגן ומרצדס מגרמניה? מעולם ולעולם לא. never

תמיד כשאני נוסע במונית אני חושב על המונית של אבא שלנו ועל החיים הלא קלים של נהגי המוניות. לכאורה זה נראה נחמד להיות נהג מונית אבל זה רק נראה. בדרך כלל אני נוהג לדבר עם נהגי המונית. רובם אוהבים מאד לדבר. לא פעם עוברת לי המחשבה של להיות נהג מונית מסוג שונה ולו לכמה ימים. מחשבות לחוד ומעשים לחוד. נדמה לי שכמעט ולא קרה שום דבר טוב בתחום המוניות בישראל, למרות שאולי אני לא ערני מספיק לנושא. מחירי הדיזל והסולר זו רק דוגמא. היום במסגרת החלומות באספמיה הייתי נהג מונית ברכב חשמלי או היברידי.


המונית של אבא פיג'ו 404 ברקע קיסריה ואמת המים


רוברט דה נירו גם היה נהג מונית אבל לא על אמת
להיות נהג מונית אומר שאתה נוסע לאיפה שאומרים לך ובסוף גם משלמים. אני זוכר שאבא שלנו סיפר שהיו מספיק מקרים שלא שילמו. יש כל מיני טיפוסים ותמיד היו. עם הזמן לומדים למי לא לעצור ומסיבות שונות. לפעמים עוצרים ואז מוצאים תירוץ ולא לוקחים את הנסיעה כי משהו לא נראה. פושטקים וערסים תמיד יהיו. גם נרקומנים ושיכורים. היום יש יותר ומהכל. היום נהג מונית מתפרנס הרבה יותר קשה מפעם ומהרבה סיבות. היו מספר נהגי מוניות שנרצחו סתם.

חקלאי, נהג, שוטר, נהג, סוחר ותמיד ניצול שואה
אבא שלנו הגיע למונית אחרי כעשר שנים שהיה שוטר.  אבא למד נהיגה כנער בפולין לצורך עזרה במשק שלהם במושבה החקלאית סלישץ' זוטא  שבפולין. הרישיון שלו היה גם למשאית  ובקורס החצי שנתי שעבר שם,  הוכשר גם לבצע תיקוני רכב. אחרי השואה וקפריסין הגיעו הורי ואחותי הבכורה דבורה לישראל. אבא גויס למשטרה והיה שוטר. המשכורת במשטרה הייתה כזו שחיפש יותר פרנסה. נדמה לי שהפיתוי הכספי בחוץ היה גדול והכבוד קטן.
שמעתי אותו אומר שאם אביו יעקב הי"ד היה זוכה לראותו כנהג מונית היה חוזר מיידית לקבר. פעם סיפר שהיו ימים בהם הרוויח ביומיים או שלושה יותר מהמשכורת החודשית במשטרה. נדמה לי שלימים, הצטער אולי שלא התקדם והתפתח כמו חלק מחבריו במשטרה ויש מצב שהיה מוותר על הנסיעות הבלתי נגמרות במונית. חברים ואנשים טובים שנזכור כולנו שהחיים האמיתיים זה לא תוכנית כבקשתך.

המונית הראשונה של אבא ברמת הטייסים עם אראלה ובני משפחת גרבש

תמיד לצידו 
הייתי לצידו של אבי שמואל הרבה שנים. מ-1980 השנה בה השתחררתי לעולם האזרחי ועד לפטירתו ב-2008. הייתי צמוד אליו בשעות העבודה ויותר. את השעה בה החזיר את נשמתו לבוראו החמצתי. אולי מוטב שכך. היו לנו המון שעות ביחד של כל מה שתרצו. נדמה לי שידעתי כמעט הכל אבל תמיד מתברר שחסרים כמה חלקים קטנטנים לתצריף השלם. זה ברור ככה לגבי כל אחד ובכל זאת זה אבא שלי ולכן זהו אולי, מסע אינסופי לליקוט המידע שכנראה לעולם לא יושלם במלואו. אין סוף לכמות המידע ולרזולוציה שניתן לשאוף.

