פלג פנחס לוי ביקר אותי בחנוק. פעם גם נפגשנו בסיור חינם שעשה בשכונה שלו ברמת גן והמילה מרתק קטנה בשביל לתאר את הרגשתי. את נתניה וסביבתה נשאיר להזדמנות שעוד תגיד בקרוב אמן סלה.
אני יודע שפלג עושה עבודה מדהימה עם תיעוד חי של אנשים מפעם והראיון שצילם את רם גופנא בסירקין 18 יחד עם אבי משה סגל בעניין ההפצצות האיטלקיות על תל אביב עשה לכולנו סבבה ויש לו כאלה כנראה יותר ממאות ואולי גם כמה אלפים במסגרת פרוייקט תיעוד דור תש"ח - עמותת תולדות ישראל מראיין וצלם: פלג לוי. פלג כשם פרטי מאד מיוחד ונדמה לי שבכל חיי הכרתי אישית רק אחד וזה היה פלג רדי המפורסם שביקר אותי וגילה לי בשידור חי איך העולם קטן גם כשאתה בארגנטינה ואייכמן ברקע אבל נשאיר זאת לפעם אחרת. פלג רדי חשב כמוני שהוא הפלג הראשון ואולי גם הכי ענתיקה בארצנו והנה פלג לוי הביא הוכחה לפלג נוסף הגדול בעשור מפלג רדי.
הפוסטים של פלג מענינים ביותר מכמה סיבות והעיקרית מבחינתי לפחות שהוא מעלה ומביא את הצד שעד מאי 1977 היה הצד הפחות מקובל. היום הכל השתנה והציפורים שוחות במים והדגים מצייצים על העצים. אנחנו עוד נמשיך להתעמת בעניני אלטלנה, ארלוזרוב, ילדי תימן והרשימה רק החלה. לגבי החלק הבולגרי הסברתי לפלג שזה מתחיל מהרצלינה ע"ה ו
אריאלה ורמי כהן יבדל"א.
כשקראתי את הפוסט עם אימו וגלגל החיים, בכיתי גם בכיתי וככה בכל פעם שאני קורא ולאחרונה זה רק משתפר לרעה עניין הבכי. לא נגעתי:
"גלגל החיים" / כתב: פלג לוי
כאשר הגיעה אמי רבקה לגיל ארבע-עשרה ב-1946 בבולגריה היא עזבה את ביתה בעיר הולדתה, פלובדיב העיר השלישית בעתיקותיה באירופה, לשם הגיעו יהודים כבר לפני 2000 שנים. היא יצאה לחיים עצמאיים מאות קילומטרים משם ברכבת קיטור לעיר הבירה סופיה אלת החכמה.
בסופיה החלה אמי ללמוד במגמת "מכניקה עדינה" בבית הספר של "האגודה למלאכה מקצועית" רשת החינוך העולמית שנוסדה כדי להעניק ליהודים חינוך מקצועי "אורט".
בכדי לקיים את עצמה היא התגוררה בביתו של מנהל בית הספר מתחת לגרם המדרגות, ובתמורה למגורים הייתה עוזרת הבית.
בדצמבר 1948, אחרי שנתיים בסופיה, רבקה הנערה היפה בשיא פריחת נעוריה כשהיא מאוהבת בקצין בולגרי יפה תואר בן 21, היא נקרעת ממנו ועולה עם המשפחה לארץ, בגל הגדול של יהודי בולגריה.
30 שנה לאחר מכן 1978 רבקה לוי אלמנה עם שלושה ילדים מגדלת אותם לבד כבר 13 שנים, אני הקטן בן 14 תיכף מסיים כיתה ח', בשנה הבאה אמור להתחיל ללמוד ב "אורט רמת גן".
שבת בבוקר אימא יושבת בסלון סורגת משהו, קצת טרודה "יש לי פנצ'ר באוטו, השארתי אותו כמה רחובות מכאן" היא אומרת לי, "אני יכול להחליף גלגל" אמרתי.. אימא מסתכלת אלי ולשנייה אחת אנו מיישרים מבט, "אתה יכול?" היא שואלת, "כן" אני עונה, "אז קדימה" היא עונה ועשה לי ג'סטה קטנה בידה.
