מדליה פרטית למלחמת יום כיפור צילם אלכס בקרמן
לפני כמה ימים יוסי שחם שאל אותי איפה לחמתי ב 1973 או משהו כמו איפה הייתי במלחמת יום כיפור? אז מעט הופתעתי כי נדמה היה לי שזה ברור כמעט לכל שהייתי תלמיד תיכון בכיתה ט' 2 ואפילו בתיכון עירוני ה' שבתל אביב. אז גם נזכרתי במצבים מצחיקים. פעם בטיול שנתי, תלמידים בגיל של הילדים שלי, חשבו להם כשהיו קטנים שהייתי בפלמ"ח ואפילו מישהו שאל אותי איך שרדתי בשואה הנוראה ההיא באירופה?
מסתבר שצירי הזמן לא תמיד מאופסים אצל כולנו. מי זוכר איך פעם בראיון בטלוויזיה אמר אריק שרון בהקשר שונה לגמרי "ואז חצינו את התעלה". כולם היו המומים אבל עובדה שזה קרה ולנפלאות המוח האנושי יש יציאות בלתי צפויות. מלחמות דופקות את המוח על בטוח. גם את הנפש.
שבת בבית כנסת עם מכוניות , אריק שרון עם התחבושת ובגין בשלטון
מלחמת יום כיפור ההיא מהווה מבחינתי זכרון עם הרבה אי נוחות. מצד אחד משפחות שכולות עם כאב שלא יגמר לעולם, ומהצד השני (שאני חלק ממנו) כאלה שכמעט ולא קרה להם דבר. את המלחמה כשהתרחשה בטוח שלא הפנמתי. היום הראשון שהיה שבת וכנראה שהייתה גם אזעקה או שזה מדימיוני , אני ממש זוכר. הייתי עם אבי שמואל בבית הכנסת הגדול שבצפון דיזינגוף. הוא בפנים ואני כנראה ככה בחוץ עם חברים ומבין שמשהו לא ברור קורה. דיבורים וגם תנועה לא רגילה של רכב, פה ועוד אחד שם, וזה ממש לא מקובל וגם בלתי נשכח. כבר בצהריים הייתה תכונה לא ברורה. בערב הכל היה אחרת. הרבה מהימים הראשונים אני לא זוכר.
מבחינתי ההמשך של המלחמה בהיבט הפוליטי הגיע לסיומו ב-17 במאי 1977 עם בגין בשלטון והליכוד יחד עםשלומציון. אז חשבתי שאריק שרון הוא הדבר הכי טוב לישראל כשבגין בראש. המנצח הגדול היה אריק עם התחבושת והבלורית. כחייל בהמשך הבנתי שחייל המודיעין מצוי כל הזמן בחרדה קבועה, שמה שקרה ביום הכיפורים ההוא לא יחזור ובשום גירסה. להפתעה יש המון גירסאות.
אלי זעירא , יואל בן פורת , עמוס לוינברג הם חלק בלתי נפרד ממלחמת יום כיפור וחיל המודיעין. לכאורה על פניו נראה, שזעירא נשאר נורמאלי והאחרים הרבה פחות. האומנם? האם נמצאה הנוסחה שהמודיעין לא יופתע ושד"ר גיא בכור יפסיק להגיד אמרתי לכם? לכאורה גם האח של אולמרט הד"ר שבאמריקה תמיד ידע מה יקרה בסוריה לפני הסורים.
בראש השנה זה מתחיל
כבר לפני ראש השנה מתחילה אצלי אותה אי נוחות לא מוסברת. תמיד זה מגיע ומתחיל עם איציק לוינשטיין. זה הדבר הראשון ובהמשך מגיעים האנשים והמשפחות האחרות. תמיד איציק ראשון ואין לי על זה שליטה. אולי זה בגלל שאיציק מתחיל באלף אבל ממש לא בטוח. אח של איציק, צבי לוינשטיין, נפצע בסיני וכעבור מספר ימים נפטר בבית החולים.
צביקה לוינשטיין ז"ל
הטלפון מצלצל בשדרות נורדאו 30
אני זוכר את הרגע שצילצלו אליהם הביתה להודיע שצביקה נפצע. הייתי שם עם איציק בשדרות נורדאו 30 באותו הבנין שגרה משפחתו של נתן אלתרמן. ירדנו במדרגות ואז איציק שמע שהטלפון בדירה מצלצל והוא חזר לשם כי לא היה איש בבית ואז הודיעו לו שאחיו נפצע והוא בבית חולים. אני זוכר שגם אמרנו משהו כמו שמוטב להיות פצוע, כי זה פחות מסוכן מלהיות שם במלחמה הנוראה בסיני. כעבור מספר ימים אני נזכר שאריק גרינבלט חבר ילדות שלנו, קרא לי מהרחוב ואז הבנתי שאח של איציק איננו.