תנועה חופשית ודוגמא אישית
לאחרונה עברה לי המחשבה הממש לא מוצקה שהמונית של אבא הייתה עבורו לא רק פרנסה. בעקבות עיון נוסף בזכרונותיו עברה לי המחשבה שראה ברכב משהו המאפשר לו תנועה חופשית. בעברו נאלץ להימלט ממקום הולדתו ועד שהגיע ארצה. זה היה מרוץ כנגד הכל. הקטע בו ניסה לשכנע את אביו לעזוב עד יעבור זעם עם כל המשפחה, כמו שרבים עשו ונעו מזרחה לתוך רוסיה, צץ לו כל הזמן. אז הוא היה נער עם רישיון והעלה את האפשרות שאולי רצוי לעזוב הכל מאחור ולא להסתכן. אביו ביטל זאת על הסף מנימוקים שונים ובעיקר מדוגמא אישית לשאר התושבים. 

מוניות בן עמי טלפון 288811 כיכר צינה דיזינגוף TAXI BEN AMI

לעולם לא אוטו גרמני - פיג'ו זה בסדר
כנער אני זוכר בעיקר את המונית האחרונה. זו הייתה פיג'ו 404 דיזל צבע בהיר קרם וברור שעם פס צהוב. בשביל להניע את הדיזל היה צריך ללחוץ על כפתור חימום במשך זמן רצוף ואז זה היה קורה. מתמונה אני משחזר את המונית הראשונה של אבא שהייתה פיג'ו 403 סטיישן (בתמונה) ובהמשך הייתה גם צ'אקר מארצות הברית של אמריקה שעשו פה ניסוי על חי ובסוף אספו את המוניות והפיקו לקחים. גם את השם דה סוטו אני זוכר נזרק לאוויר בשנים הרבה יותר מאוחרות כחלק מסיפורי הנוסטלגיה. הייתה גם ווקסהול ויש ממנה כמה תמונות. אבא אמר שזה לא אוטו ושהשרות של האחים עייני זה פרק בפני עצמו. אם לעולם לא אוטו גרמני אז פיג'ו זה בסדר.


שלט מקורי מפעם של ככר צינה היום בתוך מלון סינמה

תחנת מוניות צמוד לקולנוע חן וככר דיזינגוף
התחנה של אבא הייתה ברחוב בן עמי 16 בת"א. ממש בצמוד לקולנוע חן. מוניות בן עמי ככר דיזינגוף טלפון 288811. הייתה כיכר עגולה ואמיתית של צינה דיזינגוף לפני ההגבהה המזוויעה של הכיכר הנוכחית. היום אין שם יותר תחנה כי עשו רפורמה עם סילוק הכיכר. קולנוע רב חן עומד. גם תחנת הדלק שממול. גם שאר המבנים. הוריה של נדיה כהן אלמנתו של אלי כהן המרגל שלנו בדמשק, ניהלו את המזנון ממול שהיה מסעדה מזרחית עם פלאפל. אלכסנדר פן נהג לשבת שם לעיתים.

פה בדיוק הייתה תחנת המוניות שאבא עבד בן עמי 16 ליד קולנוע חן ומול תחנת הדלק

פס צהוב בגובה החלון
המוניות היו עומדות זו אחרי זו כשלכולן פס צהוב בגובה המותן של החלון. לדעתי הצבע הצהוב בטוח עם משמעות כלשהי ומעניין מי יודע להסביר. מספר המונית של אבא היה 40-733. מספר רישיון 57622. שני מספרים קבועים שהולכים איתך כל זמן שיש לך מונית. מספר למונית עולה כסף. אפשר לראות בזה סוג של מניה ממונעת היודעת עליות וירידות. אני זוכר כמה מספרים מהעבר אבל לא מתחייב לזמן ולמטבע, אז נעזוב את הכסף לכמה דקות בבקשה.  בניו יורק זה עולה הרבה יותר. בתחנה היו עוד נהגים. אני זוכר שם את הג'ינג'י וגם את קוניק וגם אחד שכולם קראו לו הגיבן מהכיכר כי הייתה לו כנראה גיבנת. בעצם בטוח שהייתה לו, כי לא נותנים שם כזה סתם. אפילו אני ראיתי את הגיבנת. תמיד גם הזכירו את קופל שהיה בעברו נהג מונית והתפתח לכיוון השכרת רכב ועוד דברים בקופל טורס עד שהלך לעולמו.

