יום שלישי, 6 במאי 2014

אתם הישראלים

May 6, 2014 at 12:12am



"אתם הישראלים ..."
זה קרה אתמול בשעה שלוש אחר הצהריים לערך ואולי טיפונת יותר מאוחר אבל לא הרבה אחרי. חוץ מזה השעה לא ממש חשובה אבל בכל זאת יש בזה משהו אבל הבה לא נעסוק בזוטות למרות שכל הפוסט הזה הוא אולי זוטא במיוחד כשאנחנו ביום הזכרון ובערב נחגוג את יום העצמאות.

אז אתמול יום ראשון בערך בשעה 10 בבוקר כלומר בערב יום הזיכרון קיבלתי טלפון כשמהצד השני הייתה אשה ששאלה בעברית  אם אנחנו קונים מטבעות. עניתי "כן". היא הוסיפה "יש לי מטבעות מחו"ל וגם מהארץ ורציתי לראות אם זה שווה משהו ואולי למכור את זה. יש לי מטבעות מאירופה מלפני היורו ועוד כל מיני דברים מנסיעות, עד איזה שעה אתם עובדים?" אמרתי שהיום ערב יום הזיכרון אצא יותר מוקדם אבל אני פה עד שעה אחת ויש לי כוונה לצאת לסידורים אבל אני חוזר ואהיה גם אחרי ארבע. היא "זה בסדר אגיע עד אחת ואולי קודם ואני יוצאת עוד מעט מהרצליה". אני "אין בעיה עד אחת אני פה ואם משהו משתנה אז אנא התקשרי לנייד שלי. תודה".
בהמשך קרו עוד כל מיני דברים ממש לא מדהימים בחנות והבנתי שהיום הוא לא היום הכי מוצלח עבורי בשנה, אבל איפה זה ואיפה נושא יום הזיכרון העושה למשפחות השכולות מהפכה בנשמה ובכלל דברים שאני בטוח לא מכיר ולא מסוגל להבין.

הדגל של א. אבנר. המעבר בין יום הזכרון ליום העצמאות.  מבטא את השכול והמעבר לשמחה כאשר הדגל צף ועולה ומתגבר. טכניקה מעורבת של אקריליק והתזה של שמן, ועיבוד גס בשפכטל ומכחול של מספר רבדים.
הדגל של א. אבנר. המעבר בין יום הזכרון ליום העצמאות. מבטא את השכול והמעבר לשמחה כאשר הדגל צף ועולה ומתגבר. טכניקה מעורבת של אקריליק והתזה של שמן, ועיבוד גס בשפכטל ומכחול של מספר רבדים.


סידורים בצהריים וקוברים את אסי דיין בנהלל
הגיעה השעה אחת והגברת איננה אבל הרגשתי שאני לא יכול לצאת לכמה סידורים כי אולי היא תגיע ואז בחום הזה של השרב עם ה 36 מעלות יהיה לא נעים אז חיכיתי, כי סידורים של חנוק מטבעות תמיד יכולים לחכות ופרופסור אריה רוט הקרדיולוג תמיד הסביר לנו שאם יש מקרה חרום רפואי אז ישר לחדר מיון ואנחנו הרי מרגישים נפלא.  גם אלון מליס הגיאולוג היה בחנות  ודיברנו על כל מיני שטויות כמו כדורגל עם מכבי והפועל וגם על שפיגלר מפעם והבן שלו היום, וגם על יעקב שבתאי המנוח שגר ברחוב לוריא 1 ממש קרוב לחנות וגם ליד אריק איינשטיין והבת שלו והסרט וגם שעוד מעט היום קוברים את אסי דיין ויש כל מיני נשמות טובות שכבר אתמול פתחו בשיח אודותיו ואפילו ראיתי בפייסבוק שני ידענים יעני אעלק בעלי דעה המסבירים שאסי דיין היה בעצם מאד רדוד כבן אדם וכבר שיח ואפילו סרטיו מאד רדודים ואפילו יש כתבה בתוך ספר של אחד גאון מנתניה על הרדידות של החיים על פי אגפא ואני אומר שאולי זה נכון (ולדעתי זה לא נכון) אבל רבק הבחור עוד לא באדמה וכבר אנחנו בקטע של הקטנות בצלעות וציוני הרדידות והעקיצות.

גברת נמרצת ולא מהרצליה בכלל עם סט בן גוריון
לא משנה החום נמשך ואז פתאום מגיעה לחנות אשה מאד נחמדה ואנרגטית. חם לה והיא רוצה לשתות ואני מסביר שהמים בבקבוק הזכוכית שלפניה עם הכוסות החד פעמיים זה בשביל שתיה לכולם ולא צריך לבקש רשות. חשבתי שזו האישה שאני מחכה לה אבל מסתבר שהיא בכלל לא מהרצליה ומסיפור אחר. זו מישהי אחרת שדיברה איתי לפני כשבוע והיא רוצה למכור סט בן גוריון וכמה מטבעות כסף. היא מאד נמרצת ואשה שמחה והספיקה כבר לספר שזה בשביל הנסיעה הקרובה לחו"ל ואפילו לרומא. היה לה עד לא מזמן בעל פולני לא משהו וזה נגמר סופסוף,  ולמה לשמור מטבעות ושטויות ולא לעשות חיים והיא כבר מספיק סבלה ואפילו סיפרה לנו משהו מאד אישי והבנו שהחיים לא פשוטים גם בגיל 70 בערך למרות שאני לא חותם על הגיל שלה, אבל נראה לי שהיא יותר גדולה מהגיל של המדינה.
אלון מליס הלך הבייתה ואני מחכה בדד לגברת ההיא מהרצליה  וניר הבן שלי שואל אותי בנייד אם אני פנוי לאיזה סידורון עבורו עם הרכב, והסברתי שאני תקוע ומחכה למישהי  וניר אמר שהוא יגיע כבר בהמשך. יופי. בחנות המזגן עובד בסדר והמאוורר ממול עוזר לפזר את הקרירות ב 24 מ"ר של כל החנוק,  אבל בחוץ ממש סוג של גיהנום ומינה אמרה לי שבאוטו אצלה בדרך מהעבודה חזרה לראש העין זה מראה 41 מעלות. נשמע לא משהו. אין לי מה לעשות והסידורים יחכו ומנשה פנירי לא מפסיק לסמס "מה חדש במטבעות" וגם יהודה מחיפה לא קוטל קנים בתחום המיסרונים ואפילו ביידיש כי ידוע להם שאצלי הנייד סובל הכל. אני יודע שמותר לא לענות אבל אז הכמות שמקבלים רק גדלה.
גברת עם מכנס בהיר וקופסת מתכת עם מכסה ואפילו גומיה גדולה
ואז לפתע היא נכנסה הגברת שאני מחכה לה אבל בעצם אולי היא מחכה לי. למרות שכדור הארץ עגול מסתבר שיש הרבה פינות ובהרבה מקומות. היא הייתה במכנס בהיר וחולצה תואמת, שיער פזור אבל אחרי פן וכנראה בגיל פחות מהמדינה למרות שאני לא סגור על זה, ואני יכול להרחיב עוד כמה דברים חיצוניים לגביה אבל אני מרגיש שזה לא יהיה חכם מצידי להביאם למרות שכנראה יש סימנים מעידים לכל דבר. מומחי מלחמות ותו"ל יעידו  שיש סימנים מעידים למלחמה ואנשים חכמים יצליחו לזהותם ואולי אפילו לברוח מזה. אני לא כזה חכם מסתבר, אולי חכם בלילה כשהשחקים יורדים.

