יום שלישי, 1 בספטמבר 2015

הסנדלים של צ'יץ' ולמה חולדאי לא עונה

הסנדלים של צ'יץ' על פי אליעזר מורב

מה זה סנדלים למכונית?
מי שלא הכיר את תקופת הסנדלים של צ'יץ' בתל אביב לא יבין את השורות הבאות ואולי חבל אבל בעצם אולי טוב שכך, וכמו שאומרת לימור "יותר עדיף". פעם כששלמה להט צ'יץ' היה ראש העיר תל אביב-יפו, היו מתקינים סנדלים לרכבים חוטאים בניגוד לחוק ולתקנות הקדושות. כן סנדלים לרכב ולא לבעליו שחטא ותמיד עצמים דוממים זוכים לעונשים בידי בני תמותה. כן אלו היו צמד ברזלים שחוברו לגלגל עם נעילה, והפטנט הזה לא איפשר לרכב הסורר לזוז. ככה הונצח המיפגע מצד אחד, וככה לימדו נהגים חוטאים שיש אגרה לכל מיפגע ואם לא תשלם אז משאירים אותך נעול וכבול. מעניין אם יש קשר כלשהו לחגורת צניעות מפעם?
היום גוררים וזהו או שסתם קונסים, ופעם כדאי להקדיש דיון על נושא שיקול הדעת של הפקח בשטח, אבל לא היום בבקשה.
לא כדאי להתווכח על נושא הענישה אבל אין יותר סנדלים, כי דבר מטופש נשאר כזה גם אם חכם הגה אותו. 


מי המציא את הסנדל לרכב?
נדמה לי שזה מישהו בשם סנדלר והכרתי את אח שלו שהיה בכלל חייט ותפר חליפות שוטים לנידונים למוות באמריקה הרחוקה. אמא שלהם היתה כנראה קדשה, אבל רק למאד עשירים וזה הלך כשסגרה את רגליה בסוג של סינדול וככה זה עבר בירושה וגם בתורשה. נדמה לי שהם גרו בדנוור ופעם אפילו מכרו אוסף אצל ביל רוזנבלום שחי ופועל בקולורדו. אגב ביל בכלל לא דביל וכנראה האיש המסחרי הכי הכי בתחום שלנו ואני אפילו הכרתי מישהו שהכיר את אבא שלו ואפילו את אחיו. ברור שהוא יהודי. 
כל המידע הזה שווה בדיקה נוספת ואפילו מעמיקה, ואני ממש מסופק לגביו. 
אם רוצים להראות ולהדגים את מטופשות השלטון בדרגיו השונים, אזי הסנדלים מפעם שהנציחו את המיפגע, מהווים דוגמא מעולה המראה שבני האדם הם יצורים רדודים עם מוח מוגבל והרבה רצון לעשות רע ואפילו דווקא. ענישה וחינוך באמצעות השלטון הם דבר מורכב ואפילו לעיתים דבר והיפוכו. איך מחנכים אזרחים לשמור על דברים סבירים במרחב העירוני? סליחה אבל אין לי מושג, אבל סנדלים בטוח שלא. דרך הכיס זה תמיד מרתיע, אבל רק את אלה שאין להם הרבה.

לגנוב תמרור בקטנה ולפנות שמאלה ולא ימינה
פעם כששלמה להט היה ראש העיר (1974 - 1993) והסנדלים היו שולטים במרחב התנועתי עירוני, קרה הסיפור הבא שכול כולו אמת לאמיתה. מי זוכר מתי התחילו לסנדל בתל אביב יפו ומתי הפסיקו?
יום אחד וזה היה בשעות אחר הצהריים והערב, אני מסתובב לי לתומי בשכונה של מקום עבודתי. חובבי ציון פינת טרומפלדור, זה ממש קרוב ואולי הלכתי לי למכולת של מיכאל ג'נאשווילי השמן, שפעם הייתה בבניין של האכסניה של סמיר. אם אתם לא ממוקדים אז אנחנו בקצה של בית העלמין טרומפלדור ושם רחוב חובבי ציון וטרומפלדור, נפגשים באופן טיפונת מוזר. אם אתה הולך רגל אזי הכל פתוח בפנייך, אבל אם אתה ברכב אז הנסיעה טיפונת מסתבכת, אבל לא ממש. מי שנוסע ברכב ואפילו כחוק, חייב לנסוע כשהוא מציית לחוקי התנועה. לעיתים יש קטע ממש קטן, שלא מאפשר לך להגיע אליו בדרך הקצרה ,למרות שזה ממש קל וזריז ואפילו פה בקטנה. זהו בדיוק הקטע כשנוסעים ברחוב חובבי ציון ומגיעים לטרומפלדור. שם אתה חייב לפנות ימינה לטרומפלדור, כי ככה זה ויש שילוט המורה לפנות ימינה, למרות שההמשך של חובבי ציון הוא ממש צמוד וטיפונת שמאלה, אבל אז אתה חייב לעשות עבירה ולנוע שלושה מטרים שלמים באין כניסה ושמאלה, והנה אתה בהמשך הרחוב, אבל אמרנו שזו עבירה החוסכת נסיעה של סיבוב הלוקח לפחות 7 דקות על מנת להגיע לאותם מספרים נמוכים בחובבי ציון. קוראים לזה לגנוב תמרור ובעצם לעבור על החוק, בשביל חיסכון בזמן ובדלק. אם תבטיחו לא לספר, אומר לכם שאפילו אני בשעות הבוקר לעיתים חוטא ועושה שם קיצור דרך, אבל רק לאחר שאני יודע שאין רכב מולי בטרומפלדור, ושחס וחלילה לא מסתתר שוטר המחפש כאלה גונבי תמרורים ומקצרי דרכים. 

חובבי ציון פינת טרומפלדור וחייבים לפנות ימינה כי ככה זה כתוב ויש תמרור הכוונה

על הפינה של חובבי ציון וטרומפלדור ופעם הייתה פה מסעדת בוננזה

בסנדלים ולא בגשר הירקון כי אם על חובבי ציון פינת טרומפלדור
אז חזרנו לזה שאני בזירת המקום כלומר חובבי ציון פינת טרומפלדור, וזה ממש צמוד לכניסה עם הפשפש הקטן לבית העלמין ואז אפילו היה שם בית שמוש מסריח ומגעיל והיום כבר לא. היום יש שם מבנה עם מפות מפעם על זכוכית של בית העלמין מימים עברו, ועיצוב מודרני של משהו בלתי מזוהה שאין לי מושג מה קורה בתוכו ואשמח לסיוע מיודעי דבר וסוד. 

