יום ראשון, 12 באוקטובר 2014

על ערבון, עט שפר שחור ומי זה דוד ברוך מירושלים

אנשים לא מעטים מגיעים לחנות בשביל למכור דברים מיותרים ותופסי מקום או סתם לקבל מושג מה יש להם וכמה הם אולי שווים ואם בכלל. ברוב המקרים הם לא יזכרו אותי וגם אני אותם, כי על פי רוב זהו ארוע קטן, זניח וגם לא משאיר סימנים.

ככה גם קרה לי עם בחור צעיר בשם שי אשכנזי שהיה בחנות ומכר לי כל מיני דברים שנשארו במשפחה, כמו מטבעות מדליונים וכסף מחזור מפעם שתופס מקום. שי שייך לקבוצה הטובה (לפחות מבחינתי) כלומר אלו שבאים, שומעים ומחליטים במקום ומבינים שהחיים זה סרט נע ואנחנו רק ניצבים הצריכים להתקדם. לא הייתי אמור לזכור אותו אבל שי חזר שוב כעבור מספר ימים כי מצא עוד כמה דברים ויש אנשים המעדיפים להשתחרר מדברים לא נחוצים ויש כאלה אחרים האוחזים בזה עד אין קץ. לאלו המעדיפים לשמור דברים בחוזקה ולנצח, יש גם משפט מוביל בדרך כלל ומלא בשכל. "זה לא מבקש אוכל ומים..."  אגב לאיזה קבוצה אתם משתייכים? אם חשבתם שניתן לעבור קבוצה אז כנראה ששוב טעיתם כלומר טעינו.

חטטנות ומציצנות אבל ברשות
שי אשכנזי חזר אלי עם עוד כמה דברים שהיו שייכים לסבא שלו מצד אימו. הוא ידע שאני לא קונה בולים ובכל זאת רצה לדעת מה בעצם יש לו ביד ולכן הראה לי כמה דברים בתפזורת שלדעתי לא היו ממש שווים. נבירה בתוך כל מיני דברים מפעם יש בה חטטנות ומציצנות אבל ברשות. הרבה פעמים זה מאד מרגש אותי לגעת בדברים השייכים לאחרים ולעיתים אתה נתקל בדברים ממש חמודים כמו המכתב הזה. 
דוד ברוך כותב שם במכתבו המודפס והחתום ומודה על היחס הנאה של הקצין הממונה במשטרת זכרון (הסבא של שי) ומחזיר לו חוב של שתי לירות בתוספת חצי לירה עבור דמי המשלוח והאריזה. הוא שולח המחאת דאר בסכום הזה. הוא מזכיר שהשאיר את העט שפר בצבא (הטעות במקור) שחור כערבון. 

מכתבו של דוד ברוך מרחביה ירושלים לכבוד הקצין הממונה במשטרת זכרון יעקב 1955 
צילם אליעזר מורב


"בזכרון תפנה ימינה. היזהר יש עצור בכניסה! יש אנשים יפים בזכרון" נפתלי אלטר
מה ניתן ללמוד ממכתב כזה אם בכלל? האם ניתן להשתמש במכתב שכזה כחלק משיעור היסטוריה על ארץ ישראל של שנת 1955? רמי כהן המורה שלנו להיסטוריה בתיכון עירוני ה', אמר לנו שהמצאת הטלפון הביאה סנוקרת להיסטוריונים בשל העדר מסמכים כתובים. אני לא בקטע של תחקיר והסבר אבל אשמח מאד לעזרת הקוראים. מה קרה שם בזכרון יעקב באותו בוקר שדוד ברוך מרחוב אברבנאל 14 רחביה ירושלים "נתקע" והיה צריך את אותה עזרה? כמה זה שתי לירות בשנת 1955 במושגים של היום? זה שהמכתב היה מודפס אומר משהו?  ומה לגבי הטעות של הצבע? האם האותיות  ע' ו א' היו במיקום זהה במכונת כתיבה כמו שהיום במקלדת? האם עט שפר שחור שווה יותר משתי לירות וכמה זה שווה היום? מתי השתמשתם בהמחאת דואר?
האם גם לכם היה ארוע בו נזקקתם ללוות כסף והשארתם ערבון? אולי מישהו מכיר את אותו דוד ברוך מירושלים ובכלל מה דעתכם על המכתב הזה?

יום שישי, 10 באוקטובר 2014

בוב מארלי ואבא שלי

כנראה שאבא שלנו לא הכיר בכלל את בוב מארלי. ככה גם לגבי המוסיקה שלו. אני לא חותם על זה אבל כמעט בטוח ויש לי הרבה נימוקים משלי. חוץ מזה בוב מארלי הלך לעולמו הרבה שנים לפני אבא שלנו. היום שניהם בעולם שכולו טוב. אתמול קרה משהו מאד מוזר ואני לא יודע להסביר זאת, אולם כעת אני יודע שיש מצב ששום דבר כבר לא ודאי.