הגברת שלנו הסבירה לי שלא הסתדר לה להגיע והיא הייתה בטוחה שאין בעיה להגיע בכל שעה ואכן היא צדקה כי אני הטמבל באותו מקום ומחכה. אין לי לאן ללכת ואנחנו לא בזמן חרום. היא הוציאה קופסא מלבנית ממתכת לא גדולה במיוחד, עם מכסה המחובר לגוף הקופסא וגם הייתה גומיה עבה שהחזיקה את המכסה שלא יפתח מעצמו. בתוך הקופסא היו כמה שקיות עם מיון מוקדם מה שאומר משהו, אבל ככה גם לי יותר קל ואני עושה חשבון כללי וסופר כמה מטבעות ממתכת של פרנק שוויצרי יש, וכמה מרקים גרמניים ואולי כמה פאונדים אבל איך שלא נהפוך ונהפוך בה יש שם בקופסא אולי שווי של 200 ש"ח והכל לעניות דעתי. הבנתי שעיסקת ענק אין פה ומבחינתי העסק הזה שווה לי גג 150 ש"ח. רות סוף.

לדרוך מוקש ואני לא מאמין
האמת שיש עיסקאות שרצוי שלא יקרו ולא יוולדו אבל בטלפון קשה לדעת אלא אם התיאור הוא ממש מדויק. ראיתי שהגברת ממש לא נירגשת לפחות כמעט כמוני והיא שואלת אותי ככה אם כדאי לה לשמור את זה לעתיד כי במחיר הזה היא בטח לא תמכור את זה, כי בניו יורק שם היא גרה היא כבר קיבלה 200 דולר שלמים וירוקים ואפילו הזכירה שם של עסק גדול במנהטן עם המון traffic וגם שם זה לא ממש נראה לה. הבנתי שלא הבנתי דבר ובעצם קרה פה משהו שדרך אותי. אם לא הבנתם אז תחשבו על מוקש שמישהו עלה עליו וכעת המנגנון כבר דרוך והנה הפיצוץ בדרך אלא אם המוקש דפוק או שאולי חומר הנפץ הוחלף בפודרה. ברגע כזה המוח אצלי לא עובד ואין שכל ואני יודע זאת מניסיון קודם ויותר מפעם אחת. הייתי אמור לשתוק כנראה, ולתת לגברת לארוז את מטבעותיה וזהו, אבל מה שיצא לי זה שעניתי לה שאני לא מאמין. כן אני לא מאמין שמישהו ישלם על החבילונת הזו 200 דולר ואפילו לא 100 דולר ואפילו לא 250 ש"ח. כן ככה אני סבור למרות שכולנו עלולים לטעות.

"תדע לך שזו חוצפה.."
הגברת שלנו אומרת לי בחזרה "מה זאת אומרת אתה לא מאמין לי. אתה בכלל לא מכיר אותי אז איך אתה בכלל יודע ותדע שזו חוצפה". עניתי שאני לא מאמין שישלמו לה את הסכום הזה והוספתי אולי בחוצפתי שאני גם לא מאמין לה וזה מתחבר לזה שהייתה אמורה להגיע עד אחת וזה עוד קטע בסיפור הנוכחי. הגברת שלנו המדברת עברית רהוטה וחיה באמריקה כבר אספה את כל המטבעות לקופסת המתכת שלה וצילצה למי שאמור לאסוף אותה. לפני שיצאה פלטה לעברי את צמד המילים הבאות "אתם הישראלים.." ואני קפצתי והשלמתי לה את המשפט "נכון אנחנו הישראלים ממש מגעילים ואת ממש חמודה ומתוקה..." והיא לא נשארה חייבת וסיימה "את זה אתה אמרת וזה נכון!".

במחשבה נוספת יש מצב שהיא צודקת בעיקר לכאלה שבחנוק מטבעות בערב יום הזכרון 2014 עם חום של 36 מעלות בחוץ ותאמינו לי שהיא בכלל לא קשורה לנהג עם פחית הפפסי ...