מבנה לא ברור ליד בית העלמין

אני הולך לי למכולת של מיכאל השמן ואז אני רואה רכב של העירייה, ואני כבר יודע שאלו אותם מלעונים השמים סנדלים מתוך רכב, כמו פורד טרנזיט עם הרבה ברזלים רועשים בתוכו. המלעונים בדרך לעוד לקוח שאינו יודע שינעלו אותו, כי חנה על הפינה או סתם בכחול לבן אדום, ללא כרטיס חניה ואז היו הרבה סיבות ששמו לך סנדל, והכל בשם העיקרון המקודש והטיפשי ללמד האזרחים שחוק וסדר יש לקיים ויהי מה, אפילו במחיר חרותך כלומר הגלגלים שלך. נועלים את העבריינים ובהמשך אחרי ששילמת, יבואו ויחלצו אותך אותם מלעונים. היום זה נשמע נורא, אבל אז הכל היה סביר עד שנפל האסימון שמשהו פה הוא אבסורד. לכל אבסורדום ניתן להתרגל וגם אם השלטון יחרבן לך על הראש, אזי יש מצב שחלק ואפילו הרוב יסכים לכך, כי חוק זה חוק וסדר זה סדר ואל תגיד מילה, כי תמיד יכול להיות יותר גרוע. 
תקופתו של להט בתל אביב-יפו, מעולם לא גרמה לי להתפעם מהדרך בה נוהלה העיר, והכוונה לראש עצמו. לא יצאתי מגידרי כלפי האיש, כי חשבתי שיש דרכים שונות להתמודד עם ניקיון העיר, מאשר העמדת בעלי העסקים לפני העסק עם מטאטא ואפילו הענשתם בכסף. לא השתגעתי מאמירותיו בנושא העריקים, כמו גם הטיפול בכפר שלם ובנושא הבניה בכלל. אני מאלה שהתרחקו מתל אביב, כי לא יכלו לקנות בה בית וזה אכן לא אסון, אבל לצ'יץ' יש בזה חלק כלשהו. בקיצור תקופתו של צ'יץ' טעונה ביקורת לא מעטה, ובכל זאת אהבתי את שלמה להט ולו רק מהדרך בה טיפל בחסידי אומות העולם שגרו בה ולא רק בהם כי אם בכאלה בכל הארץ. דבר זה נעשה בשקט וללא שום פירסום. צ'יץ' היה איש רגיש ביותר, המזיל דמעה בשניה וראיתי זאת לפחות פעם אחת יחד עם הלבן הדומע בעיניים. ועוד על צ'יץ' וחסידי אומות העולם


פקחים שלא מפוקחים ועושים בעצמם עבירה 
חזרנו לזירת הארוע ואני רואה את המלעונים של הסנדלים, נוסעים ונכנסים באותה אין כניסה קטנה, והם כבר מסנדלים את הרכב המסכן שבכלל לא מתנגד כי הרכב בודד ודומם. משהו שם הרגיז אותי. אותם פקחים עוברים עבירה תחבורתית בשם הסנדל הקדוש? הם האמורים לשמור על החוק ואפילו לשמש דוגמא הם העברינים, ורק בשל הרצון לנקנק אזרחים אהבלים. תפסתי גננה וניגשתי אל המלעונים, שתמיד באים בזוגות וגם שלישיה, כי אחד נוהג השני רושם והשלישי מרכיב את הסנדלים ומבחינתי שיחנקו היום, ואל תגידו שהם רק ממלאים את תפקידם. 
ניגשתי אליהם ואמרתי להם שאני מציע להם להם בטובות לפרק הסנדל ולבטל הדו"ח, כי ראיתי אותם מבצעים עבירה בעצמם והם מסתבכים והולכים ואפילו הולכים ומסתבכים. הם חשבו שזה הרכב שלי ואמרו לי להתחיל לקפוץ עם נעלי ההתעמלות שלי, והם לא מבטלים שום דו"ח, והסנדל סונדל ואולי עוד משהו שכבר שכחתי, ואל תשכחו שאנחנו לפני הרבה זמן והלהט של צ'יץ' שלמה חי ונושם, בקומה ה12 ויש משם תצפית נהדרת ותמיד אני סקרן לדעת כמה הלשכה הזו עולה לנו, וכמה מחושבת שם הארנונה והאם העירייה משלמת ארנונה לעצמה, כמו שחברת החשמל עושה עם חשבון החשמל.
בקיצור חבורת המסנדלים לא מבטלת ולא כלום ואני נשאר בלי יכולת לעשות כלום, ובאותו יום לא בא לי לתת מכות לאיש, אבל הבטחתי להם שאני אטפל בהם ואפילו עוד באותו היום כלומר, לפני השעה 12 בלילה ואין קשר לסינדרלה. 
באותו הרגע ניגשתי לחנות ונדמה לי שכבר אז היא הייתה חנוק ושיגרתי פקס ללשכת ראש העיר והנמען הוא לא פחות כבוד ראש העיר תל אביב יפו והדגש תמיד על המילה יפו כי ככה אמר וחזר ואמר הראש שלנו מר שלמה להט. הפקס שלי שעבד אז, היה עם נייר כימי והגלילים היו יקרים, אבל עשה את העבודה נהדר והנה הוא כבר בלשכה ויש לי אישור לשליחתו. הפקס הכיל את השתלשלות הארוע ואת מה שקרה שם, כשאני אפילו חותם עליו עם חתימתי המיוחדת בצרוף השם המלא ואפילו תעודת הזהות.
אני לא יודע מה אתם חושבים שקרה בסופו של דבר ואולי זה רעיון לתת לכם לנחש, אבל ידוע לי שרובכם נחשים לא הכי מוצלחים, ולכן אסכם את הארוע במהירות ובקצרה. 
על הבוקר למחרת, קיבלתי כמדומני פקס שהודעתי התקבלה והועברה לטיפול הגוף המטפל. הדו"ח בוטל ואנשי השטח שהיו במקום הועברו מתפקידם ואולי אפילו משהו לגבי המפקד שלהם, כלומר המנהל של סנדלי דנוור בתל אביב.
שלמה להט מובא למנוחות אוקטובר 2014

שלמה להט צ'יץ' ז"ל קבור היום בטרומפלדור במקום שתמיד ידעתי שיהיה שם לצידו של נחום גוטמן, ובשורה הכי נחשבת היום בבית החיים הזה. מנקודת משכבו הוא יכול תיאורטית לראות דרך אותו שער קטן את מקום הארוע שאני מספר לכם, כלומר טרומפלדור פינת חובבי ציון. אני עובר שם המון וכל פעם נזכר באותו ארוע ובתגובה המהירה ובשליפה המהירה והנכונה של צ'יץ' ושות'.

מאה פעמים ויותר כתבתי לרון החולדאי והטייס הקרבי, מכתבים שונים ומשונים הכוללים בכי ודמעות לא תנין. מעולם לא קיבלתי ממנו אות חיים אישי. הלשכה שלו מקיפה אותו בגדר מאד גבוהה. מישהו חייב לסנדל אותו. 


מיסים וניסים


החוקר סיפור חייו של אליעזר שילוני יאיר פידל אלפא תקשורת

מי אוהב לשלם מס?
מישהו חכם אמר לי שבמקום שבו לא משלמים מיסים אין ניסים ולא צומח כלום וגם לא יפרח פרח ולא בטוח שהבנתי אותו. מדינה מסודרת דואגת לגביית מיסים בדרכים שונות, כי בלי מיסים אין מנגנון ובלי מנגנון אין גנון והחינוך חרא והעסק לא מתפקד, למרות שיש אנשים לא מעטים הסבורים שמס הכנסה זה דבר איום ונורא ויש להם משנה סדורה בנושא. הייתה פעם מפלגה כזו של פרופסור עזרה זהר המנוח בשם עצמאות. הכרתי מישהו באופן אישי וצמוד שהצביע עבור הדבר המטופש הזה ונדמה לי שזה ממש אני.