בוב מארלי ואבא שלנו. עיבד וגם מצא אליעזר מורב

סוף היום בבן יהודה 18 א'
אתמול בערב קצת אחרי שעה שבע התארגנתי לסגירת החנוק. דני ליפשטיין מאירלנד ביקר אותי והיה מאד נחמד ולא הפסקנו לדבר וגם לשתות תה עם ערגליות של אוסם שאולי בברלין יותר זולות וגם תמר מג'הול שבעיראק זה ממש חינם. מישהו היה אמור להגיע לחנות ולאסוף מארז של פדיון הבן אבל משהו כנראה לא הסתדר לו ואני החלטתי שמספיק ודי לאותו יום. כיביתי המזגן, כיביתי המחשב ולבסוף את האורות ואני כבר בחוץ עם התיק המצ'וקמק  ואני נועל את הדלת ובהמשך את הסורג החום והחלוד עם המנעול של רב בריח. כשהיד שלי למעלה עם המפתח אני שומע את הטלפון הנייד מצלצל. חשבתי שהנה אותו אחד שהיה צריך לאסוף את פדיון הבן מגיע ומבקש שאחכה לו. הסתכלתי על הצג של הנוקיה 6230 שלי ומשהו היה שם מוזר. בחושך אתה לא בטוח במה שאתה רואה ולכן אתה כלומר אני מקרב את המכשיר אבל אז אתה כלומר שוב אני, עוד יותר לא רואה ומשהו בכל זאת כתוב שם ואפילו משהו שכל ילד קטן יכול ויודע לקרוא. על הצג מופיע המילה אבאל'ה וגם המספר 0528429325. לא הבנתי מה אני בדיוק רואה מול העיניים אבל היה ברור שחור על גבי צג שהטלפון של אבא שלנו מצלצל אלי. האם ככה אמורה להתחיל תחיית המתים של הדור שלנו?

שלום. המילה הכי מוצלחת
כשמצלצל הטלפון אני עונה במילה אחת ואפילו טיפל'ה מתמשכת "שלום", כי ככה לימד אותי דני רוגובסקי, שהכי טוב וגם מנומס לענות בשלום ולא בהלו , הי , וגם לא ב כן, שומע,  או כל אילתור אחר. שלום זו מילה נהדרת ולדעתי כדאי לכם לאמץ זאת ולפחות כעת זה גם ממש בחינם ולא עולה כלום. תגידו שלום ותראו שזה רק יועיל לכם.
אז אחרי השלום אני שומע מישהו באנגלית עם קול כזה מוזיקלי ששואל אותי אם התקשרתי אליו כי הוא ראה כמה שיחות שלא נענו. האמת הייתי מה זה מופתע אבל הקול של הבחור היה ממש נעים וסימפטי והרגשתי איך הוא משחק עם צלילי הקול שלו למעלה ולמטה. ההבזק הראשון היה שאני מדבר עם בוב מארלי למרות שמעולם לא באמת דיברנו ואפילו לא בחלום. 
הסברתי לבוב הבחור הסימפטי שגר בתל אביב, שהמספר ממנו הוא מדבר היה המספר טלפון של אבא שלי וכבר שש שנים שהקו הזה לא ממש חי וככה גם בעליו. הבחור מה זה צחק והסביר לי שקנה את הטלפון הזה לפני כמה ימים וכעת הוא שם לב שיש כמה שיחות שלא נענו וכולן מאותו מספר. הבטחתי לבוב שנשמור קשר לפחות טלפוני. 
עד לכאן הסיפור כפי שהיה וגם כמה הבהרות למניעת אי הבנה. הקו והמספר של אבא שלי חדל לפעול באופן מסודר אחרי שנפטר בשנת 2008 ובעצם המספר חזר למאגר של סלקום כפי שכנראה קורה בדרך כלל. 
המספר של אבא מופיע אצלי עד היום בנייד ויש שם גם כמה פרטים נוספים שאולי אזדקק להם אז שיהיו תמיד זמינים ואיתי. זה גם השם הראשון ואני מניח שככה זה גם אצל עוד הרבה אנשים, כי אבא זה אפילו לפני אמא ואנחנו מדברים על השמות בנייד. אגב האם גם לכם יש מספרים או שמות שאתם לא נפרדים מהם למרות שכבר אינם איתנו? 

יום שני, 6 באוקטובר 2014

דני ליפשטיין צייר מעולמות אחרים

לפני למעלה משנה נכנס לחנות בשעות הערב, בחור נחמד ופנה אלי ככה באופן ישיר ושאל אם אני זוכר אותו ואפילו אמר לי "קוראים לי דניאל. דני ליפשטיין מהתיכון." האמת לא זכרתי אבל משהו נשמע לי מוכר וחוץ מהמבוכה הרגעית הבנתי שעברה חתיכת זמן והבזקי הזכרון המיידיים דורשים גירסת עידכון חדשה.

אז דני אמר לי שהוא בביקור בארץ ובעוד כמה ימים נעשה שוב פגישונת ושבטח אזכר בהמשך. אמרתי "בסדר". הרבה פעמים אני אומר "בסדר" מתוך תקווה שיהיה בסדר וגם בשביל להרוויח זמן. זהו תרגיל ידוע שבישראל משתמשים בו רבות והאמת שהוא ממש לא מוצלח, כי בשביל שיהיה בסדר צריך לעבוד קשה. ככה גם אמרנו תמיד לעצמנו ואפילו אחרי כל מלחמה. יהיה בסדר זה מאד ישן וזה מאד לא פשוט לעבוד קשה, כי עבודה קשה זה בשביל חמורים. העובדה ששם אצל החמורים זה כנראה לא הכי בסדר, ורבים נוהגים לצחוק על החמורים בלי סיבה ממש מיוחדת. בלי חמורים של עבודה קשה אין עולם. בינתיים יש חמורים ויש עולם.

