היום (6.4.2023) לפני 20 שנה בדיוק, לפי התאריך הלועזי, הלך אבי, דוד ז״ל, לעולמו. ״רק״ בן 75.5 . הלך לישון ערב קודם במיטתו שבדירה ברחוב שבטי ישראל 14 ביפו, ולא התעורר.
מי ש״הבינה״ ראשונה שהוא כבר לא נושם, היתה האחות ה״בולגריה״ , שהיתה מגיעה פעמיים ביום כדי להזריק לו את זריקות האינסולין. שעה קלה לאחר שהוזעק מד״א- נקבע מותו, בביתו.
עשרים שנה חלפו, והזיכרון לא מתעמעם כלל ועיקר- נהפוך הוא.
אני מוצא את עצמי לא פעם ולא פעמיים מהרהר עד כמה אני ״הולך בעקבותיו״ - ולא רק כי הקדשתי לשירות בצה״ל 24 שנים, בדיוק כמוהו (הוא שירת מ-1948 עד 1972; אני שירתתי מ-1972 עד 1996… ממש העביר לי את ה״דגל״), אלא גם ובעיקר בתחום הערכים והנורמות שהיקנה לי ואת החיבה הגדולה לנושאי מורשת.
ובחייו בלטו שני תחומים בנושא המורשת:
האחד - מורשת המחתרת , האצ״ל, אליה הצטרף כנער, וגולת/שיא העשיה היתה ליזום ולהקים את ״מוזאון האצ״ל בתש״ח״ (בית ״גידי״- ע״ש עמיחי פאגלין שהיה קצין המבצעים של האצ״ל) ואף להיות מנהלו הראשון, לפני שעבר להיות חלק מיחידת המוזיאונים בחסות משרד הביטחון.
השני- מורשת יהודי בולגריה. אבי היה יו״ר איחוד עולי בולגריה בשלהי שנות ה-70 תחילת שנות ה-80 ובתפקידו זה טרח והעביר עשרות מסמכים כאלה ואחרים שהצטברו במשרדי האיחוד- החלק הארי עבר למכון ״קרטר״ באוניברסיטת תל אביב (לצרכי מחקר) וחלק אחר הועבר לארכיון צה״ל (מסמכים הקשורים בחיילים יהודים ששירתו בצבא הבולגרי (ולא רק שם).
עד היום, למרות שחלפו 20 שנה, אני זוכה לשמוע מכאלה שהכירו אותו , ״איזה אבא מיוחד היה לך״.
יהי זיכרו ברוך.
עדכון (7.4.23)- חבר ( אביהו בר) שלח אלי כתבה שפורסמה ב 16.5.1983 ( כמעט לפני 40 שנה) יום לאחר חנוכת ״בית האצ״ל״ במעמד ראש הממשלה דאז מנחם בגין. הכתבה הזו לא היתה ברשותי ואני מודה לאביהו מקרב לב שמצא וטרח ושלח אלי אותה.