איציק הוא חבר ילדות מכיתה אלף בבית הספר היסודי דוגמא. הכרנו את כל משפחתו מאירועים ומיפגשים שונים. ככה גם ההורים וגם אחותי אראלה הכירה היטב את צביקה שהיה ילד מוצלח ותלמיד מוכשר ומצטיין. כשאני נפגש עם איציק וזה יוצא לנו ככה לא מעט במשך השנים אני תמיד רואה גם את אחיו וחושב מה היה קורה אם המלחמה ההיא לא היתה. אין שליטה למחשבות. צבי לוינשטיין ז"ל באתר יזכור של משרד הביטחון
מורה להתעמלות בשם הוכלה
יצחק הוכמן היה המורה שלנו להתעמלות בתיכון עירוני ה'. בסך הכל היו לנו כמה מיפגשים בודדים וספורים כי המלחמה פרצה, אבל משום מה נצברו לי ממנו כמה דברים לתמיד. אני זוכר אותו רזה, יפה שופע בלורית וממש ספורטאי לדוגמא. מזכיר אפילו אל יווני קלאסי רחמנא ליצלן. אפילו הייתי מעז לומר משהו מעט איך לומר בזהירות ובמחילה כאילו מתנשא, אבל מורה אולי חייב לשמור דיסטנס עם תלמידים בחמישית, שאלו הם ימיהם הראשונים במוסד חינוכי נחשב בצפון הישן של תל אביב.
אני ממש זוכר את המכנס הקצר ואת תנועת היד המלווה את הכדור בדרכו לסל. קראו לו הוכלה וידענו ששיחק באליצור ואפילו שהוריד את הכיפה. ליצחק הוכמן היו כמה אחים, ושגם הם בחלקם היו בענייני ספורט ושאחותו שחקנית מצטיינת. הידיעה שנהרג הייתה שוק בבית ספר ואני משער שהלם הרבה יותר חזק ונורא לכאלה שהכירו אותו פרק זמן ממושך מאיתנו התלמידים הכי צעירים בתיכון.
יצחק הוכמן ז"ל מתוך תמונת המחזור בעירוני ה'
תיכון עירוני ה' בתל אביב איבד הרבה בנים במלחמות ישראל. יום כיפור היה כנראה זה שגבה הכי הרבה. חדר הבנים על שם יצחק נויפלד ז"ל שבתיכון , עם תמונות הנופלים הוא מקום התכנסות קבוע ,להרצאות, בחינות ובכלל. הנצחה של נופלים היא לא סוגיה פשוטה. עם השנים יש גם שינויים בהליך החשיבה בחברה. הנצחה שלא מלווה במהלכים חיים ושוקקים דינה שקיעה ושיכחה. הנצחה חיה , פועלת ושמחה היא הרבה יותר קשה ממשהו קבוע ולא משתנה. בפועל זו משימה מורכבת.
המחנכת שלנו הרצלינה יגר מדברת בהתרגשות על המלחמה כטראומה גדולה , שבר ובילבול. הרצלינה ליוותה את עירוני ה' הרבה שנים גם כתלמידה וגם כמורה העמידה תלמידים הרבה. מלחמת יום כיפור עבורה היא הלם קבוע והקושי להכיל שזו הפעם הראשונה בה איבדנו את הביטחון במנהיגות. הרצלינה מצטטת את יוסי שריד שפעם בא ליום הזכרון ואמר"אני רואה את הרשימה וכאילו כיתת בית ספר נעלמה".
אולם הבנים תיכון עירוני ה' תל אביב
שואה , איטליה , קפריסין , מלחמת יום כיפור
יעקב הרשדורפר -דור , נולד בקפריסין יחד עם אחותי דבורה. יש אפילו תמונה מהברית מילה שלו עם הוריו והורי. ככה ההורים שלנו הכירו במחנות העקורים שבאיטליה שאחרי השואה ובהמשך באוניה של י"ד גיבורי גשר הזיו, ובסוף הגיעו בעזרת הבריטים למחנות שבקפריסין.
ראובן הרשדורפר ז"ל
מאז שמרו המשפחות על קשר ותמיד ידעתי שמשפחת הרשדורפר מתחברת למשפחתי גם כי עברו את השואה וגם כי הדרך שאחרי, עם איטליה וקפריסין. יש הרואים בזה גורל משותף. בשלב מסוים הבנתי שהבן והאח הצעיר ראובן שאותו לא הכרתי מעולם , נהרג ביום כיפור ועננה כיסתה את חיי המשפחה. אחותי אראלה מספרת לי איך אביו של ראובן חיפש אותו ברחבי סיני כשנודע לו שאין שום מידע מבנו. רק אתמול שמעתי על כמה הורים (אבות) שאיבדו עצמם על קבר הבן.