יום ראשון, 4 במאי 2014

פחית פפסי

May 2, 2014 at 11:59pm


הסיפור הזה כולו אמת לפחות מנקודת מבטי. אין פה שום דרמה אז אל תיכנסו למתח כי הסיפור הזה אולי עוד לא נולד למרות שלדעתי ממש כן. סיפרתי אותו לבני משפחתי היום בארוחת הערב ואיש לא מסכים איתי ואפילו אני מתחיל לפקפק בהבנתי את המקרה והדרך שחשבתי שיש לפעול. זה קרה היום יום שישי בשעות אחר הצהריים. המקום תל אביב רחוב טרומפלדור 15 על הפינה של בן יהודה 19 ממש ליד תחנת המוניות ומול הקיר של הבנק שלי עם אנסטסיה היפה וההורסת. היום בנק הפועלים היה סגור כי ככה זה כל יום שישי ולא קשור ל-2 במאי. אם תרצו להכיר את הסביבה והקיר של הבנק שלי אז בבקשה

משאית רנו בחניון של מלון מטרופוליטן שפעם היה מלון סיני
אני נכנס לרכב ויוצא הביתה כשלפני משאית רנו גדולה ולבנה נכנסת לחניון של מלון מטרופוליטן. המשאית נעצרת לפני החניון ואז נפתח החלון ומהקבינה עפה לה פחית פפסי כחולה (כנראה פפסי או אולי xl) למרכז הכביש כאילו כלום. זה הזכיר לי סיפור מפעם על שבתאי המתיש עם קליפת הבננה שעפה לו במדרכה בבן יהודה בתל אביב ממש לידי ,אבל נעזוב את המתיש שכרגע נמצא בירושלים ונקווה שגם ישאר שם.
עצרתי את הרכב שלי בצד, וניגשתי לרכב הרנו ושאלתי את הנהג אם הוא זרק את הפחית. הוא ענה לי שכן ושאל מה אני רוצה בדיוק. אמרתי לו שירים את הפחית בבקשה מהכביש והוא אכן ירד מהרכב והיה נראה ממש בסדר ובכלל לא מאיים ואמר לי שעשרה כמוני לא יכולים עליו וכבר ניסו. ביקשתי ממנו שירים את הפחית שוב, והוא אפילו צחק ואמר שאם אני רוצה שאני ארים בעצמי. אז לא הרמתי ורשמתי את פרטי הרכב המקום והשעה. נכנסתי לרכב והמשכתי בדרכי הביתה והחלטתי לצלצל למשטרה ולשאול מה עושים עם דבר כזה.

שתו טמפו של א. אבנר. פקק עם הלוגו של פעם וטמפו מפיצה את פפסי בישראל

משטרה שלום במה אפשר לעזור
חייגתי מאה והמוקדן ענה לי במיידית כאילו הוא מחכה לדיווח חמור מאד. הוא היה ממש לחוץ אבל הרגעתי אותו שזו שאלה פשוטה בלי לחץ, והסברתי את המקרה ושאלתי מה עושים במצב כזה. המוקדן ענה לי שאם אני רוצה טיפול משטרתי מסודר, אז אני חייב להתלונן בתחנת משטרה ולהגיש תלונה מסודרת ונראה. ככה בערך תיארתי לעצמי ושאלתי אם יום ראשון זה גם בסדר. המוקדן אמר בהחלט שכן ושבת שלום.
בערב סיפרתי את הסיפור לבני משפחתי לשמוע את דעתם וכולם ללא יוצא מהכלל חשבו שאני מבלבל את המוח ומזל שלי שלא עשו לי משהו פלילי ואין סיכוי שהמשטרה תעשה משהו ובכלל די לעגו להתיחסות שלי. היו עוד דיבורים על ג'וליאני והחלונות השבורים, גניבת אופנים בתל אביב ואיך המשטרה בבאר שבע לא מתיחסת לכלום ועוד דברים ממש לא קשורים, למרות שהניסיון האישי שלי עם המשטרה בתל אביב בכמה ארועים פשוטים היה ממש טוב מאד אם לא למעלה מזה.
מסקנה שלי. שתו רק מים.

Like ·  · 

יום שישי, 2 במאי 2014

אחד במאי של ראובן אלון דומברובסקי

May 1, 2014 at 6:03am



ראובן אלון  ז"ל השנה כבר לא יחגוג את האחד במאי כפי שנהג תיאורטית מדי שנה.  כולנו קראנו לו צ'רלי ואין לזה קשר לצ'רלי צ'פלין. אולי לצ'רלי וחצי אבל גם בזה אני לא בטוח. ראובן היה משהו מיוחד ואין לי את היכולת לתאר אותו למי שלא הכיר אותו בחיים האמיתיים כי ראובן היה המון דברים. בחרתי להביא את מה שהכתיב לי במיוחד לפני כמה שנים לכבוד חג הפועלים. 

אחד במאי!!!
ראובן אלון דומברובסקי מגדיר עצמו סוציאל דמוקראט ולכן הוא חבר אמת של שלי יחימוביץ' וגם של וילי ברנדט. ראובן שכולם קוראים לו צ'רלי מאושפז מזה למעלה משנה בבית חולים וולפסון ועבר למעלה מ 10 ניתוחים שונים. מצבו מורכב וזה בלשון המעטה. צ'רלי נוהג להתקשר אלי שלוש פעמים ביום לפחות ולא רק אלי.

קורס תפירה לכל קונה אתר נוסטלגיה אונליין

ראובן אלון דומברובסקי נולד בפולין, חי בבת ים ואוהב את החיים בתל אביב
אחד במאי נולד במקום בו הקפטליזם חי ובועט בכל הכוח
ראובן אלון דומברובסקי - צ'ארלי , חונך לסוציאליזם מילדות. ראובן ואחיו נולדו בפולין. אביו עזריאל ז"ל ניצול שואה, פועל מתכת שהיה ציוני וסוציאליסט ועלה עם משפחתו מפולין בעליית גומולקה. באושוויץ בירקנאו התמחה כטכנאי מכונות תפירה ובארץ עבד במרדיקס בייצור מכונות תפירה ברחוב פרץ בתל אביב. היום רוב הפועלים שגרים שם הגיעו לישראל מעבר לים כמחפשי עבודה ממקומות רבים וגם כפליטים מאפריקה.