נפל האסימון
אז הגעתי הבייתה וכל הדרך הראש שלי עם השם של דני ליפשטיין ובום טראח נפל האסימון. איך יכול להיות שככה זרח מפרחוני השם שלו. דני ליפשטיין? ברור שאני זוכר אותו עם הבלורית והמבט הטיפה מלנכולי והעינים היפות ובעלי החיים וילד כזה רגיש, ברור שאני זוכר כעת, למרות שדני למד איתי רק עד השלב שפוצלנו למגמות. המוח האנושי עובד מענין ובסדר  בתנאי שיש לך גירסה מעודכנת. תמיד אני נפעם מאנשים עם זכרון חד ומיוחד המסוגלים לשחזר דברים באופן חריג ובמיוחד חובות של אחרים. המיוחדים שבהם זוכרים אפילו דברים שגם לא קרו באמת ובנוסף לזכרון המדהים שלהם, יש להם גם דימיון.

אוכלים במוניקה
אז לאחר מספר ימים נפגשנו לשיחה בקפה מוניקה בבן יהודה 34 , שבינתיים שינה פניו והפך למשהו צרפתי -קפה קרפרי - עם שלושה צבעים תואמים וקצת שונה אבל לכל דבר מתרגלים. אז ישבנו במוניקה ודיברנו גם על תקופת התיכון וגם על ההמשך. דני זכר דברים מתקופת התיכון וגם מהורי, שהצליחו לגעת בי ולרגש ממש. אני כמעט ולא זכרתי כלום. נפלאות דרכי הזכרון.

'פחד אינטנסיבי משוחרר ברוח הים' 

המדיום: חומר מעורב עם עלה זהב על נייר. המימדים: 57 על 76 ס"מ.



דניאל ליפשטיין Daniel Lipstein נולד 1959 צייר יליד תל אביב , היוצר באירלנד
"עבורי ציור אלו חיים רוחניים מלאים ואני לא יכל לחיות בלי לצייר"
כשדני הראה לי את עבודות הציור שלו במחשב נשארתי המום. ראיתי דברים נפלאים ובסגנון מיוחד שהזכירו לי דברים של ואן גוך. אני מומחה קטן בתחום ובכל זאת ממש התרגשתי והאמת שאם לא הייתי קצת נבוך הייתי אומר לכם שאפילו התרגשתי עד דמעות. כן יש ציורים שבא לך לבכות. כשראיתי את הדיוקן של אלי ליפשטיין אחיו הצעיר של דני ,נשארתי בלי מילים ואפילו חסר נשימה. אני מקווה שלא היה לזה קשר לעיסוקו המעט שונה של אלי ליפשטיין שכתב על כך את ספרו המיוחד והמומלץ  "חי בין המתים"

'דיוקן של אלי מעשן סיגריה'. מדיום: שמן על בד. מימדים: 50 על 40 ס"מ.

דני נותן מתנה
דני השאיר לי במתנה ציור בעבודת תחריט מקסימה של עץ חצי ערום וככה אני נזכר בו כמעט מדי יום, למרות שהוא באירלנד ואני בראש העין. לדעתי ציור שאתה אוהב הוא המזכרת הכי טובה והמתנה האידיאלית. נדמה לי שהגיע הזמן לקנות ציור הביתה בצבעים משונים עם פרשנויות לרוב.



אירלנד שאני לא מכיר
אירלנד מבחינתי זה שני דברים ואולי שלושה כי ככה עובד הראש שלי. על אירלנד וצפון אירלנד תעשו אתם עבודת בית. בשבילי זוהי אירלנד עם או בלי הפיצוצים והמחתרת. הראשון הוא חיים הרצוג הנשיא השישי שסיפור דיוקנו כפול 2 מעטר מדליה ממלכתית.
השני הוא ג'ורג' בסט והאחרון זה ליאון פלס שעבד שם וממנו למדתי על קשרי הבשר של ישראל ואירלנד. לטעמי יש משהו מעט מלנכולי בשטרות האיריים שתמיד נראים לי אפורים משהו ומחביאי סוד. הקטע האירי עם האירו קצת מוזר לי משום מה.
ביקשתי מדניאל לספר קצת אודותיו ועל עבודתו היצירתית וכל זאת מפיו. זה היה טיפה מורכב כי דני שקוע בעבודה ופחות בדיבורים. אחרי כמה ניסיונות ברשת, זו התוצאה.

 'ביתי הנחמד,' . מדיום: שמן על קרש. מימדים: 40 על 30 ס"מ.


"הכי חשוב זה העבודה של הציורים"
"קובי אני לאיודע אם הפרטים על משפחתי וכל זה רלבנטיים. הכי טוב זה להראות הרבה ציורים שהם מדברים בעד עצמם, אני ממש לא יודע מה לכתוב, מה הכוונה פרטים ביוגרפיים או אישיים, הם מאד פשוטים, אני חי עשרים ותשע שנים באירלנד, גדלתי בתל אביב ברחוב בן יהודה 47 ממש די קרוב לחנות שלכם. 

בן יהודה 47 צילם אמנון יצחקי VTLV

אין מה לומר, העיקר זה הציורים ויש לי המון עבודה בדרך, הם עוד לא נוצרו. למי איכפת מסבתא שלי וכל זה,לכל אחד היתה סבתא וכולי.... אני מזכיר אותה כי אהבתי אותה ואת אווירת הציורים שהביאה, אבל הציורים שלי לא קשורים אליה, בכל אופן לא כל כך מעניין אותי מחמאות וכל זה, העיקר זה העבודה ולשמור על בריאות, כושר וכלכלה המאפשרים את העבודה. זה הכל מהנפש שהיא פעילה וחייה, זה הכל, ובן אדם כמו שהיה ילד כך הוא בבגרותו, נפש פועלת. כל העניין הזה של כתיבה וכתבה מביך אותי כי אני אדם מאד פרטי שאוהב לעבוד, אוהב אלמוניות ושקט, וזהו.
אני מסכים אתך שעניין הפייסבוק הוא מדהים, אני לא משתמש בו הרבה, רק להראות ציורים, אני סובל מעודף מידע, יותר מדי אינפורמציה שאני לא יכל להתמודד עם זה... אני אוהב שקט ואלמוניות, תמיד הייתי ככה, טוב אלו דברים מורכבים שקשה להבין, העיקר זה העבודה. לפייסבוק של דניאל ליפשטיין Daniel Lipstein

