פעם לא ידעתי הרבה דברים. היום כנראה עוד הרבה פחות. ככל שיודעים יותר מבינים שבעצם יודעים פחות.
אנשים רצינים מאד, מבינים שהם לא יודעים דבר. אני לא רציני.
ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה, המדרון תלול יותר בדרך חזרה
כל-גיא, יינשא, וכל-הר וגבעה, ישפלו; והיה העקוב למישור, והרכסים לבקעה.
חמור בודקים בעליות! חבר בודקים בירידות!
גליה הייתה הילדה הכי יפה בגן וגם בבית הספר. היום היא גם יודעת לעצב מדליות
פעם מזמן הייתי בבית ספר יסודי. יכול להיות שזה היה ממש בכיתות הנמוכות ממש. כיתה א' ואולי אפילו ב'. האמת? קשה לי לזכור במדויק. בואו נסכם על כיתה נמוכה וזהו, כי זה ממש לא חשוב לסיפורנו למרות שאני ממש לא בטוח.
גליה גנון הייתה ילדה מאד יפה. אפילו מאד מאד יפה. אני חושב שהיא הייתה הילדה הכי יפה. ממש סוג של בובה וגם מאד עדינה, קטנה, טובה, רזה ושוב פעם יפה עם עינים גדולות. אני חושב שהרבה בנים אהבו את גליה ממש. אריק גרינבלט ממש הכי הרבה מכולם. כנראה שגם אני. אני זוכר שעשו לגליה יום הולדת, וילדי הכיתה הוזמנו בבגדים חגיגיים. נדמה לי שזה היה תמיד בימי שישי אחר הצהריים. בסוף גם קיבלנו שקית חמודה סגורה בסרט אדום עם כל מיני הפתעות. מאז עברו הרבה מאד שנים, וגליה הספיקה לעשות הרבה דברים ואפילו לעצב כמה מדליות.
גליה ומשפחתה
גליה ומשפחתה הנחמדה גרו בדיזינגוף, כמעט מול קפה בתיה. אמא של גליה ניגנה בכינור ממש באופן מקצועי. אבא של גליה היה ממש עורך דין גבוה ונחוש ולימים מנהל סניף בנק. אחות קטנה יותר בשם רמה ואח גדול יותר בשם עופר. אז ההורים של גליה ניהלו את יום ההולדת והיה ממש כייף. תמיד ילדים אומרים "היה כייף".
אמא של גליה ניגנה בכינור ואולי זו הייתה בעצם ויולה ואפילו ראינו אותה בטלוויזיה שחור לבן ובלי צבעים. אבא של גליה העורך דין ערך לנו חידון. אז לא קראו לזה טריוויה. אני ממש לא זוכר שום שאלה ממש ובטח לא שום תשובה ממש. ובכל זאת אני זוכר שאלה אחת שהייתה ממש מסובכת וכמעט בלתי פתירה.
אבא של גליה שאל "מה יש יותר, עליות או ירידות?". זו היתה שאלה ממש קשה, מורכבת ואפילו מכשילה ממש. כל הילדים התלבטו, כי מנין לילדים קטנים לדעת נתון שכזה?!
בסוף אילן שהיה גם קצת שמנמן, מנומש וגם התלמיד הכי חרוץ וכנראה סוג של גאון בהתהוות, הצביע ואמר שלדעתו זה אותו הדבר. הוא אפילו נימק "כי איפה שיש עליה יש גם ירידה". נשמע מעט מוזר אבל ממש נכון אומרים הגדולים.
לי משום מה זה היה קצת מוזר וממש לא ברור. אולי זה מעיד על בעיה של התמצאות במרחב. בכל אופן ומהניסיון שלי השכונתי, זה היה מעט בעייתי. בסוף המסיבה, כשכולם כבר קיבלו את שקיות ההפתעה ופתחו את השקיות עם הסרט האדום, ניגשתי לאבא של גליה ואמרתי לו ככה די בשקט, שלגבי הירידות והעליות יש לי בעיה.
"אצלנו בשכונה זה כנראה ממש אחרת ויש לנו יותר ירידות. עובדה שכל הילדים באים לרחוב עובדיה להתגלש עם העגלות, הסקטים, הקורקינטים והאופניים בירידה". אבא של גליה העורך דין הקשיב לי קשב רב ואמר "אולי אתה צודק. צריכים לבוא לשכונה שלך, לראות ולבדוק".
איזה בלוג יפה יש לך!!!!
השבמחקאיזה כישרון!!!ניכרים בהחלט ניצני גאונות!!!
קובי יקר. אל תתיאש שאין תגובות, תדע שיש לך המון קוראים שהפכו למעריצים.
חלילה שלא יקרה לך מה שקרה לסופרת המהוללה דנה טויטו (המחברת של 30 גוונים של משה) שהתיאשה ונטשה אותנו ואנחנו לא יכולים ליהנות יותר מהגיגיה.
חזק ואמץ קובי אנחנו איתך
תודה ואשמח להכיר את כולכם האנונימים המקסימים
השבמחקמועדים לשמחה ושוב תודה קובי לידרמן