מספר המודל 404 ומתחת לוחית פח שהייתה במונית של אבא הנהג ש.לידרמן ת"א סוקולוב 93 רישיון 57622 lic s.liderman.sokolov 93 st. tel aviv

בעלי מקצוע ויועצים לחיים
המונית של אבא דרשה טיפולים. את בעלי המקצוע שטיפלו בה הכרתי לימים כשנזקקתי למכונאי, חשמלאי, פחח ועוד מיני זוטות. צביקה מלמד היה נער מתלמד כשאבא הכירו לראשונה. צביקה מלמד ירא שמיים ומכונאי רכב מסור ובעל מקצוע מעולה, חרוץ, הגון, טיפל תמיד במונית של אבא. יעקב רובינשטיין חשמלאי הרכב היה משהו מיוחד. המקום שלו ביפו היה בלתי נשכח. לא הבנתי מעולם למה תמיד נהג לעשות איתנו סיבוב כשהוא מעולם לא מאחורי ההגה. כשאבא שלי הסביר לי שאין לו רישיון נהיגה הבנתי והפנמתי. תראו לי עוד חשמלאי רכב מדופלם ללא רישיון נהיגה. צמיגים בדרך כלל אצל משולם ברחוב אלקלעי ליד שוק בזל. יועץ המס דוד שרגורודסקי מרחוב השפלה טיפל בהרבה נהגי מוניות. ביטוחים אצל אריה מזור שהיה בעברו נהג מונית וגם שכן בשכונה. יוסף שטיינמן עורך דין ברחוב החשמל שהיה חבר של אבא עוד מהמשטרה.

צביקה מלמד מכונאי רכב מעולה טיפל במונית של אבא

לקוחות קבועים
לאבא שלנו היו גם לקוחות קבועים שנסעו רק איתו. ככה לפחות ידענו. מסתבר שבהרבה תחומים יש נאמנות בין לקוח ונותן שרות. אני זוכר שני שמות בוודאות. אדון וולף וגברת לוצ'יאן. לא היה קשר בין שני השמות. אדון וולף היה ספק של דברי סידקית למקומות רחוקים. הנסיעה איתו התארכה לכמה שעות ואפילו ליום שלם. גברת לוצ'יאן גרה בקרבת מקום. אני חושב שמעולם לא נפגשתי איתם. הם לא היו לקוחות וירטואליים. גברת לוצ'יאן המנוחה שגרה בפינסקר ועדין יש שכן לבנין שלה שהוא בערך בגילי, העובר מדי פעם בחנות ותמיד מזכיר לי נשכחות וגעגועים לאבא.


אישור עבור נסיעה בעזרת הדיסקונטאים

ככה צריך לספור כסף
אני זוכר ימים בהם אבא היה מגיע בערב וסופר את הפדיון של אותו יום. אני זוכר בוודאות את השטרות של החיילת, הדייג והפועל שהונפקו ב 1958 וליוו אותנו כילדים. השטרות היו מסודרים לחבילה ואבא היה סופר עם סוג של יריקה להרטבת האצבע הסופרת. יש אנשים שספירת כסף מרגשת אותם. כסף מזומן נותן תחושת בטחון למי שזקוק לכך. אומרים שסופרים בשפה הראשונה שלך ובעצם לשפה שאתה חולם ומחובר הכי טוב. לי מעולם לא הייתה עוד שפה לספור כסף. הבנקים כתבו פרוטוקול לספירת כסף וסידורו. יש לפרצף את השטרות כלומר  שכל השטרות יביטו אליך מאותה תנוחה. חבילה זה 100 שטרות ויש לשים חבק עם שם הבנק  והסניף. לא מערבבים חבילות. אני ראיתי פעם איך סופרים שטרות כסף על ידי שקילה במשקל אלקטרוני. מענין למה אין שום אמצעי תשלום במוניות בישראל מהעבר, או שאולי נגלה יום אחד שהיה. אם תיהיה לי מונית באחד הגילגולים אז נדאג גם לאספנים וגם כי זה עסק לכל דבר. אסימון נסיעה במונית פרטית רעיון מדליק. כל הזכויות שמורות. 