היום לכבוד האחד במאי צילצל והכתיב לי את השורות הבאות וביקש לפרסמן. לא נגעתי

אחד במאי !!! ראובן אלון דומברובסקי

אחד במאי חג הפועלים  חג בינלאומי לכל המדינות
נולד בקנדה הרחוקה ואיפשר מנוחה לאדם העובד
שבוע עבודה מקוצר שישה ימים ויום מנוחה שביעי
ומעבר לשמונה שעות עבודה ביום
אם לפני עבד הפועל הפשוט מצאת החמה עד שקיעתה
כלומר עד צאת הנשמה עכשיו הוא עובד פחות
גם נוספו זכויות סוציאליות לעובדים
ומגבלות להעסקת ילדים שעבדו לצורך מחייה ופרנסה למשפחתם
הדגל האדום מסמל את החג בכל העולם ובכל המדינות

ראובן אלון על פי יאיר פרידמן

תעודת אחריות למכונת תפירה צילום:MOKA18
Like ·  · 

יום שבת, 26 באפריל 2014

איז'ו

April 26, 2014 at 7:10am
איז'ו יצחק בירן ומטוס המוסקיטו 1955


מעטים הם האנשים שהצליחו להפתיע אותי ואפילו פעמיים וכמובן שהכל גם לטובה. איז'ו - יצחק בירן, הצליח וזה היה פעמיים. הראשונה הייתה ממש מזמן והשניה ממש לא מזמן. 
הפעם הראשונה הייתה בצבא ההגנה לישראל. בצבא תמיד יש הפתעות אבל זו הייתה ממש הפתעה נחמדה כשעשיתי כבר מילואים (תחילת שנות השמונים) ואמרו לנו להגיע לבסיס הצבאי הצמוד לבן גוריון ומשם יקחו אותנו באווירון גדול. אל תדאגו זה לא היה לשום מטרה זדונית של גברים מסוקסים. יש המון מצבים בצבא שלוקחים חיילים ממקום למקום ובסוף גם מחזירים. לא כל דבר זה מבצע אנטבה או אביב נעורים ואפילו לא הפצצת הכור.
הייתי סתם חייל רגיל ופשוט עם נעלים גבוהות וזהו. אפשר גם להגיד ג'ובניק אבל ממוקד מטרה. אז באתי עם עוד חיילים רגילים ואמרו לנו לעלות למטוס וכך עשינו. ואז כשהייתי ממש בתוך המטוס הגדול והאמיתי אני רואה את איז'ו עם סרבל טיסה  והוא ככה שואל אותי מה בדיוק אני עושה פה והסברתי לו שאני חייל  פשוט שעושה את מה שאומרים לי וכרגע אני פה, אבל מה הוא בדיוק עושה פה? אז איז'ו אמר לי שהוא במקרה הטייס ואם אני רוצה לראות את תא הטייס ואולי אפילו כאילו להטיס את החברה  אז הוא אפילו מזמין אותי למקום ממנו שולטים במכונה הגדולה. ואכן זו הייתה הפעם הראשונה ואולי האחרונה שראיתי איך מטיסים אוירון גדול בשמיים וגם איך נוחתים על הקרקע הבטוחה. נראה לי עבודה עם יותר מדי אחריות וממש לא בשבילי. אז מה אם משלמים טוב?
משפחתי ואני מכירים את איז'ו למעלה משלושים שנה. לא ידעתי כמעט דבר מההיסטוריה האישית שלו מלבד קצת אודות אל על , חיל האויר וחיבתו למטבעות ולנומיסמטיקה בכלל. ידעתי שפוליטית אנחנו חושבים די דומה ולי זה מתאים כי סביבי על הקרקע יש מספיק ימין וטוב לדעת שיש גם משהו אחר. הכרתי את אשתו צלילה והבנות אבל מעבר ליכולותיו הכלליות לא הכרתי את עברו כמעט בכלל. ידעתי משהו על קיבוץ וגם את זה שהוא יודע יידיש ובעצם די הרבה שפות וגם שאיז'ו יודע להסתדר נהדר בהרבה מצבים ובהרבה מקומות. שמתי לב שזו תכונה אצל הרבה טייסים ומאד מסקרן אותי למה. איז'ו במובן ההיסטורי משפחתי היה כנראה בתוך מחבוא או ארון. 

התעודה של יצחק בירנבוים מספר 563 יציאת אירופה תש"ז 24.10.1947


הפעם השניה בה הופתעתי הייתה לפני שנים ספורות. איז'ו כבר לא היה טייס פעיל, ואני זוכר שבאחת הפגישות שלנו הוא הראה לי תעודה ישנה של ילד ממש קטן וזו הייתה תעודה שקיבל על האוניה אקסודוס. האמת הייתי ממש מופתע, כי לא חיברתי את איז'ו עם השואה ובכלל. זה היה יותר ממוזר ונהיה לי בלבלה בראש. אני זוכר שסיפרתי זאת להורי שכבר היו אז בדיור המוגן שזה אומר אחרי 2005 והם התרגשו והופתעו. אימי ממש בכתה מהתרגשות כי גם היא הכירה את יצחק כפי שקראה לו ותמיד טענה שהיא הייתה זו שיצרה איתו קשר כשבא לחנות וגילה עניין בנושא. אבא שלנו תמיד היה יותר סגור ומופנם לפחות בהתחלה. מתברר שהורי ואיז'ו הגיעו ארצה בפעם הראשונה ממש בצמידות כי אקסודוס ו 14 גיבורי גשר הזיו הפליגו ממש בהפרשי ימים. 
כשאני חושב על איז'ו עולה לי גם ארוע ותמונה בלתי נשלטת. השנה 1992 וזה היה בערב בו הודיעו על מטוס אל על בהולנד שהתרסק באסון בילמר. לא היה לי אומץ לצלצל לביתו לברר ולשאול וכל הלילה עברו לי מחשבות נוראיות. בסוף אתם מבינים שהיה שם צוות אחר ואת גדליה סופר ז"ל מהנדס הטייס שכולם קראו לו גבי הכרנו גם כמי שהיה חובב דברי אספנות.
קברניט יצחק בירן בטייסה האחרונה נמל תעופה בן גוריון שנת 2000


