על בן גוריון אחד מזהב ולמה לא גרים בבית ספר

September 23, 2013 at 1:54pm

בן גוריון זהב 1974 500 לירות 28 גרם קדם מכירות פומביות

היום שוב קניתי מטבעות בן גוריון מזהב וכסף. עומר בר אל קיבל אותן מסבא שלו והוא לא מכיר את הסיפור שלי עם הצנחן הזריז מפעם. אז החלטתי לשוב ולהיזכר בבן גוריון וגם במטבע הישראלי הכי נפוץ מזהב.

הימים שאחרי גשם טוב תמיד עושים חשק לדברים חיוביים.

השכנה שלנו דרורה  כדריה קוראת לימים האלה ימים של מלכות. השמש מלטפת, האויר נקי ומרגישים צורך לעשות משהו מועיל ומחדש. מזג אויר טוב הינו ערובה להתפתחויות מועילות, כך לפחות חשבתי. בימים שאחרי הגשם נהגנו לשטוף ולמרק את החנות בחוץ משאריות של טיפות, עלים וסתם פיח מלוכלך. שטיפה פנימית וניגוב שאריות בוץ ושרידי פירות הפיקוסים,  יצרו מצג כללי של נקי פלוס. אחרי התארגנות בוקר נערכים לדבר האמיתי – הפרנסה. מחכים לקונים או מוכרים, וטובים השנים בעיקר אם זה יותר משלושה.

אף פעם אין לדעת מה יילד יום בעסקי המטבעות. תמיד מצפים לעיסקה טובה. אולי היום יפול איזה אוצר שיעשה לנו את היומית אולי אפילו השבועית. אולי דווקא היום יכנס איזה לקוח חדש עם כיסים מלאים ויצא עם סחורה, כשכספו נח אצלנו עד שיוקדש לקנייה טובה במיוחד. אולי היום יגיעו תיירים הרוצים אוצרות מהסוג שיש לנו.

נידמה שזה היה ביום ראשון בשבוע,  באמצע שנות השמונים. לחנותנו ניכנס חייל צעיר ואנרגטי, לובש בגדי אלף מהודקים ומעומלנים של הצנחנים. נשק בהצלב, נידמה לי שזה היה M16 מקוצר. הבחור הצנחן שידר נינוחות, החלטיות וגישה עירנית. "שלום, יש לי בן גוריון למכירה" הכריז בקול נחוש וברור.

מטבע בן-גוריון הינו מטבע זיכרון שהונפק על ידי בנק ישראל בשנת 1974 לציון פטירתו של ראש הממשלה הראשון.  הנומיסמטיקה המודרנית רואה במטבע זה נקודת ציון ולא בהכרח חיובית. כמות עצומה הוטבעה.  הביקוש היה רב ובנק ישראל סיפק אותו ברצון. אלו היו זמנים אחרים. רבים רצו להחזיק מטבע של דוד בן גוריון ואכן למעלה מ 47- אלף מנויים זכו לכך.

ההתחלה הייתה מזהירה. מחיר הבן גוריון האמיר אך בהמשך, כשהתחילו לחזור לשוק בן גוריונים, המחיר צנח. ככה זה בשוק המטבעות - ביקוש והיצע. לסיכומו של תת נושא זה, בן גוריון הינו המטבע הזהב הנפוץ ביותר ושוויו כערך הזהב שבו ותו לא. נקודה.

החייל שלנו זכה ממני לפחות לאהדה השמורה לצנחנים קרביים. ככה זה כשג'ובניק פוגש הכי קרבי. בשנים הללו שמואל אבי ניהל את החנות. אני הייתי סוג של מתלמד, שוליה שעוזר כשצריך וגם כשלא. אם אני השוליה, אז הקוסם זה אבי ומיד גם תבינו למה.

המשא ומתן עם הצנחן היה ענייני וממוקד. המוכר מבקש מחיר שברוב המקרים גם ידוע ומתקדמים הלאה. הסיפור של קניה ומכירה הינו קצר ולעניין. מגיעים למחיר, רושמים את פרטי המוכר והעיסקה וסופרים כסף. בדרך כלל זה מזומן, אלא אם זה יוצא אחרת. מחיר הבן גוריון סוכם וגם רשמתי את פרטי החייל מתעודת החוגר. נישאר רק לספור את הכסף, הדבר שכולנו רצים אחריו וסוגדים לו. אבא שלי עקב אחרי ארוע המכירה מתחילתו ללא התערבות. משראה כי העיסקה גובשה ניגש ובדק הן את המטבע והן את הפרטים הכתובים. הבחנתי שמשהו לא נראה לו. היתה לו הרגשה של אי נוחות, שפת גופו הייתה מהוססת. ראיתי שלא טוב לו העניין. הוא נתן לי להבין שיש משהו שלא מסתדר לו. הוא רמז לי לסור הצידה והבהיר לי שלא אקנה את המטבע. כרגע הסיבה לא חשובה.

