אוכל זה הדבר הכי חשוב בחיים! אפילו יותר מסקס וכמובן שזו דעה אישית. אוכל מחבר אנשים לכל החיים ואפילו יותר מאוחר. עד היום אני מתגעגע לאוכל של אמא שלנו למרות שקיימת סברה שגויה לחלוטין, שפולניות לא יודעות לבשל מול הקביעה הנכונה שפולנים יודעים לאכול. בין הדברים שאמא שלנו נהגה לעשות, היה סלט חצילים שהמון שנים כבר לא אכלתי, כי גם אמא הפסיקה לעשות אותו בשלב מסוים ואין לי מושג למה. זה הלך עם עגבניות, מלפפון חמוץ וכן גם מיונז וברור שהיו שם חצילים אבל ממש חתוכים קטן קטן ובטוח שהיה שם עוד משהו וזה הלך טוב בשבת עם ביצה קשה. אחותי הבכורה דבורה מחדרה, אומרת לי שאין בכלל בעיה והיא תכין לי אותו דבר, אבל אני יודע ששיחזור מאכלים, זה כמו שיחזור אהבה והנה עוד מתכון בטוח לכשלון צורב ולא רק בפה, אז מוטב להשאיר את הזכרון והטעם בקפסולת הזמן.
לזכר
מנשה יחזקאל אצלאן ז"ל
בנקאי וגואל קרקעות
מעולי בבל
תרל"ה - תשכ"ז
1967 - 1875
פעם עברתי ליד שכונה חדשה שרק תוכננה ופורסמה. זה היה ברמת השרון וקראו לשכונה נוה אצילים. משהו איך לומר קצת יומרני עם ניחוח פלצני פלוס. למחרת היה מי שדאג שיהיה כתוב שם נוה חצילים ואני מעולם לא ראיתי שברמת השרון מגדלים את הסגולים האלה ורק שדות תותים לנצח. על תותים כתבו ושרו המון דברים ומה לגבי חצילים? מה דעתכם על גרפיטי החצילים בחוצות תל אביב? האמת די חמוד וכרגע אני לא מכיר את המגרף. ניסיתי לברר קצת על חצילים והשוק שלהם בישראל אבל גם פה יצאתי חסה. תמיד ניתן להשתפר ובכל תחום. אגב מה דעתכם הכללית לגבי חצילים? יש לי מידע מאד סודי לגבי חצילים בסוריה, ומטעמי צנזורה אני מנוע מלשתף את הקוראים וסליחה.
ארנולד והסיגריה
ארנולד מלך החצילים
פעם בתל אביב של שנות השישים, השבעים ואפילו קצת מהשמונים היה אחד בשם ארנולד והיה לו אפילו שפם. ארנולד מלך החצילים והוא הארנולד הזה היה מפורסם כאחד המכין הרבה מאכלים עם חצילים ולא רק. ארנולד חצילים זה ממש חיבור הומוגני ואפילו הלחם מפעם והיום אומרים פיוז'ן. את ארנולד עצמו בכלל לא הכרתי ורק ראיתי אותו עם האוטו המיוחד ברחובות תל אביב ואפילו עם קוקו חמוד ומיוחד. את הבת היפה שלו עליסה כן הכרתי, ותמיד כשאני רואה סרטים מפעם עם בחורות יפות ושיער כזה מפעם ועל הצד, אני נזכר בעליסה ותמיד חשבתי שהיא יצאה מסרט אמריקאי עם מרלין מונרו ואפילו קצת ממרלן דיטריך. תזכרו שעליסה כותבים עם ע ואני ממשיך להתבלבל ומהיום אדע שעליסה זה כמו עליזה. מי זוכר את עליזה מזרחי 999.
עליסה למדה איתי בתיכון ה' באותו מחזור ולא באותה כיתה, אבל בשל היותה חברה של גלי עציוני וגם של יעל אלכסנדרוני, אז גם אני נכנסתי באותה עיסקת חבילה ובמחיר משתלם למשתכן. זה לא היה פשוט, כי הם כולם למדו באותו בית ספר ובאותה שכונה ואני ממש לא. לעיתים מרחק של כמה רחובות פלוס צומת ואתה כבר לא בשכונה שלך. מי הראשון שאמר שהמזרח התיכון שכונה קשה? כל אחד בא מהבית שלו ומהשכונה שלו ויש כאלה הרוצים להתחלף. אני לא!