ארצנו הקטנטונת
העולם קטן והארץ שלנו יותר וכשהאחיינית שלי הילה שכנאי פאר התחתנה עם אודי חמודי נולד עוד קשר כפי שקורה לנו בארצנו הקטנטונת. מוטי פאר (פאליק) האבא של אודי, היה עם איז'ו באותו קורס טייס מספר 16 ואפילו שומרים קשר עד היום וככה התחברנו בדרך נוספת. עם השנים תמיד יצא לי להכיר בנסיבות שונות אנשים מחיל האויר ומאל על  ואיז'ו היה שם תמיד ברקע.
הטיסה האחרונה של איז'ו הייתה בשנת 2000 בה הוביל חזרה בני נוער מסיורי שואה בפולין. הוזמנתי לטקס המיוחד בנתב"ג  עם זרנוקי המים ואפילו שמחתי להיות הצלם. 
עם צלילה ואיז'ו בטיסה האחרונה


יש המון פריטי אספנות הקשורים לתעופה. המגוון עצום וחובק עולם. החברה הממשלתית הנפיקה בזמנו סדרה של 14 מדליות רשמיות בשם המטוסים שעשו היסטוריה בחיל האויר הישראלי. עיצוב ופיסול הסדרה אליעזר ויסהוף וביעוץ צמוד של ועדה ציבורית בראשות מפקד חיל האויר לשעבר אלוף במיל. איתן בן אליהו. זו הייתה הפעם הראשונה וגם האחרונה  שהוזמנתי לשמש חבר בועדה ציבורית ובהחלט היה שווה ונחמד למרות שאני לא זוכר שום אוכל, אבל השירות היה נפלא. 
אם רוצים לעקוב אחרי חייו של איז'ו באמצעות מדליות משלנו זה ממש אפשרי החל מאקסודוס , מדליות מטוסי חיל האויר ואפילו כמה דברים של אל על. איז'ו מגלה סימפטיה מיוחדת למטוס הדקוטה.

14 מטוסי חיל האויר הישראלי שעשו היסטוריה 2002 קטלוג החברה הממשלתית למטבעות ומדליות בע"מ


מטוס דוגלס דקוטה חג מעל "המכתש הגדול" בנגב. בחלק העליון, לאורך ההיקף, הכיתוב "דקוטה DAKOTA ". החברה הישראלית למטבעות ומדליות
המדליה החמישית מוקדשת למטוס התובלה ה"דוגלס דקוטה".
מטוסי הדקוטה נכנסו לשירות בחיל האויר עוד לפני הקמתו הרשמית ביוני 1948, השתתפו בקרבות ובמשימות החיל בכל המלחמות ויצאו משירות מבצעי, שבעי ימים ועתירי עלילות, בינואר 2001. מטוסים ותיקים אלו היו לשם דבר בחיל האויר ואף ליוותה אותם האימרה כי "התחליף היחידי לדקוטה הינו מטוס דקוטה אחר". עיצוב אליעזר ויסהוף


אקסודוס – הספינה שניצחה מדליה ממלכתית, תשמ"ז 1987 פני המדליה; אנית המעפילים אקסודוס. הכתובת "יציאת אירופה תש"ז 1947 Exodus" והתאריך 18.7.1947. עיצוב רות לובין. גלף תדהר דגן. החברה הישראלית למטבעות ומדליות בע"מ.


הפוסט הזה יושב לי בראש כמה שנים טובות. ידעתי תמיד שאיז'ו מבחינתי שווה הרבה יותר מפוסט. כותרת וטיוטה ישבו וחיכו ואז לפני זמן קצר איז'ו סיפר לי שביום השואה והגבורה הקרוב (2014) הוא יהיה בין השישה שידליקו משואה. זה היה מבחינתי האות שהגיע הזמן להתניע ולהעלות לאויר את השורות הבאות. 
יצחק בירן של רענן לוריא

איז'ו


בירן יצחק איז'ו, סא"ל מילואים  קווים עיקריים במסלול חייו:
תקופת השואה יליד 1933-1935 דרצניץ בוקובינה אוקראינה. במלחמת העולם השנייה נשלח עם אמו למחנות בטרנסניסטריה שם מתה אמו ממחלת הטיפוס (או מרעב). כילד יתום חי לבד ושרד בין הכפרים האוקראינים כרועה פרותיהם.
איז'ו ואמו קלרה הלד מצד ימין


התקומה לאחר תקופה קצרה בשלזיה, עזב את משפחתו והצטרף לתנועת עליית הנוער הציוני "דרור" ובסיועה עבר לגרמניה. הקבוצה התמקמה במנזר ששימש כאכסניה שם קיבלה הקבוצה חינוך ציוני ועברי כהכנה לעלייה לישראל (פלשתינה). בשנת 1947 עלה לארץ ישראל דרך צרפת באוניה "אקסודוס" והוחזר על ידי הבריטים, כמו כל המעפילים הנוספים לגרמניה. באפריל 1948 עלה סופית לישראל, נקלט בקיבוץ עין חרוד שם "עשו ממנו בן אדם".
 בשחקים באוגוסט 1953, התגייס לקורס טייס מספר 16 וסיים כטייס "מוסקיטו". בשנת 1955 עבר לטייסת 103. 
במלחמת "קדש" הטיס את דקוטה מספר 2 ברביעיה הרביעית להצנחה הראשונה אי פעם של גדוד צנחנים ב"מיתלה". לאחר מכן מונה לסמ"ט. היה בין הקברניטים הראשונים בטיסות בין לאומיות של חיל האוויר על מטוס "נורד" ויותר מאוחר על מטוס ה "סטרטוקרוזר". בוגר מחזור י"א בקורס פו"מ של צה"ל.
מונה למפקד טייסת 120 שבשרותה המטוס הגדול בחיל, "סטרטוקרוזר", ומהגדולים בעולם. במלחמת "ששת הימים" היה מפקד טייסת, זכות מיוחדת ובולטת בחיל. לאחר המלחמה עם שילוש טווחי הטיסה, טייסות התובלה היוו בסיס לתחזוקות יחידות צה"ל המרוחקות. הטיס את הרמטכ"ל רבין ז"ל בביקורו אצל השאח הפרסי וכן את מפקד החיל האלוף הוד לביקור בצבא הפרסי. על מבצעים רבים אחרים עלומי שם וסיפור,קיבל תעודות הצטיינות והוקרה. בשנת 1970, עבר "לאל על" ,התקדם בכל השלבים המקצועיים עד שהגיע לתפקיד קברניט בכיר,מדריך ובוחן על צי מטוסי החברה ה-707, 767\757  וה-747. בשנת 2000 בהגיעו לגיל 65 (גיל הרשיון) , יצא לגמלאות אחרי 47 שנות טיסה פעילה רצופה.
טיסתו האחרונה הייתה לוורשה פולין. כך ניסגר מעגל של ניצול שואה שחוזר לפולין כקצין בחיל האוויר וקברניט באל על.