"כשאני עובד אני מאד מאושר אפילו כשאני עצוב"
אולי יותר קל זה לכתוב לך בגוף ראשון. תמיד חיפשתי משהו אמיתי, מהותי, רוחני. היתה לי תקופה מאד דתית, ובהדרגה הגעתי לכך שאני מחפש ומוצא הכל בציורים שהם סוג של חזיונות. תמיד היה לי עולם חלום מאד עשיר ומ-1979 כשהייתי בצבא תעדתי את החלומות שלי על ידי כתיבה בעברית, במשך השנים הכתיבה היתה באנגלית אבל זה אותו תעוד. את הציורים שלי אני בונה כחלום או כחזיון, רבדים על רבדים. כך גם יצירת התחריטים של כמה פלאטות משתלבת עם יצירת רבדים בצבעי שמן. יתכן גם שמסיבה זו יש דימיון בציורים שלי לוינסנט ואן גוך, כי הוא למד מפול סירט שהמציא בתקופתו את הפונטיליזם, כלומר שאפשר לבנות חזיון שלם מנקודות. כמה ציירים לקחו את זה מאד ברצינות ווינסנט היה אחד מהם, ואכן צורת העבודה הזו מאד התאימה לאישיות החזיונית שלו. עבורי ציור אלו חיים רוחניים מלאים ואני לא יכל לחיות בלי לצייר, כשאני עובד אני מאד מאושר אפילו כשאני עצוב, אני מתמודד אז עם האמת ועולם המהות והאמת.


'מאחורי ביתי, הספרדי רודף הדגים.' 
המדיום: שמן על בד. המימדים: 30 על 40 ס"מ.

אז מה היה לנו?
ועכשייו פשוט במשפטים ספורים אנסה לספר לך את הקורות הבסיסיים של חיי. אז בתקציר מוחלט יצאתי לאירופה בקייץ 1981 ומאז התרחשו המון דברים ששינו לי את החיים. זה סיפור ממש ארוך. חזרתי אחרי שנה לישראל. למדתי פילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית אבל לא סיימתי את השנה הראשונה. עברתי לאירלנד ממשיך לקרא סיפרי פילוסופיה ודת במשך שנים רבות. במשך שנות השמונים והתשעים המוקדמות עסקתי ברפואה טבעונית.  היתה לי קליניקה פעילה מאד בקילקני.  הייתי מרפא בשיטות מגע מניפולטיביות ובצמחי מרפא. למדתי שיטות ריפוי בלונדון ובטוקיו ויישמתי אותן באירלנד. בתקופה הזו חשבתי שאעסוק בריפוי כל חיי. זו היתה עבודה מאד מעניינת שדורשת השקעה מירבית. היו באים אלי אנשים ומשפחות מרחבי המדינה ויצא לי שם של מרפא מחונן. הגעתי למצב שבו היתי אמור לשדרג את הפרקטיקה על ידי הקמת בית ספר וקורסי לימוד ואז פתאום הבנתי שהרפואה הטיבעונית בעצם לא מבטאת ולא ממלאת את מי שאני באמת. משהו חסר לי ואורח החיים של מרפא לא סיפק אותי.
לא יכלתי להסביר את זה אפילו לעצמי אז עזבתי את הכל ועברתי לניו יורק. חייתי שם שלוש שנים. זה סיפור כל כך ארוך בעצם... כשחזרתי הייתי מצייר וכותב, ובשנות התשעים המאוחרות התחלתי קרירה רצינית שלציור ואמנות תחריט. התקבלתי לגרפיק סטודיו באלפיים ושתיים על בסיס הפורטפוליו ושהצגתי להם, שזה היה אז דבר קצת חסר תקדים כי לא היתה לי הכשרה רישמית. באותה שנהגם התחלתי לימודי תואר ראשון בבית הספר הלאומי לאמנות ועיצוב. למדתי לתואר ראשון, קיבלתי פרסים ומלגות, עשיתי תואר שני וסיימתי באלפיים ותשע. תוך עשור של עבודה חסרת פשרות ומפרכת נוצר מצב שבו אני אמן מוכר וידוע באירלנד. מבחינתי אני עדיין בתחילת הדרך, שזו תחילת דרכי.
אז זהו בקיצור רב. אני לא יודע למה אתה רוצה לכתוב עלי, ובעוד כמה זמן שתיהיה  לי תערוכה בגרפיק סטודיו של אירלנד תגיע לפה. " 
אני לא נוהג להבטיח אבל נראה לי שאגיע לתערוכה.  בינתיים  אני ממליץ לכם לראות את האתר של דניאל ליפשטיין ברשת  

 דניאל ליפשטיין - פורסם לראשונה במגזין של קובי לידרמן ב MySay


'שדה והרים'. מדיום: שמן על בד. מימדים: 174 על 225 ס"מ.


'קיין והבל'. 

מדיום: שמן על בד. מימדים: 105 על 145 ס"מ.




תחריט בשחור לבן, 'גשר הפ'ני, מבט מהגראנד סוצישל, אביב 13'. 
מדיום תחריט. מימדים: 38 על 29 ס"מ.


'דרך המים 1'. מדיום: חומר מעורב עם עלה זהב על נייר. מימדים: 57 על 76 ס"מ.