פק"ל מונית
במונית הייתה קופסת סוכריות עגולה ממתכת לכסף קטן. כסף קטן לא צריך לספור. היה גם מונה נסיעות קצת מגושם ומאד מעניין ואפילו עם לחצןמתכת אפור המותאם לאצבע. המונה רק הראה את התעריף ובלי הדפסת קבלות נייר. קבלות נייר היו מפנקס עם שם התחנה ואפילו לוגו נחמד של בנק דיסקונט. אני ממש לא זוכר מכשירי קשר או סדרן אמיתי בתחנה. בבגז' מאחור היה דלי עם צינור חצי שקוף בצבע צהבהב וגילדה מעור צבי לשטיפת האוטו. היה גם סינטבון שמנקה הכל והכי ביעילות. בתחנה עצמה הייתה משמעת ידועה שמי שראשון ראשון וכך הלאה. הנהגים עבדו לעצמם. לא כולם דיברו עם כולם, ממש כמו בחיים עצמם.
הייתה במונית גם קופסא מפלסטיק לעזרה ראשונה בצבע ירקרק עם מגן דוד אדום. מדי פעם אבא מילא אותה מחדש במחסן התרופות של קופת חולים הכללית שליד (בן עמי 14). היום יש שם מכון מרכז הקבלה של ד"ר ברג המנוח, במבצעים למתענינים. מדונה ועוד חשובים בסיפור. מעולם לא הייתי שם בפנים. גרם המדרגות והכניסה מאד מיוחדים לטעמי.


המונית של אבא ווקסהול 40-733 אראלה ואני ליד רידינג ותל כודאדי בירקון.
השמש בעיניים והחיים בשחור לבן

אבא ואני עם המונית מתוצרת ווקסהול וברקע רידינג

נהגי מונית הם...?
אומרים שנהגי מוניות הם עם. סוג של טיפוסים שהעבודה עשתה אותם למה שהם. אפילו יש בדיחה נחמדה המוכיחה כביכול שהם בנים של כאלו העוסקות במקצוע העתיק בעולם. כנראה שיש בזה יותר ממשהו כי עבודה מסוימת משפיעה על דפוס התנהלות. ראה ערך עורכי דין. האם נהגי מוניות הם הלך הרוח של החברה? האם ניתן לקבוע באמצעותם תוצאות עתידיות של בחירות? האם נהגי מוניות מבינים בהרבה דברים? כמה נהגי מוניות יש היום בישראל? וכמה מספרים ירוקים? למה אין עידוד ממשלתי לרכב היברידי או חשמלי כמונית?