סט בן גוריון 1974 מטבע זהב + 2 כסף ואריזה אדומה בן עמי מכירות פומביות 

אף אחד לא גר בבית ספר!

לי זו הייתה הפתעה, אבל במקרה זה לפחות פעלתי כרצונו. אמרתי לצנחן שאני לא קונה את הבן גוריון. למה? ככה! ככה זו לפעמים תשובה נהדרת. הצנחן עזב את החנות, כנראה באכזבה מסוימת והמשיך לדרכו הקרבית. אנחנו נשארנו בחנות, כאשר אני עדין לא מפנים את הארוע. שאלתי את אבי לפשר הרתיעה שלו. ההסבר היה קצר, לא ברור ומזמין עוד שאלות - "הבחור לא מוצא חן בעיני, שפת הגוף שלו זריזה, ולא למצוות. חוץ מזה לא יכול להיות שהוא גר שם. אף אחד לא גר בבית ספר". כך אמר ולא הוסיף.

היה שקט מתוח באויר, מצד אחד עשיתי את שאמר לי אבי, מצד שני לא הסכמתי ובטח לא הבנתי. ככה הרהרתי בארוע, מנסה לשחזרו במוחי שלב אחרי שלב. הסיפור לא מובן.

כמו בכל סיפור אנו מתקרבים לנקודת התפנית והיא מגיעה בצורת צלצול טלפון של בזק לחנות. בצד השני של הקו נישמע קולו הנרגש של קולגה לתחום. "קובי זה מנחם. תגיד היה אצלך חייל עם בן גוריון זהב?"  סיפרתי לו את שהיה והבנתי שיש ארוע. מנחם קמרון בעל חנות זהה לשלנו. גם הוא ובנו חגי סוחרי מטבעות, שטרות ואספנות. חנותו מצויה מרחק שבע יריקות משלנו. שתי החנויות נאמנות למחייה השפה העברית - אליעזר בן יהודה שטראסה. מנחם המשיך בהתרגשות לספר לי איך החייל הקרבי והזריז ביקר אצלו והתעניין בתחום, שאל קושיות וגילה מעורבות יתר בנושא האספנות. תוך כדי סקרנותו כי רבה, דאג להעלים בזריזות של דיויד קופרפילד בן גוריון מהתצוגה. רק כעת רבע שעה אחרי הסחיבה הבחין בכך. סיפרתי לו את שקרה וגם עצה קטנה. מנחם הבין שברגע זה לא תבוא הישועה והמשיך בניסיונותיו להשיב את שאבד.

סיפרתי לאבי שמואל את מה שמנחם תאר בזה הרגע. ראיתי איך הוקל לו. היחסים שלנו עם מנחם קמרון היו טובים והוגנים כל השנים. כיום מנחם ושמואל ז"ל טמונים בבית החיים שבקריית שאול ת"א. המרחק ביניהם דומה למרחק בין החנויות.

אבי שמואל לידרמן ז"ל ניצול שואה שעלה ארצה ב- 1949 , התגייס למשטרת ישראל וסיפור חייו מובא באתר החנות. לימים עבד כנהג מונית והכיר את תל אביב טוב יותר מאשר את כף ידו. היה לו גי.פי.אס מולד. אולי זה מה שעזר לו בימים השחורים של מלחמת העולם, בה נילחם על חייו ושרד כנגד כל הסיכויים. בתל אביב יפו הכיר כל רחוב וסמטה ולעייתים גם כמה מספרים יש בכל צד. גם את תושביה הכיר ובעיקר את אלו שהשתמשו בשירות הספיישל. בזמנים ההם היתה פרנסה בשפע כנהג מונית. כבוד לא היה שם. תישאלו את אימא שלי שלחצה שיפסיק ואכן זה עזר. לימים פתח חנות והשאר היסטוריה.

בסיפור שלנו שכולו אמת לאמיתה, השתמש אבי בחושו השישי ובידע שרכש גם כשוטר וגם כנהג מונית. שפת הגוף ואולי עוד דברים לא מצאו חן בעיניו. כשראה את כתובת החייל לא התבלבל. ז'בוטינסקי 106 איננו בית מגורים רגיל, "אף אחד לא גר בבית ספר" אמר. גימנסיה הרצליה שוכנת בז'בוטינסקי 106. 

ז'בוטינסקי 106 - שער הכניסה לגמנסיה הרצליה אתר VTLV

אף אחד לא גר בבית ספר פורסם לראשונה ב MySay  במגזין של קובי לידרמן משולחנו של שולחני