אני לוקח את המפתחות יורד לרחוב, מכוון מטרה אני צועד לכיוון הפורד אסקורט הכחולה, אף אחד לא הסביר לי איך מחליפים גלגל, בדרך אני מתחבר לאינטליגנציה שרכשתי מהתבוננות על החיים.
אני פותח את הבגז' מוציא את הג'ק ואת הצלב, קודם משחררים את הברגים, אחר כך מרימים את הרכב, מחליף את הגלגל, סוגר את הברגים וחוזר הביתה.
אחה"צ אימא נסעה בביטחון מלא לבקר חברים ובכך נתנה לי את המתנה הגדולה ביותר לחיים.
אם היא הייתה אומרת "מה קרה לך? אתה לא יכול להחליף גלגל בגילך" או "אתה לא יכול"
או כל תשובה שעולה בראשכם עכשיו, היא לא הייתה אימא שלי, ואני לא הייתי זה שכותב את הדברים שאתם קוראים עכשיו.
בסוף השנה הראשונה ב"אורט" סיימתי עם שני ציונים חיוביים בלבד, בספורט ובשרטוט. המנהלת גברת מרמלשטיין אמרה אתה אפילו לא יכול להישאר כאן כיתה, נשרתי מבית הספר ואימא מהנדסת הכבישים סידרה לי עבודה בעבודות עפר ופיתוח, היא תמיד אמרה בחיוך אתה יכול להגיד שאימא שלך "עובדת בכביש".
10 שנים אחרי "גלגל התנופה" ההוא שקבלתי מאימי, 1989 אימי בת 57 אני בן 24 אנו יושבים שניינו בחצר הפנימית של ההוספיס בתל השומר בין עצים ופרחים. היא יודעת שבעוד כמה ימים היא עוזבת את "העולם הזה" [ועוברת למעריב] אנחנו שותים קפה ומאפה, שמש נעימה של סוף ספטמבר, גופה מצומק גידול ענק נראה כמו כרס בבטנה, שיערה שופע ויפיפה, היא לא איבדה אותו מפני שלא היה כבר טעם בכימותרפיה כשגילו את "המחלה" לרגע האוויר התמלא ב"נוכחות" ואז היא אומרת..
"תראה איך אפשר להנות מרגע כזה גם כשהכול אבוד" אחר כך היא נכנסה לקומה ושכבה 10 ימים על הגב, אנחנו נכנסים ויוצאים מהחדר מדי פעם. בסוף המסדרון יש חדר קטן כזה שם שוכבים לבד כשיודעים בהוספיס שזה יכול להסתיים בכל רגע.
בבוקר האחרון אני במסדרון, האחות שליוותה אותנו לאורך כל הדרך, אומרת לי "בוא אלה נשימות אחרונות". אני נכנס ועומד על ידה, והיא משחררת את נשמת אפה האחרונה, גל של הדף רוח החיים יוצא מגופה, "ראית את החיוך?" שואלת האחות, עוד מבט אחרון ואני יוצא מהחדר, הרופא עומד מולי אני רוכן אליו בכוונה ליפול על צווארו הוא תופס אותי בשתי ידיים מזקיף אותי לאחור ואומר "תמשיך הלאה אל תיפול".. "אבל אני לבד" אני אומר לו, הוא שולח שתי זרועות ומזקיף אותי לאחור ואומר "אין לך ברירה".
ארבע שנים מאוחר יותר אנחנו בחדר לידה ב"מעייני הישועה" בבני ברק, עוד רגע אני אבא, ואותה האחות שהייתה שם ברגע ההוא בהוספיס פתאום מופיעה בחדר.. "עשיתי הסבה" היא אומרת בחיוך מלאכי "מאלה שהולכים לאלה שבאים, זה גלגל"
