באמצע שנות ה60, יזמו כמה חברים הוצאת עתון סטירי, באותן שנים היתה פריחה לעתונות הכתובה בישראל, הטלויזיה טרם קמה, הופיעו כ20 עיתונים יומיים בעברית ובעוד כ8 שפות זרות, אבל עיתון סטירי לא היה.
במדינות אחרות הופיעו עיתונים סטיריים שזכו להצלחה רבה כך הקרוקודיל במוסקווה, שפילקי בוורשה, קנאר אנשנה בפריס ועיתון המאד המאוייר, בארצות הברית.
היוזמים היו קבוצת מאיירים וגרפיקאים שכעבור שנים השתתפו בייסוד המוסף "דבר אחר" שהופיע מספר שנים כנספח לעיתון ההסתדרות דבר.
אלי פנו כי הכרתי היטב את היוזמים , החשבתי עצמי כבעל חוש הומור ועסקתי, בין השאר, בהוצאה לאור.
התחלנו בישיבות שהייתי מגדיר כ"מושב ליצים", היה אוכל, היה משקה, עפו בדיחות ו"תכלס" שום כלום.
בתור הזרוע המעשית, הרצינית, של חבורת הליצים הזו, הבנתי שמה שצריך קודם כל, לפני השם, לפני העיצוב, לפני הפרסום וההפצה, זה חומר הומוריסטי טוב, לצערי חומר לא היה!
בתור קיבוצניק לשעבר, הכרתי דרך העיתונות של התנועות הקיבוציות, מספר כותבים, שהכתיבה שלהם היה בה יותר משמץ של הומור, אבל הם התייחסו, בעיקר, לעניינים שלהם, פניתי אליהם וקיבלתי רשימות על "מעשה בגניבה במחסן האקונומית" או "הטרקטור שדרס את אנדרטת הגבורה" ועוד דברים דומים.
חיפשתי נואשות חומר אקטואלי הומוריסטי על בעיות שיעניינו גם את הקורא התל אביבי, כך נתקלתי באחד חנוך לוין, שהיה כותב את העמוד האחורי בעתון "דורבן" שבועון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב.
לא שמעתי עליו קודם, אך כתיבתו היתה חתרנית, עוקצנית ומאד מיוחדת, דרך קשרי בהסתדרות הסטודנטים, השגתי את הטלפון בביתו, התקשרתי, ענתה אישה מבוגרת ובמבטא פולני צעקה "חנוך מישהוא מחפש אותך" דיברנו וקבענו להפגש בבית סוקולוב.
נפגשנו, האיש היה סגור, נבוך ומצטנע, סיפרתי לו על הרעיון וביקשתי לכתוב עבורנו משהוא, כמובן הדגשתי שאנחנו נשלם כמקובל.
אינני זוכר אם קיבלתי ממנו איזה חומר, העניין נגוז והתבטל, רעיון טוב לא מספיק, אבל היו כמה בירות, כמה בורקסים והרבה בדיחות וגם זה משהו !
פגישתנו הבאה היתה כעבור כמה שנים , באמצע שנות ה70 ,חנוך לוין כבר כתב הרבה, מחזות שלו הוצגו בכמה תאטראות, כמובן עם הרבה רעש, צילצולים והתנגדויות, כבר אז בני העם הנבחר, תושבי המדינה, שאינה טועה לעולם , עם הצבא המוסרי ביותר בתבל ובהיסטוריה, לא יכלו לסבול את הילד שמגלה להם ש"המלך הוא עירום" ותוקע סיכה אחר סיכה בבלון האגו הנפוח של המדינה ומנהיגיה, גיבורי מלחמת ששת הימים.
הנשיא אז היה אפרים קציר, איש טוב אך קצת מרחף, הציע לו איזה אחיתופל ממקורביו, להעניק את פרס הנשיא לחנוך לוין, הנשיא הסכים ובכך נפתחה מהומה רבתי, בעתונים נכתב " הנשיא מעודד את כותב מלכת האמבטיה ואת המחזה הדפיטיסטי, את אני והמלחמה הבאה," מחזות שעוררו הפגנות ומהומות והורדו, בלחץ הקהל מן הבמות.
הנשיא נבהל מהמהומה ופורסם בשמו שהוא שוקל שוב את הענקת הפרס לחנוך לוין.
באחד הערבים הלכתי לחלק חומר לתאי העיתונים בלשכת העתונות הממשלתית, זו היתה הטכניקה אז, פקס טרם היה, שלא לדבר על אי מייל ואינטרנט, אנשי יחסי הציבור ניסחו ידיעה לעתון, שיכפלו אותה בסטנסיל, הדפיסו וחלקו לעתונאים הרלוונטים בתאים מיוחדים בלשכת העתונות הממשלתית ברח' איתמר בן אבי, שם במסדרון החשוך פגשתי את חנוך לוין נבוך ואובד עצות, הוא ביקש את עזרתי, שאלתי אותו במה העניין והוא הראה לי דפים שכתב בכתב יד ובהם נאמר, פחות או יותר, "כבוד הנשיא קציר, אני מוותר על הפרס שלך, הוא כנראה לא מתאים לאיש מסוכן שכמוני, תמצא לך אדם כלבבך ותן לו את הפרס. תודה חנוך לוין."
הוא ביקש את עזרתי לחלוקת החומר לכתבי חינוך ותרבות, כך עשיתי, ביקשתי ממנו עותק אחד למזכרת, קיבלתי, עד היום אני לא מוצא אותו וחבל.
יש לשער שחנוך לוין, האדם הצנוע הזה, בעל כישרון ענק, שמחזותיו מוצגים בכל העולם, ולצערנו נפטר בגיל צעיר, היה היום, שוב מוקצה על ידי חלק גדול מהעם הברוטלי שלנו וכבוד שרת החינוך היתה מתגאה בפסילתו.
איך נאמר במקורותינו "רבותי ההיסטוריה חוזרת, שום דבר לא עבר לא נשכח"
העלה זכרונות עבשים
יוסף שחם