דבר אחד בטוח ונכון בכל העולם והוא, שמעטים הם אלה השמחים לשלם מיסים וכל העולם סובב סביב הדרך המתקדמת איך וכיצד לשלם מס מופחת וכמובן שהכל בדרך חוקית ומתקדמת. אנשים מעדיפים לתת תרומה ומתנה ולא לשלם מס. באמריקה זה הגיע לרמה מדהימה המביאה אנשים לתת כמעט את כל מה שיש להם. יש הרבה יצירתיות בנושא מיסוי ואני נזקק להקדמה המטופשת הזו על מנת לספר סיפור אמיתי שהייתי עד לו פה בחיים שלנו המעיד במשהו איך דברים מתגלגלים בארצנו הקטנטונת, למרות שזה היה אי שם בשנות השמונים וממש קשור למטבעות ומדליות אבל בדרך עקיפה. העיקר בסיפור שלנו הוא איך מסדרים את החיים היפים והכל בהתאם לחוק ולתקנות. המטבעות והמדליות זה רק התפאורה והקישוט. מר אליעזר שילוני ז"ל הוא השחקן הראשי. יחי החיים הטובים והכל בהתאם לחוק, התקשי"ר וההנחיות הכתובות. לא תמיד צריך פרוטקציה וקשרים טובים ולחיצה נכונה מביאה תוצאות מופלאות וכאמור הכל כחוק ובהסכם חתום ויש את האישורים ואפילו בכתב. 

סוף סוף שמתי ידי על ספרו של אליעזר שילוני החוקר שנכתב על ידי יאיר פידל. לקח לי זמן להשיגו ולאלוקים הפיתרונים. לטעמי יופי של ספר שסגר לי הרבה דברים לגבי אליעזר שילוני ז"ל ואני מתפלא שאיש לא עשה ויקיפדיה אודותיו. יופי של ספר מטעם ותודה. את מה שיש לי פה היום לספר לא תמצאו בשום מקום, אבל הנה זה כבר כאן ואם תתאזרו בסבלנות אז יגעת ומצאת תאמין. אפילו קיבלתי לכך אישור נוסף. 

ירושלים ערה"ש התשמ"ז מר לידרמן הנכבד,שנה טובה, שנת הצלחה ושלום מאחל א. שילוני החברה הממשלתית למדליות ומדליות בע"מ

חברה ממשלתית למדליות ומטבעות בע"מ עם מינויים פוליטים
פעם הייתה חברה ממשלתית למטבעות ומדליות בע"מ כמו עוד חברות ממשלתיות בעידן שלפני ההפרטה. החברה הזו קמה בשנת 1958 וכמעט תמיד היו מנהליה המאד בכירים קשורים פוליטית לתפקיד בצורות שונות. מתקנים אותי שלא כמעט תמיד כי אם תמיד גם תמיד. אפשר לקרוא לזה ג'ובים או אם תרצו שם אחר כמו מישרה נחשקת ללא סיכון דרמטי. הכוונה בדרך כלל הייתה למנכ"ל החברה וגם ליו"ר מועצת המנהלים. עובדי החברה עצמם לא בסיפור הזה ,כי אם עובדים מקצועיים העושים מלאכה נאמנה וטובה. להיות מנהל טוב בתפקיד ציבורי מצריך בישראל השתייכות פוליטית מתאימה ואין בזה שום דבר חדש.
אליעזר שילוני המנוח היה מנכ"ל החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות בע"מ ובהמשך גם רצה להיות יו"ר הגוף הזה אבל תמיד יהיו כאלה שיחפצו בתפקידים שכאלה והחיים לא תמיד תוכנית כבקשתך אבל בסך הכל ממש לא נורא. לפני זה מילא תפקידים רבים במינהל הציבורי והיה בסיום תפקידיו נציב מס הכנסה. המילה נציב תמיד הילכה עלי קסמים.  

שילוני מצא עצמו נלחם מול פשיעה והון שחור ורשימת ה 11 הייתה חלק מהסיפור הזה. מהרבה בחינות הוא רצה להראות שהוא נלחם בדברים שלאיש כמעט ולא איכפת. זן מיוחד שלא פחד מאיש. שמעתי שרצה לקבל את רשימת הישראלים בעלי החשבונות הסודיים בשוויץ. אומרים שהשוויצרים הראו לו את הדרך החוצה אבל ממש בנימוס. עובדה שעם האמריקאים היה להם הרבה יותר קשה בהמשך כי אמריקאי טוב תמיד בא עם נבוט. לא תמיד רואים את הנבוט האמריקאי כי יש לו המון צורות נעלמות. שילוני מעולם לא הסתובב עם נבוט כי נולד בווילנה ולא היה לו שום קשר לאבו נבוט מיפו.

כמדומני שאבינו שמואל זכר אותו גם מהתקופה שהיה במשטרת ישראל. התפקיד בחברת המדליות היה לדעתי סוג של צ'ופר ואם תרצו תקראו לזה סוג של בונבון או מעדן לפינאלה של תפקידים. אנחנו מדברים על תחילת שנות השמונים ומר שילוני כבר כמה שנים בתפקיד הזה ובשלב מסוים הוא מחליט לזמן אליו לפגישות עסקים והכרות מספר סוחרים מורשים של החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות, ככה לדיבור בקטנה.
המקום שנבחר היה במלון דן בתל אביב ואני ממש מתלמד ירוק, בלי שום ידיעות ודעות קדומות ואפשר גם להגיד נטול דאגות כי למי שאין שכל אין דאגה.
מלונות דן מדליה פרטית בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח

לשבת בסטייל במלון דן בתל אביב הצמוד לחנות החברה במנדלי 3 תל אביב
בזמנו החנות של החברה הממשלתית בתל אביב הייתה ברחוב מנדלי 3 בקומת הקרקע שזה ממש מרחק יריקה ממלון דן. מאד אהבתי את החנות הזו ואת התמונה הענקית שהייתה שם בשחור לבן המראה מיטבעה עתיקה ותהליך הטבעת מטבעות. שווה לברר ולהציג תמונה. 
החברה הממשלתית אז הייתה מאד פופלארית. אומנם לא שיא הזמנים כמו בשנות השבעים המוקדמות אבל בהחלט פירמה עם אלפי מנויים פעילים ורשימת מנויים של עשרות אלפים המקבלים דיוור קבוע אבל בפועל הם מנויים רדומים כפי שיש המון דברים רדומים בכל העולם. הרבה חנויות תכשיטים היו אז למפיצי המוצרים של החברה הממשלתית למטבעות ומדליות בע"מ, שתפסו בשוק המקומי.
אז היו לחברה הממשלתית עשרות סוחרים מורשים שרובם קנו ומכרו בעיקר עדיליונים שזה שילוב של מדליון עם עדי כלומר תכשיט המיועד בעיקר לנשים למרות שראיתי המון גברים עם דברים כאלה והנה לכם עוד סימן בזיהוי טווסים אנושיים. החברה הממשלתית הבינה שציבור האספנים האמיתיים אלו הקונים נומיסמטיקה כלומר מטבעות ומדליות הולך ופוחת ומהעז הזו בלבד לא יהיה מספיק חלב וחייבים עוד עיזים וככה הגיעו לעוד קונים. היו זמנים שהיו שעות קבלה נפרדות לציבור הסוחרים על מנת שמנויים רגילים יוכלו לקבל שרות מהיר ונעים. פעם כשהפיצו את המדליה של יעקב אגם ויהי חור הייתה התנפלות המונים, ותורים השתרכו ובמו עיני ראיתי כרטיסי תור בדיוק כמו שהיו פעם בקופת חולים של ההסתדרות ואפילו באותו הצבע וזו עוד הוכחה שאספנות הינה מחלה ואל תגידו לי שזה בצחוק. 