חברה מבית החינוך לילדי עובדים ע"ש א.ד. גורדון, תמיד הרגישו אחווה עם אידיאולוגיה חלוצית שהרימה להם את האף במקצת. הם תמיד שרו בעוצמה עם עיניים נוצצות ויעל אלכסנדרוני שחקנית הכדורסל ובכלל, נהגה להוסיף רפליקות בקטנה של מורים ומורות וככה למדתי גם אני על מורים מורמים מעם בשם מאיר נוי ועוד. אנחנו האחרים היינו כאילו נספחים, ועם השנים שכחנו, אבל כשאתה לא מגיע מאותו מקום אז תמיד רגשות נסתרים ואפילו קיפוח, צפים ועולים וזו כל התורה כולה של החברה בישראל. מה דעתכם על הקטע של כחלון עם הנעלים והילדים, מול יאיר לפיד שאגב גם למד בגורדון וגר ממש צמוד? אומרים שבישראל של פעם כולם היו חברים של כולם ואם לא חברים אז משפחה. רוצים דוגמאות? לא היום בבקשה ותשכחו כרגע מהפנקס האדום.
פעם א.ד. גורדון היה ברחוב אדוארד ברנשטיין פינת לסל ויום אחד העבירו את השם לבית ספר אחר וזה במקרה המקום של בית ספרי מפעם ברחוב בן יהודה שפעם נקרא לדוגמא ע"ש הנרייטה סאלד. נראה לי שחילופי השמות האלה יוצרים זהויות לא ברורות. משהו בסגנון חצילים בטעם כבד ויש גם חמוציות בטעם גרנולה. נתן דונביץ' כותב בספרו על ארנולד ואני הכרתי גם את שירה הבת וגם את רוני הגבוה.
נתן דונביץ' מקיוסק גזוז עד מסעדת שף ארנולד מלך החצילים
"ראשון הבולגרים שהעתיק את המטבח הבולגרי לצפון תל אביב היה ארנולד בניש. ב-1962 הקים בניש, עולה מבולגריה, את הפינה הבלקנית. ההתחלה היתה בדוכן לממכר מטעמי חצילים בנוסח הבלקן, שפתח בניש ליד כביש רוקח. אז היתה שם חוות הסוסים של גורדון. עם התפתחותה המהירה של העיר העביר גורדון את חוותו לכביש רוקח. בניש פתח ליד החווה את הדוכן שלו. הרוכבים באו לאכול אצל בניש. עד מהרה, התפרסם דוכנו של בניש במאכליו, ורבים החלו לנהור למקום במכונותיהם. הדוכן הפך למסעדה קטנה.
בניש נסע לארצות הבלקן, קנה ריהוט, מפות וכלי מטבח, ושב לארץ. המסעדה הפכה ללהיט שנות השישים. ארנולד יצר מסעדה יוצאת דופן, ללא תפריטים. הוא עצמו נהג להסתובב בין השולחנות, להציע למסובים מנות שהכין באותו יום, לפי מצב רוחו. מנת הדגל היתה חציל נפוליאון-שלוש פרוסות חציל מטוגן, עם פרוסות גבינת עזים ורצועות סלמון מעושן ביניהן. ארנולד בניש הכתיר את עצמו למלך החצילים, ונסע במכונית שחורה שעל דופנותיה סמל בית ה"מלוכה" של בניש, ובטבורו חציל. "
אמא שלי, אבא ארנולד ועליסה הקטנה וגם השלט תסס במקום שיהיה המסעדה
נגיעות של עליסה
בקשתי מעליסה בניש לספר על אבא והבית וזה מה שקיבלתי. קוראים לזה נגיעות בקטנה.
" קובי אני אדלה טעימות מזכרוני. אבא שלנו ארנולד נולד ברומניה להורים בולגרים, לאמו היו אינספרציות גרנדיוזיות עבורו ולכן בחרה עבורו שם כזה ספרותי אירופאי. ואכן שמו הלך לפניו בחייו ובמותו. הם חזרו לסופיה בולגריה ושם התחנך בתיכון איטלקי. את הסרטיפיקט לארץ קיבל בשנת 47. אמי שלי ממשפחת פינצי התאהבה בו בארץ, כי הרשים אותה שעם שמיכה אחת דקיקה ומינמום אמצעים, ידע לחיות בכל עונות השנה. כמרבית הבולגרים יושבו בשכונת עג'מי ביפו, עבד בתחנת דלק סונול בשדרות ירושלים וגם כפועל בנין. מאוחר יותר הרכיב מנורות והיה דקורטור של כרמל מזרחי בכל הארץ והחל בעצוב פנים של דירות. שם החל רוקם את חלומו לפתוח מסעדה בלקנית.