אמא אני אבא והמונית

אמא והמונית
אמא שלנו מעולם איך לומר לא הייתה מאד מאד, מאושרת מהעבודה של אבא. זה לא היה כבוד גדול אבל בכל זאת עבודה שהחזיקה משפחה שלמה על הוצאותיה. תמיד רצתה שאבא יעשה משהו יותר מכובד. כשהזמן התקדם הבינה שגם אין סוף אפשרויות. הגיל והבריאות לא מייטיבים איתך. כשהגיעה העת והוצעה החנות קפצה ודחפה. רוח גבית מאד חשובה. אחותי אראלה זוכרת את ההרצה שאבא היה עושה למונית חדשה. היה צריך לעשות  1000 קילומטר לפני חיזוק הראש של המנוע החדש. הנסיעה בהרצה צריכה להיות רציפה וללא עצירות מיותרות. 
"אבא היה לוקח אותי כל פעם שקנה אוטו חדש לנסיעות ארוכות.  היו סיפורים על אנשים שנסעו איתו, אמרו לו חכה תכף אביא לך כסף ונעלמו. אני זוכרת נסיעה במונית לירושלים עם משפחת רידניק מפריז. נסענו לאוניברסיטה בגבעת רם, אכלנו במנזה. אני זוכרת את הנסיעות במונית לחדרה עם אמא-את הויכוחים בדרך, לעיתים היא הייתה  מוציאה אותו מהכלים."
אחותי הבכורה דבורה זוכרת את הנסיעה עם אבא לנמל לשחרר את הרכב החדש בצבע ירוק סלדין.
נזכרתי גם בתאונה של אבא עם המונית כשמיהר להלל יפה בחדרה לראות את הנכדה הבכורה רינת. הייתה שם החלקה וסוף סביר אבל תמיד הזכיר זאת בהתרגשות איך היה לו נס כפול.

 אני והמונית של אבא
בית הספר היסודי "דוגמא" היה ממש לא רחוק מהבית שלנו. זה לא מנע מאבא שלי לקחת אותי לבית הספר בשרות ספיישל. בחורף גשום זה בסדר להגיע עם מונית צמודה. נדמה לי שהיו עוד נהגים בקרב ההורים. האבות של דוד ביצ'ו , עודד קדם, אבי רוזן, עופר וייס גם עבדו כנהגים. השכן שלנו דוד פאר ז"ל היה חבר דן. גם אבא של בני מידלש היה נהג מונית וגר בסוקולוב. חברי דן למיניהם ואוספי מטבעות ושטרות הולך נהדר ביחד. אנ זוכר מספר פעמים בהם נסעתי עם אבא לעבודה. לראות ולהנות. תמיד הייתה לי בחילה קלה וצורך לפתוח את החלונות בשביל אוויר מבחוץ כי מזגנים לא היו. היה מאוורר קטן שהורכב ליד לוח המחוונים. זה היה סוג של בחילה וכאילו רצון להקיא שמעולם לא מומש. תמיד כילד חשתי כאילו מחלת ים מוניתית. אני גם זוכר את כיסוי החרוזים שהיה סוג של כיסא לנהג שאבא ניסה ולא אהב. גם את הכיסויים לכסאות ואפילו את המגן להגה עם חוט הפלסטיק המסולסל. היה גם מונה קילומטרים מתכתי, מגושם  וכסוף עם תעריף ואפילו תעריף לילה. הקבלות ידניות ומפנקס עם שם התחנה והלוגו. חשבוניות מס עם מע"מ זה כבר מזמן אחר וכמה שנים מאוחר יותר.


מונה של פעם כמו שהיה במונית של אבא

למה אני נוסע במוניות
חיים לוין נהג מונית ושרותי לימוזין ואפילו מורה דרך מוסמך לטיולים פרטיים, מספר לי במקצת על עבודתו תוך כדי נסיעה בעיר לאחרונה. אין שום קשר בינו לשוער הכדורגל העצבני מפעם. המונית שלו פשוט תענוג צרוף. נקיה, מצוחצחת, מבריקה ומריחה נפלא. הוא נוהג בזהירות, במקצועיות ובשלווה המתאימים לי. לא תמצאו עוד הרבה כאלה.
חיים לוין על המונית רק 10 שנים אחרי הרבה שנים באגד. הדיבור איתו מוביל לזה שמצאנו קשר משפחתי גיאוגרפי עקיף אחרי שיחה של כמה דקות. חיים יליד ישראל ואין לו בעיה לנהוג במרצדס. נסיעה קצרה במונית זה עסק לא יקר. אני נוהג לעשות זאת מדי פעם בתוך העיר מסיבות שונות. נסיעה באוטובוס תמיד יותר זולה. לך תסביר לאנשים שבנסיעה שכזו, צפים ועולים לי הזכרונות שלי מפעם עם אבא במונית.

כשנולדתי אבא שלי היה נהג מונית, פורסם לראשונה  ב-MySay  במגזין של  קובי לידרמן משולחנו של שולחני.