פגישה עם ויסקי סיגר וחליפה עם שלושה חלקים
זה נחמד מאד לקיים פגישה ממש קרובה מכל הבחינות למרות שמי שרוצה לחסוך יכול להסתדר גם בחנות החברה עצמה אבל בבקשה מכם אל תהיו קטנוניים כי עסקים עם סטייל ראוי לנהל בסטייל ומלון דן תמיד היה סטייל ולדעתי מר שילוני תמיד היה עם סטייל והחשוב מכל הכל לפי הספר והחוק עם כל האישורים, התקנונים וכמובן התקשי"ר.
חזרנו למלון דן ושם בלובי עם השומר בכניסה עם הכוכע והמדים המסודרים המוודא באדיבות שאתה במקום הנכון עם הדלת המסתובבת והמיזוג הנהדר. בכניסה למלון הייתה מבואה בצד שמאל בצבע חום אלגנט המשוקעת קמעה בה חיכה לי מר שילוני. הוא ישב שם מסורק לאחור ומוקפד כפי שתמיד היה, עם חליפה שלושה חלקים בהירה בצבע קרם ועיניים מיוחדות בצבע כחול אפור כפי שכתבה פעם עופרה אליגון. "אדם יפה-תואר, עיניים כחולות אפורות, פנים גלויות, גובה ממוצע, חיוך נעים, מרץ, תקיפות, תבונה. לבוש בטעם, אוהב כוסית וסיגר טוב. נשוי ואב לשני בנים, איש במיטב שנותיו – בקיצור: גבר כהלכה."
נעלים חומות תואמות ואני זוכר אותו יושב בכורסה עמוקה כשרגל אחת כאילו מונחת על אחת הידיות. היה לו גם סיגר וזה בטוח כי ראיתי וגם כי אז לא עשו סיפור מעישון בציבור. הייתה שם גם כוס ויסקי עם קרח. גם זה בטוח כי ראיתי. אני לא בעניין הזה אז ביקשתי סתם סודה. אולי גם לימון. לפני היה שם מישהו וכנראה שגם אחרי וזו הייתה פגישה של ארבע עיניים. שילוני מולי ומתחיל בשיחה. הוא מסביר לי שחייבים לשתף פעולה והמוצרים שלהם נהדרים ובכלל הרווחים של החברה הולכים לטבע ונוף. משרד האוצר מקבל מהם צ'ק כל שנה וכמובן שיש גם עשרות עובדים המקבלים מקום עבודה הוגן עם תנאים בסדר. שילוני בעצם בא לתת סוג של מופע יחיד וגם לשמוע מה יש לציבור הסוחרים המורשים להגיד להגנתו ולטובת המדינה.

אני לא בטוח שבכלל אמרתי משהו ואם אמרתי אז בטוח שזה לא היה חכם במיוחד, אבל בשלב מאד מוקדם הגענו לנקודה ששילוני הסביר לי שהוא מכיר את הסוחרים בענף שלנו, כי כל הסוחרים כנראה זה משהו די דומה והוא הרי ממס הכנסה והוא לכאורה יודע שכולם בוכים ומקטרים אבל בעצם אנחנו הסוחרים ממש לא מסכנים ובפועל אנחנו חיים יפה והרבה יותר טוב מכל הפקידים הבכירים והבכירים מאד, ואנחנו רק נוהגים להעמיד פנים של כאלה שצפים. האמת לא ידעתי מה להגיב. לעיתים טוב שלא יודעים כי ככה לא מדברים דברי סרק, כלומר שטויות במיץ עגבניות. שילוני היה מבסוט ואולי הבין שהצליח להסביר לי במשפט או שניים תורה של חיים שלמים.
חזרתי לעבודה סיפרתי מחוויותי במלון דן ונדמה לי שאבא שלי קלט משהו, ואולי חייך לו ככה בקטנה כאילו אומר "שהילד קצת יראה את החיים ואולי יום אחד יגדל ויבין משהו..." הפסקה ברצף הסיפור להתרעננות ושתיה. 

החברה הממשלתית למטבעות ומדליות בע"מ ירושלים

יועץ מס שפעם עבד במס הכנסה
מנחם לשם הוא ידיד שלנו. ההכרות שלו ושל אבא שלנו החלה מבית הכנסת הגדול של צפון תל אביב ברחוב דיזינגוף 312. מנחם מגיע לשם מאזור אבן גבירול ובשבילנו זה היה קרוב לבית. מנחם היה גם חבר של אבא והמשפחה וגם בעל משרד ליעוץ מס והנהלת חשבונות. לפני שפתח את העסק עבד במס הכנסה ואפילו שימש בתפקיד פקיד שומה בשני מקומות. כשפתח משרד עצמאי אחרי שפרש לגימלאות מתפקידו הציבורי שמחנו להימנות עם לקוחותיו הראשונים. אם אתחיל למנות את מעלותיו של מנחם לשם יסמיק הדף ולכן אוותר אבל חלקו בסיפור שלנו ממש קריטי. והנה זה בא.

אז אחרי הפגישה שלי עם מר שילוני בה נמסר לי ברוח טובה שאנחנו הסוחרים הזעירים בעצם מתנהלים ומרוויחים טוב יותר ממנהלים בכירים בשרות הציבורי והכסף אצלנו בכיס וכמו תמיד בוכים ובוכים וזה כנגד עין הרע. סיפרתי למנחם לשם על אותה פגישה ובכלל כי לעיתים שיתוף חוויות מוביל לעוד דברים ואפילו סתם פורקן עושה טוב לנפש.  
מנחם לשם שומע את החוויה שלי מהמיפגש עם מר שילוני ואני רואה שהוא נדרך. מנחם אומר לי ככה: "אז בפעם הבאה שתיפגש עם מר שילוני הנכבד והוא אכן נכבד ומכובד אני מציע שתשאל אותו את השאלה הבאה כי יש בה הרבה דברים ואל תתבייש כי זה דבר שכל מס ההכנסה דיברה עליו ולא רק בתל אביב. תשאל אותו אם גם אתה כלומר לידרמן הסוחר יזכה לאותה פריבילגיה מהמדינה כפי שהוא מר שילוני זכה. מר שילוני קיבל רישיון לסוכנות ביטוח וזה דבר שהמדינה מעניקה למי שהיא רוצה. הדבר הזה שווה הרבה כסף ומר שילוני דרש וגם קיבל והכל בהתאם לכל הנהלים והועדות שנדרשו לכך. הכל כשר והכל מסודר ועל השולחן. אתה יודע כמה שווה רישיון כזה? אז זה היה 250 אלף לירות! אתה יודע מה זה מאתיים וחמישים אלף לירות? חמש דירות ניתן היה לקנות בזה. תשאל אותו אם גם אתה תקבל דבר כזה ותראה מה הוא יגיב" 
האמת שהייתי די מופתע אבל לא עשיתי עם המידע הזה שום דבר והבנתי שצריך לדעת להסתדר בכל מקום שאתה נמצא. את שילוני פגשתי ככה פה ושם אבל מעולם לא חשבתי באמת להזכיר לו זאת. 