יום שישי, 3 באוקטובר 2014

דם אדום וגם כחול

קיבלתי מיסרון מבנק הדם של מגן דוד כחול שלפני החג הם מבקשים לתרום דם "עקב מחסור חמור" או סיבה אחרת והאמת שלא איכפת לי למה ומדוע. אז יופי לכולנו והעיקר הבריאות, והלכתי לתרום ואפילו הפעם זה היה זריז למרות שפעם ראשונה ראיתי תור אמיתי של ממתינים.


הכי טוב זה לקבל מיסרון בתנאי שזוכרים וככה מרגישים שעושים משהו במיוחד כאלה שלא עושים כבר מילואים, לא מתנדבים לטובת הקהילה ובכלל סתם חיים ועושים מה שאנשים עושים בכל העולם מבלי שלימדו אותם בכלל. אם לא הבנתם את המשפט האחרון אז תשאלו את קובי ניב. 
איש לא ראה דם כחול על אמת, אפילו לא בתחנות מד"א ובטוח שלא בתחנה ברחוב אלקלעי פינת השל"ה אבל אני קורא לה בזל. זה נראה לי מוזר שאין באמת דם כחול, כי כל מושג אמור במשהו להיות אמיתי והאצולה מחייבת. צורפתי בזמנו לתורמי הדם המיוחסים של מד"א אחרי שהסברתי להם שהם לא עושים לי טובה שהם מקבלים ממני דם ואם הם צריכים אז שיואילו להזיז את הטוסיק שלהם וליידע אותי ואז אני בא, כי בדרך כלל אין לי מה לעשות. חנוק מטבעות זה נחמד רק בתנאי שאתה בא לבקר כצופה ולא עובד שם 34 שנה.

יש לך דם?
כשמדובר בנושא דם יש לי גאווה מסוימת ולא בגלל שעשיתי מעשה גבורה. אני יודע שהדם שלי די מיוחד ויש שיגידו בעייתי. יש לי דם מסוג O ואפילו RH-מינוס. אמרו לי שסוג כזה יש רק לכמה אחוזים בודדים ופה מתחילה הבעיה כי כשצריך דם באופן דחוף ללא זמן לאיבחון  זה הדם המועדף כי הוא נותן לכולם כולם. אם הוא צריך דם אז נקווה שיש כי הוא מקבל רק מכאלה זהים. RH יודע לעשות בעיות וזה למדתי פעם בצבא אבל לא על הדם שלי. נתבקשתי יחד עם קומץ חיילים לבוא ולהיבדק לצורך תרומה למי שהיה סגן הרב הראשי בזמנו. אותרנו וקובצנו מבין כמה עשרות אלפים ונתבקשנו להגיע לתל השומר ואפילו קיבלנו חופשה מסודרת. לצערי זה לא עזר כי עוד לפני הבדיקה המאבחנת האיש נפטר וחבל. נדמה לי ששמו היה פירון אם אני לא טועה.

קומביבינה
תחנת מד"א שלי נמצאת היום באחלה של מקום. מגדל מרום בזל, גבוה ולא לוהט כשמסביב הרבה בתי קפה וחנויות מותאמות לקהל צפונבוני חוגג ומפונפן. שני דברים נותרו לי כתעלומה נמשכת מביקורי האחרון שם. למה הכניסה למקום נשארת ככה כבר כמה שנים כשנדמה לך שהבנין מתקלף וכאילו הטיח צועק בקול עם הגרפיטי החמוד בכניסה-קומביבינה. האם זו עוד שיטה של רחמנות וגיוס כספים או סתם הזנחה מכוערת כי המצב בכניסה  רק מחמיר וזה ככה כבר הרבה הרבה זמן. חוצמזה אולי מישהו יסביר לי את עניין הדרגות במד"א והאם יש קשר בין הדרגות ומצב הכניסה המתפורר. חברים אל תשללו כל דבר על הסף. אני זוכר את מתחם בזל כשהיה שוק מקומי חשוך, קטן ומקורה וממש לא משהו מזמין וממש מסחרי. הייתה בצמוד גם תחנת כיבוי אש אמיתית עם סירנות מיללות עד שזה הועבר לסוף העולם של אבן גבירול והמיפגש עם ש"י עגנון וליד הכלביה העירונית בקדימה של רידינג. פעם היה שם שוק די קטן ומקורה ואפילו אני זוכר אותו כי הייתי שם וקנינו דגי קרפיון ששחו בבריכה קטנה עם מים שיצאו מברז והמוכר היה פולני נחמד. אפילו היה שם ירקן חביב שהיה שכן שלנו וגר מולנו בסוקולוב. בשבילי הוא היה אבא של אלה ורבקה וקראו לו יעקב סאיאס. אני יודע שפעם היה שם גם בית חרושת לקרח וזה מפי השמועה.  לסביבה הזו הסמוכה למקום ילדותי הייתי מגיע בעיקר לצמיגי משולם ברחוב אלקלעי והיום זה בית קפה מצליח ונראה אתכם משיגים שם מקום בשישי בבוקר. באתר תל אביב 100 יש ערך סימפטי על המקום ואיזכורה של כיכר בוני העיר על קבלניה ההיסטורים. משום מה הראש שלי זוכר גם דברים לא סימפטיים בפרויקט בזל ולכל עיר יש את ההולילנד שלה ונדמה לי שגם פה היו כמה מהמעורבים למיניהם שראו בתי כלא מבפנים. כסף גדול תמיד עושה בלגן גדול