תודה לאליעזר מורב ולאבי אבנר על הצילומים.

מבחן הצביעה הראשון שלי ברחוב לילינבלום

מניפה של צבעים בגווני הקשת

יש מבחנים שלא שוכחים לעולם. בדרך כלל זה מלווה בהתרגשות. את המבחן הזה אזכור לנצח למרות שמוטב היה שאשכח. גם לא ידענו בכלל שזה מבחן. מתברר שבוחנים אותנו כל הזמן. אני ממש לא זוכר שאמרו לי אי פעם כילד לא לצאת מהקווים. מי יכול בבקשה להסביר לי את ענין הקווים?
ילדים אוהבים לצבוע בכל העולם כי זה כייף לצבוע ואפילו להתלכלך
ברחוב לילינבלום היו מחסנים של כל מיני דברים. היה שם גם שוק שחור של דולרים ירוקים
אם סידרו אותך כשהיית קטן, האם זה מחשל ומחסן אותך לעתיד?

זה היה בקיץ. ליתר דיוק בחופש הגדול של הקיץ. היינו תלמידים בבית הספר היסודי בכיתות הגבוהות. כנראה כיתה ז או ח. למורות שלנו קראו רחל דבוסיס וגם עדה ארגוב, אבל זה פרט שולי וחסר משמעות מלבד העובדה שזה אכן היה השם שלהן. המורות שלנו מעולם לא לימדו אותנו למבחנים מהסוג הבא שהוא נושא סיפורנו.

דרוש נער לצביעה - תנאים טובים למתאימים
ראיתי מודעה בעיתון או אולי על לוח מודעות ברחוב  ובה כתוב שדרוש נער לניקוי וצביעת חדר או מחסן. תנאים מצוינים למתאימים. היתה כתובת ואולי גם מספר טלפון. אז הגעתי למקום כשכולי מוכן לעבודת הניקוי והצביעה.  בדרך כלל זה נעלי התעמלות קצת משומשות, מכנס קצר וחולצה לבנה. לא הייתי הילד היחידי היו לפחות עוד שניים. הסבירו לנו באופן כללי מה לעשות. זה ממש לא קשה להבין מה זה לפנות זבל לרחוב.
זה היה ברחוב ליליינבלום בתל אביב אבל ממש בלי שום  קשר לדולרים ולשוק השחור. פעם בליליינבלום עמדו חלפני רחוב וסחרו בדולרים למרות שזה נחשב לדבר אסור. זה היה בעידן כאילו אחר מבחינת שוק ההון הישראלי שהיה בהחלט לא מפותח בהשוואה להיום. ובכל זאת דולרים ירוקים עדין מסובבים את העולם למרות שכולם אומרים שהדולר לא שווה כלום, אבל תמיד טוב שיהיו ירוקים ככה בחבילה קטנה או שתים. אם תרצו לראות מוזיאון נחמד של בנק דיסקונט במקום בשם הרצלילינבלום אתם מוזמנים ואין צורך בתשלום. ועוד על הבית באתר תל אביב הוירטואלית 

לילינבלום 26 פינת הרצל 13 - בית שיף / מוזיאון הרצלילינבלום. צילום אמנון יצחקי VTLV


הרצלילינבלום - מוזיאון לבנקאות ונוסטלגיה תל אביבית


מחסן בדים ישנים עם בעל בית
זה היה מחסן טקסטיל של בדים ישנים, עם הרבה זבל בפנים שהיינו צריכים לפנות ולהוציא לרחוב. אני זוכר את האבק, הפיח והטינופת , יחד עם  קורי העכביש שנדבקו לגוף ולפנים. החולצה הלבנה שינתה צבע והזיעה הייתה אמיתית ומריחה. היה שם ריח של מקום סגור מעופש ומאובק. היום לא הייתי נכנס למקום כזה מחשש  אלרגיה , אבל אז עבדנו כמעט כל הבוקר והצהריים. מפעם לפעם היה בא הבעל בית מסתכל לכמה רגעיים  וממשיך בעיסוקו שליד. חוץ מזה שהוא היה ממוצא פרסי לא ידעתי עליו כלום. איך ידעתי  את הפרט הזה, מיד תבינו אפילו אתם.