לפני כמה שנים די טובות ניפגשתי עם מר רפאל יהודאי מי שהיה המנכ"ל האחרון של החברה הממשלתית ומי שהובילה להפרטה. רפאל טיפוס שונה משילוני ולא כעת נדבר אודותיו למרות שגם הוא מהווה חלק מסיפורה של החברה הממשלתית למטבעות ולמדליות בע"מ. שוחחנו על מהות החיים וחלקם של הסוחרים בסיפור. מיהודאי הבנתי שהוא מבין את חיי הסוחרים הרבה יותר טוב מכל מנהל אחר שהכרתי. הוא גם אישר בפני את הסיפור של שילוני והיה מופתע שאני נחשפתי למידע הזה למרות שזה לא היה מידע חסוי.
לחיי החיים הטובים והסידורים הכשרים של אזרחי ישראל ופקידיה הבכירים. 



יום ראשון, 30 באוגוסט 2015

הים הגדול


האחיות שלי ואני עם הסוס והכרכרה בים הגדול והשנה 1960 בערך

הים נשאר אותו ים?
פעם מאד אהבתי את הים הגדול של תל אביב. גם את זה של יפו ואפילו את זה של הרצליה. את הים של בת ים אני לא זוכר שניסיתי ואין לי תרוץ טוב, אבל מסתבר שלכל דבר יש סיבה מימי בראשית. בראש העין אין לנו ים משלנו, וככה למדתי להכיר בריכה אחת או שתיים של קיבוצים עם זבובים, וזה לא אותו דבר, למרות שאין שם בכלל זפת ולא נדבק חול לטוסיק.
המון זמן כבר לא הלכתי לים בכלל והאמת שאני בוש ונכלם, כי ים זה בריא ואומרים לי שאפשר לתפוס שם דברים טובים. מי מכיר את הסרט של חוני נערי החוף
מי עשה סקס במים מלוחים של הים התיכון? אומרים שבמים מתוקים זה יותר עדיף. מצטער שאין לי עמדה.

הים הגדול וללכת לאיבוד בחוף בת ים
את הים של תל אביב התחלתי להכיר בשנות השישים. יש לנו תמונה מטמטמת משנת 1960 לערך, עם שתי אחיותי דבורה ואראלה והיא נהדרת. לא זוכר את היום והמקום ואפילו של מי היה הסוס המיוחד הזה ואני יודע שלעוד רבים יש תמונות כאלה עם סוסים אחרים ואפילו צלמים אחרים. אגב סוס יודע לשחות.
יש מצב שהתמונה הזו צולמה בחוף של בת ים כי זה החוף שהאחיות שלי זוכרות מילדותן. המשאית עם הברזנט הייתה אוספת בתשלום סמלי ובמזומן את אנשי השכונה מיד אליהו ברמת הטייסים ונוסעים לחוף בת ים. האחיות שלי זוכרות איך דודה לאה אברמוביץ הקוזינה שלנו הייתה לוקחת אותנו לים כי אהבה את הים ואמא שלנו מאד סמכה עליה וגם כי היא פחות אהבה ים ואחרי שהכינה סל עם אוכל טוב היו אחיותי יוצאות למסע הפלאים ותמיד זה היה בחוף של בת ים ופעם אפילו הלכתי לאיבוד ואולי אפילו יחד עם אחותי הבלונדה ודבורה הבכורה והכהה נכנסה ללחץ והתחיל מסע החרדות שנמשך עד עצם היום הזה ובסוף מצאו אותנו והכל נפלא ואולי זו הסיבה שיש לי משהו אימננטי כנגד החוף של בת ים.  
הייתה לי תחושה שהתמונה צולמה דווקא ביפו וזה סתם תחושה המבוססת על לא כלום ושווה לבדוק עם יודעי תמונות ובכלל. אגב בתיה כרמיאל מכינה חומר לתערוכה על הים של תל אביב יפו או בעצם הים של יפו תל אביב ומציליו. אומרים לי שהמצילים הראשונים היו ערבים ותמיד אני מופתע מזה שערבים היו ראשונים ואיך כל העסק הזה השתנה ללא הכר. תמיד אני נזכר שאברהם אבינו היה קודם משהו אחר ומעניין אם אברהם ההוא מהתורה ידע לשחות. תזכרו שעל פי ההלכה חייב האב ללמד את בנו לשחות ואני תמיד מתבלבל עם המשפט של אחד דביל מצפון תל אביב שאומר לי שהוא כעת לומד ומלמד לסחוט חזה.

מציצים בחוף שרתון הישן


חוף שרתון מפעם עם המלון הישן והבית של אלפרד 
הים שלנו שאני זוכר היה שרתון או אם תרצו חוף שרתון הישן למרות שאז לא היה בכלל שרתון חדש. בהמשך יקראו לו חוף מציצים ואני בטוח שזה בגלל הסרט של ולא בגלל שמישהו הציץ למישהי. הצריף של אביגדור עם הדשא של איינשטיין וגבריאלוב היה בצד השני והיום זה כנראה חניון או קרוב לזה. הצריף של יחיה על קו המים והבית של אלפרד עוד שם אבל בלי המשפחה של אלפרד. היינו הולכים לחוף הים ברגל וזה אמור לקחת אולי 10 דקות ואם מישהו מדד אחרת אז בסדר. המסלול היה דרך שדרות נורדאו ובסוף היה מלון שרתון שאבא של דיצה עבד שם וככה ידענו להגיע לים הגדול. לעיתים היינו הולכים דרך הבתים של מעונות עובדים כשהגענו לרחוב בן יהודה, אבל בשלב מסוים שמו שם שער עם מנעול ומפתח, וככה מנעו מאיתנו חיסכון של אולי רבע דקה שלמה בדרך לים הגדול. תמיד הייתה שם ירידה ממש תלולה לחוף הים כשהבית של אלפרד ומשפחתו ממש על הכורכר והקצה. מצד שמאל עמד גן העצמאות עם האנדרטה לטייסים ובסביבתו המערה החשמלית והסודית של ירון ותמר עם החבורה הלפלפית של חסמבה.

 Royal Life Saving Society Established 1891 צילם ועיבד אליעזר מורב

המציל החרמן מאוסישקין
בחוף שרתון היה מציל והייתה גם סוכה ולמטה חסקה קבועה בהיכון והמציל שלנו היה בסדר ואני זוכר אותו כי היה גם חרמן וגם גר באוסישקין וגם היה לו שיער מתולתל וגם בגד ים ספידו שיש גברים שאוהבים שזה מבליט להם ומבחינתי זו תעלומה. כן אני יודע שקראו למציל הזה כמו לאח של שמעון פרס למרות שבסרט מציצים כתוב גיורא והוא אהב נשים ואפילו התחתן עם אחת שהייתה מסתובבת שם הרבה כמו דוגמנית אנורקטית ואפילו אמא שלה הייתה מסתובבת שם קודם.
היה גם אחד שהיה מציל בשם דוד מלמד, שהיה דוד של רועי וקובי מלמד ואורי זהר קרא לו דווידקה והיה לו בית קטן ברחוב הירקון שעוד עומד עם מגרש חניה של מניאקים ושלט מתהפך גם 25 וגם 50 ש"ח בשעות מצוקה. מלמד היה גבוה וגם חרמן לא קטן עם הרבה סיפורי בנות ומלמד הזה היה מציל בחוף אחר ולא בשרתון.