כתיבה בחרוזים של איז'ו "היובל"

לוי אשכול ויצחק בירן סריקה אליעזר מורב


חוויות העבר מביקור שורשים
בדומה לרבים מניצולי שואה גם אני נגמלתי מתסביך הקלון להשתייך לניצולי השואה, ואם כבר ניצול שואה ,לפחות דרך אושוויץ.


נכדי נהגו לשאול אם הייתי "ברכבת". גמגמתי בתשובותיי, כי הרכבות שאני זוכר היו דווקא רכבות "טובות", רכבת ההצלה ליתומי טרנסניסטריה בשנת 1944, או הרכבות בבריחה מרוסיה של סטלין לפולניה, ואיך הגעתי לדרום-צרפת לפני העלייה לאונית "אקזודוס" גם ברכבות טובות מגרמניה לצרפת.
למחנות שבשואה הובלתי ברגל ובמקרה הטוב בעגלות רתומות לסוסים.


מזכרונות הילדות עלתה בי תמיד הסקרנות לשאלה, מה חיפשו יהודים, בקושי מנין, להתיישב בכפרים אוקראיניים עם מסורת אנטישמית מדורי דורות בין קישינב לצרנוביץ  האזור שמוזכר ב "עיר ההריגה" שבשירו של משוררנו חיים נחמן ביאליק.
יצאתי לטיול שורשים עם בן דודי ובקרנו בכפרים שבאזור שגר אבי. בכפר שאבי התגורר מצאנו את האישה המבוגרת ביותר שוכבת בחדר קטן, הקירות מלאים בתמונות קדושים נוצריים והיא מסרבת לדבר עם האורחים הבלתי קרויים, אך פתאום התרוממה לישיבה וקראה "בניומן רוחל",שמות אבי וסבתי כפי שקראו להם במשפחה, והורו לנכדתם מרוסיה ללוות אותנו במכוניתנו למקום מגוריו של אבי.
היום השני היה תורי לבקר באזור משפחת אמי, ביקרתי בכפר הולדתי דרצניץ, זה אותו הכפר המוזכר בספרו של אהרון אפלפלד "מים אדירים", הדן בנקמתו של יהודי על רצח אחיו.
ובעיקר התעכבתי בכפר בובוביץ מרחק רבע שעה בעגלה מכפר הולדתי, בו ביליתי בילדותי את חופשות הקיץ.
כבן לאם חד הורית היא הייתה שולחת אותי מידי קיץ לדוד זליק חשוך הילדים, בעל חנות למצרכי יסוד עבור הכפריים. הוא היה איש עם כיפה וזקן,ירא שמיים, ממנו למדתי שהמשיח יבוא רכוב על חמור ובפסח אליהו הנביא ידפוק בדלת.
אולם בקיץ 1941 החופשה הייתה טרגית ואכזרית, השלטון הרוסי נסוג ולפני כניסת הגייסות הגרמנים עם שותפיהם הרומנים, איכרי הכפר עשו את מה שעשו בכל דור ודור-פוגרומים בכל הכפרים שבסביבה.
דודי ואנוכי הסתתרנו בלילה ההוא בשדה התירס שליד ביתו, בעוד כנופיות הרצח מחפשים אחרינו ועוברים בקרבתנו מבלי לגלותנו.
הגורל המר אירע למחרת, נתפסנו. דודי נרצח ונזרק לבאר המים שממול ביתו, על חיי חסו ומסרו אותי ליהודיה מקבצת נדבות והיחידה שנותרה בחיים בכפר.
עתה הצטרפתי דרך עיירת המחוז סטרוזניץ בשיירת הגירוש של יהודי האזור למחנות שבטרנסניסטריה מעבר לנהר הדניסטר שבאוקראינה.
בזמן ששיירת העגלות עברה בפרברי ,"צרנוביץ" התפלחתי וברחתי ובסוף מצאתי את אמי.


סופינו דומה, כי לאחר כמה שבועות היינו גם אנחנו בנתיב הגירוש למחנות שבטרנסניסטריה. אמי מתה מרעב וממגיפת הטיפוס לאחר שאני כילד הבראתי מאותה מחלה.

הדוד זליק מימין נרצח ונזרק לבור מים


בשנת 2008 , בביקורי בכפר בובוביץ , הפעם במרצדס ועם מורת דרך, עצרנו במרכז הכפר, הוקפנו בכפריים סקרנים. המתרגמת שוחחה עם המבוגרת ביותר שבחבורה שסיפרה שבהיותה ילדה קטנה הייתה מתארחת אצל הבבושקה שגרה מול היהודי המזוקן בעל החנות.
היא הצביעה על המקום שכיום נמצא בו בית הספר של הכפר,שנבנה על הריסות הבית של היהודי. כששאלתי על דודי שנזרק לבאר אחרי הרצחו אמרה שזו רק שמועה והצביעה על הבאר המשופצת באותו מקום ממש והוסיפה שיהודי הכפר נקברו בקבר אחים בפאתי הכפר.
איכר אחד התנדב להראות לנו את מקום  קבורתם. אכן גילינו מצבה שם חרוטות המילים:
"לזכר יהודי הכפר שנרצחו ביולי 1941".
לשאלה מי רצח אותם, התשובה הייתה "הקומוניסטים", קיבלנו קריצה ממורת-הדרך, משם המשכנו בגשם שוטף לעיירת המחוז סטרוזניץ למלא את כרסנו בממליגה וברינזה אך לא לפני שהסכמנו להתכבד בוודקה על חשבון "זויה" מורת-הדרך. 