נושא הדם ותרומות דם, תמיד מקפיץ לי כמה הקשרים אישיים ללא שליטה ולסדר אין חשיבות אבל לך תדע אם המשפט האחרון הוא רצוני בכלל. אוטומטית עולה לי אותו התשדיר המצליח מתקופת נעורי פלוס על תרמתי דם תרמתי דם עם אותה שחקנית אלמונית ולא צעירה. בהמשך עולה דמותה של שכנה שלנו מסוקולוב בשם ג'ויס-גילה הבר ז"ל (אשתו של איתן) ממשפחת נול שעבדה בתל השומר בבנק הדם, ד"ר אופירה בן טל ז"ל מבנק הדם באיכילוב שאחיה רונן הקדיש לה את האלבום החדש שלו עם אור כשדים. אני נזכר במרסל הבדלה ז"ל שהיה סוחר מטבעות ובולים ובניתוח קיבל עירוי בעייתי שלא הוסיף לו הרבה בריאות. גם צביקה לוינשטיין ז"ל שנפצע במלחמת יום כיפור הסתבך עם מנת דם לא מתאימה. נכון יש גם מדליה די נפוצה למרות שהיא לא נמכרה לציבור הרחב אבל הכמות הגדולה נשפכה לשוק והיא מצויה. חברים יקרים חג שמח ובבקשה אל תאספו שטויות והעיקר הבריאות.


המגדל הלא לוהט של מרום בזל ופעם שוק קטן ומקורה עם תחנת כיבוי אש


כמה בתי קפה מסביב הנוף מחדר תרומות הדם



קומביבינה בכניסה למד"א בזל ,אלקלעי , השל"ה



יובל למגן דוד אדום מגן דוד אדום מדליה להענקה רשמית, תש"מ 1980עיצוב נתן קרפ. גילוף והטבעה קרצ'מר


מרכז שירותי מגן דוד אדום צילום אלכס בקרמן




קרל לנדשטיינר מפתח השיטה המודרנית לסיווג הדם וזוכה פרס נובל. צילום אלכס בקרמן

יום שני, 22 בספטמבר 2014

גידול תופס מקום

מכון לנוירוכירורגיה בורדנקו - בית חולים צבאי מרכזי במוסקבה

גידול תופס מקום זה מושג מתחום הרפואה. תמיד ניתן להשאיל מושגים מעולמות שונים וההשאלה ללא תמורה ובלי פיקדון. יש שיעדיפו את המינוח העדין יותר וכנראה שגם המקורי Space Occupying Lesion, SOL  ויגידו תהליך תופס מקום הנשמע הרבה יותר מרגיע ופחות מלחיץ. תהליך בכלל זה מושג עם הרבה שאנטי. אני בעד הרבה תהליכים ותהלוכות. השלום תמיד בקטע של תהליך ומלחמות תמיד פורצות בהפתעה כאילו, ממש כמו עם הדיסק בגב.
הפעם הראשונה שלמדתי את המושג המדליק הזה, היה קצת אחרי רבין וטיפה לפני שנת המילניום. זה היה במכון ההדמיה שבבית החולים אסותא הישן שבתל אביב. קראתי חוות דעת רפואית או אם תירצו פענוח לבדיקת MRI. היום כבר אין אסותא בז'בוטינסקי ומה שהיה בית חולים, זה כיום פרויקט יוקרתי מתמהמה וכנראה שבהמשך יגורו בו כל מיני טחונים בכסף שבכלל לא תופס מקום.
יש מושגים רפואיים שניתן ממש להתחבר אליהם, והמילה תופס מקום היא ממש מדליקה לטעמי, ובטוח שזה בא משפה אחרת ומישהו עם חוש לשוני חד ומקורי, הביא לנו משהו כזה צעיר, נחפז ועם הרבה יוזמה. לתפוס מקום נשמע אחלה סלנג צבאי. דגלנים תפוס מקום...

זה לא מטבעות זה מנינגיומה

מנינגיומה לא אהובתי - Meningioma
יש הרבה גידולים ובהרבה מקומות, אבל אני הכרתי רק אחד והוא לא היה ממש שלי, אבל הספקתי במשהו ללמוד אודותיו למרות שכולו היה גידול של אמא שלנו ואפילו בראש. קראו לזה מנינגיומה ובמשך הזמן ממש נקשרנו לזה למרות שאיש לא ממש אהב את זה. עם הזמן אותה מנינגיומה עברה תהליך האנשה ועקבנו אחריה מדי כמה חודשים, לראות כיצד היא גדלה למרות שממש לא רצינו. זה לא היה תלוי בנו וגם לא בתרופות שרק הרגיעו במעט את הכאבים. גידולים יודעים לעשות הרבה צרות ובצורות שונות. הם גם מגיעים ונכנסים למקומות ללא הזמנה והסכמה. יש להם חיים משלהם ולאחרים זה הורס את החיים.
"מנינגיומה השכיח בין גידולי המוח השפירים. נוצר מתאי הארכנואיד ולוחץ על המוח. גדל לאט מאוד ולפעמים הופעת הסימנים פתאומית (שיתוק של ½ גוף, התקף אפילפסיה). יכול להופיע בכל מקום מסביב למע' העצבים המרכזית כי הארכנואיד עוטף את כולה – לעיתים יכול להופיע גידול אפילו בפלקס הצרברי שמפריד בין ההמיספרות. הטיפול הוא בד"כ כריתה של הגידול." 