"הים אותו ים והערבים אותם ערבים"
יש אנשים שהמילה ים עושה להם משהו. יש כאלה שיבחרו ללכת לשם בשביל לנוח או אולי בשביל לתפוס חתיך או חתיכה ואולי סתם זיון לא מחייב. ים זה משהו אינסופי המוכיח לכולנו שאנחנו בעצם הדבר הכי קטן בעולם כמעט כמו דגים רק שיכולים לחיות על היבשה.
היה לישראל ראש ממשלה שאני מחבר אותו לשני דברים ושניהם קשורים לים. הראשון והטוב זה שאותו יצחק שמיר נהג לצעוד לאורך הטיילת כשמאבטח צמוד אליו והוא עשה זאת לא מעט ואני זוכר אותו בימי שישי על הטיילת של ציץ'. הדבר השני זה הציטוט הדי מטופש מלמעלה שקשה לי מאד להתמודד איתו. מי אמר שערבים לא יודעים לשחות?

מבחן השואה שלי

מרתף השואה בהר ציון ירושלים.
אמא ואבא בהופעה מסודרת ליד המצבה לזכר קדושי קהילת קוסטופול והסביבה ווהלין

להמציא מבחנים
לעיתים מרוב צ'יעמום, אני מוצא עצמי מדמיין וממציא דברים. מבחן השואה הוא אחד הדברים המוזרים שעוברים בראשי. זהו מבחן הזוי ואני ממציאו הראשי אבל יש מצב ששמעתי זאת בגירסה שונה אצל מוזרים אחרים. הרבה פעמים חושבים על משהו ובסוף מתברר שלאן שאתה הולך עם רעיון פורץ דרך, אחרים היו כבר בדרכם חזרה, התיישבו שתו קפה עם או בלי סיגריה ואפילו כבר סתם נפטרו. אם מבחן השואה הזה מוכר לכם, אז אישית אין לי שום בעיה של זכויות יוצרים. איש איש ומבחניו.
לעיתים מבחן השואה צץ לו ללא כל חשיבה ותיכנון מקדימים. פשוט ישנו מצב מסוים, ואז מישהו עושה משהו כתגובה, או סתם משהו בשוטף ואז אני מוצא את עצמי חושב ואומר לעצמי "האיש הזה לא היה שורד בשואה. הבחורה הזו לא הייתה עוברת את היום, הטיפוס הזה היה מקבל כדור בראש ואולי בעצם היה נותן בראש לזה שניסה להרוג אותו". וככה הלאה מחשבות מאד מוזרות ומעניין אם הדבר הזה מצריך טיפול תרופתי מסודר. יש מצבים שזה הולך אפילו עד להכי קודקודים שיש, כלומר אפילו לביבי, ברק ואולי אפילו קלינטון ואובמה. מי לדעתכם מהם היה שורד את השואה? איך בגין שרד את השואה?

כמה יוצא אחוז אחד במרקים גרמנים?
הורי שניהם, עברו את השואה. אבא שיחק אותה בגדול והצליח לאבד את כל משפחתו והיה ממש בודד ושרדן בדרך לא ממש ברורה. הוא היה חלק חי ונושם בין אותו אחוז אחד ששרד את השואה בווהלין, כלומר מאלו שנשארו במקום ולא ברחו לתוך רוסיה. סיפורו ממש לא קל להסבר, חוצמזה שתמיד יגידו ויצביעו למעלה על ההשגחה מלמעלה, ואני לא מתווכח עם כוחות חזקים ממני. אגב אבא שלנו לא היה סגור על מזלו בשואה, והיו ימים שחשב שזה יותר עונש מפרס ודני רוגובסקי גם טען בדיוק ככה למרות שלא עבר שום שואה בעצמו, אבל הכיר את כל חסידי אומות העולם שחיו בישראל 

אמא שלנו עברה את השואה יחד עם אחות תאומה צמודה וככה גם אחות גדולה יותר, ואז מצבה הרבה יותר עדיף ובקרב בין אמא לאבא, הרי שאבא מביס אותה בתוצאה המוגמרת. זה שהיא שרדה מחלת טיפוס, גטו אחד, שני מחנות עבודה וניספחים רק ממתיק במעט את התוצאה הסופית. כל זה כאמור לא כולל מע"מ ורווח סביר למשתמש.
אם חשבתם שלא הייתה ביניהם תחרות אז שוב פישלתם. אגב גם משרד האוצר בישראל והגרמנים שבגרמניה המערבית נהגו לעשות מבחן לשורדי השואה והיו שם תוצאות נהדרות, שבאו לידי ביטוי במרקים גרמנים ולירות ישראליות שהפכו לשקלים ולאירו בטוח ובבנק. אין כמו פנסיה של השואה שתמיד אבל תמיד תופיע בחשבון ותפריח את השממה של ניצוליה. בהחלט ניתן להתעשר מהשואה ובגדול, ואלי ויזל הוא רק עוד דוגמא.

לדעת להסתדר ולעמוד בתור
היום כשאני משחזר דברים בראשי אני יודע שיש אנשים היודעים לסדר דברים או בקיצור להסתדר. הם לא בהכרח גאונים אבל הם מוצאים את הדרך בה דברים פשוט מסתדרים כאילו מעצמם או שמישהו דחף אותם וזה החל להתגלגל. פעם בשואה זה כנראה היה מאד קריטי וניתן לפתח מיומנויות, אבל בלי כשרון טבעי מלידה אתה פשוט קורס ומת בניסיון הראשון. כששאלתי את אבא על אותו רגע בו הובילו אותם לאן שהובילו, ולמה החליט להימלט ולברוח, הסביר לי שהוא עצמו לא חשב בכלל על כזה פתרון. אחיו הגדול יוסף, דחף אותו ואמר לו שכעת אין להם מה להפסיד ומשך אותו, והם שניהם עם עוד שנים החלו בריצה מטורפת והכדורים מנסים להשיג אותם ואחד אכן פגש את היד של אבא ויש גם מזכרת נצח ולעולם, ומשם הכל היסטוריה. אחרים נשארו לעמוד בתור ובקבוצה וסופם היה ידוע.
היום כשאני רואה תור אני יודע שבראש שלי רצות מחשבות ואפילו מטופשות. כילד אני זוכר את אבא ואותי הולכים למקומות שונים ודברים היו פשוט מסתדרים. ככה היה בקופת חולים וככה בעוד מקומות עם תורים. אני הייתי יושב ואבא כבר נמצא שם פנימה בלי מהומה ובלי לדחוף ופתאום הכל רץ מעצמו והייתי נכנס ובא ואפילו הולך וזהו. עם אמא זה היה אחרת ואם הייתי הולך לבד אז יש מצב שהיו מכבים את האור ואני עוד מחכה ואפילו לא יודע בדיוק למה. גם היום יש לי מזל שיש מישהי המטפלת בי ודואגת. האם יש קשר למה שכתבתי בשורות האחרונות ולמבחן השואה? לדעתי כן. 
היום י"ג באלול הוא יום השנה לחיסולה של העיירה החקלאית סלישץ' זוטא בווהלין, שפעם הייתה בפולין ובהמשך ברוסיה והיום באוקראינה. י"ג באלול תש"ג 1942  



יום חמישי, 27 באוגוסט 2015

זכרונות מחיים ויצמן - יוסי שחם

יש המון פריטי אספנות המתחברים לנשיא הראשון חיים ויצמן. בולים, מטבעות, מדליות, שטרות ובכלל כל שתרצו. פעם כתבו וייצמן ואפילו ווייצמן ואין לי מושג למה מוסיפים ומורידים אותיות בשמות של אנשים ומשפחות. יוסי שחם מספר על הזכרונות שלו מחיים ויצמן.