איז'ו יצחק בירן ומטוס המוסקיטו 1955
Like ·  · 

חסידי אומות העולם שלנו

April 25, 2014 at 10:54pm
זה התחיל מזה שיהודה מאי הביא לי מדליה ממש מושלמת של חסידי אומות העולם מברונזה. מדליה ישראלית שיצאה בכמה מהדורות והרבה עותקים. רק חלק  מ 25 אלף מאותם חסידי אומות העולם קיבל מדליה אבל המדליה זה רק החלק המתכתי של מעשה מיוחד שקרה במלחמה ההיא. כשאני רואה מדליה שכזו זה מרעיד בי משהו. מבחינתי זה האות שהפוסט הזה יהיה באויר למרות שאין לי כמעט מה לחדש ואולי דווקא כן.

 
מדליה חסידי אומות העולם מדליה להענקה רשמית,תשכ"ה 1965 שתי ידיים אוחזות בחבל הצלה אשר נשזר מחוטי תיל. חוטי התיל בוקעים מתוך חלל ריק, ואילו חבל ההצלה נכרך מסביב לכדור הארץ ומעניק את התנופה לסיבובו (ביטוי סמלי לרעיון שמעשים שמעשיהם של המצילים גורמים לעולם שיהיה ראוי להתקיים). את כדור הארץ מקיפה כתובת "כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא". עיצוב נתן קרפ גלף קרצ'מר. החברה הישראלית למטבעות ומדליות בע"מ

מחסה זמני אבא שלנו שמואל לידרמן  מצא מחסה בתקופת השואה אצל גויים פולנים ובהמלצתו הם זכו להכרה כחסידי אומות העולם. סיפורם מובא בהרחבה באתר החנות ומה שבחרתי להביא לפה הינו תרגום מהויקפדיה באנגלית ותודה לפנחס בר זאב על התרגום המדויק. וגם תוספת קטנה מזכרונותיו של אבא העוסקים בפרק זה של אותו מחסה. 

אבא ובת. אני זוכר את התקופה שאבא שלנו החל ביצירת הקשר עם אמיליה האשה שנתנה לו מחסה יחד עם אביה סטניסלב בימי המלחמה 1942. אני זוכר את משה גליקמן חברו של אבא שהחל ביצירת הקשר באופן מעשי והשאר החל להתגלגל וגם כיום יש לי קשר כלשהו עם המשפחה של אמיליה שהלכה בדרך כל בשר יחד עם הורי ומשה גליקמן גם. האם בשמים למעלה יש הפרדה בין יהודים לגויים?
יצירת הקשר המחודש איתה ומשפחתה בארצות הברית פתחה בפנינו המשפחה פרק מפעם המעיד המון על טבע האדם והתנהלות החיים ובכלל. בהמשך הורי נסעו לאמריקה לפוגשה וגם היא ובנה הגיעו לכאן במסגרת פרטית של הבאת חסידי אומות העולם לביקור בישראל על ידי הארווי סרנר יהודי אמריקאי ובתו קאהירה מישראל שעשו זאת מספר פעמים והכל מיוזמתם ועל חשבונם הפרטי.


יד ושם ירושלים נוטעים עץ לחסידי אומות העולם עם אבא ודבורה ונציגת יד ושם. 1985 לערך


שלמה להט מקבל את חסידי אומות העולם בלשכתו. אמיליה במרכז בסגול ואבא שלנו מצד ימין

ציץ' הראשון. אני זוכר את הטקס הצנוע 1985 לערך ביד ושם עם נטיעת העץ הקטן שהיום הוא גדול ואפילו במקום מרכזי ואז באמצע שנות השמונים היה כאילו בסוף העולם. אני זוכר את קבלת הפנים של ציץ' 1991 בעיריית תל אביב והסיורים בעיר העברית הראשונה שידעה לפני כולם לחבק ולתת לחסידי האומות שחיו פה בישראל משהו משלה ועל חשבונה הרבה לפני הכיס הממשלתי. אז גם קלטתי משהו ראשוני שסיפר דני רוגובסקי בנושא חסידי אומות העולם החיים בישראל והיחס שלנו כמדינה אליהם. רשימת רוגובסקי

זו הייתה תקופה מיוחדת שרק היום אני קולט את הסיפור המיוחד הזה ומנסה בראשי ובדרכי להשלים הרבה דברים שכנראה לעולם לא אשלימם. ניסיתי מספר פעמים להיות בראש של האנשים האלה בזמנים ההם. גם בראש של אבא שלנו וגם בראש של מציליו. עולים לי המון שאלות לגבי אינסוף דברים ולא הייתי רוצה להיות שם בשום תפקיד. גם כצופה מהצד עם קשר משפחתי זה דבר מורכב באמת. ובבקשה שלא יעמידו אותי בשום ניסיון.

ניסיתי להשיג תמונה של סטניסלב יסינסקי שמת בפולין אבל גם למשפחתו שבאמריקה אין ולא הייתה תמונה. בזמן השואה האיש הזה היה כבר זקן ובקושי ראה דבר. הסכמתו למתן המחסה לאבי ועוד יהודים, ראויה לציון נוסף משום שלא נטר על ימי עבר בהם היה לו עם הסבא שלי כלומר עם אביו של אבי עימות משפטי. אותו סטניסלב היה בעצם פולש לקרקע לא שלו כמו עוד אנשים  וסבי שהיה ראש הקהילה התעמת איתו בבית משפט מקומי וזכה ואותו סטניסלב הפסיד בערכאה זו. יסינסקי הגוי הפולני לא הרים ידים ועשה את כל הדרך בעצמו לבית המשפט הגבוה בלובלין שבפולין ועירער וטען להתישנות וגם זכה במשפט. היתה לו אולי סיבה מוצדקת לנטור למשפחתי אם נורא רצה בכך, אבל אותו סטניסלב היה עם סבי ביחסים טובים בהמשך ובבוא הזמן הנורא כשדפקו אצלו בדלת וביקשו מחסה אמר בשפתו שמה שהיה היה וכעת זה הזמן להציל חיים ולא להתחשבן. אבא שלנו תמיד ציטט משפט זה בפולנית מפיו של סטניסלב כאילו שמע זאת עכשיו.
"כשהגענו לביתו של סטניסלב יסינסקי ודפקנו בדלת, הוא שאל: "מי זה?" אמרנו לו שאנחנו הבנים של יעקב לידרמן ה"סולטיס" (ראש הקהילה) , ואז הוא פתח לנו. הוא לא יכול לראותנו, אבל זיהה אותנו לפי הקול, ואמר מייד: "מה שיהיה אתכם יהיה איתי. אין לכם מה לפחד. הגורל שלכם ושלי אותו גורל". ועוד הוא אמר: tozo bilu tela sniesh. כלומר, מה שאביכם כאילו עשה לי עוול, בזה לא מתחשבים. עכשיו צריך להציל אותכם." מתוך זכרונותיו של לידרמן שמואל קורות חיי