ראובן הרשדורפר ז"ל טמון בקרית שאול הצבאית ובסמוך גם הוריו בחלקה אזרחית מוסדרת. ממש כמו משפחת לוינשטיין ויש סיכוי שגם צביקה וראובן הכירו. ועוד על ראובן הרשדורפר ז"ל
"שבי סוריה"
יזהר דמארי ומשפחתו גרו ברחוב יחזקאל שזה ממש מקביל לסוקולוב שלנו. יזהר שכן וחבר בשכונה וגם הוא למד בעירוני ה'. יזהר היה שבוי בסוריה אחרי שהיה חייל במוצב החרמון שנכבש. אני זוכר את קבלת הפנים העמוסה שעשו לו ברחוב יחזקאל ליד גן הנביאים. היו שם המונים שמילאו את הרחוב עם שלטים ושירים ולא ניתן היה לראות כלום. נשאו אותו על כפים וראשו היה מגולח ואולי אני מדמיין מאותו בוקר שכולם עלו לראות את השבוי ממלחמת יום הכיפורים שחוזר הבייתה ולשכונה וגם לחיים. איציק לוינשטיין מספר לי איך למחרת קיבל אותו יזהר בדירה הקטנה ברחוב יחזקאל עם המוני אנשים ובכה ללא הפסק כי ידע שצביקה אחיו נהרג. יזהר וצביקה היו חברים בשכונה ובבית הספר. היו עוד בנים מהשכונה שלנו שנהרגו ונפצעו במלחמה הארורה ההיא.
המושג "שבי סוריה" היה שגור אצל אימי גניה בכל פעם שהסתפרתי קצר קצר ממש כמו אותם שבויים שחזרו מגולחי ראש.
מדליות ומעטפות יום הזכרון למשפחות השכולות
מלחמת יום כיפור לא הנציחה עצמה במדליות ועוד מיני מזכרות בדומה למלחמת ששת הימים 1967. אני יודע שיש בכל זאת פה ושם מדליה פרטית עם מוטיבים לא ברורים. נדמה לי שמה שהכי קרוב לנושא שלנו הוא המדליות של משרד הבטחון למשפחות השכולות. המפעל הזה של מדליות המוענקות למשפחות השכולות החל ב 1963. המחלקה להנצחת החייל במשרד הבטחון עשתה מזה זמן גם מעטפות מיוחדות עם בול שניתנו למשפחות השכולות. המדליות החלו להופיע מאוחר יותר וב 1973 לקראת יום העצמאות העשרים וחמישה הופיעה מדליה עם חתימתו של של דוד אלעזר רב אלוף ראש המטה הכללי. יש גם גירסה נדירה יותר עם הקדשה בעברית וגם באנגלית.
יום הזכרון לחללי צה"ל 1973 לזכר יקירנו בהוקרה דוד אלעזר רב אלוף ראש המטה הכללי
לזכר יקירנו בהוקרה דוד אלעזר רב אלוף ראש המטה הכללי
אז לא ידעו שהמדליה היא סוג של מבשר נורא למלחמה שבדרך. ענין המעטפות עם הבולים והמדליות למשפחות השכולות תמיד יצר אצלי אי נוחות בקטע המסחרי. יש מצבים שאנשים מוכרים פריטים אלו ומהרבה סיבות. הרתיעה ממסחר בדברים האלה קיימת תמיד, אבל החיים עצמם חזקים יותר. מי יכול להעריך כמה שווה עיטור הגבורה האמיתי של אביגדור קהלני כולל התעודות? יש מצב שיום אחד ואיני יודע מתי יופיע פריט כזה בשוק האספנות. לחיים יש דרך ונתיב משלהם ושלא יספרו לכם סיפורים שמדליות ואותות זה דבר קדוש ולא עושים ביזנס עם דברים כאלה. הזמן עושה את שלו ומהרבה היבטים.
לימים הבנתי שמלחמת יום כיפור הייתה סיוט אמיתי לרבים. משפחות הנופלים נשאו זאת כל חייהם ועד הסוף. אין כאב נורא מלאבד ילד ובן משפחה. הפצועים הגלויים עם פציעתם הברורה וגם את אלו שלא ראו עליהם דבר. הטראומה לכל מי שהיה שם חרוטה לעד, גם אם יכחיש זאת נחרצות. מי שלא היה שם רק הרוויח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה