הפוסט הזה מתבשל לי בראש די הרבה שנים ולפני כשנה (2023) חשבתי לפרסמו בזמן ששבח וייס נפטר וחששתי שאולי זה לא העיתוי הנכון.
היום אני בטוח שתקופת ההמתנה הייתה נכונה וכעת זה גם יותר מבושל ואני שלם עם עצמי וכל מה שנכתב פה על אחריותי המלאה ואין להאשים אחרים, בין אם הם חיים או מתים.
כשהודיעו ששבח וייס נפטר לי ולאליק רינק קולגה לעבודה זה הקפיץ משהו מהעבר המשותף וזה מעניין כי הזמן חולף מהר, בעיקר בשנים האחרונות ואוטוטו זה נגמר לגמרי.
שבח וייס מעורר לי כמה דברים מהעבר. חלקם ממש זניחים, חולפים ואחד משמעותי מבחינתי שלי. ואני חוזר בפעם השניה והאחרונה שכל האחריות לנכתב פה על הראש שלי בלבד.
פעם קניתי בשוק העתיקות של דיזי תמונות שחור לבן של צלם חיפאי בשם מרסל ברש שצילם ספורט ועוד ארועים בחיפה ובנותיה. שבח וייס הופיע בכמה תמונות. את עניין החידונים אני בקושי זוכר כלומר שמוליק רוזן כן ושבח וייס הרבה פחות. השם שבח מחבר אותי לנורית לוי וגם לבית הספר ברחוב המסגר עם "הר התקווה", שם ראינו את מיקי ברקוביץ ודני ברכה מנצחים את עירוני ה. אולי רק את דני ברכה שהיה לו מאד קרוב התיכון שלנו ולא ברור לי למה דני לא למד בו ונסע כל יום לבית ספר שבח עם המנהל סבו.
אמא שלנו חיבבה/אהבה את וייס מהסיבה הפשוטה שעבר את השואה ודיבר פולנית והיה מאד יצוגי. לא בטוח שהבחינה בפרוקה שלו. אבא שלנו זה קצת יותר מורכב ואל תאשימו אותו במה שנכתב פה כי זו הפרשנות שלי וככה אני ראיתי, שמעתי והבנתי. אבא שעבר את השואה לא ידע עד יומו האחרון, אם זכה או נענש. האם קיבל פרס והקים חיים חדשים עם משפחה או שאולי זה עונש שיחיה איתו כל יום מחדש כולל שבתות וחגים. גם כלפי ניצולי שואה היה לו קטע מתחשבן ונתן בהם סימנים. היה את אלה שעשו מהשואה ביזנס והיה את אלה שנשארו לחיות בגרמניה והיה גם את אלה שלא ראו נאצי אחד בכל השואה שלהם. כן ככה פשוט. אגב דני רוגובסקי זצ"ל הסכים עם אבא בהמון דברים הקשורים לשואה ובכלל.
דני רוגובסקי נולד פה ברחוב העבודה ולכן עבד כל חייו. דני היה חזק מאד בעניני שואה, חסידי אומות העולם, ועדות ביד ושם המכינות חומר למחליטים ועניני הנצחה. דני התעמת עם השופט בייסקי בעניין חסידי אומות העולם ועניני כסף, כי היה ברור לו שכמעט תמיד היה כסף כלשהו בסיפור הצלה ואם בשל זה לפסול את המועמד אז לא בטוח שיש סיפור. לדעתי דני רוגובסקי צדק מאד וגם השופט בייסקי שידע על בשרו מהי שואה וניצל הודות לשינדלר ושם היה כסף ועוד כסף שמעולם לא פסק.
היה גם פוליטיקאי/שופט/ פוליטיקאי שחרץ את גורלו וחייו של קסטנר והדם שלו ישאר מרוח על ידיו וידי הרוצחים שלחצו על ההדק בשל אמירתו העלובה שקסטנר מכר את נשמתו לשטן. מעניין מאיזה מקום זה הגיע וההתנצלות שלו שווה 10 פרוטות בדיוק הקנס שקיבל שדמי בטבח כפר קאסם שם זרח כוכבו של הלוי עם אותה פקודה בלתי חוקית בעליל ודגל שחור ויש לי נטיה לראות בזה גם אמירה פוליטית לצד שלא היה חבר בו.
האם בנימין הלוי ראה נאצי מימיו, האם הבין בכלל מהם חיים בזמנים שכאלה?
הלוי שהיה מינוי משפטי/פוליטי מאזן, היה וישאר אפיזודה עלובה בחיי העם היהודי.
חזרנו לשבח וייס ופעם בגבעתיים רחוב מצולות ים סביב שנת 2007 ראיתי איש מאד דומה לו, ניגש לאוטו שלי כשאני בתוכו והוא מנסה להיכנס כאשר הוא לוחץ כמה פעמים על השלט והאוטו לא מגיב ואז הסתכלתי לו ללבן של העיניים והוא התנצל כל כך הרבה שיש לו אוטו דומה בצבע דומה והנה האוטו שלו ואני אמרתי בסדר בסדר לא קרה כלום. לא הספקתי ולא חשבתי להזכיר לו את שארע בשנת 95 עם
הסבון היהודי ושיחת הטלפון.