הכניסה עם לוחות השיש להדסה עין כרם ירושלים הסתדרות מדיצינית הדסה. ארוכת בת עמי

חלונות שאגאל בבית הכנסת שבקמפוס הרפואי הדסה עין כרם  



הסתדרות מדיצינית הדסה המרכז הרפואי עם המוטו ארוכת בת עמי 
גידול בראש זה לא סימפטי למרות שגם במקומות אחרים זה לא משהו. העולם מלא בגידולים ויש רופאים שחיים מזה, כי מישהו אמור לעיתים גם להוציא אותם ואפילו ממש בזהירות. אמא שלנו בחרה להיות מנותחת בירושלים הבירה אצל פרופסור פליקס אומנסקי בהדסה עין כרם וככה למדנו להכיר את החלונות הנהדרים של שאגאל בתוך בית הכנסת שבמקום, כמו גם את הקומה השביעית והמחלקה הנוירוכירורגית עם המזכירה לילי עם האקצנט הדרום אמריקאי והריש החיננית ובכלל טוב לדעת ספרדית כשמדברים עם פרופ אומנסקי השייך לרופאים הטובים שבאו מארגנטינה. מעט יידיש ואפילו שבורה, מעולם לא הזיקה לאיש. לעיתים אנשים בוחרים להיות מנותחים הרחק מביתם גם בשל הרצון להימנע מפגישה עם מכרים ושכנים. 
נדמה לי שאפילו ראיתי במשרד שלו מדליה ישראלית פרטית אודות כנס רופאים נוירוכירורגים בישראל. אני בטוח שיש מדליה כזו והיא די משמימה עם כיתוב בלבד ואולי עוד משהו ממש סכמטי. אלכס בקרמן לא מכיר את המדליה וזה אומר משהו, אבל אלכס מצא לי מדליה אחרת מרוסיה עם עיצוב מקסים אודות מכון לנוירוכירורגיה בורדנקו - בית חולים צבאי מרכזי במוסקבה. הדסה הוא מוסד מיוחד ומהרבה בחינות ונראה לי שהוא שווה פוסט עצמאי שגם יגיע. יש לו פרק מדליות בפני עצמו ועוד הרבה דברים אחרים.

מכון לנוירוכירורגיה בורדנקו - בית חולים צבאי מרכזי במוסקבה


הדסה מדליה פרטית ארוכת בת עמי צילום אלכס בקרמן

זה שלומדים להוציא או לכרות את הגידולים האלה, לא אומר שזה כבר גמור, כי חלק מהם חוזרים ושבים כאילו התאהבו במקום גידולם. יש כאלה שלא ניתן להוציאם בכלל ויש היוצאים רק בחלקם, כי הפכו עם הזמן לחלק מהמקום בו הם גדלו ואפילו נוספו להם כמה נוספים מסביב. חלק מהגידולים הטובים יהפכו לרעים. מזה זמן יש גם אפשרות להקרנות מסוגים שונים לגבי חלק מהגידולים עם קסדות ביוניות. בינתיים אין תחליף למנתח האנושי עם הסכין או הלייזר.
יש הרבה אנשים שהפכו את ההתנהלות שלהם לתהליך תופס מקום. זה היה תמיד ולעיתים חלק מהחיים, כי לא הייתה להם ברירה. יש כאלה המחפשים במיוחד מקומות בהם יוכלו לתפוס מקום. אנשים תפסו שטחים, גרו שם ובהמשך חיו והולידו ילדים וככה נקבעות עובדות ואם אתה רוצה להוציא אותם אז רק עם בית משפט וכמובן פשרות והרבה כסף עד להשתלטות הבאה. יש אנשים שעשו ככה כמה סיבובים בחיים וידם לא נטויה.

זה תמיד מתחיל בקטנה
המנינגיומה אצל אימי החלה ממש בקטנה והצליחה לשרוד שני ניתוחי כריתה ובכל זאת מיאנה לצאת לגמרי. יש גידולים המתחברים למקום ולא עוזבים עד הסוף. הם לא בהכרח גורמים לך למות, אבל כל הדרך דואגים למרר את חייך ובסוף גם לעשות את זה, אבל באופן עקיף. יש גם ברי מזל שהגידול שלהם הוצא בשלמות וזהו. לא תמיד זה תלוי רק במנתחי על וסיפורים לא חסרים וגם של מפורסמים.  תמיד תמצאו גם סטאטיסטיקות לגבי הזמן של הגידול או אם תרצו, כמה זמן ניתן לחיות עם זה. לעיתים הנתונים האלה מפתיעים אפילו את החיים עצמם. סטאטיסטית הסטאטיסאיקה עובדת בסדר.
אני יודע שמתן וילנאי, אורה נמיר (בערך בזמן של אמא שלנו), יוסי שריד (כתב על זה ספר נהדר לטעמי), אליזבת טיילור ועוד רבים עברו "חוויה" מסוג זה. גידולים המלווים בניתוח גדול תמיד משאירים סימנים.

השטחים המשוחררים, הכבושים או בעצם התפוסים
ההתנחלויות בשטחים הן סרטן. אני לא קבעתי את המשפט הזה אבל בהחלט מסכים איתו. ככה אני חושב למרות שאליעזר טוען שמי שחושב ככה הוא חלק זניח ובלתי משמעותי בציבור הישראלי, ובכל זאת לעניות דעתי ההתנחלויות הן תהליך תופס מקום עם סוף ידוע מראש. ראש העין היא לא התנחלות ואני יודע שרפול הרמטכ"ל ה 11 טען שכל מקום שרק נציין בארצנו הקדושה, היה קודם מיושב בבני הדודים שלנו והיה לו טקסט מוכן לכל מקום. רמת אביב, יפו, גליל עליון ותחתון וכל נקודה שרק נציין. זה שרפול היה הרמטכ"ל הכי גרוע בצה"ל זה לא אני אומר, אבל יש מצב שגם לזה אני מסכים. בזמן שרפול החל את הרמטכלות שלו הייתי חייל מושתן ואין לי מושג ירוק למה תאריך כניסתו, לתפקיד נחרט לי לנצח לראש. מנפלאות התבונה האנושית. רפול גם זכה להיות משום מה הרמטכ"ל הראשון המונצח על מדליה ממלכתית רשמית, תשס"ו 2006 ראשונה בסדרה "ראשי המטה הכללי של צה"ל". הפציעה הקשה בראשו במלחמת העצמאות בסן סימון לא מנעה ממנו להיות ראש המטה הכללי שכיהן את התקופה הארוכה ביותר.  