אגרנות - אספנות, פינוי, ניקיון, צביעה ומצפים למשיח של קסטל
ביום שאחרי המשכנו להשלים את הפינוי והניקיון. ידענו שאי אפשר לצבוע עד שהכל מפונה וריק לגמרי. זה באמת היה מחסן לא קטן גדוש באריגים וקופסאות שונות ומשונות. יש אנשים שאוהבים לאגור ולשמור דברים גם כשממש לא ברור מה יעשו איתם בעתיד. אולי פעם הם יצטרכו בדיוק את הקופסא המרובעת שפעם היה בה חומר ניקוי נוזלי בצבע אדמדם, או את קורת העץ הישנה עם הזווית הבלתי ברורה ולצד. נדמה לי שגם אני קצת כזה. לעיתים  אגרנות שכזו היא מיני פיגוע. יש אספנות מכל מיני סוגים. לא כולם אוספים מטבעות , שטרות,  בולים ומדליות. אגב את המדליה הצבעונית הראשונה של ישראל הנפיקו רק בשנת 1986 והיא מדליה של משה קסטל וקוראים לה מצפים  למשיח - אהבת עולם. הליטוגרפיה שם מכילה 15 צבעים. בהמשך עשו עוד הרבה מדליות צבעוניות. צבע זה תמיד סחורה טובה. אפילו בטלוויזיה עושים כתבות צבע ולעיתים אפילו מבקשים ממני לקחת חלק בכתבות מסוג זה, עם סיפורי מטבעות ועוד. פעם נלהבתי מהענין והיום כבר הרבה  פחות. 


בלטות צבעוניות, תקרה גבוהה ופרסי כועס
אז בסוף גמרנו לפנות והכל היה ריק לגמרי וראינו את הרצפה היפה עם הבלטות הצבעוניות והמעט סדוקות ושבורות. שמנו לב שהחדר הוא בעצם מרחב מכובד ומאד גבוה. אצלנו בבית לא הייתה תקרה כזו גבוהה. האם תקרה גבוהה אומר שגרו שם ענקים? לא בטוח אבל שווה בדיקה. ידענו שעכשיו אנחנו מגיעים לצבע ולמברשות. זה כייף לצבוע ובמיוחד בצבע לבן. אני הכי מעדיף צבע לבן ומהרבה סיבות. אז גם הכל נראה גדול יותר ונקי.
או אז גם הגיע בעל הבית ואחרי שעשה בדיקה במקום, אמר לנו לעזוב הכל ולהקשיב לו כי יש לו משהו מאד חשוב להגיד לנו. עזבנו הכל  והתקרבנו אליו.

"אתם לא מתאימים לעבודה זה!"
הוא הסתכל עלינו במבט כזה זועף ואפילו כעוס. הוא  אמר לנו ככה בלשון מאד פשוטה וברורה חרף המבטא הפרסי הכבד. "זה היה מבחן  בשבילכם. עבדתם פה שני ימים בשביל שאני רואה אם אתם מתאימים לעבודה זה. אתם לא הצלחתם במבחן ואתם לא מתאימים לעבודה זה. לכו הביתה כי לא הצלחתם במבחן" , ככה אמר לנו כבוד בעל הבית והסתלק. מאז אני מאד חשדן כלפי מבטא פרסי...
היינו מאד מופתעים ואפילו די נעלבים , ידענו גם  שלא נקבל כסף בשביל מה שעבדנו כי לא הצלחנו במבחן. אנחנו לא מתאימים לעבודה זה!...
בפעם הבאה שיציעו לכם עבודה, תזכרו טוב שיש כל מיני  מבחנים, ואולי אתם לא מתאימים לעבודה זה...

 מבחן הצביעה הראשון שלי  פורסם לראשונה ב MySay


מצפים למשיח של משה קסטל מדליה צבעונית