בניית בית ויצמן ברחובות
אברהם שטיניג, אבי, חבר קבוצת שילר, היה פועל בנין שכיר ברחובות. מקצועו בבניה טפסן, האיש שמכין את מערכות הברזל לקראת יציקת הבטון.
באותה עת בשנות ה30 בנו את ביתו הפרטי של חיים ויצמן בשטח המכון ברחובות, הבית שכונה "הארמון", פועלים מעולים הוזמנו לעסוק במלאכה.
אברהם, אבי סיפר לי על הבניה, לדבריו הנושא המסובך ביותר בבניין הייתה הכנת מערכת הברזל ליציקת הבסיס למדרגות העגולות, מספר פועלים עסקו בזה מספר ימים, כאשר הסתיימה המלאכה הגיע המהנדס לבדוק את העבודה, הוא פסק שהעבודה פגומה, יש לפרקה ולבנות את הכל מחדש, אברהם שטיניג סרב הוא ביקש שמישהו אחר יפרק את המבנה שכל כך הרבה עמל הושקע בהכנתו והוא מוכן להתחיל את כל העבודה מחדש וכך אכן היה. לאחר סיום הבניה התנוסס בגאון בנין מאד מיוחד שכונה על ידי תושבי הסביבה "הארמון" של חיים ויצמן.


הלוויתו של הנשיא הראשון
מותו של הנשיא היה אירוע לאומי ממדרגה ראשונה, זו הייתה לוויה ממלכתית מיוחדת שאיש אחריו, אולי רק יצחק רבין, "לא זכה לה".
הארון הוצב על במה מקושטת", משמר כבוד של חילי צה"ל ניצב סביב הארון והמונים המונים עברו על פני הארון במשך יומיים או שלושה, למיטב זכרוני מדובר במאות אלפים שהגיעו מכל קצווי הארץ.
במלאת שנה למותו של הנשיא נערכה עצרת אזכרה ליד הקבר, הוזמנו אליה כל תלמידי התיכון מאיזור רחובות והדרום , בסיום העצרת עמדה ורה ויצמן וכיבדה כל משתתף בארטיק קר ומנטף, זה היה חידוש גדול כי מפעל ארטיק הוקם ממש באותם ימים בבת ים.

הטייפ רקורדר של הנשיא ויצמן
 לנשיא חיים ויצמן היה מכשיר הקלטה טייפ גדול עם סלילים, כנראה אחד הראשונים בארץ, בשנות ה50 המוקדמות.
יום בהיר אחד התקלקל הטייפ ,חיפשו ולא מצאו טכנאי שיתקן את הטייפ כי היה זה מכשיר אלקטרוני נדיר.
בקבוצת שילר התגורר בחור צעיר גאון טכני ושמו טדי, טדי היה חיל בבריגדה היהודית בזמן מלחמת העולם השניה, הוא הדריך ילדים יהודים פליטי שואה שהגיעו לקבוצת שילר במסגרת מוסד "סלבינו".
איך שהוא הגיע הטייפ המקולקל אל טדי והוא בעזרת שני אטבי מתכת תיקן את המכשיר ואז להנאת ילדים ומבוגרים הקליטו את כל הילדים בשירה, נגינה בחליל ודיקלום ולהפתעת כולם אפשר היה לשמוע את ההקלטה שנשמעה אז כפלא בלתי מוכר.


על פרה לבנה ושחורה וגם על 2 כבשים ואחד קדישמן

יש סיפור מאד ידוע, ובעצם זה משהו שלומדים ממנו איך החיים עובדים על אמת. אולי זה בכלל משהו שהמציאו אותו, אבל בכל זאת נראה לי שזה מהחיים עצמם ולא רק בפולניה. לא מזמן שמתי לב שיש כמה, שממש לא מכירים זאת, ונראה לי חבל כי גם סיפור נחמד גם בעלי חיים וגם דרך לגלות איך העולם שלנו עובד וכנראה עבד בעבר וסביר להניח שככה בעתיד. אנשי מכירות זה תמיד דבר שמלווה אותנו.


בשוק בקרקוב
אחד חקלאי מנוסה ומיומן בשם סטפן הביא שתי פרות לשוק בקרקוב והציען למכירה. יחד איתו העוזרת שלו שקוראים לה ונדה ויש מצב שהיא גם המאהבת שלו אבל זה בכלל לא קשור לסיפור עם הפרות. פרה אחת הייתה שחורה והשניה לבנה או בעצם הפוך הראשונה לבנה והשניה שחורה. אגב יש גם גירסה עם חומה ואפילו מנוקדת אבל נתמקד עם הלבנה והשחורה.



בקר בראש העין וליד הבית

החקלאי מציג למתעניינים את הלבנה ומשבח אותה ואת תפוקת החלב שלה ואומר "הפרה פשוט נהדרת. הרבה חלב וחלב טוב, לעולם לא כועסת ולא בועטת ואפילו מחייכת מתי שבאים. היא אוכלת בסדר ולא מגזימה בכלל בקיצור פרה נפלאה" ואז כששואלים אותה "ומה לגבי הפרה השחורה?"  הוא מקצר ואומר מילה אחת "גם" כלומר גם אותו דבר בדיוק. ככה נמשך לו ההסבר לפני כל מי שמגלה עניין. בסוף העוזרת שלו נהייתה מבולבלת והחליטה לשאול את הבוס שלה למה הוא כל הזמן משבח את הפרה הלבנה ובסוף אומר אותו דבר לגבי השחורה. אז סטפן הסתכל עליה ככה במבט משתאה ואמר לונדה ככה "כי את הלבנה אני רוצה למכור!" "ומה לגבי השחורה?" שאלה ונדה.  "גם..."




קדישמן בבר כוכבא 
בעיר תל אביב חי צייר ואמן מאד מוכשר בשם קדישמן יחיאל, שלאחרונה נפרד מהשכונה שלנו ואפילו מרחוב בר כוכבא שם נולד ואפילו הוריו גרו שם בצריף עם שטח לא קטן. פעם אפילו ראיתי אותו על חי ועם חולצה לבנה ענקית באולמי הנוצץ ברחוב המסגר שבתל אביב. זו הייתה חתונה שגם אני וזוגתי שתחיה הוזמנו לשם. היו שם הרבה אחמ"ים ואין צורך להרחיב כי לא תמיד חייבים לספר הכל ויש מצב שמינה תכסח אותי ולכן בואו נגיד שהיה יופי ואכלנו ושתינו ורקדנו באולמי הנוצץ ואפילו על הגג למעלה. מה שקשור לסיפור שלנו הוא זה שהזוג הצעיר קיבל כבר אז מתנה בדמות תמונה נהדרת של קדישמן ואפילו של כבשה.
אומרים שקדישמן צייר המון כבשים ואני תוהה כמה באמת. מסקרן אותי כמה כבשים חיות ואמיתיות יש בישראל כולל בחווה של משפחת שרון. האם יש קשר בין שני הנתונים האלה? אין שום מדליה של קדישמן. 
אומרים שיש אפילו זיופים של אותן כבשים של קדישמן ואני אומר שזיוף זה סוג של מחמאה לאותו יוצר ורק מישהו רציני ונחשק זוכה שיזייפו אותו. 
פעם מישהו סיפר לי שהציעו לו שתי תמונות של קדישמן מאד יפות. המחיר 1200 דולר ליחידה. הוא ממש התלבט כי שתי העבודות היו נהדרות ובצבעים שונים. ברור שזה היה כבשים. הוא החליט לשחק אותה ושאל "ואם לוקחים את שתי הכבשים אז כמה משלמים?" שתי כבשים זה ביחד רק 2000 דולר ויש כבר הנחה. העיסקה התבצעה וכולם היו מבסוטין לאללה. 
עברו כמה ימים ומישהו אמר לקונה שהכבשים האלה כנראה לא אמיתיות. הוא לא התרגש ומשך ככה בכתפיים ואמר "אז מה. גם הדולרים שנתתי לא היו משהו..." 