מי מכיר מומחה להוצאת השטחים מישראל?


יוסף באו שולח שנה טובה למשה לנדאו בלי עזרת הדאר

אתמול יום חמישי בצהריים היינו קצת משועממים, או נכון יותר לא ממוקדים כיצד להעביר כמה שעות מענינות לשלושה אורחים מחדרה הירוקה. ואז ברגע של הארה לא ברורה, צילצלתי לבית יוסף באו כי מזה זמן רב שאני רוצה לבקר שם ותמיד משהו לא מתארגן לי, כי הביקור במוזיאון הזה דורש תיאום מראש, אבל טלפון אחד והכל מסתדר יופי. אז צילצלתי למספר הבא 0544301499 ואכן הדסה באו אמרה לי להיות שם בשעה ארבע וגם היינו ארבעה אנשים והכל ברחוב ברדיצ'בסקי 9 בתל אביב, שזה ממש נושק להבימה ואם אתם לא יודעים איפה זה הבימה ליד שדרות רוטשילד בתל אביב אז אתם לא חייבים להמשיך לקרוא. 

הדסה באו מימין עם שלושה אורחים חדרתים ירוקים

יוסף באו (18 ביוני 1920 - 24 במאי 2002) היה צייר, גרפיקאי, מחלוצי האנימציה בישראל, מאייר, מעצב, סופר ומו"ל. אם תרצו תמצאו המון חומר ברשת על האיש ועבודתו וגם אתר בית עם תמונות ושפע של מידע על קרקוב, שואה, רשימת שינדלר, גרפיקה, אנימציה, זיוף מסמכים ובכלל המון דברים. 


פיג'ו הארי שבתחבורה וגם בחבורה עם יוסף באו

הארי שבתחבורה עם רשימת שינדלר וגם משה לנדאו
אני מנסה לא למחזר מידע כי אם משתדל להביא משהו בקטנה שתפס את עיני ודיבר אלי, כי תמיד האישי הוא החשוב לך, ואמר כבר מי שאמר שהכל אישי בחיים. בזמן שהדסה באו הבת של יוסף, מספרת ומראה לנו עבודות של אביה אני מבחין בפרסומת לרכב שהכי מדבר אלי וזה הארי שבתחבורה או בחבורה וזו עבודתו של יוסף באו שהיה גם הרעיונאי וככה הפיג'ו 404 שלי זכתה לעוד קישור נחמד ומקומי.

כשעלה סיפור החתונה של ההורים של הדסה וצלילה בסרט רשימת שינדלר עם הטבעת שעשה אדון וולקן שגם הגיע לתל אביב עם רעייתו נזכרנו שרמי הויברגר שיחק את יוסף באו בסרט של סטיבן ספילברג.


שנה טובה ישר אל המען בלי עזרת הדאר לכבוד משה לנדאו תל אביב מרים החשמונאית 26

כשהדסה מספרת לנו על השנות הטובות שאביה עשה במו ידיו ושלח לחברים "החל משנת 1950 עם הגעתו ארצה, החל באו בעיצובן של אגרות "שנות טובות" אותן שלח לאנשים רבים מספור: ידידים, קרובים וחברים למקצוע. אגרות אלו היו כה מקוריות, כה שנונות וכה מפתיעות- עד כי שמו יצא לפניו במקומות רבים ברחבי הארץ. בעקבות זאת החלו רבים לפנות אליו כדי להיכנס לרשימת התפוצה הענפה של נמעני האגרות" אני שם לב למשהו נחמד כשהנמען במעטפה משהו מוכר לי. קוראים לו משה לנדאו הגר ברחוב מרים החשמונאית 26 ואפילו בתל אביב. לקח לי כמעט שניה מלאה להפנים שזהו אותו ד"ר משה לנדא שהיה מנהל התיכון שלי ותמיד יהיו כאלה שיגידו לנדא, או לנדאו וקוצו של יוד הוא גם קוצו של וו.

המעטפה הזו מתחכמת ומיוחדת. המלל בה מצריך ערנות מיוחדת ומתפלפלת עם חותמת אדומה עם תאריך 15.9.1966 תל אביב  ישר אל המען בלי עזרת הדאר ואכן אותן מעטפות עם השנות טובות שבפנים, נמסרו ידנית או שולשלו לתיבות הדואר הפרטיות על ידי בני משפחת באו.
בהמשך הבנתי שיש מצב שלנדא ובאו מכירים בשל מקום הולדתם והוא קרקוב ומשאמרתי זאת להדסה והוספתי שבכל יום השואה הייתה קהילת קרקוב מאומצת על ידי התיכון שלנו היא הוסיפה שאביה נהג לעשות את התפאורה ביום השואה לקהילתו.

אם בא לכם לראות מקום שונה ומקורי לכו לבית יוסף באו אבל תעשו בבקשה תיאום עם הדסה - 054-4212730 או צלילה - 054-4301499.