סטניסלב יסינסקי ואמיליה סלודקובסקה חסידי אומות העולם תרגום לעברית מתוך הויקפדיה באנגלית
סטניסלב יסינסקי ובתו, אמיליה סלודקובסקה לבית יסינסקה, סיכנו את חייהם וחייהן של משפחותיהם בתקופת השואה, בכדי להציל יהודים מהשמדה על ידי הלאומנים האוקראינים והנאצים. הם זכו במדליות חסידי אומות העולם הנושאות את שמותיהם, תעודת הוקרה, והזכות להוספת שמותיהם לאלה המופיעים על קיר הכבוד בגן של חסידי אומות העולם במוסד יד ושם בירושלים, ב-28 פברואר 1985.
 בפרוץ מלחמת העולם השניה, סטניסלב יסינסקי – שהיה כבר עיוור וזקן – חי בחווה המוקפת ביער, בקצה של קוסטופול במחוז וולין וויוודה (וולהיניה) בדרום-מזרח פולין. הוא טופל על ידי בתו אמיליה. הם חילקו את הבית יחד עם בעלה של אמיליה ושלושת ילדיהם. בספטמבר 1942 החל ה-ס.ס. הגרמני, מלווה במשטרת העזר האוקראינית, לצוד יהודים פולניים באיזור. בכפרים הסמוכים מאלה ו-סיידליסצ'ה ובהמשך ב-אנטונובקה.  יהודים נטבחו ביערות, אחרי שראשית אולצו לחפור את קבריהם של עצמם. היו שם שני אחים שברחו משני פוגרומים אלה, שמואל ויוסף לידרמן. הם רצו מעבר לשדות מ-סיידליסצ'ה ל-אנטונובקה, ושוב, עירומים למחצה, נמלטו מגיא ההריגה בעת חפירתו. יריות נורו לעברם, ושמואל נפצע בידו. עירומים ותשושים הם הגיעו לביתו של סטניסלב יסינסקי, שהיה מכר של אביהם שנרצח, עוד מלפני הפלישה לפולין. משפחת יסינסקי הכניסה את שני הנמלטים היהודיים לביתה. אמיליה חבשה את ידו של שמואל, והלבישה את שניהם. האחים אוכסנו באסם, שם הם ישנו על מזרני קש. הם קיבלו קורת גג ומזון ללא תמורה. אחרי ימים ספורים, שני יהודים הופיעו בפתח ביתו של יסינסקי, שי אודלר ועקיבא קרמר. גם הם נמלטו מהטבח ביערות באיזור. כמו שני קודמיהם הם קיבלו מחסה וסיוע. 

המסתור- לאחר שארבעת הפליטים הספיקו לנוח, הוחלט שייחפר בונקר מתחת לדיר הבקר, כדי לשמש מקום מסתור קבוע יותר לעצמם, כי איום עונש המוות בידי הנאצים חל על כולם, כולל ילדי משפחת יסינסקי. אולם, המקום הפך ללא בטוח כבר אחרי חודשיים, מייד כשעובדת הסתרת יהודים על ידי משפחת יסינסקי בחוותה נודעה לרבים. הנמלטים עזבו והסתתרו במעבה היערות, שם שהו עד להגעת הצבא האדום ביולי 1944. הם היו ברי מזל לשרוד את מעשי טבח הפולנים ב-וולהיניה על ידי על ידי לאומנים אוקראינים, שנמשכו מאז 1943. אולם, הם נלכדו על ידי רוצחים אוקראינים באוגוסט 1944, בהיותם כבר מאחורי קו החזית הרוסי. עקיבא קרמר, שי אודלר ויוסף לידרמן נרצחו.   אחרי המלחמה – לאחר מות אביה – אמיליה סלודקובסקה היגרה לארה"ב. שמואל לידרמן, שהיה הנמלט היחידי שהוסתר על ידה ונותר בחיים, שמע על כתובתה לאחר שנים רבות, והשניים החלו להתכתב. הוא הגיש בקשה עבורה ליד ושם, וב-28 פברואר 1985 העניק מוסד יד ושם את התואר חסיד אומות העולם לשניהם – סטניסלב יסינסקי (לאחר מותו) ובתו אמיליה סלודובסקה (לבית יסינסקה), עבור אומץ לבם. וזה הקישור המלא

השלט ביד ושם עם שמם של יסינסקי ובתו אמיליה ליד עץ התאנה STANISLAW JASINSKI AND HIS DAUGHTER EMILIA SLODKOWSKI POLAND

משה גליקמן משמאל עם אמיליה ובנה וגם אימי ואחותה התאומה בסוקולוב 93 תל אביב

הארווי סרנר מארגן הבאת חסידי אומות העולם לישראל ביד ושם ירושלים 1991

אמיליה במרכז ובנה מצד ימין ואמא משמאל בירושלים בטקס ביד ושם

יד ושם ירושלים. אבא ואמיליה יושבים בראיון

אמיליה סלודקובסקה לבית יסינסקי עם בעלה בארצות הברית

יזכור לחסידי אומות עולם
החובה כלפי חסידי אומות העולם: “יזכור” היא קריאה רבת עוצמה, בשפה יהודית אינטימית, אודות החובה המוטלת על אומר ה”יזכור” ועל השומעים אותו לשאת בתודעתם זיכרון בעל משמעות חיה.
 זוהי בדיוק החובה שיש לנו כלפי חסידי אומות העולם.
רני יגר
בית תפילה ישראלי