בשנת 1962 החל עם קיוסק במגרשי הטניס מכבי צפון בשדרות רוקח שבעבר בעבר היו ממש מחוץ לעיר. זה ממש מתחת לחפירות תל קסילה שבמוזיאון הארץ. אני זוכרת איך אמא ואני הינו נוסעות בשבת לבקרו עם אוטובוס תיירים יונייטד טורס. שם זרע בסנדויצים את יסודות הקולינריה (אשלח לך תמונה של הקיוסק) לימים הקיוסק הפך למסעדה גדולה עם פינת משחקים בחצר לילדים . במסעדה לא היה תפריט. הוא היה מתיישב על כסא גבוה ומשחק את התפריט. 20 מיני חצילים מכל הסוגים. ברור שלא היה חומוס טחינה וגם לא ציפס, ובטח לא קטשופ. כפתיח הגיש לחם עם קוקטייל תבלינים: על צלחת עץ +2 צלוחיות שמן זית ובלסמי ותבחינים בלקנים. הכסאות היו קש קלוע שהביא בעצמו מיוון. הכסאות לא היו הכי נוחים בעולם ואולי כדי שיתפנה מהר יותר לאלו הממתינים. המפות והכלים הבלקנים הובאו מבולגריה. מי שעזר בעיצוב ובלוגו היה הדוד שלנו סמי בז'רנו (סאבין), צייר שנולד בבולגריה 1920 בוגר אקדמיה לאמנות יפה בסופיה, ועלה לישראל ב-1966".
ארנולד של היום עם יואב בניש
יואב בניש האח הבוגר של עליסה יליד 1951 חי ונושם את המסעדה מהמון זמן. מאז שהיה ילד עבד עם אבא. משנת 1982 הוא זה שממשיך את ארנולד והיום גם הילדים שלו שם. 3 דורות ויואב אומר שיש פה התמכרות. יואב טוען להגנתו שהוא עצמו לא כזה בשלן כמו אבא, אבל זה לא מפריע לו לפנק ולענג את הסועדים השומרים אמונים הרבה שנים. יואב מספר שפעם זה היה קצת אחרת, והכוונה שהיו 4 מסעדות מובילות וארנולד היה אחד מהם שהפך את הירק הזה שנקרא חצילים לקטע ואפילו לשווקו במחירים של כבד אווז. היום יש בתל אביב אלפי בתי עסק לאוכל. מסעדות ומזנונים וכל מה שרק תחשוב. תחרות אינסופית והחזק שורד. אני מזמן הפנמתי שאוכל זה לא תמיד כל הסיפור ואמא שלנו תמיד אמרה שחשוב שתיהיה אווירה טובה. יואב בניש יודע לפנק ואני נורא אוהב את עליסה והנשיקות. ראיתי שם פרלמנט שמתכנס באופן קבוע עוד מהזמנים של אבא ארנולד שנפרד מאיתנו בשנת 2008. הגיל הממוצע נע סביב 90 ויש עוד כמה כאלה פרלמנטים של צעירים וצעירות הבאים בקביעות לארנולד החדש שהיום זה ברחוב שטרית 6 צמוד לחניון מגרשי הטניס. חניה חינם זה גם יתרון חזק.
מסעדה עם מסורת של למעלה מיובל שנים שומרת המון היסטוריה וסיפורים. נכתבו על ארנולד ים של כתבות ואיזכורים. במשרד של יואב יש המון מזכרות מכל מיני אנשים שציירו, רשמו וכתבו. התמונה בה ארנולד מקבל את עיטור מסדר אבירי הגריל La Chaîne des Rôtisseurs d'Israël - מסדר אבירי הגריל ישראל, מזכירה לעליסה ויואב כמה הכנות והתרגשות ליוו את המעמד הזה, שהיה מכובד ודרש הרבה הכנות ועד הרגע האחרון לא ידעת מה ילד יום ומי יקבל ומי לא. טקסים ועיטורים, מדליות וגביעים יש בכל תחום בו יש חיים ותחרות. יש על הקיר במשרד של יואב הרבה מזכרות מפעם. קדישמן ומוישל'ה ברנשטיין הם רק הפתיח. תמונה אחרת מהמסעדה ובה רואים מזכרת אירופאית התלויה על קיר המסעדה הזכירה לעליסה שמישהו מהסועדים אמר לארנולד שהצלב בתמונה מפריע לו. ארנולד ענה לו שדלת הכניסה היא גם דלת היציאה. ארנולד הגיע מתרבות שמכבדת גם את האחר ובמיוחד שרעייתו גדלה אצל נזירות.
לא פעם אני נתקל בסועדים הבטוחים שבשביל הכסף של המנה שהם קנו הם גם קנו את המסעדן ומשפחתו. אני מצטער אבל כשאני בא לאכול מה שהכי מעניין אותי זה האוכל והאווירה וגם האקוסטיקה. מי יודע לעשות סלט חצילים כמו של אמא שלי?
ארנולד רחוב שטרית 6 ליד מגרשי הטניס
הרבה זכרונות ומזכרות וגם מסדר אבירי הגריל
גלויה מהמסעדה עם כסאות הקש וגם ציור של סמי בז'רנו סבין