בשנת 1995 הופיע סבון במכירה פומבית של בולי זודיאק בע"מ. אין לי הקטלוג וכל שאני כותב מהזכרון וגם עזרה שקיבלתי מאביהו בר היקר שאיתר פרוטוקול מהכנסת. מדובר בסבון יהודי שנעשה מאותו שומן שהופק מיהודים שנשרפו. היה לו תג מחיר של כמה מאות דולר. אני יודע שהמוכר היה בן של ניצולי שואה שהיה בשפה שלי מהאנשים שלא שפר גורלם ואפשר גם לומר עלוב חיים.
קטלוגים של זודיאק
צילום: רפאל וורמסר מבית המכירות הפומביות "
בולי רפאל"
נכון להיום אין באמת דבר כזה סבון יהודי לדעת כל החוקרים והמתעדים הרציניים של השואה. מדי פעם הסבונים האלה צצים להם. יש לסבונים האלה חיים משלהם וחלקם זכו לקבורה ומצבות והרשת יודעת מדי פעם לתת לדבר הזה מופע כלשהו. אני אישית מקבל את עמדתו של פרופ יהודה באואר בנושא כמו גם להרבה דברים בשואה. הוא מבחינתי האיש הכי רציני בתחום ומציע לכם להיצמד לדברים שכתב ואמר בעניני שואתנו ובכלל. יש בארצנו ובעולם כולו אנשים שלקחו לעצמם תפקיד כלשהו בשואתנו וחלקם מאחזי עיניים אבל העסק עובד לא רע.
חזרנו לאיש מנשה מרידך ז"ל שהיה הבעלים של זודיאק בע"מ שהתעסקו עם בולים, מטבעות שטרות, יודאיקה ועוד דברים שאנשים אוהבים לבזבז את כספם ולא רק בישראל. משרדו היה ברחוב הס מול מועדון האספנים במספר 16 וזו הכתובת הכי מוכרת לי מרחוב הס. הייתי שם יותר מדי פעמים גם במפגשי אספנות וגם במכירות פומביות שהתרחשו שם ואפילו ראיתי את קובי אלכסנדר המפורסם עם חולצה לבנה ומכנסיים שחורים לפני שהחליט לנפוש בנמיביה. הייתי כמה פעמים בדירת העסק של מנשה ולחתן שלו קוראים
אליק רינק סוחר בולים שנכנס לעסקי הבולאות הודות למנשה ובתו כלומר אשתו. אליק ואני בקשרים טובים וחלקנו דוכנים בתערוכות בולים ומבחינתי הוא סבבה גם אחרי עשרות שנים. אליק נולד בסיביר ויכול היה לדבר עם שבח וייס בפולנית אודות הסבון ואני הייתי יכול לשבת ולשמוע ומדי פעם להגיד טאק כמי שכאילו מבין.
אליק מספר "שהסבון הזה הופיע במכירה החל רעש תקשורתי ונהיה בלאגן". הוא זוכר שצילצלו אליו מהתקשורת מוקדם בבוקר והחלו שאלות למה, מדוע וכיצד. היה דיון בכנסת ישראל, איך מעיזים למכור דבר כזה. היו גם הצעות לעשות לסבון קבורה ובקיצור מנשה ומשפחתו היו בשוק והפריט הוצא מהמכירה.
קטלוג המכירה: פריט מספר 1218
צילום: רפאל וורמסר מבית המכירות הפומביות "בולי רפאל"
כל הארוע הזה עורר בי הרבה דברים. מצאתי עצמי מצלצל לכנסת ומבקש לדבר עם שבח וייס שהיה היו"ר וראש הקופצים והפעיל ביותר בדבר הזה וגם מי שזוהה מיידית עם השואה.
ואכן הגעתי אליו ואמרתי לו שלעניות דעתי הקובעת, כל הדבר הזה וההתנהגות שלו ושל אחרים בעניין הסבון מהווה זילות השואה. כן ככה אמרתי לו, הם מורידים את השואה ומוזילים אותה. אם כל הנושא הזה של פריטי שואה למיניהם, כזה דרמטי אז אתה כמחוקק צריך ליצור חוק שימנע את המסחר בחפצים שכאלה. ממש כמו בגרמניה של היום. אם לא עשית זאת, אז אל תיהיה פופוליסט ותרכב על כל מיני המצאות בתחום. כן אני יודע שתמיד ניתן להגיד שיש פה פגיעה בציבור שאותה יש למנוע.
וייס ענה לי שמבחינתו כל דבר המצליח לעורר מחדש את זכרון השואה, ראוי לדיון. הוא ענה כתמיד בנימוס ובאדיבות ולא התרגש ממה שאמרתי לו. לא דיברנו על האם היה סבון, או לא היה וגם אולי שמא נטפלו לאותו מנשה שהגיע מעיראק ולא היה בעצמו ניצול שואה אשכנזי. אני יודע שהארוע הזה צלק במנשה ובמשפחתו.
אישית אני חושב שפריטי שואה אינם כאלה החייבים להיות כולם ביד ושם או במוזיאונים מאחורי זכוכיות עם תווית הסבר. החפצים האלה צריכים להיות נוכחים ביום יום. זה יכול להיות באוסף כלשהו ואפילו ככה סתם מונח לו בסלון כזכרון משפחתי. לחפצים יהיו אשר יהיו אין שום קדושה, לחיים עצמם יש.