יום שני, 24 באוגוסט 2015

כסף - געלט

אברהם שטיניג אבא של יוסי וחבר קבוצת שילר חלוץ גידול הבננות באזור הדרום 1934
חלוץ עם תאנת חוה גלויה של הצלם בן אור


זכרונות וחוויות על כסף שהיה פעם בקבוצת שילר - כתב יוסי שחם
לכאורה ילדי קבוצת שילר היו רחוקים מהעולם החומרי, שסובב אותנו. עולם מטריאליסטי וסוציליסטי לא הולך טוב ביחד. אנחנו היינו סוציאליסטים ודגלנו תמיד בשוויון. אבל בכל זאת למרבה הפלא, הכסף ומה שאפשר לרכוש בעזרתו, היו תמיד ברקע. כי בכסף הרי אפשר היה לרכוש דברים מופלאים שלעיתים גם אנחנו חלמנו עליהם. את הכסף ספרו הורינו באידיש: צוונציג, דריציק, פירציג… בקיצור –געלט.
היה איזה תקציב צנוע לחברת הילדים ואתו היו הולכים מדי פעם בחברותא לסרט "בבית העם" או "בבית הפועלים", ברחובות או מקבלים תקציב קטן לנסיעה בחופש לדודים בעיר. לנסיעה לתל-אביב הקציבו 25 גרוש, 11 גרוש לכרטיס בדרום יהודה בקו רחובות תל-אביב ו – 1.5 גרוש לנסיעה עירונית בת"א. סך הכל הלוך וחזור 25 גרוש, גלידה אצל גינזבורסקי ברחובות עלתה חצי גרוש כך גם עלה גזוז חמוץ מתוק, פלפל גרוש אחד והיו גם המילמים - 1000 מיל בלירה. ב – 2 מיל אפשר היה לקנות 2 סברס אצל חליל שעבר עם חמור עמוס סברס בדרך ליד הקבוצה. פעם כשלא היה לנו כסף נתן יורם ברגיל לחליל את המחרוזת של מרים אמו תמורת 5 סברסים. מחרוזת של חרוזים כחולים לבנים, אוצר משפחתי שהיה ואיננו.
היה גם חצי מיל אבל זה היה רק פתק נייר של דרום יהודה שניתן עבור עודף. חצי הלירה והלירה המנדטורית הירוקה היו הון עתק של ממש, תקציב המשפחה בקבוצה היה 10 לירות לשנה וזה הספיק בעצם לכלום. במערכת פיננסית משוכללת זו היינו אנחנו הילדים קצת לא בעניינים אבל תמיד רצינו שיהיה לנו משהו משלנו. אוצר פרטי כמו שביטא יפה טוביה החולב "מה אכפת היה לו לקדוש ברוך הוא אם היה גם לי אוצר קטן".


ביקור אצל סבא וסבתא ברחובות 
יום אחד ביקרתי את סבא וסבתא ברחובות. הסבא רצה מאוד שאשאר לישון בביתם. אני רציתי מה שיותר מהר חזרה לקבוצה לגן-הילדים. הוציא הסבא חצי לירה שטר נייר , 500 מיל בצבע סגול, החזיק אותו גבוה באוויר והבטיח שאם אשן בביתו אקבל אח"כ את חצי הלירה. ראיתי בעיני ההורים שהם מאוד תומכים במהלך הזה, מסיבות משפחתיות כמובן, הסכמתי בתנאי שאקבל את התשלום מראש. עם חצי לירה מקומטת ביד ניסיתי להירדם ככל יכולתי על מיטה רכה מכוסה קטיפה אדומה ולכן מוזרה ושונה ממיטת הסוכנות עם מזרון עשב-ים שהייתה לי בגן הילדים בקבוצה, כשבחדר ריח זקנים, ריח עבש של פתיליית שבת וחלון סגור. כעבור שעה ברחתי משם עם חצי לירה ביד, חצי הלירה שמיד נמסרה להורי ל"שמירה". 

500 מיל מנדטורי בצבע סגול של סבא של יוסי

דרום יהודה דמי נסיעה 1 פרוטה 2 פרוטות צילם אלכס גולברג


כדי שיהיה גם לנו כסף משלנו, עשינו תמיד מאמצים כדי להרוויח קצת מעות, כמה גרושים רק שלנו.
המתווך הכלכלי של הקבוצה היה רובינפלד. רובינפלד היה נוסע כל יום לרחובות. הוא היה קונה ומוכר, מתווך ומשדך. הייתה לו לרובינפלד שקית בד אפורה מלאה בכסף, מילמים, 2 מיל, חצי גרוש, גרוש עם חור, ממש אוצר.
כשהיה צריך לשלם היה מכניס יד לשקית, מקשקש בכסף ובוחר לאט לאט את המטבעות המתאימים. הוא היה נוטל את המטבע, מסתכל עליו מכל צדדיו, בוחן אתה "חור שבגרוש" ורק אח"כ כשהוא משחרר אנחה היה מוסר את המטבע ועובר באותה דרך לטפל במטבע הבא. וכך גרוש ועוד חצי גרוש ועוד 2 מיל עד שהיה משלם את מה שהוסכם. ניכר עליו שהיה לו קשה להיפרד מהכסף.

בפרדס ליד הבאר החדשה גדל תרד באופן פראי. התרד הזה היה מקור להכנסה. אני ואמנון השמן החלטנו לקטוף תרד. קטפנו 2 ארגזים והבאנו לרובינפלד והוא מכר את הסחורה ב – 25 גרוש. אמנון חילק חצי חצי. לו 15, ולי 10 גרוש שהיו הרבה מאוד כסף.
גם חברת הילדים רצתה להגדיל את התקציב והייתה יוצאת לגיוסים תמורת כסף לתקציב. הגיוסים היו בפרדס בקטיף איסוף בוטנים וכו'. הכסף שימש לבילויים ולרכישת מתנות בימי הולדת.
מתי שהוא בתחילת שנות ה – 50 החלטנו קבוצה של בנים להיות שחקני כדורגל מפורסמים וערכנו גיוסים כדי לקנות נעלי כדורגל. בקבוצה זו היו אילן, אברמלה, עמוס, יורם וגם אני שכשרוני לכדורגל היה ידוע ומפורסם. במספר גיוסים הצלחנו לחסוך סכום כסף אבל ההתלהבות לכדורגל שכחה ובכסף נסענו כולנו לראות את להקת הכדורסל "הארלם גלובטרוטרס" שהגיעה אז לארץ.
ראשית שנות ה –50 ובארץ צנע. במשפחתנו גידלנו יונים אותן מכר רובינפלד למאכל ברחובות. 10 אג'ליונה.

כך צברנו אחי משה ואני כמה לירות. את הכסף הזה לקח אחי משה כשהתגייס לצבא ההגנה לישראל. אז אחרי היום הגיע הלילה ואז בלילה הראשון בקלט הכסף נגנב! "כל הכבוד לצה"ל" ותחי מדינת ישראל.    

יוסף שחם שטיניג מושב נטעים ופעם מקבוצת שילר